על שבר בת עמי-רבי רפאל אהרן בן שמעון

על שבר בת עמירבי רפאל אהרן בן שמעון

לא ככניסתו לעיר פאס היתה יציאתו של רבי רפאל אהרן ממנה. שמחתו ושלותו מהעונג הרוחני פנו את מקומם, ובמקומם שבע מרורים ועגמת נפש מרובה:

״… לא היתה יציאתי מהעיר הנז׳ כביאתי אליה, רבת שבעה לה נפשי עונג ושעשועים מחברת ידידות רבניה וחכמיה, גביריה ונכבדיה, ולמרורות פתנים נהפכו ימי שבתי שמה באחרונה בראותי את מצבם המדיני כי ברע הוא במלא מובן המלה. תקף גלותם המר לא יאומן כי יסופר באזני איש לא ראה זאת בעיניו, ועל כן קדמתי לברוח משם כצפור מפח״…

מהו אותו מעשה שכל כך זעזע את נפשו של רבי רפאל אהרן? ובכן, למגינת לבו, הוא היה עד ראיה למעשה מחריד שאירע ליהודי פאס. בלב קרוע ומורתח ובדמעות דם חרט רבי רפאל אהרן את המקרה, וכך הוא מתאר:

״האמנם אל תדמו קוראים נכבדים כי שמחת לבבי לותה אותי עד ״צאתי״ מהעיר הנז' לא ! לא! עד ארגיעה שמש שמחתי כסתה פניה בעב יגון נורא. יד המקרה פלחה כליותי ותפוצץ לרסיסים את מנוחתי. כי את אשר לא הסכנתי ראיתי, ואת אשר לא דמיתי חזיתי. העט רועד בין אצבעותי, הנייר רוטב מדמעותי, עת אספרה מחזה מדאיב נפש ובשר אשר חזו עיני יום ר״ח ניסן תרח״מ יום חדש האביב, יום בו יעתירו החיים לעילוי נשמת ישיני עפר כי ינוחו על משכבותם, ויציצו מעיר כעשב הארץ, ובעיר הזאת היתה להפך כי שמה הרגיזו יורדי בור ממנוחתם ועצמותם סחוב והשלך כנצר נתעב.

 הנעדרים האלה אשר בחייהם רדף אותם קול עלה נדף מבלהות הממשלה ההיא, ובמותם נחו משמוע קול נוגש, עתה יד הממשלה השיגתם עדי שאול, ותשדד גם עמק רבצם בבטן האדמה! שמעו ואספרה! יום ר״ח האביב אחרי צאתי מבית הכנסת, חזיתי כי כל אחי היהודים הי״ו היושבים בהאלמלאח (מקום הסגר היהודים לבדם כחק הגעטטא לפנים באיטליא) פניהם קבצו פארור. ענן עצבת כסה שמי העיר בפעם אחת. רץ אחר רץ ירוצו, ומגמת פניהם לבית מועד לכל חי. אנשים ונשים וטף כנשרים עפו אל שדה הקברות! דמיתי כי יום נועד הוא להם לשאת רנה ותפלה בעד המתים תמורת מנהגנו בירושלם לעשות כן ביום ער״ח, והלכתי גם אני להתפלל ולהשתטח עמ׳׳ק הצדיקים. ובבואי שמה, הה ! סגור לבבי נקרע, ודמי קפה בעורקי, ושערותי סמרו מפחד ויגון. מראה איום לנגד עיני, אשר זכרונו כתוב על לבי בדם נפש! פני כל הככר ההוא נהפך לקשר מספד.

 הו הו בכל פנה. קינים והגה בכל קצה. הללו פה בוכים והללו פה סופדים אלה פה תופרי כיסים קטנים (מבגד צמ״ג חדש) אלה מפה מתקני תיבות קטנות. והכל בנחיצה עצומה לא תצוייר באומר ודברים. ידים חרוצות עושים מלאכתם. וגם העינים עבדו באמונה ויורידו נהרי דמעה כנחל שוטף. גם האבק כסא את עין הארץ. ויהי יום חשך אפלה ! ומה קול ההמולה? סריסי המלך השכימו כאור היום ובקרדומות נתצו והרסו כל המצבות של קברות היהודים ולפנות העצמות אל שדה אחר. כי המלך רצה להרחיב את היכל מלכותו הזה הנשען על שדה קברות היהודים ! ולא הסתפק בשדה קברות הישנה הנשענת על ידה אשר נפנית בפקודתו זה כמשלש שנים ! עין מי לא תדמע, לב מי לא יסחרחר בראות קברות אנשים צדיקים נפתחים. ואיש איש כמלקט אבני גיר מנופצות ימלא את הכיס שבידו מעצמות הוריו וקרוביו, להטמינם במקום אחר, בשדה קברות החדש אשר אדמת! ארץ בצה לחה ממים הנוזלים באדמה ההיא תחתיה, אשר ניתן להם מהממשלה תמורת הנלקח מידם. כל היום ההוא לא שבת קול הנהי והבכי משדה העושק הזה. קשר המספד היה חזק ואמיץ כל יום חדש האביב. וכבול עץ עמדתי שמה כל היום ודמעות דם יורדות עיני. ומאז והלאה כל עונג העיר ההיא היה בעיני כמרורת פתנים. ואחשבה כי הנני בעמק רפאים גיא מלאכי שחת אשר רחם לא ידעו. ככה דמתה בעיני הארץ ההיא. ואקונן במר נפשי על גורל אחי ובני עמי הנתונים לשמצה בארץ תלאובות הזאת. כי היהודי ככלי אין חפץ בו שמה. אם יוכה או ימרט שער ראשו, או יוכה מכות חובלים, והוא מחוסי צל הממשלה — אין משפט למכהו, יותר ממכה בהמה ! וקודר הלכתי ימים רבים.

וזכר המחזה האכזר לא מש מנגד עיני גם בתנומות עלי משכב יצועי. והכאיב לבי יותר מהם, כי הם הסכינו כבר בצרה הזאת זה כמשלש שנים, וכבר פנו מבית הקברות הישן מקום מעמד ומושב נפש רבותינו גאוני עולם צדיקים וחסידים אשר משאתם יגורו אלים ומקצפם תרעש ארץ זיע״א! וסיפר לי הרב המופלא רבא דעמיה כמוהר״ר רפאל אבן צור יצ״ו כי הוא פינה משדה קברות הישן אחד עשר קברים אשר היו יציע על גבי יציע. כי בכל דור ודור פני האדמה יוגבהו למעלה מרגבים ידובקו בה, ועל פי האדמה ההיא יקברו את מתיהם, ובהתעבות עוד פני האדמה יכסו את פניה בעפר ויקברו בו. וכן גדלה האדמה אחד עשר יציע זה על גבי זה. ומכאן נקיש לקדמוניות ישראל בעיר הזאת! ככה עבדו בפנוי השדה הנזכר משך שנה תמימה ולא יכלו לפנות ממנה גם הרבע. כי העבודה קשה מאד, וההוצאה מרובה וצריכה זמן והממשלה אשר לחצה אותם לקחת השדה הנזכר בזמנו נמסר לידה שדה הראשון כאשר הוא. והממשלה מבלי רחם בנתה שמה חומה גבוהה לדייק סביב להיכל המלכות, ונשארה החלקה קטנה הזאת אשר חשבו כי קריה לפליטה כי רחוקה קצת מהחומה הנ׳׳ל. והנה גם היא לא נקתה וגם על המתים האלו עבר כוס הטלטול. וכזאבי ערב נפלו פתאום הסריסים הנז׳ ביום ר״ח וירעצו וירוצצו ארץ ויושביה. זה גורל בני עמנו וזה מנת חלקם בארץ הפרועה ההיא. ולצורי אוחילה, יתיר מאסר שבותם ויוציאם מאפלה לאורה….״.

בלב מורתת ושבור חזר רבי רפאל אהרן לירושלים. בטיפולו המסור להדפסת ספר ״אהבת הקדמונים״ מצא תנחומות בנפשו. ספר זה שכמעט ועבר עליו הכלח, עבר הגהה יסודית על ידו.

״כי בכל כחי עבדתי לטהר את הספר משבושים רבים אשר היו בו למאות ולאלפים… כי העבודה כבדה מנשוא. וכל חכם לב יבין כמה קשה לנקד הנקודות על כתב פשוט שאיננו לא כתב רש״י ולא אשורית, והאותיות מעורות זו בזו והנקודה רבה על הכתב עד אפס מקום לנקד עוד… ואעבוד בכל כחי למצוא מקורו ולנקדו כראוי. וכל זה בזמן קצר…״

את הספר הנ״ל הדפיס אצל הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן ז״ל בירושלים תרמ״ט (1889), ועיטר אותו בהסכמותיהם של רבני עיה״ק, הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזיל והגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכן רבני המערביים הראב״ד רבי יששכר אצאראף, רבי משה בן מלכא, רבי שלום בן מלכא, רבי נחמן בטיטו, רבי יהודה אלבו, וגאב׳׳ד פאס רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר