ארכיון יומי: 21 בנובמבר 2015


אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

296 – חירנא מעאהא מן די כאנת עאתק,פתגמים

 וואשעאך מן די עמלת תראתק.

קשה היתה בהיותה רווקה,

פי-כמה עכשיו שהיא מניקה.

 

297 – כוני חרצא, ועטיני ב־טרשא.

אם חרוצה את, גם סטירה ממך לא איכפת.

 

אשה נבונה ומסודרת, מלא בלום את ביתה היא מפארת.(89 j. pineaux)

אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה. (תנא צבי אליהו רבה ט׳)

עם טובת-לב, בשמים מושבן, ועם רעת־ירוח שעירים יחבקוך. (ספר המידות ה׳ יבי)

אשה צייתנית יכולה למשול בבעלה(טניסון)

 

298 –  אל־מרא תהרב מן א־שיב,

פחאל אל־כ׳רוף!, מן א־דיב.

האשה בורחת מהזיקנה, כברוח גדי מהזאב.

 

סוד אחד אין האשה מגלה, והוא: גילה. (פתגם צרפתי)

 

299 –  סחארא גלבת אל־חזארא,

ולי ב־לסאנהא-עבאתו.

המכשפה גברה על המחזרת, ובעלת הלשון צדה אותו

 

רבים הנלכדים באמרי-נופת, מאשר באיומי-תופת. (יוחנן טברסקי)

אשה קולנית ובעלת לשון, כשופר מלחמה מחריב תחשב. (בן-סירא)

בלשונה ־ נופת, בקרבה ־ נופת. (תחבמוני 91)

היטתו ברוב לקחה, בחלק שפתיה תדיחנו. (משלי ז׳ בא׳)

החשוב שבכלי נשקה של האשה, היא לשונה. (פתגם צרפתי)

בפה רך תשים אשה על בעלה עול קשה. (זה לעומת זה)

 

300 –  ידין אל־מרא אל־חאדגא, פ־טעאם אידאם.

ידי אשה חרוצה כשומן בתבשיל.

 

301 –  לא דיף גיר אלי דייפתו אל־מרא.

אין אורח, אלא זה שאשה מארחת אותו.

אשה מכירה באורחים יותר מן האיש. (ברכות ו׳

ע״א)

פתיחת שערים בו זמנית-עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

לתומכי הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות כמו גיורא יוספטל (מפא״י), ראש מחלקת הקליטה, ולוי אשכול (מפא״י), ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות מ־1950, היה ברור שבלא תמיכתו של בן־גוריון אין סיכוי להביא להאטת קצב העלייה. הם תמכו על כן בהקמתו של גוף שישתף את ראש הממשלה ואת שריו בלבטים הקשורים לקשיי הקליטה. באפריל 1950 הוקם ׳המוסד לתיאום׳ בין הסוכנות לממשלה. ראש הממשלה נקבע ליושב ראש הגוף החדש. המוסד אמור היה לתאם את התכנון ואת הביצוע של העלייה, הקליטה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. הוא גם היה אמור להקצות את התקציבים לתחומים אלו ולהחליט על חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות. עם הזמן נעשה המוסד לתיאום במה לוויכוחים על מכסות העלייה.

הדיונים באותן שנים התבססו על הגבלת העלייה מבחינה כמותית. החשש מ׳איכותה׳ של העלייה היה שולי בדרישה לעלייה מבוקרת בשנים 1951-1949. אימת ׳המספרים הגדולים׳ (כפי שהגדירו זאת ראשי הסוכנות) הייתה מוחשית הרבה יותר. ההחלטות שנתקבלו מפעם לפעם הגבילו את מספר העולים בשנה. לכל שנה נקבעו מכסות עלייה אך לא התקבלו החלטות בדבר גילם ומצב בריאותם של העולים.

כאמור בשל הצורך במסה דמוגרפית נעשתה העלייה ההמונית לחיונית מבחינת שיקולי הבניין. אולם עדיין היו אוכלוסיות מסוימות שעלייתן לא שילבה את שתי המטרות הציוניות ־ הצלת היהודים ובניין הארץ. תרומתן הדמוגרפית הייתה שולית ביחס לעומס הכלכלי שהיה כרוך בקליטתן. אלה היו בעיקר חולים, נכים וקשישים. רשמית התבססה מדיניות הממשלה והסוכנות על האמור במגילת העצמאות ועל החלטות הוועד הפועל הציוני מאוגוסט 1949 שעסקו בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת. אלו היו החלטות ברמה ההצהרתית. לא פורטו בהן קריטריונים מוגדרים ביחס לעולים. עניין זה נותר בידי העוסקים בעלייה בפועל. שר העלייה משה שפירא (הפועל המזרחי) הורה לנציגיו בחו׳׳ל לעודד עלייה של כל הגורמים שיכולים לתרום לבניין המדינה. עמדה זו העניקה עדיפות לשיקולי הבניין והיא לא הייתה שונה לכאורה ממדיניות עידוד ההגירה של ארגנטינה עד שנות השלושים, שתרה גם היא אחרי מהגרים שיביאו תועלת למדינה. העדיפות ניתנה לבעלי הון ולבעלי מקצוע. קבוצות אלו הועדפו עוד בתקופת המנדט. כמו כן הנחו התקנות של שר העלייה למנוע את חדירתם למדינה של אנשים העלולים לחבל במאמץ המלחמתי ולהקפיד על בריאותם של העולים. בסוף 1948 החלו בפיקוח רפואי במחנות העקורים באירופה כדי למנוע את עלייתם של החולים במחלות קשות. בארצות האסלאם נאספו נתונים רפואיים עוד בארצות המוצא. באחד המקרים נמצאו רק שישה אנשים בריאים לגמרי מתוך ארבעים שנבדקו.

נקבעו קריטריונים אחדים לעלייה ובכל זאת עלו חולים, נכים וזקנים רבים שנזקקו לטיפול רפואי וסוציאלי. לעתים תכופות אירע הדבר בשל העלמת עין של פעילי העלייה, במידה רבה משום שרבים מהם אימצו את גישת השיבה ולא את גישת התועלת.

עוד לפני הקמת המוסד לתיאום, בקיץ 1949, נעשתה הקריאה לוויסות קצב העלייה מוחשית וקונקרטית. בעוד העלייה ממחנות העקורים ומארצות הבלקן ומזרח אירופה בעיצומה התחדשה גם העלייה מתימן, עלייה שבדיון עליה הודגשו שני חסרונות של העולים: רבים מהם היו חולים (דבר שעלה במפורש), והם היו בצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי(דבר שלא הוזכר במפורש). מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד הבריאות קראו להאט את העלייה מתימן. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה: ׳מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים׳. ישנה טענה ששליחי עלייה בתימן אף שלחו מכתבים לקהילות שונות במדינה שלא לזוז ממקומן עד שיקבלו את אישורו של המשרד הארץ ישראלי. לעמדתו של גרינבוים בהנהלת הסוכנות היו מתנגדים רבים. הרב זאב גולד, מנציגי הפועל המזרחי וראש המחלקה לחינוך תורני בסוכנות, התנגד בנימוקי הצלה שדחו לדעתו את שיקולי הבניין: ׳ליהודי תימן זה ענין של חיים ומוות. יהיה המצב בארץ קשה כאשר יהיה, מוטב להם להיות כאן מאשר להישאר בתימן׳. גם בן־גוריון התנגד בתוקף לכל הגבלת עלייה מתימן ואף תבע להאיץ את זרם העלייה. המצוקה הקשה ששררה במחנה המעבר בעדן הכריעה לטובת מדיניות של הצלה. בתוך עשרה חודשים הוטסו ארצה מעל 40,000 עולים במבצע שדמה לרכבת אווירית.

הערת המחבר :   שליח מטעם המחלקה ליהודי המזרח התיכון, יוסף צדוק, בעצמו ממוצא תימני, התרעם על התופעה ושלח לראשי הקהילות מכתבי זירוז, ואלה הביאו לנהירת אלפי תימנים אל מחנה המעבר בעדן. ראו צדוק, בסערות תימן, עמי 14-12; צור, העלייה, עמי 62; שגב, הישראלים, עמי 177.

התבטאויות ביחס לתימנים מראות כי למרות הריחוק, פרי המורשת הקולוניאלית, ההחלטות שיושמו בשטח היו החלטות של סולידריות, פרי האתוס הלאומי. למשל ב־1949 עמד ד״ר יוסף מאיר, מנכ״ל משרד הבריאות, בראש משלחת רפואית שיצאה לבדוק את המצב בעדן. הוא דיווח על מצבם הרפואי של התימנים, על עמדותיהם ועל תחושותיהם, ותיאוריו משדרים ריחוק. בין השאר הוא כותב על הגעת העולים למחנה המעבר: ׳דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם, אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זו היא סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים [.״] אין כל הבעת שמחה בפניהם, כל סימן של התרגשות, כל סימן של הרגשת הצלה וקץ כל התלאות. הייתי מתאכזר ואומר – הבעת פנים בהמית אצל אנשים אשר יודעים אנו שמידת האינטליגנציה שלהם והיכולת השכלית הן גבוהות למדי׳. מאיר תיאר את התמותה הרבה במחנה ובעיקר את תמותת התינוקות – בין חמישה לשמונה מכל עשרה ילדים מתו בלידתם או מיד לאחר מכן: ׳הייפלא שהמוות הוא בעיניהם איזה דבר טבעי ושכיח?׳. אולם בצד תיאור מנוכר זה המליץ מאיר על העלאת כל התימנים במהירות האפשרית לישראל(הוא הציע לגייס לשם כך 100 מטוסים) כדי לטפל בעולים בארץ. בעקבות המלצתו אכן הוחל במבצע מהיר של העלאת יהודי תימן – מבצע ׳על כנפי נשרים׳ או ׳מרבד הקסמים׳. עמדותיהם של המתדיינים על העלייה מתימן גם הן משקפות את הדילמות שהשפיעו על מדיניות העלייה של ישראל. הרב גולד ובן־גוריון ביטאו תפיסה של מדינת ישראל כמדינת שיבה ולא כמדינת הגירה ואת הגישה המשלבת כלפי יהודי ארצות האסלאם. גרינבוים, שמדד את העלייה מתימן על פי שיקולי תועלת, נקט, אולי בלי משים, גישה של מדינת הגירה ולא של מדינת שיבה.

Joseph Dadia-Alliance Israelite Universelle

ALLIANCE

Messod Lévy m'attendait devant l'école accroupi à même le sol, fumant avec délectation sa pipe. Il m'a préparé à dîner et j'ai pu apprécier ainsi les performances de la cuisinière. Une lampe posée sur le bureau éclaire ma chambre. Je viens de me rendre compte qu'il n'y a pas d'électricité dans le village de Tagadirt. La chambre est grande. D'un côté, une fenêtre donne sur la rue, un lit et un bureau l'encadrant. De l'autre côté, en face de la porte, une armoire. Messod n'a pas souhaité me laisser seul.

Il s'est enroulé dans une couverture en laine près de la porte. Je me mets à mon bureau et je prépare la classe, qui ne s'improvise pas, et que instituteur prépare chaque soir. Ce mardi est un matin radieux. Je sors de ma chambre à la rencontre des élèves qui arrivent par petites grappes dans la cour de l'école. Les oiseaux chantent dans les jardins d'alentour. Il fait un peu frais par rapport à la touffeur de la veille. Tout concourt à faire de ma première journée d'instituteur une journée agréable. La classe peut  commencer. Les élèves reprennent leur place après de longues vacances forcées. De mémoire d'enseignant, a-t-on vu une rentrée scolaire au cœur de l'hiver ? Les élèves sont tous heureux de retrouver leur banc, et je participe a leur joie. Il y a là les Abisror, les Assaraf, les Debda, les Lévy, les Touati. Toutes les familles du mellah. sont représentées par un ou plusieurs enfants.

Personne ne manque à l'appel. Deux petites mignonnes, aux boucles soyeuses, vêtues de tabliers à carreaux, exhibent avec fierté leur cartable. Je vois à leur air timide que ces benjamines sont de nouvelles élèves. Il y a là des frères et des sœurs, des oncles et des nièces, des tantes et des neveux, des cousins et des cousines à tous les degrés. Je propose à la classe de commencer notre premier cours par une chanson. Les élèves chantent le chant de «l'alouette plumée» et celui de «la promenade à la claire fontaine». Ils chantent juste. Encouragé par leurs voix, je leur apprends «Une fleur au chapeau, à la bouche une chanson ». Je leur demande de reciter « Le corbeau et le renard ». Les grands de la classe la récitent. Je les prie de sortir les cahiers et l’emploi du temps pour me faire une idée de ce qu'ils ont appris. J'engage avec eux une discussion pour connaître leurs souhaits et les matières où ils sont faibles. Il y a là quatre niveaux, du cours préparatoire au cours moyen. Une première idée s'impose à moi : il faut commencer par le commencement et tout revoir par des révisions méthodiques, sans oublier les deux nouvelles qui écoutent sagement sans rien conprendre.

 Je termine le cours par le passage où le « Petit Prince » demande à Saint-Exupéry de lui dessiner un mouton, non un éléphant ni un belier qui a des cornes, mais un petit mouton qui vit longtemps dans une caisse et qui ne mange pas beaucoup d'herbe. Le « Dessine-moi un mouton » pourrait avoir des effets bénéfiques sur ces êtres fragiles, appelés  découvrir dans les livres de lecture des images étrangères à leur environnement. Les cours devraient donc être adaptés à leur sensibilité et à eur perception des choses.

רשמים מואזאן 1952-1953 – אסתר עטר-בוטבול

אליאנס

היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך, כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום-אני יודעת את החוקים של כל ספורט.

נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפאס. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א' שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל לימד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע.

הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ-1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד נב את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. במים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם. E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח' ולקבל תעודת ה-Brevet-תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה טי. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח"כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו. מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכו' וכו'. רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל ״:וי של מנהל.

ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה״ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר, המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע"פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: "מחברת הכיתה" שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח.

בואזן, פעל בי״ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה' והיו מעולים.

לא היה בי״ם תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גמ-כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי – אורט – בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו "מר" ו"גברת" לשם המשפחה.

בית הקברות "אגן" נמצא כ-7 ק"מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי"עמרם בן דיואן" (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכָּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, לאורט וכו'… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: "היית המורה שלי בואזן!" לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב-18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה(איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפאס ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

 

הנוער בעלייה-יוסף שרביט

תנועת " שרל נטר " – הלכה למעשה.עליית יהודי מרוקו 001

" נוער " – שופרה של תנועה.

בדצמבר 1945 חגגה תנועת " שרל נטר , את פרסום העלון הראשון של ביטאונה " נוער ", שהפך עד מהרה לשופרה המובהק של התנועה. זהו עיתון המעורר עניין רב להיסטוריון, באשר הוא מבטא נאמנה את מאווייה של התנועה ואת מורכבותה.

עיתון זה אושר על ידי משרד ההסברה של נציבות הפרוטקטוראט, לאחר מאבקים לא מעטים – מדגיש אלפונסו צבע.

במאמר המערכת פרוספר כהן מביע את תקוותו כי עיתון זה יהפוך לבמה פתוחה לכל בני הנוער של הקהילה היהודית במרוקו – על האידיאלים שלה, שאיפותיה והגיגיה. הוא מקווה כי עיתון זה יהפוך לידיד אמת, שיאפשר לכל אשר יחפוץ בכך " לחלוק את כאביו ושמחותיו, דאגותיו ואף משאלותיו וכמו כן יבטא את מחשבותיו, דעותיו ואמונותיו.

עורך העיתון רואה בו אמצעי הפצה של המידע החיוני הקשור בנוער היהודי ; הוא רואה בו במה לכל הביטויים הביקורתיים והכנים באשר לתמונת המצב של הנוער ; דרכו יוכל ללמוד על התרבות היהודית לדורותיה ועל גדולי העם היהודי שהפיצו את מאורותיהם.

במילה אחת, עיתון זה שכה ייחלתם לו יהווה מלט מאחד, אחדות שאנו כה משוועים לה, המהווה את תוחלתנו היחידה. כמידת השקעתם בו כך ייראה…..כמידת עניינכם בו, כך תהא מידת הצלחתו.

אלי אוחיון מעורכי העיתון הראשונים, מביע אף הוא את שמחתו העצומה לרגל פרסום העלון הראשון, שכן לדבריו היה על צוות העריכה לעמול לא מעט כדי להוציא מתחת ידיו מוצר מוגמר ומגובש.

הוא שואל מה יהיו תכלית העיתון ומטרותיו : " עיתון זה אינו מתכוון להיות עיתון פוליטי כלל וכלל. אין זה עיתון בו נדבר גבוהה גבוהה. מה שהוא עשוי להיות, בעזרתך אתה הקורא, זה עיתון לצעירים, בו ודרכו אתם תמצאו את עצמכם….הוא יהווה בעבורך מקור של עידוד, נחמה והשראה ".

"עיתון זה מבקש להיות גורם מקשר ומאחד, כדרך שחבל מונע מעידתם של אלפיניסטים, בדרך עלייתם…הפסגה גבוהה…., המסלול בדרך אליה קשה אולם יודעים הם כי ביום מן הימים הם יעפילו אליה וממנה ישקיפו על נוף מדהים ביופיו.

לעולם לא יתחרטו על מאמציהם בדרך לפסגה. אלפיניסטים אלה הם בני הנעורים : אין אנו מצטערים על מאמצינו ; ההר הוא מסלול הכשרתנו ; החבל הוא הוא עיתוננו ; ופסגת ההר היא היא משאלתנו כתנועת נוער, דהיינו התעלות והתחזקות פיסית, אינטלקטואלית, מוראלית של הנוער היהודי ;

כלומר נוער יהודי בעל נפש בריאה בגוף בריא המודע לייעודו ולחובתו כלפי היהדות והקהילה. לסיכום בעתיד לכשאנו ניטול על שכמנו את האחריות על הנוער היהודי, עלינו להיות ולגלם שתי מלים במלוא מובנן : יהודים ואנשים ".

העיתון זה לתפוצה נרחבת והפך אט אט לאחד העיתונים הקהילתיים המרכזיים ביותר. בשנת 19502 הגיע העיתון לתפוצת שיא של ארבעת אלפים עותקים.

נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחי-עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחייהודים_באטלס_010

כ"ה באייר תשט"ו 17.5.55

נפגשתי עם מר יצחק קויפמן מכפר הרואה ויהושע כהן משדה יעקב – שניהם שליחי ארגון המושבים של הפועל המזרחי. קיימנו שיחה ממושכת וקבענו דרכים לשיתוף פעולה לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת עניין העליה ולטובת המדינה.

פרסומים כוזבים ועלילות שקר

ט"ו ניסן תשט"ו 5.6.55

קיבלתי מהארץ עתוני " הצופה " מתאריכים 24,25,26,29, 30 במאי 1 ו3 ביוני 1955. עברתי על כולם ונחרדתי לקרוא דברי הארס, סילופי האמת ועלילות השקר המפעפעים מפרסומים אלה. נדהמתי גם על כך שפרשה זו הועמדה משום מה במרכז ההתעניינות הציבורית, ושהגיעה לממדים מוגזמים כאלה, בו בזמן שבעיני בעיה זו היא פשוט רגילה.

" המרד הקדוש " בעמוד הראשון של " הצופה " מיום ג' בניסן תשט"ו 24.5.55 התנוססה כותרת באותיות גדולות : הסוכנות ניסתה להעביר עולים דתיים לחרובית בניגוד לרצונם.

" קבוצת עולים גדולה המונה 220 נפש ב-33 משפחות שהגיעו עם שיירת העולים ממרוקו באניה " גולדן איילס " ודרשה בתוקף את העברתם להתיישבות הדתית נתקלה בסירובם של אנשי מחלקת הקליטה בטענה כי הן הוגדרו לפני כן לתנועת המושבים.

המדובר הוא בעולים מהרי האטלס שבמרוקו, מהכפר ( עיירה ) דמנאת, שכל תושביו הם אנשי תורה ודבקים במסורת ואשר לאחר בירור שנערך בכפר עוד לפני עלייתם, נימנו וגמרו להצטרף לישובי הפועל המזרחי. הנסיונות לסכסך ביניהם לבין עצמם כדי ליצוא מצב אשר יחייב את התערבות המשטרה נכשלו, נוכח רצונם המלוכד של ביני הקבוצה….

לאחר התיעצות ודין ודברים ממושך בנמל ובבית הסוכנות בחיפה, סוכם להעביר את העולים למחנה שער העליה למשך יום יומיים, כדי לאפשר את בירור הפרשה תוך היותם במקום ניטרלי, ומקווים כי תוך זמן קצר תתקבל החלטה מוסכמת על מקום קליטתם הסופית.

יש לציין כי הודות לעמידתם האיתנה של העולים עצמם והתערבותו הנמרצת של מר מ. חזני בטלו את הנסיונות אשר כבר נתנו את אותותיהם להשתמש בתמרוני ריכוך או בכוח הזרוע להעביר את האנשים על דעתם ולכפות עליהם קליטה במקום חילוני בניגוד לרצונם ואורח חייהם.

תמרונים אלה הרחיקו לכת עד כדי גיוס שוטרי הנמל אשר הובאו למקום, כנראה במטרה להפחיד את העולים. אולם המושכים בחוטים לא הצליחו להפיק את זממם לאחר שנתקלו ברצון עז וכוח מלוכד מצד העולים ".

ברשימה זו נאמר כי העולים כבר הגדירו את עצמם בכפרים עוד לפני עלייתם, ואילו במאמר הראשי, נאמר כי העולים הגדירו עצמם באניה. במאמר הראשי בהצופה מיום ג' בסיון תשט"ו 24.5.55 נאמר :

" שלושים וחמישה בתי אב מאחד מכפרי מרוקו עלו אתמול לארץ. כולם יהודים יראים ושלמים מדקדקים במצוה קלה כבחמורה, שהגדירו עצמם באניה בפני ועדת המיון כחברי הפועל המזרחי, ורצונם להתיישב במחנה משואה אשר בחבל לכיש. הם רוצים במדריכים שומרי תורה, רוצים בבית ספר במחנך לדעת התורה, לשמירת מצוות, רוצים להתיישב בישוב דתי מובהק.

מאות שנים ישבו אבותיהם בהרי האטלס ושמרו במסירות נפש על יהדותם והורישו את אמונתם ואורח חייהם לבניהם, וכשזכו לעלות לארץ הקודש ברור שמבקשים נקודת ישוב דתית, שבה המדריכים, המורים, והמטפלים בהתיישבותם הם יהודים שומרי מצוות. כלום יש מקום לכפות על יהודים אלה התיישבות הניגוד לרצונם ? ודאי שלא

ואף על פי כן באו פקידי מחלקת העליה וניסו להבריח אותם, את חסידי מרוקו, להתיישב  במקום בו שולטים מדריכים חילוניים, ובו מחנכים חינוך חילוני. העולים באו להתיישב בחבל לכיש, אך הם מעוניינים באופן חיוני ביותר שיימצאו בסביבה דתית, בתוך אורח חיים מסורתי. לא יתכן שיכפו על אנשים אורח חיים זר להם, ומדריכים ומורים זרים להם.

העולים סירבו ללכת לחרובית. הם עמדו על דעתם ודרשו להעבירם למשואה. כל הכבוד והיקר ליהודים אלה, שיודעים להילחם על חרותם הרוחנית. לשם מניעת החרפת הסכסוך בנמל חיפה הוחלט לאכסנם באופן זמני בשער העליה. אבל יש לדרוש בכל תוקף מהסוכנות למלא את רצונם של העולים ולשלחם למשואה.

פרשת חרובית היא שערוריה הממיטה חרפה על המדינה ומחבלת בעליה. כל אדם שוחר חופש המכבד מלם אלקים שבאדם חייב להילחם בכפייה זו, שיש לה מסורת עגומה מאז פרשת ילדי טהראן ואילך. לא מבחינה דתית בלבד, אלא מבחינה כללית יש בכפייה זו משום חבלה בשלמותם המסורתית של העולים, שכן החינוך החילוני פוגע בהם כמכת הלם, מזעזע את כל אושיות נפשותיהם. יש לעקור מן השורש עריצות זו, שפגיעתה רעה במדינה ובתושביה "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר