בואם של יהודי ספרד – אנדריי שוראקי

 קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

בואם של יהודי ספרד

כאן אנו מגיעים למאורע המכריע בחשיבותו בקורותיה של יהדות צפון אפריקה, גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בשלהי המאה החלה שקיעתה של יהדות אפריקה, הקיבוץ היהודי המזהיר ביותר בגלות ישראל. מדיניותם הנדיבה של מלכי ספרד נכשלה. תקוותם לאחד את הממלכה. על המאורים והיהודים שבתוכה, דעכה ככל שחשו עצמם חזקים יותר נוכח ירידתו של האסלאם האנדלוסי. יחסי הנוצרים והיהודים נעשו קשים יותר.

ב 1391 היו השחיטות הראשונות בקסטיליה, בארגון ובאיי הבליאריים. ב 2 באוגוסט הותקפו היהודים בפאלמה דה-מיורקה. שלוש מאות מהם נפלו ועמם הרב שלהם. שמונה מאות הצליחו להימלט ולהגיע בדרך הים לחופי צפון אפריקה. הם חזרו ומצאו את נתיב המנוסה, בו ניצלו יהודי אנדלוסיה במאה השתיים-עשרה ובמאה השביעית ניצלו בו אבותיהם הספרדים, קרבנות החוקים האכזריים שהוציא המלך הויזוגאתי סיסיבּוּט – 612 – 621 -, כאשר גלו אלפים אל אדמת אפריקה.

אך הייתה זו רק הקדמה לדרמה הקודרת שכעבור מאה שנים נסתיימה בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל. ב-2 בינואר 1492, אחרי ניצחונם על המאורים, קבעו פרדינאנד ואיזאבלה את מושבם בארמון אל-חמרה – אלהמברה -. מעת שלט הצלב בגרנאדה המאורית, כסמל למדיניות הדתית והלאומית של המלכים הקתוליים.

אחרי גירוש המאורים צריך היה לטאטא את היהודים, למען יהיה הניצחון שלם. -30 במארס 1492 יצאה הידיעה הנוראה מארמון אל-חמרה : עד ל-30 ביולי לא יישאר עוד יהודי בממלכה המאוחדת של ארגון וקסטיליה ובשטחי החסות שלה. הם איי סיציליה וסרדיניה, כתום המועד ההוא, כל שלא התנצר אחת דתו למות.

היהודים הורשו ליטול את מיטלטליהם , פרט לזהב, כסף וסחורות שיצואן אסור. רבבות ואולי מאות אלפים יהודים, שמו פעמיהם לנמלים וירדו באניות. יהודי אנדלוסיה פנו לחוף אפריקה, שלאחר נפילת גרנאדה הגיעו אליו גם המוסלמים שגורשו מספרד. בכללו של דבר נתקבלו בסבר פנים יפות באפריקה, וייסדו קהילות חשובות בפאס, מכנאס, דבדו, טאנג'יר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט, סאפי, טֶלְמְסֶאן ואוֹראן.

הפולקלור היהודי האפריקני התעשר באגדות מרובות על מסעם ובואם של יהודי ספרד לאפריקה. המסורת מספרת שבשנת 1391 נאסר הרב של סביליה וששים נכבדים עמו. הואיל וכולם נידונו למיתה ובלילה עמדו להוציאם להורג, החלו האסירים להתפלל ולהתחנן לרחמים מן השמים. גילויי שכינה היה לו לרב וצייר ספינה גדולה על כותלי בית הסוהר, כאשר נגעו כולם בתמונה, נעשתה הספינה אמיתית. האסירים עלו לספינה והיא חצתה את הכתלים, ואת סביליה וחומותיה, בלי להרוס שום בית, בלי לדרוס שום איש נוצרי, וירדה בים בכיוון אלג'יריה.

אגדה אחרת מספרת שכדי להציל את הספרים משריפה השליכו היהודים יום אחד את ספרי התורה והללו נסחפו עם הזרם עד סמוך לחופיה של אפריקה. המוסלמים ירדו בים כדי למשותם אלא שכל אימת שקרבה סירה אל הספרים התהפכה הסירה וכל יושביה טבעו בים. כאשר ניתן ליהודים להתקרב אליהם, העלו את הספרים בלי קושי, כך נמנע חילול שם שמים.

היאחזותם של פליטי ספרד, חובשי הכומתה, כפי שכינו אותם בתוניסיה, לא עברה בלי תקלות. החדשים מקרוב באו הביאו עמם תרבות, מנטאליות ומושגים שונים מאלה של בני המקום. השפעות נוצריות מצד אחד, ואוסמוזה ממושכת עם הסביבה המוסלמית, מצד שני, יצרו הבדלים עמוקים בין שני יסודות אלה של היהדות, שמעתה נידונו לָדור בכפיפה אחת.

עליונותם הברורה של הספרדים, שבאה לידי ביטוי בשטח הרוחני לא פחות מאשר בשטח המסחרי, עוררתם לנהוג זהירות מרובה. חכמתם שלהם, ועידודם של הרבנים עמדו להם שלא להתנגש בחריפות יתירה עם בני המקום המסוגרים בתוך עצמם, החדורים נימוסי המזרח, שהביטו כנדהמים באותם יהודים יוצאי עולם אחר.

אולם אחדותה של היהדות נשמרה. חובשי הכומתה השכילו לחבוש צניף, והודות לכך רק העמיקה השפעתם, בבתי אולפנא, שאליהם חדרה בכל מקום וחידשה בהם את לימוד התורה, וכן בבתי כנסת ובחברה בכלל, שבה מילאו תפקיד מסחרי ראשון במעלה. במרוקו הטביעו את חותמם עד כדי כך שבמכנס, דבדו, פס, טנג'ר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט וסאפי בלעו כמעט לגמרי את בני המקום ולא נודע כי באו אל קרבם.

כל הצפון סיגל לו מעט-מעט את מנהגיהם של המגורשים, הפליטים היהודים מספרד שמנהג קסטיליה נקוט בידם, בעוד שהדרום שמר אמונים במידה רבה לדייני התושבים. באלג'יריה היה הניגוד חמור הרבה פחות הודות להשפעתם המבורכת של הרבנים הראשיים, שעליהם עוד נשוב לדבר, אשר ידעו להשליט את דברם בכישרונם הטוב ובגודל נפשם.

אבל בתוניסיה, הנוחה לרגוש, היה ההד מאריך ימים יותר. הפליטים נושבו בג'רבה, ספאקס, סוס ותוניס. בעיר הזאת האחרונה הגיע הניגוד הנסתר לידי התנגשות גלויה בינם לילידי המקום, קראו לכך פולמוס הגראנה.

בואם של יהודי ספרד בעקבות אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית היה כקרן שמש שנגהה לרגע על קהילותיה של צפון אפריקה. ואולם לא ארכו הימים וקהילות אלו נפלגו בין שתי ממלכות עוינות, שביניהן מפרידים גבולותיו של הכיבוש התורכי, אלג'יריה ותוניסיה מצד אחד, ומן הצד השני, נידחת בבידודה הנורא, מרוקו, שמן המאה השבע-עשרה והלאה שלטה בה השושלת העלאווית, שעודה מולכת בה כיום.

אבל משני עברי הגבול הוסיפו היהודים לחיות על פי אותם הדינים, לשתות ממעיניה של אותה תרבות, להסתגל לדפוסים מדיניים, חברתיים וכלכליים שכנים, להיתקל במכשולים דומים עקב עמדתם כבני מיעוט, לסבול אותן רדיפות בשעות של משבר וחלום על אותה גאולה, על יום פדות ושיבה למולדתם, ציון זו, שעליה לא פסקו מלשיר בלבבם ובתפילותיהם יום-יום. 

לכן לא נתעכב על אלף ואחד המאורעות הקטנים של חיי המללאח, שהסיפורים המרובים על אודותם אין בהם עדיין משום בסיס לסיכום היסטורי כולל ואובייקטיבי, אלא נוסיף להתבונן ממעל ונתאר את החיים הפנימיים של קהילות היהודים במגרב תחת שלטון האסלאם.   סוף פרק חמישי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר