ארכיון חודשי: דצמבר 2015


הרב יעקב אביחצירא נינו של רבי יצחק-רבנו רבי יצחק אביחצירא זצוקל"ה

ואתה תחזהברית 31 - תאפילאלת 001

רבי יצחק הי״ד וזצ״ל היה ידוע בכוח קדושתו כמלומד בנימים, וישנם סיפורי מופתים רבים עליו שחלקם הועלו על כתב וחלקם לא. אנו נציין שנים מהמפורסמים שבהם (שהובאו בכמה ספרים), ואשר מעידים על ראייתו הרוחנית הכבירה של רבי יצחק. אחד מתלמידיו הרבים של רבי יצחק, הרב יוסף אמסלם זצ״ל, שנפטר בתש״מ באשקלון, סיפר באחת ההזדמנויות על אשר ראה בעיניו, בסוכתו של רבי יצחק הי״ד.

רבי יצחק נהג לערוך סעודה מיוחדת לכבוד כל אחד מהאושפיזין קדישין, בחג הסוכות, וביום של האושפיזא יצחק אבינו, היה עורך סעודה גדולה מיוחדת בפארה ובשמחה ששרתה בה. באחת מאותן הסעודות, לאחר שהקרואים הרבים נטלו ידיהם, נטל גם רבי יצחק את ידיו, אחז רבי יצחק בפת בשתי ידיו והזמין את האושפיזין קדישין, אך במקום לברך על הפת ולבצוע העלה לפתע בת צחוק על שפתיו, שנמשכה שעה ארוכה לתימהונם של כל המסובים. כל זמן שישב כך, איש לא העז להוציא הגא מפיו, ולמרות שכולם הבינו שמתרחש דבר מיוחד לנגד עיניהם, המתינו בסבלנות לברכת המוציא של הרב.. לאחר דקות ארוכות חזר כאילו רבי יצחק אל עצמו, ובצע על הפת.

מקורביו מיהרו לשאול אותו על מה ולמה ראה לעשות הפסק כה גדול בין הנטילה לבציעה? וענה להם רבי יצחק: "מה אעשה, כשראיתי את שבעת האושפיזין מגיעים לסוכה, ומעלים על שפתותיהם חיוך רחב שהעיד על שביעות רצון מסעודתנו, לא יכולתי שלא להצטרף אליהם ולחייך גם אני, ורק כאשר חדלו לחייך, הפסקתי גם אני וברכתי את ברכת המוציא".

רבי יצחק, כשאר בני המשפחה, ידע גם לנהוג בתקיפות, ולעמוד בפרץ נגד כל סטייה מהיושר והטהרה, ולא נרתע מפני איש, רק האמת היתה נר לרגליו.

פעם, באחת מנסיעותיו, התארח אצל בעל בית חשוב שהחליט לערוך סעודת מצווה לכבוד אורחו הדגול. הוא הזמין לסעודה את כל ידידיו ונכבדי העיירה. בראש המוזמנים היה ראש הקהל, שאיחר משום מה להגיע. רבי יצחק שבתחילה הסכים שימתינו לראש הקהל, קרא לאחר זמן קצר לבעל הבית, וציווה עליו שיתחילו בסעודה, כי אין זה מן הראוי שציבור גדול ימתין, ואפילו לראש הקהל. המארח לא היה יכול לסרב לרבי יצחק, אך הוא הסביר לו שראש הקהל שלהם הוא אדם מאוד קפדן, ובפרט בדבר הנוגע לכבודו, ולא יעבור בשתיקה על פגיעה בכבודו, כאשר בסעודה כל כך חשובה לא הואילו להמתין לו. רבי יצחק פסק שבכל זאת יתחילו בסעודה. לקראת סוף הסעודה, הופיע ראש הקהל. לא היה קשה להבחין בזעם שהצטייר על פניו על ש"נתיניו" העזו לוותר על נוכחותו בראש המסובים. הוא הפנה מבט מאשים לעבר בעל הבית, אך טרם פתח בעל הבית את פיו, קם רבי יצחק והחל לחרף ולגדף את הנכנס ולא חסך ממנו מילים קשות ומעליבות, תוך שהוא מצווה עליו לעזוב מיד את הבית. ראש הקהל, ההמום הפנה את ערפו, ומיהר לעזוב את המקום. כל הנוכחים נבהלו מאוד מהתנהגותו היוצאת דופן של רבי יצחק, וחרדו מאוד מתגובתו החריפה של ראש הקהל, שיהיה בה גם מסתמא משום בזיון לרבי יצחק. אולם רבי יצחק המשיך את הסעודה, כאילו לא אירע דבר.

למחרת, הביע בעל הבית את צערו על התקרית שארעה עם ראש הקהל, וביקש עצה מרבי יצחק איך לפייס אותו. רבי יצחק אמר לו שאין הוא יודע על מה הוא סח, וכי הוא מעולם לא חרף ולא גידף את ראש הקהל שלהם. המארח הופתע מאוד מתגובתו של רבי יצחק. אז אמר לו רבי יצחק, שהוא לא הפנה את כעסו ודבריו כלפי ראש הקהל, שבכלל לא הבחין בו. אלא, הסביר, ראה פתאום איזה מלאך רע ומשחית שנכנס לחדר באותו רגע ממש שהגיע ראש הקהל, ועל כן קם ממקומו והתפרץ כלפיו וגרש אותו

בעל הבית נדהם מדבריו של רבי יצחק, וביקש הסבר. ענה לו רבי יצחק, שכל אדם העובר עבירה, בורא לעצמו קטגור אחד – מלאך משחית, שמטרתו להענישו על העבירה, אלא שהקב״ה שהוא ארך אפים, אינו מרשה לו להרע לבעל העבירה שייברא" אותו, אולי יחזור בתשובה ובכך יבטל את הקטגור המשחית. אם לא יחזור בתשובה, כשיבוא יום הפקודה, אותו משחית שהמשיך ללכת אתו כל חייו עלי אדמות יעניש אותו על אותה עבירה. על כן, סיים רבי יצחק, נראה שראש הקהל שלכם עבר עבירה גדולה אמש, ואותו משחית נוצר מכוח אותה עבירה, וראיתי שהוא עומד להיצמד אליו כל הזמן, לכן קמתי וגירשתי אותו.

לאחר ששמע את ההסבר של רבי יצחק, הלך בעל הבית אל ביתו של ראש הקהל, על מנת להתנצל על מה שאירע. כאשר החל לדבר, הפסיקו ראש הקהל ואמר לו: "אין אתה צריך להתנצל על מה שאמר רבי יצחק, רבי יצחק הוא צדיק וקדוש, והוא כנראה יודע מדוע התפרץ נגדי ואמר מה שאמר, אני לא מקפיד עליו בכלל, וגם איני מקפיד על אף אחד מכם, על שלא המתנתם לבואי להתחלת הסעודה.

נרעש ונפעם, יצא בעל הבית מביתו של ראש הקהל, ופרסם בין ידידיו את אשר נודע לו מרבי יצחק ואת האישור לדברים שקיבל מתגובתו של ראש הקהל. בעקבות מעשה זה גדל כבודו של רבי יצחק בעיניהם של כל בני אותה עיירה, שאף פרסמו את גדולתו וקדושתו, ואת כוח ראייתו הסגולית והטהורה.

זמרת י-ה

ידוע שאצל אבותינו ורבותינו הקדושים עבודת ד׳ האמיתית, הייתה חייבת לעבור דרך מסך של שירה ופיוט, לאל הבוחר בשירי זמרה.

ביהדות מרוקו המעטירה היו צדיקים רבים שחיברו פיוטים, ולכל אחד מהם היה קובץ פיוטים משלו.

רבי יעקב אביחצירא זצ״ל וזרעו אחריו, כתבו פיוטים רבים, וברבות השנים כונסו כל פיוטי רבני משפחת אביחצירא לספר אחד, הלא הוא הספר המפורסם "יגל יעקב". בין הפיוטים שזכו להיות מושרים לרוב הם פיוטיו של רבי יצחק אביחצירא זצ״ל. רבי יצחק חיבר פיוטים רבים לכבוד התורה ולכבוד השכינה, פיוטים על אביו הקדוש והטהור רבי יעקב זצ״ל ועוד.

את פיוטו האחרון "יום השביעי" לכבוד שבת קודש, כתב רגעים אחדים לפני מותו על קידוש ד', וכפי שיסופר בחלק הבא.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-פאס אל- באלי.

עזבתי את פאס החדשה ופניתי אל העיר העתיקה. אדם הרגיל לתכנית השגרתית של המדינה המרוקנית, חוויה מיוחדת במינה לו לטייל בגנים ובפרקים המקיפים את פאס הקדומה ומפרידים בינם ובין פאס החדשה. דומה כאילו מבחינה זו נבדלת פאס משאר ערי הארץ. יובלי מים, מזרקות מים לנוי, שדרות מטופחות, כרי דשא, ספסלים למנוחה, אף על פי שעליהם מיושבות נשים רעולות עם עגלות ילדים, משווים לגנים משהו לא ערבי.

הכניסה המקובלת על הזר לפאס העתיקה היא דרך שער " בו- ג'לוד. דקה אחת מכאן בית הרוס למחצה עם שלושת-עשר פעמוני ארד התלויים בגזוזטרה. איש אינו יודע לשם מה שימשו פעמונים אלה וכיצד הופעלו. לפי המסורת גר בבית זה רבי משה בן מימון בזמן שהותו הקצרה בפאס, בבורחו מספרד.

כאן מראים גם את חדר מגוריו, את הכיסא ואת השולחן שלידו ישב. הוגד לי, כי מן הסתם אין היהודים באים למדינה, לא לחדשה ובמיוחד לא לעתיקה. אבל בית זה משמש מטרת ביקורים בשביל יהודיות הפונות אליו, כדי להפיל את תחינתן לפני הרמב"ם, שיהא מליץ יושר עבורן לפני כיסא הכבוד.

ממול לבית הרמב"ם, באלכסון, המדרשה הקדומה " בו- ענאניה " המפורסמת בשל סגנונה ועיטוריה העדינים. אולם לא באתי לספר את גדולתם של בנייני פאס העתיקה, ואין תועלת לנסות את כוחי בתיאורים של מלאכת המחשבת, שהושקעה בקישוטים, המפרים את המסגדים, הצריחים, המדרשות, אפילו חדרי השירות והרחצה שלידיהם.

שלוש פעמים ביקרתי בפאס העתיקה ונתרשמתי מפגישותיי המקריות עם אנשיה. לא האמנתי לרושם הראשון ולכן חזרתי ושילשתי לבקר באותם המקומות. באותן סמטאות והחנויות ובתי המלאכה, כדי לבדוק היטב אם לא טעיתי. בראשונה הלכתי עם מספר צעירים מבני פאס, אבל נמלכתי בדעתי, שמוטב שאשוטט ביחידות.

יהודים כמעט אין רואים בפאס העתיקה, חוץ מצורפי זהב אחדים, שהקימו כאן את חנויותיהם. בשכונה, שבה הם ישבו לפני חמש מאות שנה, לא נותר כל זכר להם, לא בית כנסת שהפך למסגד ולא לבית פרטי, רק השם " פונדק היהודים מזכיר את העבר.

תפארתה של פאס על מסגד ה " קרווין ", כלומר של אנשי קירואן, הגדול, הישיבה הגדולה, שבה לומדים מאות בחורים ומתכוננים לתפקידיהם של " קאדים " , ומורי הוראה. אין זן אוניברסיטה דתית כדוגמת ה " אזהאר " אשר בקאהיר. הלימודים מתנהלין לפי השיטות הישנות נושנות, ועדיין אין כל ניסיון להתאימם לרוח הזמן ולתנאים החדשים, כפי שנעשה הדבר במצרים.

לזר אסורה הכניסה למסגד זה, ולכן צריך להסתפק במראה מבחוץ ומלמעלה. ליד ה " קרווין " נמצאת מדרשת " עטארין ", אחד מצעצועי האמונות הספרדית מוסלמית מתקופת בני מרין. מן הגג של אותה מדרשה, המשמשת כיום רק כבית מגורים לבחורים הלומדים ב " קרויין ", אפשר לצפות כל מה שנעשה בשכונות. הכניסה למדרשה היא בתשלום, ומאחר שהיו אתי רק שטרות גדולים, ולא היה בידי המשגיח המעות לתת לי עודף, הרשה לי להיכנס, מתוך הנחה שאביא לו בוודאי לאחר מכן את דמי הכניסה.

הקומה הראשונה של המדרשה עם מסדרונות הכניסה, הפרוזדורים ואולמי ההרצאות המרווחים שוממה וריקה, ואפשר בשקט ובהתרכזות להסתכל בקירות המקושטים ובעמודים המעוטרים. בקומה השנייה חדרי מגורים קטנים לתלמידים. עליתי על הגג, שממנו משתרע מראה נפלא על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, ובעיקר על חצרות מסגד ה " קרוויין " השכן.

הייתי יחידי על הגג. כעבור זמן מה עלה אחד התלמידים, בחור כבן שמונה-עשרה, ובלי שנתבקש התחיל להצביע על בניינים ומקומות חשובים ולהסביר לי את חלוקת השכונות והרבעים. על שאלתי, שהשתדלתי להביעה בצורה תמימה ביותר, הראה לי גם את ביתו של עבד אל-חי אל-כיתאני בשכונת סידי בו-ג'ידא, הקרובה מאוד בקו האוויר. שאלתיו, אולי יש באפשרותו לפרוט לי שטר כסף, כדי לשלם למפקח את דמי הכניסה. גם הוא לא היה, עשיר במעות קטנות, לקח את השטר, ירד לרחוב וחזר מיד עם פרוטות.

נזדמנתי עם אותו בחור בשנית ליד שער בו- ג'לוד לפנות ערב. ביקשתי מונית שתסיעני לאחת השכונות הרחוקות, לפגישה חשובה, אבל בשעה זו לא מצאתי כאן מונית פנויה. ציפיתי במתיחות, שמא אאחר, לפתע ניגש אלי הבחור ממדרשת " עטארין . בראשונה לא ידעתי מי הוא. אבל הכרתיו מיד כשששאלני אם זקוק אני למשהו, שאולי יוכל לעזור לי בהשגתו. פנה לאחת הסמטאות וכעבור דקה חזר עם מונית, ואף הסביר לנהג באיזו דרך ללכת וגם התמקח אתו בתוקף, שלא ידרוש יותר מאשר מגיע לו.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין תמונה

ככל שהתמיד במלאכה, כן שוכנע גרניקר שזהו החומר האנושי הטוב ביותר המתאים לעבודת אדמה ולהתיישבות בישראל. יהודים אלה ידעו את מלאכתם, המעבר לחיי חקלאות בארץ לא יהווה עבורם משום זעזוע – הם מסתפקים במועט, ועל כן גם קליטתם לא תעורר בעיות.

הם יוכלו להתיישב בהר או בנגב – אף כי – כמובן, יהיה צורך ללמדם להשתמש בכלי עבודה מודרניים. היהודים שחיו באטלס הגבוה – הצפוני, היו ברובם חקלאים ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס – הדרומי – רק חלקם היו עובדי אדמה ויתרם עסקו במלאכות שונות.

המעבר מכפר לכפר לא היה פשוט. כך, למשל, בכפר איית בוגמאז לא ניתן לגרניקר אפילו להיכנס, למרות שהיה בידו אישור ממפקד המחוז – הקאדי -. גרניקר עשה את דרכו ברגל, או על גבי פרידה. לרוב היו עמו 2 -3 מלווים יהודים, בני הכפרים שבהם ביקר.

הדרך הייתה קשה ורבת מכשולים. כך, למשל בדרך לאחד הכפרים היה עליהם לחצות נהר חמש פעמים. בפעם הראשונה הם חצו את הנחל כשכולם רכובים על חמור אחד. בפעם השנייה – הנחל גאה על גדותיו והחמור מיאן להיכנס למים. לכן צלחו את הנהר ברגל.

בפעם השלישית חצה גרניקר את הנחל יחד עם שניים ממלוויו – רפאל ושמעון דרעי. דרעי חזר לגדה השנייה, על מנת לעזור למלווה נוסף – ועקנין – אך שניהם כמעט טבעו במים. שלושת המלווים לא רצו להמשיך עוד ברגל. על כן בבואם לכפר הראשון, הם שכרו שתי פרידות, שבעזרתן הן חצו את הנהר פעמיים נוספות, עד שהגיעו למחוז חפצם.

כפר טיפוסי בהרי האטלס, היה מורכב מחושות חימר שהוקמו סביב חצרות משותפות. בכל חושה התגוררה המשפחה שמנתה, בדרך כלל, 8 – 10 נפשות. פתח החושה – צר, התקרה נמוכה וב " חדר " לא היה אוורור.

מפאת הצפיפות הגדולה, לא היו בחדר רהיטים ובני הבית אכלו וישנו על הרצפה, או על גבי מחצלת או שטיח קטן וזול. בחצר ליד כל פתח, עמד מכל מים – לרוב כד מחרס אך לעתים גם מפח, או אפילו מעור. במרכז החצר עמד " תנור " – ששימש את כל הדיירים לאפיית לחם ולבישול.

הגברים היהודים בכפר לבשו תחתונים קצרים עשויים מפשתן וכותונת שאותה לבשו והחליפו אחת לכמה שבועות. ברחוב הם עטו על שכמם גלימת צמר – ג' אבה – ארוכה בצבע שחור – להבדילם מהמוסלמים שעטו ג'לאבה לבנה או אפורה.

בחורף ישנו כשהם עטופים בגלימתם, כדי להגן עליהם מפני הקור. לבושן של הנשים היה פשוט אף הוא. גם הן עטו גלימה, את ראשן כיסו במטפחות ומעליהן קשרו צעיף שחור, שכיסה את הקודקוד ואת המצח. גם הילדים והילדות עטו גלימה ורק כאשר התבגרו – הם לבשו מתחתיה תחתונים.

ברוב שעות היום הסתובבו הילדים באפס מעשה. בכפר לא היה בית ספר ולשדה לא נהגו לצאת. חדר קטן שימש כ " תלמוד תודה " ובו למדו לשנן את התפילות בעל פה. לעתים נהג הרב לאסוף את הילדים וניסה ללמד אותם לקרוא תורה ותפילות.

אך ברוב הכפרים היו הילדים בורים ועמי ארצות. מזונם של היהודים היה דל. ביום, הם טבלו את פיתם בשמן ובמלח ורק בערב אכלו בשר, בהיותו מצרך עממי וזול, האב היה ראש המשפחה ועל פיו  נשק כל דבר.

העבודה בשדה, פיגרה אחרי החקלאות בישראל, כדי 100 שנה. כוחות המשיכה שהיו נהוגים בעונת הזריעה, היו צמדים של שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכו…..למרות שפע המים, מעטים מאוד היו גידולי השלחין. – מילון אבן שושן – (ז') השקיה מלאכותית, תעלות השקיה, תעלות הרוויה, מערכת השקיה מעשה ידי אדם

העבודה בשדה התחילה למחרת היורה. בחורף – זרעו תבואות חורף ובאביב – את תשובות הקיץ. הקציר נעשה בעזרת המגל וגם החריש נשעה בשיטות פרימיטיביות. בניגוד לנשים בערים הגדולות, היו הנשים היהודיות בכפרי האטלס משתפות עצמן בעבודת השדה, בעיקר בתקופת הקציר וזאת, כמובן, נוסף על עבודת הבית.

בקיץ – הן היו קוצרות. מעמרות ובעיקר מלקטות, יען כי הלקט כולו " שלהבן " ואין לבעל חלק בו. לחקלאים ה " מבוססים " היו גם כמה עופות שהטילו ביצים וכן הייתה להם עז או פרה דלה וצנומה, שנתנה מעט חלב.

לקראת סוף 1954, גבר גל הטרור במרוקו ועקב זאת גבר גם הלחץ היהודי לעלייה. מחשש לפגיעות בהם, תבעו היהודים לבטל את חוקי הסלקציה ובמקרים מסוימים אף היכו את שליחי העלייה, על כי מנעו עלייתה של משפחה זו או אחרת.

במטרה להקל את עלייתם של בני הכפרים, קבע ד"ר מתן, ב – 27 באוקטובר 1954, כי הוא סומך על שיקוליו של גרניקר וכי בביקוריו בכפרים, עוד לפני החורף, ידאג גרניקר לבחירת מועמדים להתיישבות, אך גם ימליץ על מועמדים המתאימים לעלייה, במסגרת הכללית.

הלכות ומנהגיי חנוכה אצל יהודי מרוקו

כב

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ג. באולמות או בכינוסי רחוב, אחר אמירת דברי תורה, מדליקים נרות בברכה.
כתב הגר״ש משאש זצ״ל שנוהג להדליק בברכה בהדלקת החנוכיה ברחובה של עיר המאורגן על ידי חב״ד, כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן לג), וז״ל תמיד אני מוזמן על ידם (חב״ד), להדליק ולומר דברי תורה על הקהל, וגם אני מדליק בברכה, ואני אומר להם קודם שכל מי שאין לו חנוכה בביתו שיכוון לצאת בברכתי, ויש הרבה מדור החדש שאין להם חנוכה לגמרי. גם יש בזה כל הטעמים הנאמרים בביהכ״נ שכתב מר״ן ז״ל להדליק בברכה. א. משום אורחים, וכמ״ש בב״י. וגם משום פרסומי ניסא כמ״ש מר״ן בשו״ע. וגם זכר למקדש עולמים לפרסם הנס שהכל מתקבצים שם, כמ״ש הליכות עולם וכוי, וגם כאן מתקבץ קהל גדול הרבה יותר ויותר מביהכ״נ ד׳ והי פעמים וברוב עם הדרת מלך עי״ש.
ד. מי שאנוס ויוצא מביתו עם אשתו, קודם הפלג, ויחזור מאוחר, כיצד ינהג? (א) אם הוא מדליק בתוך ביתו, שיחזור ידליק.
(כ) אם מדליק בחוץ, ידליק בלא ברכה ויוסיף יותר שמן שיעור שיידלק מחצית השעה אחר צאת הכוכבים.
(ג) אם יוצא מביתו מפלג המנחה עם אשתו לא יברך מפני שיש מחלוקת הפוסקים וספק ברכות להקל

(א) מי שנוסע עם אשתו מהעיר קודם פלג המנחה להתארח אעל הוריו, וחוזר מאוחר ומדליק בפנים אזי זמן הדלקה כל הלילה ולא עד שתכלה רגל מן השוק, כי העיקר בשביל בני הבית שיראו הנרות דולקים ואם כן ראוי להדליק אחר שיחזור לביתו מאוחר ולא ידליק קודם פלג המנחה שהוא יום גמור, ראה שו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן נו אות זי).

(כ) כך כתב בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), שראוי להחזיר עטרה ליושנה ולהדליק בחוץ.

(ג) כתב הרב בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן לא), ואם הדליק קודם עה״כ לדעת מר״ן ז״ל, לא יועא ידי חובה וממילא הוי ברכתו לבטלה, זולת אם הוא טרוד, ובסוף התשובה כתב הרב לענין הברכה, אזי הוי מחלוקת הפוסקים אם יברך או לא, עיין ברכי יוסף וכף החיים דחולקים בזה !מפלג המנחה{, וספק ברכות להקל וזהו להלכה ולמעשה.

ה. המנהג שהמדליק בבית הכנסת היה רב הקהילה החזן או השמש.

כ״כ בספר כתר שם טוב שכן המנהג בלונדון ואמשטרדם (הולנד). ובמרוקו היו נוהגים שהשמש מדליקם. וכנראה שכך נהגו ברוב המקומות. וכ״כ בקורבן מנחה לר״ב אסבאג זע״ל (פרק ס״א סעי׳ ו), וכך אמר לנו הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכל מקום שנהג ברבנות במרוקו הוא התכבד בהדלקה.

ו. אין מנהגנו להדליק את החנוכייה בשחרית בבית הכנסת.

כך מובא בספר נהגו העם (חנוכה אות ג). וכן נהגו בכמה ערים במרוקו ובהם צפרו, ראבט, סאפי, מראכש, שלא להדליק בשחרית (הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א שכיהן רב בערים אלו). וכן בעיר פאס, ותפילאלת (מהגאון הרב יוסף שרביט שליט״א). אומנם יש שנהגו להדליק נר חנוכה בשחרית בלא ברכה. כך נהגו יהודי תוניס. וכך גם המנהג של יהודי לוב להדליק גם בשחרית משום פרסומי ניסא (הגאון רבי ציון בוארון שליט״א). וכתב בספר זה השולחן (ח״א עמוד פב), שאין מנהגם בערב להדליק חנוכייה בבית הכנסת אלא בתפלת השחר בלי ברכה. ונהגו כן על פי הרמב״ם (פ״ג מתמידין ומוסיפין).

שמנים ופתילות הכשרים להדלקה

א. המנהג שבכל ערב, הנשים טוות בידם צמר גפן להדלקת הנרות.

כך כתב הכלבו (סימן מד), נהגו לחדש הפתילות בכל לילה זכר למקדש שהיו מחדשים אותם בכל לילה אל מנורת המאור עכ״ל. ראה בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן קמה), וכן נהגו באולדמנצור (מפי בתו של רבי כליפה אלמליח), וכן המנהג במראכש (הגר״מ אוחנונא שליט״א). ולשיטתנו שמחליפים כל יום הפתילות

א״א להגיע למכשול שכתבו האחרונים, דיש חשש שיתבלבל וידליק בפתילה של נר החיוב את הנר של ההידור ביום שאחריו, שבכך מוריד במצוה.

ב. כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה. ומנהגנו להדליק בשמן זית בלבד שהוא מצוה מן המובחר.

כדאיתא במסכת שבת (דף כג.), א״ר יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר ודאי משך נהוריה טפי, כתבו התוספות דנראה דנר חנוכה קאי וכ״כ המרדכי, המאירי (שם), וכתב מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ג סעי׳ א), דכל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה וכוי. וכתב שם מור״ם (בשם המרדכי, כל בו, והמהרי״ל). ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר וכוי, עי״ש. וכ״כ הגר״י משאש זצ״ל בספרו מנחת יוסף עה״ת (חלק א׳ פרשת וישב עמי 177), דכל השמנים כשרים, ומ״מ שמן זית מצוה מן המובחר זכר לנס שנעשה בשמן זית. ועי״ע בנר מצוה (עמי ס׳ אות די). וכתב ר׳ ברוך אסבאג זצ״ל בספרו קרבן מנחה (הוצאה בערבית עמי פג׳ פרק ס׳ סעי׳ גי), שאם הוא עני ואין לו כסף לקנות שמן זית לכל הימים, יקנה ליום הראשון שמן זית ולשאר הימים ידליק נר חובה בשמן זית ושאר נרות בשמנים אחרים זולים יותר. וטעם לדבר אמרינן בגמרא (שבת כג:), הרגיל בנר חנוכה ונר שבת הויין ליה בנים תלמידי חכמים ופירש רש״י דכתיב (משלי ו, כג), כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת ודחנוכה בא אור התורה.

סדר ההדלקה והברכות

א. נוסח הברכה הוא ״להדליק נר חנוכה״, ובמרוקו יש שנהגנו לברך ״נר של חנוכה״.

ידוע ומפורסם המחלוקת בדין ברכת הנרות בחנוכה. וגירסת מרן השו״ע (סיי תרע״ו), היא ״להדליק נר חנוכה״. ויש בזה טעם בסוד שהם ר״ת שם קדוש נח״ל, וגם יוצא י״ג תיבות כנגד י״ג מידות מכילן רחמי. ועי״ע בפרי חדש ובברכי יוסף שהזכיר זאת בשם האר״י ז״ל הקדוש ראה שם. וראה גם בספר מנורת המאור אלנקאווה (פ״ב תפלה עמוד קעו), וכ״כ רי ברוך אסבאג זע״ל בספרו קורבן מנחה (פרק סי סעי הי), שיברך ״להדליק נר חנוכה״ בלי מילת ״של״ כמו שפסק מרן בשו״ע. וכך נוהג כמוהר״ר רי יהושוע מאמאן שליט״א. וכן מנהג יהודי אלגייר. אך יש שנהגנו לומר ״נר של חנוכה״. והיא גרסת הגמרא (שבת כג ע״א), וכן גרסת הרי״ף, הרמב״ם (חנוכה פ״ג ה״ד) והטור. וכן הנוסח מובא במחזור ארם עובה. ורי יוסף משאש פסק שיכול לברך איך שירעה, עיי נר מעוה (עמי ל ועמי סאי) ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמוד 180).

ב.   מנהגנו אחר הברכה הראשונה מדליק ואז גומר שאר ברכות.

כך כתב בספר מנחת יוסף משאש (פרשת וישב עמוד 181), וז״ל ואחר שהדליק נר אי של חובת היום, בעודו מדליק הנרות האחרים, אומר הנרות הללו אנו מדליקין וכוי.

וי״א ז׳ פעמים ויהי נועם וכוי. וכך כתב בספר כתר שם טוב (ח״ב עמוד תקכב), בארץ ישראל, סוריה, תורכיה, מערים, וערי המערב. המנהג להדליק אחר שבירך להדליק נר של חנוכה, ובעוד שהולך ומדליק מברך הברכות האחרונות. וכ״כ בספר דברי שלום ואמת (אות ק), שכך הוא מנהג בית אל. ובספר עלי הדס (עמוד 688), עיין שכן נהגו חלק מהקהל בתוניס, והביא את המאירי שבת (עמוד כג ע״א), יש מדקדקים לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה ניסים באחרונה, בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק, ואיני רואה הכרח בכך, ומ״מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחילתו מטעם עובר לעשייתן. ובאמת שברכה ראשונה עבור ההדלקה, וברכות הנוספות שהחיינו ושעשה ניסים גם אדם שאנוס ולא הדליק יכול לברך ברכות אלו אפילו בראיה הנרות של אחר.

ג. נהגו יהודי לוב וחלב להדליק שני שמשים.

והטעם היות וכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, ואם כן בחנוכה לא היה כל היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד משום כך הדליקו שני שמשים. ועוד טעם משום זוגות. דרך ארץ (מנהגי חלב עמוד קמג), וכן נהגו יהודי לוב ראה בספר נחלת אבות (עמוד קנו).

 

 

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה

מתוך רשימה ניכרת של הופעות לפני בית־הדין נמנה כאן את וידוייהם של אנוסים עצמם, עליהם ועל אחרים. ב־9 באוקטובר הופיעה מריה גונסאלים פאנפאנה ומסרה הודעה והתוודעה לפני חוקרי בית־הדין. ב־10 באוקטובר הופיעה קטלינה גומס, אשת חואן וי פיס, ומסרה הודעה והתוודעה, ולמחרת הופיע בעלה עצמו והתודה. ב־14 באוקטובר הופיע חואן גונסאלים פינטאדו, מזכירם לשעבר של חואן השני ואנריקי הרביעי ורחידור במועצת העיר, ומסר הודעה. הוא לא התדוה, והופעתו זו נראית כאילו בא בעצמו לפני האינקויזיציה כדי למלא את חובתו כנוצרי. אך הוא לא שיעד שהעידו נגדו, ועל כך עתיד היה לתת את הדין. אבל מכל הימים הללו נראה ש־3 בנובמבר היה יום שבו נתאפשר להם לשופטי בית־הדין לחדור אל נבכיה של עדת אנוסי סיאודד ריאל. אותו יום הופיע פרנאן פאלקון, בנו של הואן פאלקון הזקן, והתודה בעצמו ומסר הודעה שהסגירה את כל אנוסי המקום. מסתבר שכבר באותו יום נפל הפור, והוא נבחר לשמש את האינקויזיציה כעד ראשי בכל משפטיה שעתידה היתה לערוך נגד אנוסי סיאודד ריאל וסביבתה. וביום האחרון לימי־החסד התודתה ליאונור די לה אוליבה, בתו של חואן מרטינס די לום אוליבוס, אף הוא מחשובי אנוסיה של העיד שעצמותיו נשרפו ב־15 במרס.1485 הרשמה זו על־פי יומן העוויות והויוויים נראית כמאלפת לאותם שני חודשי החסד״ לתיאור תחושת האוירה שנשתררה בעיר אחת בקסטיליה, אוירה שעתידה היתה לחזור כל־ אימת שפתחה האינקויזיציה בפעולה או חזרה לביקור של שיגרה באותו מקום לאחר שסיימה שלב בסדרת פעולותיה.

את פעולתה של האינקויזיציה, שפתחה במשפטיה ב־14 בנובמבר 1483, ביקש דלגאדו מרצ׳אן לחלק מבחינת ההליכים לשתי תקופות. האחת, עד לסוף שנת 1483 ! ליתר דיוק: 29 בנובמבר, שעה שבית־הדין בסיאודד ריאל פעל בלא שהיו לפניו הוראות־פרוצידורה קבועות! השניה, תקופת הפעולה עד למאי שנת 1485, המבוססת על הוראות־הקבע של כינוסי האינקויזיטורים. אם בוחנים אנו את פעולתו של בית־הדין לאור הפרוצידורה המשפטית נמצא שאין למעשה שום הבדל בין שתי התקופות שעל־פיהן הציע דלגאדו מרצ׳אן לבנות את פעולת בית־הדין. ההבדל היחיד שביניהן הוא בנוסחאות של הצהרות התובע על דרכו בתביעה (שאין היא נעשית מתוך שנאה לנאשם) ובכמה פעולות־פרוצידורה אחרות. דרך השיפוט של שנת 1483 וראשית שנת 1484 היא אותה כבימים שלאחר־מכן, והדעת נותנת שאותה פרוצידורה שימשה את בית־דין האינקויזיציה בספרד מראשית פעולתה בסביליה בשנת 1481. ההוראות שנקבעו בכינוסיהם הראשונים של האינקויזיטורים בסביליה באו בעיקר כדי להסדיר ענינים שבאדמיניסטרציה משפטית! במיעוטם עסקו בהם בענינים שבפרוצידורה ממש, שכידוע מושתתת היתה על עקרונות המשפט הספרדי החילוני. משום סיבות אלה נראה שיש לדחות את הצעתו על דרך פעולתו של בית־ הדין בסיאודד ריאל.

קרוב יותר לחלק את פעולת האינקויזיציה בסיאודד ריאל לשתי תקופות אחדות ועל־פי קריטריון שונה בתכלית מזה של דלגאדו מרצ׳אן. תקופה ראשונה-עד ל־24 בפברואר 1484; תקופה שניה-עד ל־15 במרס 1485. הבחנה זו היא על־פי סוגיהם של הנידונים עצמם, שהם הקריטריון שלנו לחלוקה זו. עד פברואר 1484 נידונו כמעט רק אנוסים שנשפטו בפניהם או בורחים שנשפטו שלא בפניהם. משסיימה האינקוי־ זיציה את משפטיה עם החיים נפנתה בתקופתה השניה לדון את הנפטרים. נדמה שאין אנו צריכים להאריך כאן בהבאת טעמים! הדברים מובנים מאליהם: שעתה של האינקויזיציה תהא עמה תמיד לדון נפטרים. לכן באה בתחילה לחסל את פרשת האנוסים החשודים בכפירה, החיים והמצויים בעירו של בית־הדין. סדר זה יש בו להעמידנו על דבר נוסף. דינם של הנידונים בפניהם אף להם סדר קבוע. ראשונה נידונו מחשובי עדת האנוסים, כדי שמשפטיהם, שנעשה להם פומבי גדול, ישמשו לקח לכל ציבור האנוסים. ונמצא אף בכך דדך של קבע: פתיחה בפרשתם של שני בורחים חשובים ממדרגה ראשונה בעדת אנוסי סיאודד ריאל, שהיו ראשים וראשונים לקיום מצוות, סנצ׳ו די סיאודד וביתו, ומרי דיאס, המכונה סרירה. פתיחה זו היתה ב־14 בנובמבר 1483 בהכרזה פומבית במגרש העיר ולפני שערי בתיהם ובכנסיה הפארויכיאלית של שכונת סךפדרו אשר אליה נשתייכו, שיבואו ויעמדו לדין על מעשי התיהדות. אחר־כך פתחו במשפטיהם של אנוסים, שאמנם גם מעשיהם היהודיים גדולים הם, אלא שלגבי קהל עדת אנוסי סיאודד ריאל אולי תופסים הם מקום מרכזי פחות משני הראשונים. לאחר־מכן נראה כי שני שיקולים אלה, כלל המעשים היהודיים ומעמדם של הנידונים בעדת האנוסים, מכריעים הם בסדר פתיחתם של המשפטים, ופשוטי אמוני ישראל נידונו בין האחרונים. ואם נראה על־פי שיטה זו את סדר משפטיהם של הנידונים לאחר מותם, נינכח שגם ביניהם הפרידו והקדימו את דיניהם של החשובים שבהם, עד שלבסוף ראתה האינקויזיציה פתח למשפט ולפסק־דין כולל, בדונה, למעשה, 42 נאשמים לפי כתב־אשמה אחד ובהוציאה פסק־דין כולל ואחד לכולם.

להבנת מערכו של הדין עלינו לתת דעתנו לקצב הגשת התביעה לפני השופטים. כידוע, ועוד יסופר על כך להלן, היה תובע יחיד בבית־הדין של סיאודד ריאל, ולפי הקצב והתכיפות שהוא הגיש את תביעותיו כך התחילו משפטיהם של אנוסים. לכן נמצא שלא בכל יום נפתח משפטו של אנוס. אך כנגד זה יש להדגיש שלעתים הגיש תביעה במשפט אחד ומסר הודעות פרוצידודליות שונות במשפטים אחדים. קצב זה תלוי היה בקצב עבודתם של נוטריוני בית־הדין ובכשרם להעלות על הכתב את דברי התובע שהם המסמך החשוב לראשיתו של הדין. כאן חשוב לנו לזכור שקצב זה הלך וגבר לקראת התקרבותם של ימים כגון ימי אוטו־די־פי, שכפי הנראה נקבעו מראש, על סמך שיקולים משפטיים והערכת תנאי המקום. אבל בדרו־כלל יש לומר שבכל ימי שבתו של בית־הדין בסיאודד ריאל לא נתקיימה פגרה של בית־הדין אלא ביום הראשון (וגם בו נערכו לעתים אוטו־די־פי) ובימי חגיה של הכנסיה. ידי בית־ הדין וחבר הנמנים עליו היו מלאות עבודה עד כדי כך, שלא היה לעתים סיפק בידיהם להשלים העתקת עדויות, פסקי־דין, וכיוצא בהם. בית־הדין עמד בלי הרף על משמרת הדין, והיה בזה כדי להוסיף חומרה על חומרת דרכו ולהשפיע על הציבור כולו.

רבים היו ימי הפעולה הקדחתנית בבית־הדין, אך נדמה שבכל ימי פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל לא אירע בו מאורע כזה שנתארו להלן. מאורע זה בכל חומרתו מלמדנו הרבה על אוירת אותם ימים. ב־9 באוגוסט 1484 מסר התובע הודעה לפני בית-הדין שחואנה גונסאליס, אשת חואן קאלויליו/ סנדלר, איבדה עצמה לדעת בהיותה נתונה במאסר האינקויזיציה. היא לא הובאה לדין עד לאותו תאריך מחמת גילה המופלג וחָליה שלקתה בו בבית־הסוהר. מעשה זה עשתה האשה עוד ב־28 בנובמבר 1483, 4 שעות אחר חצות.

אמנם טען עליה התובע שהיתה יהודיה לכל דבר וקיימה את דיני תורת משה, ועל שום שרצתה למות כיהודיה הטילה עצמה לתוך הבאר שבחצר בית הסוהר של האינקויזיציה ואיבדה עצמה לדעת. דעתו נתקבלה על דעת בית־הדין והיא נידונה לשריפה לאחר מותה.

למעלה משמונה חדשים עברו מיום ההתאבדות עד ליום הודעתו של התובע, וקשה למצוא למעשה־העלמה זה הצדקה כלשהי. כלום ייתכן שלא היה ידוע לחברי בית־ הדין ? ואולי דוקא מכך יש להסיק על גודל רשמו של המעשה אף על חברי בית־ הדין ? ואכן זהו מקרה מיוחד שלא מצאנו כדוגמתו, והוא מורה על עוז־רוחה של אשה אנוסה מופלגת בגילה. עם זאת מעיד הוא גם על מבוכתו הרבה של בית־הדין שלא

עלה בידו למנוע מעשה זה, אף־על־פי שמבחינת הדין אין לגביו הבדל אף אם. נידונה לאחר מותה. נראים הדברים שהאינקויזיציה ביקשה להעלים את המקרה מידיעת הציבור.

למעשה לא נשתנה בית הדין בסיאודד ריאל בהרכבו בכל ימי שבתו באותו מקום. אותם אינקויזיטורים, הליסנסיאדו פרו דיאס די לה קוסטאנה, קנוניקוס של בורגוס, ודוקטור פרנציסקו סנצ׳יס די לה פואֶנטי, קנוניקוס בדיאוסיסה של סמורה, ולימים הגמון של אוילה ושל קורדובה, שימשו בעיר זו עד להעברת בית־הדין לטולידו. מבחינת מעמדם שוים הם שני האינקויזיטורים, חוץ מהבדל מעמדם בכנסיה. עמם שימש כתובע פרנאן רודריגס דיל בארקו, קפֶליאן של המלך, שהוסיף לשמש בתפקיד זה בטולידו עד שנתמנה אינקויזיטור בבית־הדין המרכזי שבעיר זו. לידם ישב כאסיסור הליסנסיאדו חואן גוטיארס די באלטאנאס, הנזכר כבר במשפטים הראשונים שנערכו בסיאודד ריאל.

לפי תפקידו הוא היועץ המשפטי או המדריך המשפטי, שהתוה את קו־הפעולה בכל משפט ויעץ לשופטים ולתביעה כאחת. לידם פעלו ארבעה גובי־עדויות: חואן רואיס די קורדובה, חואן מרטינס די ויליאריאל, חואן די הוסיס וחואן גונסאליס. הם הם שגבו את העדויות בתקופת־החסד וגם לאחר־מכן במהלך המשפט. לעתים נתחלקו לשתי קבוצות של גובי עדויות, אחת עסקה בעדי־התביעה ושניה בעדי־הסניגוריה. מקבל־הנכסים היה חואן די אורֵיאָה חואן אלפארו היה האלגואסיל הראשי! חואן רידונדו שימש פורטֶרו! ולידם פעלו פמיליארים רבים, נוטריונים ורשמים. מכל אלה ניכרת ביותר רשימת הפמיליארים, והדעת נותנת,

וכך מסתבר גם ממשפטים רבים, שהיו ביניהם אנוסים רבים.  כאן נציין שנים החשובים שבהם, האחים הבאצ׳יליר גונסאלו מוניוס והליסנסיאדו חופרי די לואסה ששימשו בבית־הדין גם כפרוקוראדורים וגם כמומחים לענינים יהודיים, והרי לא תשוער פעולת בית־הדין בלא סיוע מומחים לענינים אלה. ולידם סייעו תיאוליגים ואנשי־משפט שישבו בהתיעצות על פסק־הדין.

אגיל אשמח בישועתך – פיוט יסדתי לכבוד החנוכה-רבי דוד בן אהרן חסין

אָגִיל אֶשְׂמַח בִּישׁוּעָתֶךָ 

 שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי ועשר מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טור הענף השלישי קצוב לשניים. טורי המדריך מחולקים לשתי צלעות, והצלע הראשונה בטור ב קצובה לשניים כדוגמת טור ג בענף.

חריזה: א/ב א/א/ב גגג/ג ב דדד/ד ב.

משקל: שמונה הברות בטור ובמדריך שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט לחנוכה. נועם ׳נשקה בי׳. סימן: אני דוד חסין חזק. מקור: ק- כא ע״ב.

 

אָגִיל אֶשְׂמַח בִּישׁוּעָתֶךָ / חַי, חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי
עַל חַסְדֶּךָ אֲרוֹמִמְךָ / ה' כִּי דִלִּיתָנִי

נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים / עַל יַדי כֹּהֲנִים קְדוֹשִׁים
עָשָׂה נִסִּים / לְעַם חוֹסִים / בִּימֵי מִקְדַּשׁ בַּיִת שֵׁנִי

 

5 – יוֹם יָוָן קָם לְעֻמָּתִי / לְהַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי
וְשִׁוַּעְתִּי / וְקָרָאתִי / אֵלֶיךָ וָתַעֲנֵנִי

דָּמוּ וְגָזְרוּ לְחַדֵּשׁ / לְבַטֵּל מֵעַם הַקֹּדֶשׁ
שַׁבָּת קֹדֶשׁ / וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ / וּמִצְוַת מִילָה בִּשְׁמִינִי

וְהִפְלִיא חַסְדּוֹ ה' / עַל יְדֵי בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי
10 – הֵם כֹּהֲנֵי / נָצְחוּ מוֹנָי / עָלַץ לַבִּי רָמָה קַרְנִי

 

דִּשַּׁנְתָּ רֹאשִׁי בַּשֶּׁמֶן / אֹיְבַי לַטֶּבַח עוֹד הַזְמֵן
אָמֵן אָמֵן / יִהְיוּ דֹּמֶן / פָּרִים רַבִּים סִבְבוּנִי

חַלְּלוֹ זָרִים טִמְאוּ / כָּל כְּלִי מִקְדַּשׁ עֵת בָּאוּ
לוּלֵי מָצְאוּ / פַּךְ הֶחְבִּיאוּ / כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ צוּר קוֹנִי

15- סִפּוּק לַיְלָה הָיָה בְּקִרְבּוֹ / עֲשׂוֹת שֶׁמֶן טָהוֹר חָשְׁבוּ
אַל בְּטוּבוֹ / נָס עָשָׂה בּוֹ / לְהַדְלִיק עַד לֵיל שְׁמִינִי

יָסְדוּ לָנוּ חֲכָמִים / לְהַדְלִיק שְׁמוֹנָה יָמִים
יָדְעוּ עַמִּים / כִּי צוּר תָּמִים / לְעָבְדוֹ לֹא עֲזָבָנִי

נֵרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם / אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים לְאוֹרֵיהֶם
20- מַעֲשֵׂיהֶן / נוֹדֶה בָּהֶן / לְאֶחָד וְאֵין לוֹ שֵׁנִי

חֲזֵקֵנִי וְאַמְּצֵנִי / צוּר מוֹשִׁיעִי וּמָגִנִּי
נָא אֲדוֹנִי / הַשְׁמָד מוֹנִי / קֵינִי קְנִזִּי קַדְמוֹנִי 

  1. 1. חי… כמוני: על-פי יש׳ לח, יט. 2. ארוממד״. דליתני: תה׳ ל, ב, והוא מזמור שיוחד לחנוכה במנהגי הספרדים ונאמר לאחר הדלקת הנרות ובתפילה. 3. נערץ בסוד קדושים: על-פי תה׳ פט, ח. על… קדושים: כנוסח ברכת הנרות. 4. לעם חוסים: לישראל החוסים בו. 5. יום… לעומתי: על-פי תפילת על הנסים ׳… כשעמדה מלכות יון׳. 6. ושועתי… ותענני: על דרך תה׳ ל, ג. 7. וגזרו לחדש: חידשו גזירות. 9. בני חשמונאי: ראה הרמב״ם משנה תורה, הלכות חנוכה א, א. 10. עלץ…קרני: על-פי שמ״א ב, א. 11. דשנת ראשי בשמן: על-פי תה׳ כג, ה, ורמז לנס השמן. עוד: כמו בימי החשמונאים. 12. יהיו דומן: על-פי תה׳ פג, יא. פרים רבים סבבוני: ציור לאויבים המקיפים את ישראל, על-פי תה׳ כב, יג. 14-13. חללו…קוני: על-פי שבת דא ע״ב. 15. סיפוק: כדי להספיק. 16-15. סיפוק… שמיני: על-פי הגמרא, שם. 17. יסדו לנו החכמים: ובנוסח הגמרא שם ׳לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים…׳. 17. ידעו עמים: מתוך החג ומפרסום הנס. 19. נרות… לאוריהם: על-פי נוסח ברכת הנרות, ובמהדורת קזבלנקה צוין ׳נ״א אין רשות לשמש בהן׳.20. נודה בהן: שימי החנוכה נקבעו ׳להלל והודאה׳(שבת, שם). 21. חזקני ואמצני: כמו בימי בית חשמונאי. 22. מוני: אויבי המציק לי. קיצי קנזי וקדמוני: כינויים לאויבי ישראל, על-פי בר׳ טו, יט.

VISITE AU CIMETIÈRE JUIF DE MARRAKECH

VISITE AU CIMETIÈRE JUIF DE MARRAKECH

.Publié le 31/03/2014 à 18:38 par rol-benzaken

Etonnant ce cimetière juif au cœur de Marrakech. Mais la communauté juive a une histoire très harmonieuse avec le peuple marocain. La communauté Juive est installée à Marrakech depuis le Moyen-âge, dans le quartier du Mellah, où ils faisaient des affaires : ventes de sel, d'épices, d'objets de valeurs tels que des bijoux ou des pierres précieuses. Ils existent différents styles de tombes, toutes blanches, dans le cimetière, de styles andalou ou plus typiques des villes impériales comme Fès ou Marrakech

5372.VISITE AU CIMETIERE JUIF DE MARRAKECH.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לתולדות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו-משה עמאר

  1. רבי יוסף בן נאיים

    רבי יוסף בן נאיים

  2. כל חדש שאלות ותשובות בהלכה, בדברים שהטכנולוגיה חידשה. בעיקר בדיני שבת, כגון: חשמל בהלכה לענין שבת, יום טוב והדלקת נרות חנוכה; נסיעה בשבת במכונית וברכבת; רכיבה באופנים ובאופנוע; פתיחת מטריה וסגירתה; הפעלת רדיו ושמיעתו; טלפון בהלכה לענין שבת, עדות, נדרים, תפילה, ועוד. למרות שחלק גדול מהנושאים הנ״ל, נדונו בספרות ההלכה של חכמי אירופה עשרות שנים לפני כן, במארוקו התעוררו שאלות אלו לראשונה בשנות הארבעים של המאה העשרים, שעה שהובאו חידושים אלו על ידי הצרפתים. מחמת חידושם והרכבם הטכנולוגי המורכב, התקשו רבים מהחכמים לפסוק ולהכריע בשאלות הללו. לרובם הגדול לא היו חיבוריהם של חכמי אירופה שדנו בזה.

בספר זה השתמש המחבר בבקיאותו הגדולה ובספרייתו העשירה, לסכם את מה שנכתב בספרות ההלכה ובכתבי עת תורניים, סביב חידושים אלו באירופה ובמזרח. כדברי המחבר בשער הספר:

ונתתי אל לבי לילך במשעול הכרמים — כרם ה׳ צבאות, לתור ולחפש בספריהם הקדושים ולראות כל דבר מה עלה בידם להלכה … ודין גרמא שראיתי ההלכה רופפת בדברים אלו. וכל אחד אומר אני אמלוך … ומורים התירא להמוני עם מסברת הראש בדברים שגדל איסורם מבלי לשקול הדבר בפלס החקירה 

המחבר שלח בשנת תרצ״ז (1937) את הספר ״כל חדש״ לירושלים, לשם הדפסתו יחד עם חיבוריו ״צאן יוסף״ ו-״יבין לאחריתו״. לשני הספרים הראשונים נערך בדפוס סדר מלא ואף נשלחו למחבר גליונות להגהה, וכן לחלק מהספר השלישי. אר בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהחלה בעקבותיה, חלו שיבושים בדרכים ועיכובים בהדפסה. עם הכרזת העצמאות וחלוקת ירושלים בין מדינת ישראל לירדן, נשארו גליונות הספרים בבית הדפום בירושלים העתיקה. דבר זה גרם צער גדול למחבר, וכל השתדלויותיו לברר מה עלה בגורל חיבוריו עלו בתוהו. בחיבור מ״ד תשובות ומספור סימניהם הוא המשך לחיבורו ״צאן יוסף״ סימנים קיג—קנו. כי המחבר החליט להדפיסם יחד בכרך אחד, ואף ערך לשניהם מפתח אחד. עד כמה שידוע לי אין בידי המשפחה כתב-יד של חיבור זה. על חלק מהנושאים חזר המחבר לדון בהרחבה בחיבורו ״שארית הצאן״.

  1. שארית הצאן תשובות שהשיב לשואליו בהלכה בכל ארבע חלקי שלחן עריה וכן בירורים הלכתיים שערך לעצמו, לאחר חתימת חיבורו ״צאן יוסף״ ומסירתו להדפסה, והוא מהווה המשך שלו. מכאן השם ״שארית הצאן״ ״יען הוא שארית הנשארה מן צאן מרעתי צאן יוסף…״!. החיבור גדול בהיקיפו, וכלולות בו תמ״ד תשובות שנכתבו בין השנים תרצ״ו—תשי״ט (1936—1959). התשובות ערוכות לפי סדר כרונולוגי ומחולקות לארבעה קבצים. בתשובות נשא ונתן עם חכמים ממארוקו, מתונים ומאלג׳יר ואף עם חכמי אשכנז. לשאלות ששאל ר׳ אברהם הלוי פינגורהוט מווארשה שכיהן ברבנות באלג׳יר, מוקדשים בספר כארבע עשרה תשובות בנושאים שונים. וכן נשאל מר׳ משה איזנביט רב באלג׳יר בענייני החזקה הנהוגים במארוקו, השאלה כתובה במכונת כתיבה בצרפתית, את השאלה הדביק בספר ליד התשובה. בספר, תופשות מקום נכבד שאלות מתחומי התמחותו והתעסקותו של המחבר, כגון: בענייני טרפות וגיטין. בסימן רצא, כתב את הצעתו שהציע לפני הועדה שהוקמה על ידי מועצת הרבנים במארוקו לדון ולהציע איחוד במנהגי טרפות הנהוגים במארוקו, שהמחבר נמנה עם חבריה. בסוף קובץ ד, כתב מזכרת גטין. וכן נדונו נושאים רגילים ובעיות שהזמן גרמא כגון נשואין אזרחיים, תנאי בגט ובקידושין, בדיקת זרע לאדם שאין לו ילדים, אתנן זונה לביהכ״נ; גילוח הזקן בתער; בשר קפוא; לימוד זכות על עולה שיורד מהארץ בגלל מצוקה כלכלית ; ארץ סיחון ועוג אם היא בכלל א״י; חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו מאחר שרובם מזלזלים בזה, אם יש להם על מי לסמור, ומסיים תשובה זו:

זאת להודיע כי בר״ח כסלו שנה הנזכרת (תש״ה), הייתי בעיר מכנאם יע״א והרציתי הדברים לפני כמהר״ר יצחק אסבאג הי״ו שהוא בקי באיסור והיתר והיו דברי בפיו למתוק וענה אחריהם אמן, והעיד לי שקבלה בידם מן הראשונים נ״ן [נוחי נפש] שלא קבלו הוראת מרן [ר״י קארו] בזה ושותים חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואיהו היבא דלא חיישינן לתערובת דבר טמא דהטעם הוא משום תערובת.

בקובץ ראשון של הספר יש שער והקדמה, ציור השער עשוי בידי המחבר מגזרי ניירות. מאחורי השער רשימת שלשים וארבעה חיבוריו, תוך תפילה ותקוה שיזכה להוציאם לאור הדפום. הקובץ הוא פנקס חשבונות גדול, כתוב בכתב ברור עם שוליים רחבות מכל הכיוונים, ובו 313 עמודים. העמוד 30.519.8/. בעמוד 28 שורות. בשורה 15—18 מלים. בו קכד תשובות שנכתבו בשנים תרצ״ו—תש״א (1936—1941).

קובץ ב אין בו שער, הקדמה וקולופון. מתחיל מסימן קכה ומסתיים בסימן רסו. התשובות נכתבו בשנים תש״א—תש״ח (1941—1948). הקובץ הוכן מנייר ללא שורות בידי המחבר, אינו ממוספר ובו רד דפים. הדח 17.625.6/. בעמוד 24—26 שורות. בשורה 13—17 מלים.

קובץ ג אין בו שער, הקדמה וקולופון. בו סימנים רסז—שמט. התשובות נכתבו בשנים תש״ח—תשי״א (1948—1951). הקובץ הוכן בידי המחבר מנייר ללא שורות. אינו ממוספר ובו קלח דפים. הדן> 17.525.6-. בעמוד 23—29 שורות. בשורה 12—18 מלים.

קובץ ד אין בו שער הקדמה וקולופון. כתוב על פנקס חשבונות גדול. אינו ממוספר בו 261 עמודים כתובים. הדן! 30.519.8-, בדך! 22—28 שורות. בו סימנים שנ—תמד. התשובות נכתבו בשנים תשי״א—תשי״ט (1951—1959). עמודים 1—247, תשובות. 248—261 מזכרת גטין ובו ״זכרון מעשה גטין שהיה בהם ספק בדין בעת הכתיבה״ ומוזכרים ל״ ו גטין שנערכו מטבת תשי״א — קיץ תשי״ט ( 1951—1959). כנראה בתקופה שכיהן בה כסופר גטין הקבוע בעיר.

עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

העלייה מפולין, שממשלתה התירה את יציאת היהודים ממנה בספטמבר 1949 למשך שנה, הציבה פחות דילמות באשר למדיניות העלייה. ציר ישראל בפולין ישראל ברזילי (מונה ב־1955 לשר הבריאות מטעם מפ״ם) דרש התייחסות ייחודית לעלייה הפולנית, שונה מן ההתייחסות לעליות אחרות, ומשלושה טעמים: חשש שבעיות בעלייה ובקליטה יגרמו לעולים לחזור לפולין; הצלחה בקליטתם של עולי פולין תשפיע על יחסן של מדינות קומוניסטיות אחרות לעלייה; בקרב עולי פולין היו בעלי מקצוע הדרושים למשק. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, הוסיף טיעון בדבר צדק היסטורי. שנים רצו יהודי פולין לעלות אך לא הייתה להם אפשרות. על כן יש להקדים את עלייתם לזו של יהודים שהתעוררו לעלייה לארץ רק לאחר קום המדינה.

רוב הדיונים בעלייה מפולין לא נסבו על ויסות קצב העלייה אלא על השאלה אם יש לנקוט מדיניות קליטה ייחודית עבור עולי פולין, מדיניות של אפליה לטובה. גזבר הסוכנות יצחק גרינבוים, שקרא אך כמה חודשים קודם לכן לשקול מחדש את העלאתם של יהודי תימן, היה מליץ יושר של העלייה מפולין. הוא היה ממנהיגי יהדות פולין ונציג היהודים בפרלמנט הפולני (הסיים) עד עלייתו ארצה ב־1933, וכעת דרש לעשות מאמצים כדי לקלוט את הפולנים מחוץ למחנות העולים ההולכים ונעשים צפופים. היו הצעות לקלוט אותם בבתי מלון או להקים עבורם מחנה מיוחד שלא יהיו בו אולמות שינה המוניים אלא חדר לכל משפחה. לדרישה לאפליה לטובה של יהדות פולין הצטרפו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות כמו יצחק רפאל, יו״ר ההנהלה ברל לוקר(מפא״י), וראש מחלקת הארגון אליהו דובקין (מפא״י). אחרים, כמו אשכול וצבי הרמן (ציונים כלליים), חששו שהדבר עלול להביא לפיצוץ חברתי שיערער את בסיס השלטון .בן גוריון, שגם הוא, כמו רבים מבכירי הממשלה והסוכנות היה מיוצא, פולין, התנגד לאפליה זו ומנע את הפעלתה, אך דוח הוועד לענייני העלייה מפולין השתבח בכל זאת בתנאים המועדפים שניתנו לעולים משם.

אשר להגבלת העלייה, הדבר לא היה נתון כלל לשיקול דעתה של ישראל. ליציאה מפולין הייתה אחראית חברת הנסיעות הפולנית ולסוכנות לא הייתה שליטה עליה. ממשלת פולין האריכה את היתר היציאה עד פברואר 1951 כדי לאפשר לכל המעוניינים בכך לצאת, ובכל זאת, משנסגרו השערים, נותרו בפולין כמה אלפי יהודים שהיו מעוניינים בעלייה.

באמצע 1950 נשמעה ביתר תוקף הדרישה להאטת העלייה. מתקני הקליטה היו עמוסים בעולים שהגיעו עד אז. אמנם העולים שהגיעו ב־1948 ובראשית 1949 שוכנו בחלקם בבתים נטושים של ערבים, אולם כאשר גברה העלייה שוכנו העולים עם הגעתם במחנות שהוכנו לקליטתם מבעוד מועד, בדרך כלל מחנות ישנים של הצבא הבריטי, שם הם זכו לכלכלה ולמגורים על חשבון הסוכנות. בתחילה אמורים היו העולים להתגורר במחנות אלו תקופה קצרה ואחר כך להסתדר בכוחות עצמם, אך מספרם הרב גרם למחסור חמור בפתרונות דיור. במחנות העולים נוצר עומס רב מאחר שהעולים שהגיעו זה מכבר לא התפנו לשיכוני קבע. הם שהו במחנות חודשים ולא ימים ספורים כפי שתוכנן, ובצפיפות רבה. קצב הבנייה לא הדביק את קצב העלייה והמחנות עלו על גדותיהם. בסוף 1949 היו ב־35 מחנות 100,000 נפשות.

חיי המחנה הוגדרו מנוונים. בדרך כלל לא הורשו הדיירים לצאת ולבוא כרצונם וגם כניסת מבקרים הוגבלה. העולים גם לא הורשו לעבוד וחיו על חשבון הסוכנות. חיי הבטלה כמו גם הצפיפות ורמת ההיגיינה הנמוכה גרמו למצב שאחד מראשי מפא״י הגדירו סכנה ל׳קונטר רבולציה׳. המחנות זכו גם לתיאורים שליליים ביותר בעיתונות. באביב 1950, בגבור העלייה מעיראק ומרומניה, החלה לקרום עור וגידים שיטת המעברות, התיישבות בשיכונים ארעיים (אוהלים, פחונים, וצריפים), בתור פתרון חלקי של הבעיה.

ברומניה היה הריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה (פרט לברית המועצות, שנעלה את שעריה). ב־1948 חיו בה למעלה מ־350,000 יהודים. תחילה נאסרה יציאתם משם, ובסוף 1949 הותרה יציאתם של כמה אלפים בלבד. באביב 1950 גבר מאוד קצב העלייה. ברומניה התחילה תסיסה חברתית מלווה באנטישמיות והממשלה שם ראתה בעלייה פתרון טוב. ממשלת רומניה הייתה מעוניינת להוציא את היהודים מתחומיה והיהודים מצדם שאפו לעזוב את הארץ במהרה. בערים אחדות נרשמו בין שישים לתשעים אחוזים מן היהודים לעלייה. האנייה שהפליגה בקו לישראל הייתה לעסק מכנים עבור ממשלת רומניה. היא גבתה 55 דולרים עבור כל עולה, פי שניים מעלות הנסיעה. בשלב מסוים המחיר אף האמיר לתשעים דולרים לאדם והדבר עורר את זעמו של בן־גוריון. במאי 1950 הפליגה האנייה פעמיים כשעל סיפונה 600 עולים בכל הפלגה. ביוני היא הפליגה ארבע פעמים וביולי גדלה תדירות ההפלגות לשש בחודש. גם מספר העולים בכל הפלגה גדל והגיע עד 1,500 בהפלגה. קצב העלייה עלה במהירות.

הלכות ומנהגי חנוכה אצל יהודי מרוקו-ר' אברהם אסולין

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ד. לאחר שסיים להדליק נהגו לומר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". ויש שנהגו להוסיף לאחר מכן, שבע פעמים את הפסוק ויהי נועם, ומזמור יושב בסתר עליון.

כך מובא הנוסח בסידור תפילת החודש, וכ״כ הכף החיים סופר (חלק ו׳ תרע״ו ס״ק ל׳) שכך מנהגו לומר מזמור שיר וכוי. וכן בספר מועד לכל חי (סימן כז אות יג). וכן ראה בספר נר מצוה (עמוד סב), ובמנחת יוסף (פרשת וישב עמי 181). וכך נוהג הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א והוסיף שכן נהג אביו הצדיק רבי רפאל מאמאן זיע״א, וכך נהגו במרוקו אנשי מעשה.

החייבים בהדלקת נר חנוכה

א. מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו וכן אורח המתארח בבית אחר שאינו שלו, וכן בחור ישיבה וכיוצא בזה, יוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית, אך אם רוצה להדר, רשאי להדליק ולברך על חנוכייה בחדרו ויכוון לא לצאת ידי חובה בברכת בעל הבית וזהו הטוב והנכון לעשות.

כך פסק מרן הגאון רבי שלום משאש זצ״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ב סימן ג), וכתב שדבר זה מוסכם על דעת מרן בשו״ע בכמה מקומות דאם רצה אינו חייב לצאת ידי חובה בברכת חבירו, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, שדין ברכה שאינה צריכה תלוי הדבר דווקא באדם אחד שגורם לעצמו לחזור על אותה ברכה פעמיים, משא״כ כאן מדובר בשני בני אדם שאין אחד רוצה לצאת ידי חובה ע״י חבירו, <כמו שראינו במרן גבי ברכות השחר (סי׳ ו׳ סעי׳ ד) כך פסק גם לגביי קריאת שמע (סי׳ נטי סעי׳ די), וכן לעניין ברהמ״ז (סי׳ קפג׳ סעי׳ זי), עי״ש.}. ולכן מנהגנו שבן נשוי המתארח בבית הוריו, יכול להדר ולברך על החנוכייה בחדרו, וכן אורחים שיש להם חדר בנפרד, יכולים לברך בעצמם, בתנאי שלא יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו של בעה״ב על הנרות. ובפרט אם יש שם עוד חלון הפונה לרה״ר בצד האחר שבבית. בדומה להדלקת נרות שבת, כאשר האשה מתארחת מדליקה ומברכת על הדלקת נרות גם באותו החדר שבעלת הבית מדליקה כמובא בשו״ת שמש ומגן (ח״א או״ח סימן סב). וראה בקודש רבי אברהם מוגרבי בבית בבא סאלי, ובבא חאקי, ובבא הנה, שהנשים המתארחות גם מברכות לעצמן בהדלקת הנרות. וכן הוא בבן ישיבה תושב חו״ל הלומד בארץ ישראל והשעות לא תואמות, כשצאת הכוכבים בחו״ל בארץ ישראל זה עלות השחר וכדומה שאז בן הישיבה יכול להדליק לכתחילה בצאת הכוכבים בארץ ישראל.

ב.   יש נהגו לאחר שהדליק נר החיוב לתת לילדים להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצוות.

כתב בספר בן איש חי (פרשת וישב אות יח), טוב לתת לאחד מבניו הקטנים להדליק בידם נר הנוסף (השמש), כדי לחנכם במצות, שגם בזה הנר הנוסף יש קצת מצוה. וכן אני נוהג, וראוי לעשות כך, אבל לא יתן להם להדליק מנרות של חיוב ע״כ. וכתב הרב הליכות עולם (פרשת וישב הלכה יזי). מותר לתת לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק נרות ההידור וכוי ונר השמש יכול לתת לבנו הקטן אפילו לא הגיע לחינוך. וכתב הגר״ח פלאגיי בספר מועד לכל חי (סימן כז אות לו), מה שנותן בעה״ב לבניו הקטנים להדליק שאר הנרות מן המהדרין, אין קפידא, כיון שכוונתו לחנכם במצות ולשמחם. וכן מנהגנו במרוקו. וכך נהג בקודש הרה״צ כליפה אלמליח זצ״ל רב העירה אולדמנצור, אחר שהדליק הנר הראשון היה נותן לילדיו להדליק. וכן בהדלקת הנרות בבית הכנסת, וכן הרה״צ בבא הנה זצ״ל רב העיר רמלה (חתנא דבי נשיאה הרה״ג רבי אברהם מוגרבי). וכן נהג בקודש הגאון הרב יהושע מאמאן לאחר שהדליק נר החיוב, נתן לבניו הקטנים שהגיעו לחינוך להדליק שאר הנרות כדי לחנכם למצות. (הרה״ג רבי רפאל מאמאן רב קהילת יד רמ״ה י-ם).

ג. מנהגנו שהנותר מהשמן ומהפתילות שורפים ביום השמיני.

כך פסק בשו״ע (תרע״ז סעיי ד), ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו וכוי.

וכ״כ בספר לקח טוב לרי יוסף פינטו זע״ל (עמי קיט). וכ״כ בנר מעוה (עמי 16 מובא לקמן בסוף הקונטרס עמי מגי). וכ״כ בנוהג בחוכמה (עמי סא).

מנהגי שבת חנוכה

א. בערב שבת אין מנהגנו לומר ״במה מדליקין״.

כתב מרן בשו״ע (או״ח סיי ע״ר סעי׳ בי), וז״ל ויש דאין אומרים אותו בשבת של חנוכה עכ״ל. משמע מדבריו שאם נהגו לומר יש להם על מה שיסמכו, וכתב שם מור״ם ואין נוהגים כן בחנוכה וכוי. וכתב החיד״א בברכי יוסף (שם ס״ק בי), וז״ל דהאידנא נהוג עלמא בארץ העבי שלא לאומרו. כך הביא המקובל הרב יעקב משה הלל שליט״א בסידור ״תפילת רפאל״ נוסח חיד״א (עמי 297), שהמנהג נפוץ בארץ העבי שלא לאומרו. וכתב המשנה ברורה (שם ד״ה של חנוכה וכוי סיי קטן די) טעם לדבר מפני שנזכר בה פסול שמנים שהם אסורים בשבת ולא בחנוכה. וכן הוא מנהגנו.

התפילות בחנוכה

א.   בתפלת שחרית בימי חנוכה, מנהג בערי המערב שמתחילים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לפני ארוממך..

ראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן עג), כתב הטעם פשוט הנראה, שהניחו פסוק זה להתגדל בו בשמונת ימי חנוכה, משום פרסומי ניסא וכוי, וכ״כ בסידור למודי ה׳ לר׳ יעיש קריספין (עמי קיא), שר״ת של המילים ״מיזמור שייר חינוכת היבית״ הוא שמחה, וכך הוא בסידור ״אשל אברהם״ לר״א חפוטא (עמי פטי). ועי״ע בספר הוד יוסף חי אוצר פסקי הגר״י משאש זצ״ל לרי זכריה זרמתי (עמי 183 הלי חנוכה סעיי

קנאי הערה 332).

ב.  מנהגנו לומר בברכת על הניסים, גירסת: (א) חשמונאי ולא חשמונאי (כ) בהלל גמנב ובהודאה.

(א). כך הוא הנוסח בסיי תפילת החודש ובית עובד וכן הוא בסיי וזרח השמש לגר״ש משאש, ובסיי רי חיים שושנה (כת״י) ועוד. כ״כ הרב שו״ת זבחי צדק (ח״ג סיי צדי), שהמנהג פשוט בבגדד לומר חשמונאי נו״ן בפתח והאל״ף נחה. ושכן הנוסח השגור בפי החזנים, כ״כ מרן הגרע״י זצוק״ל בספרו חזון עובדיה (חנוכה עמי רי) וביביע אומר (חלק ח׳ או״ח סי׳ נגי), וכ״כ בסי׳ אשל אברהם חפוטא עי״ש באורך (עמי 707 בביאורים).

(ב) כך כתב בסידור לימודי ה׳ (עמוד 209), למקובל הרה״צ יעיש קריספין זצ״ל. וכן כתב בספר נהגו העם חנוכה (עמוד קמד אות ה), וכך הביא בסידור ״אשל אברהם״ לר׳ אברהם חפוטא שליט״א (עמי קכזי), וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר שלחן לחם הפנים (הלכות חנוכה סוף סימן תרפב), להגאון רבי יעקב רוקח זצ״ל. וכן מנהג יהודי תוניס, וגירבא. (אור תורה כסלו תשסה סימן כו). וכן הוא מנהג יהודי אלגייר.

סדר קריאת התורה בחנוכה

א. בעת פתיחת ההיכל בכל יום מימי חנוכה, נהגו לומר שמונה פסוקים אלו: \א) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי:                            

(ב)    נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן:

(ג)    כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (ל) כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי:
אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: ואורח צדיקים כאורח נגה הולך עד נכון היום: קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: 

כן הוא מנהג יהודי מרוקו והוא מנהג קדום, ומובא בסידור אהבת הקדמונים לקהל מגורשי ספרד בעיר פאס, למעלה מחמש מאות שנה, וכ״כ בספר כתר שם טוב למקובל ר׳ שם טוב גאגין זעוק״ל (חלק א׳ עמי ש״מ), וכן כתב בספר נר מצצוה (עמוד סג). כך הביא הרב דוד עובדיה זע״ל בספר נהגו העם (חנוכה אות הי) כ״כ גם בסי ירים משה (עמי 350), לר׳ משה אזגורי מחו״ר תלוואת. וכן מנהג יהודי תוניס, אלגייר ראה בספר זה השולחן (עמוד פג אות א).

ב. בקריאת התורה מנהגנו, שעולים גי עולים, כהן קורא ביום השמיני כולו, לוי קורא ביום התשיעי, ישראל קורא מ״ביום העשירי״ ועד ״כן עשה את המנורה״ שבפרשת בהעלותך, עד ועד בכלל.

כתב מרן בשו״ע (סימן תרפד ה״א), דביום השמיני מתחילין פרשת היום השמיני, וגומרין כל הסדר, וקוראין פרשה ראשונה של בהעלותך. ויש לעיין בדעת מרן , האם גם ביום השמיני כל שלושת העולים קוראים בפרשת היום, דהיינו שהכהן קורא עד ״מלאת קטורת״ והלוי עד ״בן פדהצור״, וישראל חוזר וקורא מ- ״ביום השמיני״ עד הסוף, או שדעתו דצריך לקרוא בעינין הנשיאים גם אם אין בזה בפרשת אותו היום, וכדברי הרמ״א, שהלוי קורא ביום התשיעי וישראל מביום העשירי. וכתב הרב שדי חמד (מערכת חנוכה סיי יבי), כיון שמרן השו״ע לא הכריע בזה, נוהגים כבשאר הימים, דהיינו שכל שלושת העולים קוראים בפרשת היום. 

כ״כ בנוהג בחכמה (עמי קמאי), בשם רי אהרון בוטבול זע״ל שהיה דיין בפאס ושימש בה כחזן ושימש ראשונים ואמר שכך הוא מנהג פאס משנים קדמוניות. וכ״כ בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סיי קמזי). אומנם הרב שו״ת תבואות שמש (או״ח סימן עה), כתב בשם דודו רי דוד משאש זע״ל, דאין כל העולם חייבים לקרוא בנשיא של אותו היום, אלא העיקר שיקראו בפרשת הנשיאים, ועיין שכן המנהג, שהכהן קורא ״ביום השמיני״, והלוי ״ביום התשיעי, והשלישי מ-״ביום העשירי״ עד ״כן עשה את המנורה״ דבפרשת בהעלותך וכן מנהג מרוקו. וכ״כ גם בדברי שלום ואמת (ח״ב עמוד 124).

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקו

השפעות הביקורים על הגירת יהודי מרוקויגאל בן נון 2

ב־13 בינואר 1964 נחת במפתיע המלך חסן השני בקהיר כדי להשתתף בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בעיר. גמאל עבד אל־נאצר קיבל את המלך על מסלול הנחיתה ודקות לאחר מכן נחת עוד מטוס ובו חמשת הקצינים המצרים שנשבו בבו ערפה שעל גבול אלג׳יריה. המחווה של חסן השני הייתה כה תאטרלית שדמתה יותר לסטירת לחי לנשיא הפופולרי. בפסגה בקהיר השתתפו ראשי 13 מדינות ערב ובהן חוסיין מלך ירדן. בוועידה הטיל חסן השני את ה״פצצה״ שפגעה במדיניות הכל־ערבית של הנשיא המצרי. בהיגיון מנומק קרא לראשי מדינות ערב לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולנקוט מדיניות ראליסטית בסכסוך בינה ובין ארצות ערב והפלסטינים, שלא תתבסס על שימוש בכוח אלא על מגעים דיפלומטיים. הוא הציע להקים ועדה בנושא פלסטין שתגבש הצעות לפתרון הסכסוך שלא בדרכי מלחמה. זו הייתה ״מתנה״ יפה לממשלת ישראל ומכה ליוקרת נאצר כמנהיג הליגה הערבית. העולם המערבי ראה בחסן השני את סמל המנהיג הערבי הנאור שאפשר להתדיין אתו בהיגיון. ארצות הברית יכלה לבסס את הגנתה על שתי מדינות באגן הים התיכון לנוכח הסכנה הסובייטית: ישראל חזקה  במזרח ומרוקו במערב. כך אפשר להבין את מאמצי המוסד והסי־אי־ איי לשמור לפחות לזמן מה על המלך המרוקני מפני התקפות מבפנים של מפלגת השמאל. בהמשך הגה המלך רעיונות שנשענו על ״שילוב הגניוס היהודי בעוצמה הערבית״, וניסה לשכנע את המצרים ואת הסעודים לחתור להבנה עם ישראל.

היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו, לצד הדוגמה הירדנית, ליצירת קשר דיפלומטי חשאי בין ישראל המנותקת ומסוכסכת עם שכנותיה ובין מדינה ערבית ומוסלמית שזה עתה קיבלה את עצמאותה. יחסים אלה החלו בנושא ההגירה היהודית ממרוקו והתפתחו מראשית פברואר 1963 ליחסים דיפלומטיים בין־מדינתיים. מצד אחד של המתרס ניצבה מדינה שחשה חשדנות כלפי כל גורם ערבי מוסלמי. לעומתה ניצבה מדינה שראשיה יצאו בקושי מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי ולעצמאותם בכל הקשור לתדמית ארצם. אם להוסיף על רגישות זו גם את הזיקה הנפשית לעולם הערבי ואת האילוצים הנובעים מחברות בליגה הערבית ומהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם הכל־ערבי, תתקבל לכאורה סיטואציה פוליטית שלא מאפשרת הידברות בין הצדדים.

מעורבותה של ישראל בהוצאת היהודים ממרוקו הביאה להצלחה חשובה אולי לא פחות מהעלאת היהודים לישראל. אמנם כישלונותיהם של שלטונות ישראל ומרוקו בדרך טיפולם בקהילה היהודית גרמו לנזקים, אך הקטסטרופה שממנה חששו רבים לא התרחשה. הנזקים נבעו מחששות שווא מאסון. כישלונות אלה הולידו כמעט באקראי, וללא תכנון מוקדם, ברית פוליטית מיוחדת במינה ודיסקרטית שהניבה יתרונות לשתי המדינות. מערכת יחסים הדוקה וענפה התקיימה תחילה בין שירותי הביון והביטחון של שתי המדינות, ובהמשך התפתחה ליחסים מדיניים דיסקרטיים ואחר כך גלויים עם שליט נאור מבחינה מדינית שתרם לפתיחת ערוץ השיחות עם ממשלת מצרים. ערוץ זה הביא לביקור הנשיא אנואר סאדאת בירושלים ולהסכם השלום הראשון עם מדינת עימות ערבית. מרוקו נטלה חלק גם במגעים בין ישראלים לפלסטינים וממשיכה בהם עד היום, בסיוע הפזורה היהודית מרוקנית בעולם. יחסים אלה, הגם שסבלו לעתים משברים כלפי חוץ, עדיין מפתיעים ביציבותם ובעומק השפעתם. פרטי היחסים האלה בתחומי הביטחון והכלכלה עדיין חסויים, אך פרשיות אחדות יכולות לשפוך אור על חשיבותן. יחסים אלה הם דוגמה לקשר אמיץ בין מדינה ערבית מוסלמית, המקיימת שיתוף פעולה חשאי ארוך טווח הנשען על אינטרסים פוליטיים משותפים עם ישראל, שנחשבת נטע זר בסביבתה הגאוגרפית.

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 277רבי דוד אלקיים

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים.

רק משוררים מועטים כתבו שירים אירועים היסטוריים שהגיבו על התרחשויות היסטוריות או תרבותיות חברתיות חד פעמיות או מתמשכות. דומה שעיקר מעייניהם ואמונתם של המשוררים הרבים מסורים היו לגורלה של הקהילה ולחייה הנמשכים בצילה של סביבה עוינת לרוב, וכן שה " אני השר שלהם " הצטמצם ל " אני קהילתי " זה.

ואכן אלפי פיוטים, הבקשות, הקינות, התחינות והתוכחות שנכתבו בעברית במשך הדורות שבמרוקו בלבד מצטרפים לקורפוס כמעט אחיד של שירה קהילתית מובהקת הכפופה לצרכיה היא את כל דרכיה ותכניה של היצירה ומעצימה " אני קהילתי " זו של המשורר על חשבון התבטאויות  אישיו יותר ומשותפות פחות ליתר בני הקהילה.

עם גילוי הדיוואן השלם של ר׳ דוד אלקאים והצגתו כאן הולכת ומתקהה תמונה ברורה ומקובלת זו של שירת יהודי מרוקו בפרט. כאן אנו ניצבים בפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, בפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, בפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה! בקיצור, בפני יצירתו של משורר בעל שיעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות מרוקו של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים כאן אנו גם חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה, ואולי אף של הגדול ביניהם.

הערת המחבר :   לאחר חיפושים מאומצים הצלחתי לאתר העתק של כתב־היד המקורי ברשותו של מר אברהם עופרן בירושלים. אני מודה כאן למר עופרן ולאחיו יעקב וחיים זעפרני על הסכמתם האדיבה לצילום כתב־היד שברשותם. הדיוואן הועתק בידי אביהם מרדכי זעפרני ז״ל, שהיה . סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. בעידודי ובהשתדלותי הוציאה משפחת זעפרני לאור את כתב־היד שברשותה במהדורת צילום, תחת הכותרת שירי דודים (ירושלים תשמ״ג).

ר׳ דוד אלקאים (להלן רד״א) נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ ידידות, אנתולוגיית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם. רד״א היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית, המבוססת על פרשיות השבוע שבין בראשית לכי תשא ועל מגילת אסתר.

הערת המחבר :   שירים אלה מסתכמים בכשליש מכלל יצירתו, 27 מתוך 87 שירים. השיר המבוסס על מגילת אסתר מורכב ממנגינות רבות שהן חלק ממקאם אחד (״לקודאם דרצד״) במוסיקה האנדלוסית שהשתמרה במרוקו. עבור המשורר כל מנגינה כזאת, קצרה או ארוכה, תוחמת פיוט הנושא לפעמים את האקרוסטיכון של שם המחבר. באופן זה השיר מתחלק למעשה ל-34 פיוטים. שיר ארוך זה הוא גם היחידי שהמשורר מקדים לו פיוט שנכתב בידי משורר אחר במרוקו, הפיוט של ר׳ יעקב אבן צור: ״יהגה שבחך חכי״. שירים תנ״כיים אלה מופיעים בראש כתב־היד. ראה שירי דודים, עמי 117-31.

עם גילוי הדיוואן המלא מתברר, שכתיבה תנ״כית זו הייתה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיוואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול: מתוכם שניים נכתבו בערבית יהודית, ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועייים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אף כי השירים אינם מתוארכים, נדמה שנכתבו כולם לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם שירי דודים. עדות לכך אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים־המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. על פי הסכם נקבע ש״דוד אלקאים ה[אמור] יקח לו חלקו ה[אמור, היינו שליש מהרווחים- י״ש] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה׳׳י [=בעזרת ה׳ יתברך]״. רד״א לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו בידי דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט ערך את הספר! הוא היה העשיר מבין השלושה. כתב היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים ז״ל, שהתגורר באגאדיר שבדרום מרוקו.

הערת המחבר : פרטיס אלה התבררו לי מתוך ראיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור מבוגרים שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים ״שיך״ בקהילת מוגאדור והיה ידוע בעושרו ובהדרו. הוא ואחיו השקיעו הון רב בלימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זאת, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול לדעתו בענייני המוסיקה האנדלוסית ושירת הקצירה. מפיו שאב ר׳ דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו מקצבים לשיריו העבריים.

AMOS-AMOZEG

une-histoire-fe-famillesAMOS

Nom patronymique d'origine hébraïque, dont le sens littéral est porteur, chargé, plein – par extension plein de Torah, instruit, ou plein d'épreuves, de souffrances. Ce prénom d'homme biblique a été illustré par un des douze petits prophètes, Amos, qui sous le règne de Jérobam II ( 784-744 avant J.C.), fut le premier à prophétiser la destruction du royaume d'Israël. Ce prénom n'a jamais été, pour cette raison, populaire dans les communautés juives du Maghreb et était très peu donné. Il n'est devenu nom patronymique qu'au Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au sud du Maroc, dans la région de Marrakech.

AMOZEG

Nom patronymique d'origine berbère, un des noms les plus typiques et les plus signifi­catifs du Maroc par les perspectives qu'il ouvre sur une question qui passionne les historiens, à savoir les relations entre les Berbères et le judaïsme. Les berbérophones se sont toujours appelés entre eux "Amazigh", c'est-à-dire "homme noble", leur langue étant le "Tamazir". L'origine des Berbères, qui sont les premiers habitants connus de l'Afrique du Nord reste un grand mystère, les différents spécialistes allant chercher leurs ancêtres au Caucase, à Sumer, au Yémen, en Scandinavie et jusqu'en Inde. La tradition juive s'est egalement engouffrée dans cet inconnu plaçant leur origine en terre de… Canaan. Selon une tradition rapportée dans le Talmud et qui était restée vivace parmi les Berbères, ils seraient les descendants des Philistins qui avaient fui devant les conquêtes du roi David et trouve refuge en Afrique. Le grand chercheur Nahum Schlultz qui, au début de ce siècle, popularisa la thèse de la conversion massive des Berbères au judaïsme, rapporte une autre tradiion, selon laquelle les Berbères seraient les descendants des Philistins qui auraient preferé quitter leur terre plutôt que de combattre les enfants d'Israël au moment de la conquête de la Terre Promise par Josué. Ils auraient emporté avec eux le souvenir de leur ancetre mythique, le plus acharné des ennemis des Hébreux, Amalek, qui attaqua les Hebreux sortis d'Egypte. "Souviens-toi de ce que t'a fait Amalek, lors de votre voyage au sortir de l'Egypte; comme il t'a surpris chemin faisant et s'est jeté sur tous tes traînards par derriere. Tu étais alors fatigué, à bout de force et lui ne craignait pas Dieu. L'Eternel dit à Moise; consigne ceci dans le Livre et inculque-le à Josué: je veux effacer la trace de Amalek de dessous les cieux " (Le Deutéronome, 17-14, 25-17,18). Selon cette hypothèse, Amozeg ne serait alors qu'une déformation de Amolek, Amalek… Se basant toujours sur l'origine sémite des Philistins, Nahum Schluchtz, avançait une autre explication du nom: : deformation de "am mozeg", qui signifie en hébreu "mélange de peuples". C'est, selon les historiens comme André Chouraqui. cette proximité d'origine qui expliquerait les grands sicces dans la conversion au judaïsme des Berbères, avant la conquête islamique, dans les premiers siècles de l'ère chrétienne – la moitié au moins des Juifs d'Afrique étant selon eux les descendants de Berbères convertis. Comme le judaïsme n'est pas prosélyte et n'a jamais envoye de missionnaires, si conversion il y a eu, elle n'a pu s'opérer que par contact avec des communautés juives. Si tous les historiens ne sont pas d'accord sur l'ampleur de ces conversions – qui selon l'historien Hai'm Hirchberg n'auraient pas en Afrique du Nord une ampleur différente que dans les autres communautés – leur existence ne fait pas de doute et la survivance de noms patronymiques berbères en est une des preuves. Les historiens arabes confirment également – partiellement – cette origine cananéenne des Berbères. Selon eux l'installation des Berbères au Maghreb s'est faite en trois étapes

  1. arrivée des descendants de Ham, fils de Noë, dont l'ancêtre s'appelait Mazig, qui leur donna son nom.
  2. Arrivée des Cananéens chassés par Josué.
  3. Arrivée des Philistins refoulés par le chef des années du roi David, Yoab Ben Sérouya. Il est intéressant de noter que ce patronyme, typiquement berbère, n'était porté que par les Juifs. Autres orthographes: Amazig, Amouzegh, Amouzique, Aamozigh, Benamozeg, Benamozigh, Mazigh. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Fès, Mogador, Casablanca ), par émigration en Italie, ainsi qu'en Algérie (Alger, Oran, Aïn-Temouchent, Constantine) et très peu en Tunisie.
  4. HAIM AMOZEG

     Un des contrôleurs de l'abattage rituel de la communauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès qui avaient dans ce domaine une tradition différente ־ plus sévère – par rapport aux nouveaux-venus d'Espagne qui prétendaient leur imposer leurs coutumes.

    MOCHE AMOZEG

    Notable de la communauté de Fès au XVIIème siècle. Il figure parmi les signataires de l'accord, Haskama, de 1649, donnant pleins pouvoirs sur la commu­nauté à Rabbi Itshak Sarfaty.

    1. SHEMTOB AMOZEG

    Rabbin à Fès au XVIIIème siècle. Il étudia dans la célèbre Yéchiva de rabbi Shémouel Elbaz, dans laquelle enseigna rabbi Hayim Benattar, qui lui portait une grande estime pour la profondeur de ses commentaires. Il a laissé un livre de sermons de morale basé sur le "Pirké abot", les Préceptes des Pères, qui était entre les mains de rabbi Vidal Sarfaty qui le cite dans son oeuvre "Yahas Fas". A sa mort, vers 1730, rabbi Shélomo Benzaquen lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes, "Pri eretz hagan".

    ELIE BEN AMOZEG

     (1822-1900):

    Le plus célèbre des rabbins d'Italie et le plus original des penseurs sépharades du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains le "Platon juif'. Né à Livourne dans une famille immigrée de Mogador, au départ originaire de Fès, il s'acquit une double réputation d'éditeur et d'écrivain. Editeur, il publia des dizaines d'ouvrages de rabbins marocains et italiens. Ecrivain et philosophe, il composa de nombreux ouvrages en italien, français et hébreu démontrant l'actualité du judaïsme et ses compatibilité et affinité avec la philosophie moderne. Kabbaliste dans la tradition marocaine, conciliant mysticisme et rationalisme, il considérait l'étude de la Kabbale comme indispensable à la compréhension profonde de la religion juive. Pour lui le judaïsme était la synthèse parfaite entre toutes les vérités essentielles que l'on retrouve dans l'ensemble des doctrines philosophiques. Parmi ses ouvrages les plus connus, citons, en français: "morale juive et morale chrétienne: examen comparatif, suivi de réflexions sur l'islamisme" (Paris, 1867); "Le crime de guerre dénoncé à l'Humanité" (Paris, 1881); "Israël et l'Humanité" (Paris, 1914, réédité en 1995, traduit en hébreu et publié en 1966 par le Mossad Kook de Jérusalem en même temps que son autre ouvrage sur la morale juive.

    1. M.AMOUZIG:

     Président de la commu­nauté de Martinprey du Kiss, au Maroc, près de la frontière algérienne, dans les années trente.

    HAYIM AMOZEG

    Militant sioniste, né à Fès en 1910. Agent commercial de la Société Dunlop à Casablanca de 1930 à 1945. Il se consacra, de 1945 à 1948, à l'action sioniste dans le cadre de la Fédération Sioniste du Maroc, participant à l'organi­sation de l'immigration clandestine par l'Algérie. Après sa alya en 1949, il fut trésorier de la ville de Richon-le-Sion jusqu'à sa retraite en 1973.

    ELIE AMOZEG

    Militant sioniste et animateur des mouvements de jeunesse sionistes à Mogador puis à Casablanca. Après sa alya en Israël, il continua à oeuvrer en faveur du judaïsme marocain. Il fut, en 1956, parmi les anciens dirigeants sionistes du Maroc signataires d'une adresse aux participants du Congrès Sioniste, attirant dramati­quement leur attention sur les difficultés d'intégration rencontrées par les immi­grants du Maroc et leur discrimination.

     DAVID AGMON: AMOZEG

     Fils d'Emile Hanania Amozeg, descendant de la famille Knafo de Mogador. Né à Mogador en 1947, il monta avec ses parents en ïsrael dès la création de l'Etat en 1948. Il s'engagea à Tsahal en 1965 et monta tous les grades jusqu'à celui de Tat alouf, commandant des parachutistes et de l'infanterie, de 1988 à 1990, puis conseiller du chef de gouver­nement Rabin pour la lutte contre le terrorisme. Après être entré dans les affaires, il fut appelé fin 1996 par le premier ministre Binyamin Nataniahou à lui servir de chef de cabinet, mais faute de prérogatives suffisantes, il démissionna au bout de quelques mois pour se tourner vers le secteur privé.

    AMOZEGH : provient  du nom berbère amazigh qui désigne  un homme libre, un noble.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר