ארכיון יומי: 29 בנובמבר 2015


עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

קוים לדמותו של ר׳ חיים גאגין ו לחיבור ו ״עץ חיים״משה עמאר 22222

ר׳ חיים גאגין, מהעיר פאס שבמארוקו, הוא היחיד ממשפחת גאגין הידוע לנו ממארוקו. גם עליו אין בידינו פרטים רבים, לבד מהפרטים שהוא מוסר לנו על עצמו בחיבורו ״עץ חיים״, אשר הסתום בהם מרובה לא מצאנו איזכורו במקורות אחרים מתקופה זו ומהתקופה הסמוכה לה. שנת לידתו ופטירתו אינן ידועות, וכן לא ידוע לנו מאומה על הוריו. נראה שהוא נולד בעיר פאס, סביב לשנת הר״ד (1460). בצעירותו היגר מפאס לספרד, כדבריו:

ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן, ללכת לבקש במלכות קאשטיליא מנוחה למקום תורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדוד כה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה .

המניע להגירתו לספרד אינו ברור — האם לימוד התורה או הצרות והזמן. פתרונה של שאלה זו יקל עלינו להבין שאלה נוספת — האם הוא היגר לבדו או יחד עם הוריו. ואם לבדו— היכן התאכסן בספרד? האם אפשר להסיק מדבריו, ״ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי״, שמדובר במנוחת הגוף והנפש, כלומר שהוא התאכסן בבית רבו, שראש הישיבה דאג לארח ולפרנס את התלמידים הזרים שאינם בני המקום, תופעה זו ידוע לנו ממקורות נוספים על קיומה בספרד בתקופה זו ״. בדורות הסמוכים לגירוש התקיימו בספרד ישיבות רבות, והיא היתה ״ארץ הישיבות והתל­מידים ארץ קאשטילייא״. בחלקן הגדול עמדו בראשן תלמידי ר׳ יצחק קנפנטון ותלמידיהם על רובן נודע לנו רק בדורנו, עם גבור ההתעניינות והחקירה בתולדות ישראל בספרד, ופירסום חיבורים ותעודות מהכתובים מתקופה זו. מחיבורנו ״עץ חיים״ אנו לומדים על קיומן של שתי ישיבות: אחת של ר׳ יוסף עוזיאל, והשנייה של ר׳ שם טוב אלקחלי בעיר אלקלעא ״.

הערות פר' עמאר: ב״עץ חיים״ מוזכרים פרטים רבים על נושאים שונים. מלכתחילה חשבתי לדון בהרחבה במבוא על כל הנקודות המוזכרות, כגון: מצב היהודים במארוקו ערב בוא המגורשים, קליטת המגורשים בפאס, תיאור מפורט על ״פולמוס הנפיחה״ בפאם ובמזרח, תפקידו ומעמדו של הנגיד במארוקו בתקופה זו, תרומת המגורשים לתושבים, ועוד. אך מאחר שהשתרעה היריעה והתרחבה, יצאה מכלל מבוא; לכן, בעצת חברי, החלטתי לקבוע לנושאים אלו ברכה לעצמם ואני מקווה בע״ה לפרסם ספר בנושא. במבוא הצטמצמתי רק לתולדות ר׳ חיים גאגין ולאישים המוזכרים בחיבורו, לחיבורו ״עץ חיים״, ולתיאור כתבי־היד.

הערות פר' עמאר:כן נראה מהתואר שנתן לעצמו בפתיחת חיבורו: ״עניו המחלוקת שהיה בין החכם השלם ר׳ חיים גאגין מתושבים קדומים של פאס יע״א עם חכמי קאשטיליא י״ץ״. מסגנון הפתיחה ומלשונה נראה שר׳ חיים הוא שכתב אותה. מהעובדה שלא נודעו לנו במארוקו אישים נוספים ממשפחת גאגין, לא לפני הגירוש ולא לאחריו, ייתכן שניתן לומר שמשפחת גאגין מוצאה מספרד והיגרה למארוקו בדורות הסמוכים לגירוש.

הערות פר' עמאר כי בשנת הרצ״ה כותב הוא על עצמו ״ואני זקנתי ושבתי״ (עץ חיים, פרק ה, ליד ציון הערה 58). ואין לפרש ״זקנתי ושבתי״ כלשון מליצית, מעין הנאמר בשמואל א׳ יב ב, וכל חיי שמואל היו חמשים ושתים שנה. שכן ר״ח גאגין נסע בנערותו לספרד ללמוד, ובשנת רנ״ג חזר לפאס עם המגורשים ; מהגירוש עד שנת רצ״ה חלפו ארבעים ושתים שנה.

בגירוש ספרד חזר ר׳ חיים עם המגורשים אשר באו למארוקו. הוא הגיע לפאס בערב יום הכיפורים שנת רנ״ג (1492). אין ידועים עליו פרטים מתקופת שהותו בספרד. מצעירותו חלה במחלת הנזילה וסמוך לגירוש לקה בעיניו, דבר שהביא במשך הזמן לעוורונו. בפאס התמנה כרב התושבים; אמנם, אין ידועה שנת המינוי, אך הוא כיהן במשרה זו בשנים רפ״ו—רצ״ה, שנות ״פולמוס הנפיחה״ ״. הוא העמיד תלמידים אשר עמדו לימינו בפולמוס זה, המתואר על ידו בחיבורו ״עץ חיים״. מחיבורו זה משתקפת גדולתו בתורה, בולטת יראת חטאו, קנאותו הלוהטת ואמונתו התמימה והטהורה ללא דרישה וחקירה׳. אמנם, מסגנון לשונו ומהספרים שהוא מצטט מהם נראה כי היתה לו ידיעה מעמיקה בתחומי ההגות, כמו רוב חכמי ספרד בימיו. על הפולמוס ועל דמותו ואישיותו של ר׳ חיים כפי שהיא משתקפת מתוכו נדון להלן.

על בני משפחתו של ר׳ חיים לא נודע לנו מאומה, לבד מאימרתו בחדש אדר הרצ״ה (1535) : ״ובני בעונותי אינם איתי״ . ייתכן שבניו עזבו את פאס עם אלה מהמגורשים אשר המשיכו בנדודיהם למזרח לאחר שהייה בפאם. בתקופה זו נמצאו בשאלוניקי מבני משפחת גאגין, כמו ר׳ אברהם הרופא, אשר היה מראשי קהל ליסבון כן ישב שם הרופא הישיש ר׳ דניאל גאגין ״, שהיה בעל מעשים טובים, עסקן ציבור מראשי קהל איבורא, שנפטר שם בשנת של״ג; לדברי עמנואל היה אחיו של ר׳ אברהם. ועוד ישב שם ״הגביר ונבון כה״ר משה גאגין״, שנפטר שם בשנת השט״ו. ייתכן שאלה היו צאצאיו. השערה זו מוצאת לה תימוכין במסורת הקיימת על משפחת גאגין הירושלמית, שמוצאה מן המזרח. משפחה זו מתייחסת על ר׳ חיים גאגין ״.

הערות פר' עמאר בתו דונה אויזבואה נפטרה בכ״ב שבט הש״ב, ראה נוסח מצבתה אצל י״ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, ירושלים תשכ״ג (להלן: עמנואל, מצבות), א, מס׳ 215, עמי 100 ; מ׳ מולכו, בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל־אביב תשל״ה (להלן: מולנו, בית העלמין), סימן 299. בשו״ת מהר״י בן לב, א, נלל ד סימן ל(נו), מוזנר ני בשנת ש״ג נתבקש אברהם גאגי עם רופאים נוספים לבדוק את יוסף ברוך, אם אנן הוא חולה בצרעת, נפי טענת אשתו, ובשו״ת דברי ריבות, סאדיקלאב תקע״ב, סימן נט, מוזכר ר׳ אברהם קאגין, מראשי קהל לישבונה בשאלוניקי; י״ש עמנואל, גדולי שאלוניקי לדורותיהם, תל־אביב תרצ״ו, עמי ט, מזהה אותו עם ר׳ אברהם גאגין הרופא

הספרייה הפרטית של אלי פילו-עץ חיים לרבי חיים גאגין

 

עץ חייםעץ חיים-רבי חיים גאגין

לרבי חיים גאגין

ההדיר משה עמאר

פולמוס הלכתי בין מגורשי ספרד בפאס לתושבים

יוצא לאור לראשונה על פי כתבי-יד עם מבוא, הערות, נספחים ומפתחות

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

נדפס בישראל תשמ"ו- 1987

פתח־דבר

גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492) מהווה סופה של תקופה וראשיתה של תקופה חדשה. אך מעטים הם המקורות שהגיעו לידנו, שנכתבו בידי המגורשים, ואשר יש בהם התייחסות לגירוש ולתוצאותיו. נראה כי התלאות שעברו עליהם וקשיי הקליטה גרמו לתקופה של בלימה בכתיבה הן בתיאור מוצאותיהם והן ביצירתם הרוחנית. אף־על־פי שללא ספק החכמים וראשי הקהל פעלו סמוך לבואם לחידוש ולהמשכיות. אחד החיבורים הבודדים ממארוקו שהגיע לידינו הדן בבעית הדור הראשון לגירוש ספרד במארוקו הוא הספר ״עץ חיים״ לרבי חיים גאגין ז״ל, יליד פאס במארוקו שהלך ללמוד בישיבות ספרד וחזר לפאם עם המגורשים.

החיבור דן בהרחבה בסוגיה של בדיקת הריאה ושאלת היתר הנפיחה, בהסתמך על מקורותיה ההלכתיים, והובאו בו דיעותיהם של שני הצדדים בשלימות. ואומנם זה הוא המקור היחידי הקדום ביותר, הידוע לנו כיום, שבו נדונה סוגיית היתר הנפיחה באופן המקיף ביותר והיא גם היצירה ההלכתית הגדולה היחידה מן הדור הראשון של מגורשי ספרד במארוקו, אשר הגיעה לידינו. לצד העיון ההלכתי מוסר לנו המחבר גם פרטים היסטוריים חשובים: על טלטולי המגורשים וקליטתם במגרב, על המאבקים החברתיים, על עולמם הרוחני של חכמי התושבים והמגורשים בדורות הסמוכים לגירוש.

זכות גדולה נתגלגלה לידי להציב יד ושם לאותם אישים ולאותו פרק היסטורי והלכתי נשכח. מועטות הידיעות שבידינו על תולדות היהודים במארוקו בדורות הסמוכים לגירוש, ומעטים הם גם המקורות ההיסטוריים ויצירותיהם של החכמים בני התקופה הזאת, שהגיעו לידינו, אף טרם נכתב מחקר מקיף כל שהוא בנושא זה. לכתחילה ביקשתי להידרש לסוגיה זו בהרחבה ולמלא חסרון זה במידת מה במבוא לספר ״עץ חיים״, אך היריעה התרחבה ויצאה מכלל מבוא. בעצת חברי החלטתי לקבוע לנושא זה ברכה לעצמו ומקור. אני בע״ה לפרסם ספר בנושא ובו יבואו מקורות נוספים מתקופה זו מהכתובים.

במהלך עבודתי נעזרתי בחברים רבים ובגורמים שונים ולהם נתונה הוקרתי ותודתי. בראשונה לחברי הנהלת המכון לחקר היהדות במזרח שעל יד אוניברסיטת בר אילן, אשר בצלו הסתופפתי בהכנת הקובץ, בראשם פרופ׳ שמעון שורצפוקס, אשר עקב אחר עבודתי בכל שלביה, עבר על כתב היד והנחני בעצותיו ובהארותיו.

עמיתי למחקר במכון כיום ובעבר, והגב׳ מרים שפירא, ששיתפו איתי פעולה ועזרו כיד ה׳ הטובה עליהם.

אזכיר לטובה ולברכה לעולם שכולו טוב, את הגברת ורד זילכה ז״ל מזכירת המכון, הנאמנה והמסורה, אשר הדפיסה את רוב כתב־היד. היא נקטפה בדמי ימיה בי״א סיון תשמ״ו, יה״ר נפשה בטוב תלין וזרעה יירש ארץ, תנצב״ה.

יעמוד על הברכה המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח שליד משרד החינוך והתרבות ומנהלו מר ניסים יושע, על תמיכתם ביד נדיבה בהכנת מהדורה זו. שלמי תודה לעובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, המחלקה לכתבי יד והמכון לתצלומי כתבי יד עבריים; ספריית בן צבי; עובדי הספריה בבר אילן, אשר אפשרו לי לעיין ולצלם ספרים וכתבי־יד; פרופי מאיר בניהו מירושלים ופרופ׳ מנחם שמלצר מבית המדרש לרבנים בניו יורק, על אשר מסרו לי צילומי כתב־היד של החיבור ״עץ חיים״; גב׳ מרים דרורי מנהלת הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ולעובדי ההוצאה, על שקידתם ומסירותם בהכנת כתב־היד, ולעובדי בית דפוס מנחם בירושלים, על עבודתם הנאה.

אחרונים הביבים, בני היקרים אשר הרבה מהזמן הראוי להם מוקדש לעבודת הקודש ולרעייתי עליזה מב״ת העומדת לימיני בכל עת.

משה עמאר

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה-רבי אליעזר די אבילה-חסד ואמת

רבאט (סקירה כללית)רבאט העיר

רבאט פירושה ״מנזר מבוצר״. היום היא בירת מרוקו והעיר השניה בגדלה במדינה, 367,620 תושבים (1973). רבאט שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בורגרג. באגד — הערים הכולל את פלא שמעברו הצפוני של הנהר 671,700 תושבים.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחוף. בה ״המדינה״ — העיר המוסלמית, ״המלאח״ (1׳ להלן), בה מצודה (מאה 17) ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה־20, משהיתה רבאט לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר־העתיקה רבעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסיה גדלה מ־25,000 נפש ב־1912 ל־156,000 ב־ 1952. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות־עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טכסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. ברבאט אוניברסיטה (נוסדה ב־1957, בה 20,100 תלמידים 1975/6), ומוזיאון ארכיאולוגי.

            אם למסֹרת

ז. כאמור למעלה המילה "די" אבילה בספרדית פירושה"בן". המילה אבילה מורה שהם מיוחסים למשפחות הגולים מאותה עיר. יש כותבים אותם בה״א"דה״ ויש עדיין משפחות במרוקו שכותבים מילה זו בספרדית כמו "דה יפלח" וכו׳ והשאר תרגמו אותה לערבית אבן דנאן, בן טולילה, בן ג׳ו ועוד ועוד. והמון העם השתבש להם השם הספרדי וקוראים אותם "דאבילא"

היסטוריה

ראשיתה של רבאט ביישוב סלא, שהוקם כנראה בידי פניקים, בתקופה הרומנית נקרא סלא קולוניא. את רבאט עצמה יסד ב־1150 בערך, הח׳ליף עבד אל מומן, מייסד שושלת המוחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל מנצור(1199-1184) הפכה בשם רבאט אל־פתח, ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי־ים, עד שהחל מעמדה מתערער במשך המאה ה־15 בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה־17 התיישבו ברבאט ובסלא פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי־ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב־1657 השתלטו על רבאט סופית השלטאנים משושלת העלאווים, והעיר החלה מתפתחת בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט נהיתה לבירת מרוקו רק ב־1912, עם הכיבוש הצרפתי, הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם. במלחמת העולם (סוף 1942) נתפשה רבאט בידי צבא ארה״ב בעת נחיתתו. מאז 1956 רבאט היא בירת מרוקו העצמאית.

יהודים התיישבו ברבאט באמצע המאה ה־16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה־2. תקופה ארוכה היה האיזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה־8, לאחר התאסלמות האוכלוסיה המקומית, קמה ברבאט כת שנטתה ליהדות, היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד (ע״ע) מזכיר את יהודי סלא בספר ״הקבלה״ במחצית השניה של המאה ה־12. במאות ה־13 וה־14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. סוחרי ג׳נובה, ששלטו אז בסחר העיר, לא ראו בעין יפה את בואם של מגורשי ספרד. לאחר 1550 פרחה הקהילה ונודעו בה סוחרים. גם יהודים מהולנד נתיישבו ברבאט. ב־1630 ניהל משה סנטיאגו את המו״מ עם צרפת בדבר שביתת־הנשק, ואת השיחות על הסכם השלום עם ארצות השפלה ב־1683 ניהלו יצחק ויוסף בואנו דהמסקיטא. עד אמצע המאה ה־19 פעלו מספר יהודים בקונסולים של מעצמות אירופה, ביניהם הקונסול ההולנדי גדעון מנדס (1699).

אם למסירת

הקונסולים ברבאט

ח. בין השנים (1790-1785) שימש חיים בן לחסן סגן קונסול של בריטני׳ה בטיטוואן, והיה שותפו

במסחר של החכם רבי ׳׳שלמה די אבילה״ חתנו של רבינו ודודו, אשר גם הוא היה מראשי הקהילה בטיטואן וברבאט וקרוב למלכות, והיה עשיר גדול וניהל עסקים עם סוחרים בלונדון (ראה רומאנילי 48, מזרח שמש עד מבואו 220 ו229).

 הרה״ג רבי רפאל עטיה זצ״ל רבה של רבאט בשנות (1910-1946) כתב בספר זכרונותיו (כת״י אצלי) שבראשית שנות ה־18 נשלח מטאנזה לרבאט סי׳ יוסף בן עטר בנו של סי׳ משה בן עטר לשמש כקונסול איטליה, סי׳ יוסף התחתן ברבאט ונולדו לו שלשה בנים סי׳ משה, סי׳ רפאל והשלישי החה׳׳ש רבי אברהם בן עטר קבור בטאנזא, במות סי׳ יוסף התמנה בנו תחתיו ה״ה סיניור רפאל בן עטר הידוע כבעל צדקה גדול עכ׳׳ד.

בסוף ימי סיניור רפאל התמנה לקונסול גם של אלמניי״א־גרמניה הולנד וצרפת באופן שהיה שמו הולך וגדול בין הגויים על ישרותו אצילותו הוד והדר לפניו דובר טוב לעמו וכל אשר היה עושה ה׳ מצליח בידו, נלב״ע בראשית שנות ה־19 (כ״ז שמעתי מפי זקני רבאט ומפי מור אבי ז"ל אשר זוכר אותו עין בעין, והיה מאוד מתלהב כאשר היה מספר עליו). אחריו התמנה במקומו בנו הקונסול המפורסם סיניור יעקב בן עטר, ואחרי זמן מועט בראשית ממשלת צרפת במרוקו כאשר בטלה כל המינויים האלו, ממשלת אמריקה מינתה אותו לקונסול ארה״ב בעיר הבירה רבאט עד פטירתו בשנות השלשים למינייננו. עיין אודותיו בשו״ת שושנים לדוד ח״א סי׳ סט׳׳ל שם רבי יקותיאל ברדוגו מזכיר אותו שהיה בתור קונסול דר במדינה עם הגוים והיה משכיר להם בתים ובזה אינם אוסרים ליהודים את העירובי חצרות וכו׳ עיי״ש, (הבאתי כל זה מאחר ומשפחה זו היתה רוח החיה והודה ותפארתה של כל קהילת רבאט).

רבי יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית ברבאט. ידוע שרצה לבטל את יום ט׳ באב, רישומה של גזירה זר נשארה עד ימינו אנו, למרות האבלות הכבדה שהיתה שורה בימי בין המצרים. בעיצומו של יום ת״ב בבוקר היתה ״ברחוב״ אוירה של יום פורים, מכירת ממתקים ומשחקים. העניים הסתובבו בבתי כנסת בזמן קריאת הקינות כדי לקבל צדקה בתור ״מתנות לאביונים״ והילדים קבלו ״דמי פורים״ מהוריהם. [כנראה

שדברים אלו חכמי הדור לא בטלו כתקוה ליום המיוחל לביאת משיח צדקנו בב״א]. יהודי רבאט נמנו

על מייסדי הקהילות היהודיות בגיברלטר (1705), מוגאדור (1767), ליסבון (1773) והאיים האזוריים (1820). לאחר 1759 נטמעה קהילת סלא בקהילת רבאט, שהיו בה אז כ־6,000 איש.

Migration Juive vers Colomb-Bechar-Jacob Oliel

colomb-becharMIGRATION JUIVE VERS COLOMB-BECHAR

Les raisons d'un exode

Comme d'autres, le docteur Céard, à qui j’emprunterai beaucoup, a pu croire que les arri­vants étaient attirés par les perspectives d'un commerce qui n'allait pas manquer de connaître un développement considérable 

«L'attrait des perspectives commerciales qui s'offraient désormais à leur activité, dans une région pacifiée et accueillante, explique suffisamment ce déplacement massif d'une race que ses aptitudes proverbiales au négoce rendent essentiellement instable et migra­trice

Ce schéma d'idée, fausse autant que désobligeante, a la vie dure et j'ai pu en retrouver trace dans un ouvrage au sujet pourtant fort éloigné de Béchar et des Juifs 

«au moment où la France fit la conquête du Tafilalet, la population juive de Colomb- Béchar et des villages environnants a doublé et même triplé en quelque temps, ces com­merçants-nés se trouvant attirés par le gain facile qu'offrent le trafic d'armes et le ravi­taillement des troupes ennemie 

Qu'elle soit à mettre au compte de la malveillance, de l'ignorance ou de la maladresse, l'explication me paraît simpliste ; elle ignore les conditions de vie antérieures des gens et ne rend pas compte des réalités qui ont pu les déterminer à quitter leur région pour venir s'installer à Colomb-Béchar : outre les incitations déjà évoquées, (car les Juifs tafilaliens ne se sont pas mis en route spontanément pour s'installer de l'autre côté de la frontière), ils avaient le souci de la sécurité et la situation enviable de leurs coreligionnaires algé­riens, fut certainement l'élément déterminant, qui les poussa à quitter un pays où leurs ancêtres s'étaient établis quinze à dix-neuf siècles auparavant

L'histoire montre, d'une part, qu'ils ne se sont pas précipités, au début, massivement et spontanément, vers Colomb, et surtout, que leur venue faisait partie d'un plan imaginé par le commandant de la subdivision d'Aïn-Sefra, le Général Lyautey. S'adressant au commandant Pierron, premier responsable de la place de Colomb, ce dernier conseillait, pour attirer vers la France la sympathie des populations indigènes, de couper la région de l'influence exercée par les tribus marocaines les plus turbulentes (celles du fameux Bou'Amama*), puis d'en assurer le développement économique : «Il vous appartient d'examiner s'il n'y aurait pas intérêt à provoquer des Israélites de cette région [le Tafilalet] à venir s'installer à bref délai auprès de nous et à former ainsi les premiers et les plus efficaces agents d'échange entre la région de Figuig et le Tafilalet

Bou Amama, né vers 1845 au Ksar de Hammam Foukani de Figuig, s'est établi en 1870 à Moghrar Tahtani (1870), où il acquit une réputation de sainteté; peu après, il allait devenir un adversaire aussi insaisissable que redoutable pour les troupes françaises, particulièrement dans la région de béchar, où se trouvent ces éperons montagneux appelés « Château de Bou 'Amama 

Cette forme d'incitation de la part des autorités françaises, devait produire son effet sur de nombreux Juifs tafilaliens qui trouvèrent, par ailleurs, quelque avantage à émigrer. «Dès après l'occupation française, en 1903, les Juifs tafilaliens, heureux de se libérer du joug sous lequel les obligeaient de vivre les chefs marocains, immigrèrent vers Colomb- Béchar. Ce fut, dans cet extrême Sud oranais, l'arrivée indiscontinue (sic) d'une popula­tion extrêmement curieuse par ses coutumes et ses mœurs fermées. D'abord méfiante, parquée en quelque sorte dans un coin de l'agglomération, peureuse, obséquieuse, elle vécut à l'écart, cherchant à comprendre les sentiments qu 'animaient les chefs de la région, à son endroit. Bientôt rassurée par l'attitude des officiers, des fonc­tionnaires français, elle élargit son champ et, essentiellement assimilable, elle s'adapta fort bien et même avec reconnaissance aux lois de son nouveau pays d'élection.»4' Ces Juifs tafilaliens venaient des villages frontaliers les plus proches (Bou- 'Anane, Bou- Bnib, à l'ouest, Figuig, au nord), de la vallée du fleuve Ziz (Rissani, Erfoud, Ksar-es- Souk…), voire de localités plus lointaines (Azrou, Kerrando, Gourrama, Midelt, Talsint, Aïn-Ch'ir…) ; c'étaient, en majorité des artisans, petits commerçants, marchands ambu­lants ou caravaniers

Il est bien évident que le Cercle de Colomb-Béchar, tel qu'il était appelé alors, fut un pôle d'attraction, à partir de la construction, en 1906, du chemin de fer qui reliait ces régions à la côte algérienne, d'abord à cause des efforts de pacification, d'une présence militaire importante, et d'une position géographique idéale, au point de jonction des principales pistes caravanières vers le Dra', le Touat, les Hauts Plateaux algériens

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר