ארכיון יומי: 8 ביוני 2016


קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים

בקבוצה של קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים:

סידי מול ברז

סידי מול ברז

ר׳ אברהם בךשוקרון(סידי מוחמד בן־שוקרון),

 אירהיר איזיד,

 ר׳ דאווד כהן(סידי מוחמד סאהליי או סהול),

חזן די תירהרמין,

 ר׳ יוסף ק־שמעיה (סידי יוסף אל־ חאג׳),

 ר׳ יוסף הגלילי,

ר׳ יחייא בן דוסה (סידי יחייא בן יונס),

ר׳ יחייא בן־יוסף (סידי סייאח)

ר׳ יצחק בךסלימאן,

 לאלה ספיה,

לאלה קאפיה,

לאלה תאקרקוזת,

מולאי יעקב,

 מולאי סדרה,

מולאי תאביה,

מול בגי בגי(סידי בו איברירהאן),

 סידי אירהרם נדוידהן(סידי איגרם אידוויד),

 סידי בו־דהב (סידי בו־אדהם),

 סידי בו־לאנוואר,

סידי בועיסא וסלימאן,

 סידי בליוט,

 סידי בראהים (סידי ברהאם),

 סידי הארון,

סידי חמאד אל־כאמל,

 סידי מהאסר,

 סידי מוחמד ובלקאסם,

 סידי מוסא וסאלח,

 סידי מכלוף,

סידי עבוד,

 סידי פתאח בן־סלימאן,

 סידי רגית (סידי רהית),

סייד אל מרהירהא (סידי עבד אל־מאלכ),

 ר׳ עלי בן־יצחק,

צדיק קלעה אל־מגונה,

 קבור שו ור׳ שלמה בר־ברירו.

היהודים, כאמור, ביקרו אצל קדושים מוסלמים הן בגלוי והן בסתר, כשהמוסלמים לא אפשרו להם להיכנס, אך אין ספק שהיקף התופעה קטן מזה הקיים בקרב המוסלמים לגבי קדושים יהודים. יחד עם זאת, מעטים מאוד המקרים בהם לא מייחסים היהודים ״מסורות״ יהודיות כל שהן לגבי אותם קדושים מוסלמים. עצם סיפוח קדוש יהודי על־ידי המוסלמים כשיהודים המשיכו להעריץ אותו קדוש, וכן התערבותם של מוסלמים בקרב מבקרים יהודים אצל קדוש יהודי, עוררו מגמה זו. זוהי אחת התוצאות של קיום משותף במשך מאות בשנים.

הערות המחבר : וואנו מביא 31 קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, מהם עשרים ושניים נכללים ברשימתנו זו, ותשעה נמצאים ברשימה הקודמת של קדושים יהודים שהמוסלמים מעריצים אותם. לאלה תאקרקוזת מופיעה אצל וואנו בין קדושים מוסלמים שיהודים נזקקים להם. אין ספק שמחקר יסודי על קדושים השייכים לקבוצה זו יגלה, כמו בבדיקה שערכנו לגבי ר׳ דניאל השומר אשכנזי, שרובם ככולם יהודים.

            הדבר נכון גם לגבי קדושים ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליהם והקבורים באיזור מוסלמי.

            יש לבדוק לפי דעתי השפעות בינרתיות במישור זה. אציין כאן מקרה מעניין ולא ידוע הקשור לר׳ שלום מויאל, רב מרוקאי שיצא בשליחות רבנית לברזיל ונפטר שם במנאוס ב־1910. הוא נהפך לקדוש ונערץ הן על־ידי הנוצרים, הרואים בו קדוש משלהם, והן על־ידי היהודים. והנה עדות של נשיא הקהילה היהודית במנאוס ושל החזן ומנהל בית־הספר המקומי, במכתב ששלחו לסגן השר א׳ מויאל נ־ 7.10.1976 יחד עם תמונות של הקבר:

"… Cumpre-nos informar-lhe o seguinte:

Rav Muyal encontra-se sepultado no Cemitério Público de Manaus desde 1910 Naquela época ainda nao havia cemitério israelita e foi providenciado um muro para separar seu túmulo dos demais. Com o passar dos anos a sepultura de Rav Muyal tem sido venerada pelo povo da nossa cidade como a de um santo, estando sempre repleta de flores, velas, pedras, etc…, como prova de promessas e grabas alcanzadas, inclusive com lápide inscrita em volta de seu túmulo, como mostram as fotos anexas. Com a aquisi^áo do cemitério judaico, foi nosso pensamento transladá-10 para junto aos nossos e ficamos temerosos e passiveis de enfrentar problemas, nao sob o ponto de vista legal, porém sob o aspecto social do povo de Manaus, que poderia ofender-se de varias maneiras, com a disc1imina?ao do local do túmulo, por eles táo venerado. Acharaos por bem conservá-lo onde se encontra atualmente. Parece-nos, inclusive, uma bengao divina a permanencia da sepultura de Rav Muyal em nossa cidade, onde os que professam a religiao judaica sao bem queridos pelo povo, sem nunca ter havido problemas, já que os. israelitas possuem inclusive um santo popular, venerado por todo o povo de Manaus em seu Cemitério Público."

היהודים ביקרו אצל קדושים מוסלמים בטנג׳יר אצל לאלה ג׳מילה, סלע גדול ליד חוף הים, שם ביקרו נשים יהודיות עקרות יחד עם נשים מוסלמיות: בסאלי אצל סידי בל עבאס ואצל סידי בו־חאחה; ברבאט אצל מולאי אל־מקי בן־מוחמד, סידי עלי בו־ארחה וכן אצל סידי מכלוף, יהודי שהתאסלם ונהפך לקדוש אצל המוסלמים: בקצר אל־כביר אצל סידי עלי בו־גאלב, וליד צפרו במעיין של סידי אלי בו־סרין: באימידר, באטלס המערבי, הלכו היהודים לסידי אל־קוש ובעמק אנסגמיר, באטלס המזרחי, הירשו המוסלמים ליהודים לבקר אצל סידי עאייש רק מאז הכיבוש הצרפתי; בפלוש, ליד דבדו, ביקרו היהודים אצל סידי עלי בלקאסם: באלואנה, באותו איזור, אצל סידי עבד אלמאלכ, ובתמימי, צפונית לתאפילאלת, אצל מולאי בראהים בן בו־ללאל. אצל הקדוש סידי רחאל ביקרו היהודים בסתר כי המוסלמים לא נתנו להם להיכנס.

אחת המסורות היהודיות קושרת את הקדוש למשרת מוסלמי המשמש כשליח או כעבד של הקדוש, לפי הטרמינולוגיה המקובלת. עבד זה מלווה את הקדוש בכל נסיעותיו ודואג לצרכיו והוא קשור לאדונו בכל נימי נפשו. לפעמים הוא העד היחיד בשעת פטירתו של הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה ור׳ חיים בן דיוואן.

ספר במדבר – פרשת "נשא", וחג מתן תורה. מאת: משה אסולין שמיר.

ספר במדבר – פרשת "נשא", וחג מתן תורה.Asilah

מאת: משה אסולין שמיר.

.                 "נשא את ראש בני גרשון… למשפחתם" (במדבר ד, כב).

        "לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר- והוא שינשא וירומם" (רבנו אוה"ח הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו – לראש כל אחד מאתנו.

לאור דברי קודשו ניתן להבין כך: השרש נש"א מלשון לשאת, דבר המבטא נשיאה בעול, ומצד שני זוכה לנשיאות והתקרבות לה' כמו בני קהת שנשאו את הארון עליו נאמר "נושא את נושאיו". כך הנושאים בעול הציבור באמונה, הם זוכים להתעלות, בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע {לומדי התורה}- ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם וועד" {המלמדים דרך ה' לרבים} (דניאל יב, ג).

פרשת "נשא" הכוללת 176 פסוקים, היא הפרשה הארוכה בתורה.  כנ"ל פרק קיט בספר תהילים מתוך הכתובים, יש בו 176 פס'. גם מסכת "בבא בתרא" מתוך הגמרא, היא הארוכה בש"ס, וכוללת 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש". של מי? של "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים, קיט, א), הנוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כמובא במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

מוסר השכל: אתה רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו אוה"ח הק' הנ"ל, תנהג ביושר בהליכותיך ובמעשיך.

בבניין בו גרנו בעבר, היה מקרה דומה להפליא עם שכן שביקש להקים גדר הפרדה במרפסת משותפת עם שכנו. נוכחתי לדעת עד כמה חכמינו הקדושים ברוח קודשם יכלו לכוון למקרה הדומה לנאמר במשנה: האם השכן פלוני אלמוני יבחר ללכת בדרך "תורת חיים אמת" כפי שנאמר במשנה, או כפי שבחר ללכת בדרך לא דרך…

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם במשא כלי המשכן, למרות שגם בניהם יש הבדל. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות עליו נאמר "נושא את נושאיו", המנורה ושלחן הפנים וכו'. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר ה' אל משה". כמו כן, הדיבור "וידבר ה' אל משה" בפרשתנו, בא להבדיל בין גרשון לבין מררי בעניין הקדושה, לכן לא נאמר לגבי מררי "נשא", אלא "תפקוד" (לקמן פס' ט).  ובלשון קודשו: "לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר – והוא שינשא וירומם". לכן נאמר לפני כל אחד: "וידבר ה' אל משה". בני מררי לעומת זאת, לא נאמר לגביהם הביטוי "נשא", היות והם נשאו "רק" את קרשי המשכן {הלוואי עלינו}.

בדבריו הקדושים טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי לראשך, ותן לו לנווט את דרכיך במעלות הקדושה. ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשייה ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר.

על כל יהודי לפעול כ- מלך. הנוטריקון של המלה מלך:

מ – ל – ך:  מ = מוח. ל = לב. ך = כבד. עלינו לתקן ג' דברים: מוח – מחשבה. לב – דיבור. כבד – עשייה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

 ל –מ – ך = לב, מוח, כבד, המפעיל ראשונה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא רוצה לאכול, היא מורידה את ראשה = המוח למטה, כאשר לבה = רגשות, וכבדה = תאוות, למעלה.

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

קהת – מלשון "הקהה את שיניו". חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. צדיק הנלחם ביצרו ומגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם  מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": "לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו". שנזכה אמן סלה ועד.

"יברכך ה' וישמרך – יאר ה' פניו אליך ויחנך –

      ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום". (במדבר ו כב- כז). 

  • ברכת כהנים לאור ההלכה.
  1. רבנו הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקדוש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים". (תפילה וברכת כוהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה – "פנים כנגד פנים", ולא כפי שרבים עושים כשהם פונים לכיוונים אחרים.
  2. מרן השולחן ערוך (סימן קכ"ח סעיף כ"ג) פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכוהנים ולא יסתכלו בהם". במקדש, הכוהנים בירכו את העם בשם המפורש. (חגיגה טז, ע"א), ולכן אסרו להסתכל.
  3. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.
  4. רבנו האברבנאל: "יברכך" – לעובדים.   "יאר" –  ללומדי התורה.    "ישא" – לחיילים יהיה שלום.
  5. רבנו הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט המאור שבתורה. כדברי הילקוט והרמח"ל. "יאר… ויחונך" –בעקבות האארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן. אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם. {חכמת החן}.
  • ברכת כהנים בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יברכך ה' וישמרך" = הברכה תהיה  כל כך גדולה "עד שיצטרך ה' לשומרך".

"יאר ה' פניו אליך ויחנך" = "יאיר אור שכינתו על ישראל, ויתן לך חן וחנינה". חן –  כלפי שמיא ואדם.

ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום" = גם אם חטאתם {אבל שבתם בתשובה}, "ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום, היפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים".

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שברכת כוהנים היא מצוות עשה שנצטוו הכוהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). והוא מדגיש: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. הוא מסתמך על דברי הזוהר הקדוש (נשא, קמו ע"ב)  האומר שהטעם  שהכוהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

מרן השולחן ערוך פסק שפושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אוירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל. דעה שניה אומרת שצריך 10 אוירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, , מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

  • מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם – מתי החל?

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים.  לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), עולה, שלא כך נהגו בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

 רבנו הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.                 

 מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני מאות שנים, לערך בתקופת מרן הש"ע רבי יוסף קארו. ההלכה הבסיסית כדברי הרמב"ם הקובעת: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאו בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף כי היו מקומות שנהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל) מוסיף: היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. בעל שלחן ערוך הרב (שם סעיף לו) אומר: נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם". בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכוהנים מכסים את פניהם.

ברכת כוהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו התברכנו במברכים צדיקים, אבל גם במתחזים רבים העושים "קופה" תוך ניצול לרעה של אנשים במצוקה.

  • ברכת כוהנים בקריאת שמע שעל המיטה:

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב…" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כוהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א': – י"ה אותיות, בפס' ב': – הי"ה אותיות, פס' ג: – יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כוהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) = 20.  20*3 =60 .בברכת כוהנים, הכהן מברך בשתי ידיו. בכל יד יש יד=14 פרקים * 2 ידיים = 28 = כח = חכ = כח.

כח הפה = ספירת מלכות הפה, רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את שירי תהלים מכוח שמירת הלשון. אדם המקפיד לדבר בלשון נקיה זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות = הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול" בטלפונים  – כדאי להיזהר בשמירה וספירת הלשון.

ברכת צדיק – "טוב עין הוא יבורך"/יברך.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", בטרם בירך את נכדיו מנשה ואפרים לפני מותו (בראשית מח, ח). 

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט ) את מו"ר אבי  רבי יוסף "הצדיק" בר עליה, אותו זיכו משמיא לברך יהודים נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך. הם זכו ל"טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" כלפי כל אדם.

"אראנו נפלאות" –

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כוהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכוהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות כל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. גם פה במפעל, בהמשך לעבודתו כממונה על השוחטים, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ובפרט לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו ביציאתו, חמשה ימים בשבוע.

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את אחד השוחטים ואחד הפועלים, ונסעו למנהרת הקירור שם אוחסנה הבהמה. הם נכנסו לחדר הקירור הענק כדי להזמין את אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם, וגם לא יכל לשמוע בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים. פתאום, "ויהי אור" המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

לאחר שהתאוששנו מעט, קודם כל הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאילו אני צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום המלווה בחיוך מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש. כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא. כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב: אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים. {מקור: בעל המעשה}

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה" ("אוה"ח הק' שמות יט, ב)

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה, מאת:

 רבנו חיים בן עטר זצ"ל – מחבר הפירוש "אור החיים" הק'.

פרשת במדבר נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה. אחד ההסברים לכך הוא, להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז לנו שניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה כדברי רבנו "אוה"ח הק': "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה".

השנה {תשע"ה} לפני 3327 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

  תפילה אנו, שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

"אורות מתן תורה –

            מתעוררים מחדש בחג השבועות". (האר"י הקדוש).

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב)

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

כלת מתן תורה  ובני ישראל –

מה לקחנו מחג השבועות?

 – "לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז)

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר? האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זה החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-ויתחנן:  "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם עשרת הדברות אותן קבלתם.

ועוד יותר: תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם האשה, כאשר בני אדם לא רואים אותו.

הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

ר׳ אברהם אוחיון(אימין תאנות)הערצת הקדושים

  • נמסר לי על־ידי ר׳ דוד סוסאן בעת ביקורי בקזבלנקה במאי 1981. הוא אחראי כ־ום על קברו של ר׳ דוד ומשה במרוקו ומכיר היטב קברים קדושים רבים.

ר׳ אברהם אזולאי(מראכש)

לפי בן ־נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב־1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.

  • ״הרב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו, היו קורעות. היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים״.
  • סיפרה גב׳ חנינא א׳ (מראכש).

13 ר׳ אברהם אזולאי(איגיניסאין)

מכונה גם מול אִימִיתְכּ. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ־ ישראל והוא מזרעו של החיד״א.

  • ״באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ – עץ תמר – הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ – כך נקראים התלמידים הלומדים במדרשה דתית אצל המוסלמים – ולא יכלו לעשות לו שום דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק. בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי [בחלום] ואמר לו: אתה יודע מי אני ? ענה: מי אתה ? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום ? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.

הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית־הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק [בדלת], אשתי יצאה.

שאל איפה פלוני? ענתה שאני בבית הכנסת. חיכה עד שהגעתי הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו – זוהי תנועה אופיינית לכל אלה שבאים לבקש מחילה מהקדוש – והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא ! ספר לי מה קרה לך? הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מערוף״. – כוסכוס. מאכל שמכינים לאכילה במקום הקדוש –  אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב. הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי.

הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית־הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא [את הדברים]. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי״.

וכה דבריו מילה במילה: חלום חלמתי-המלאך רפאל בן מאמאן זצוזק"ל

וכה דבריו מילה במילה:%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9d

חלום חלמתי

ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים

הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.

[1]             כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.

[1]             כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.

ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת  שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.

וירע בעיני מאד ואבכה ואתמרמר על איבוד האילן. ויאמר אלי האיש: אל ירע בעיניך, עוד ישוב ויפרח כבראשונה. ויעברו ימי בכיתו, ויגדל האילן הלוך וגדל כאשר אמר אלי. ויאמר אלי האיש: שוב קח לך מלא העומר מים מן הראש השני ושליש העומר עפר מן העפר אשר ראו עיניך ותנם בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון אשר הראית, ואוסר: אהה אדוני, ייכתב לשוב ממחשבתו, כי איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתו, פרחיו וציציו. ויאמר: לא, כי כן תעשה. ואעשה כן. וימס האילן ויגדל כבראשונה. ויוסף דבר אלי עוד האיש לאמר: קח לך מלא העומר מים מן הראש השלישי, ושליש העומר עפר אשר ראו עיניך, ותן בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון, כי כן משפסו נחוץ פעמיים שלוש עם גבר, ואעשה כן וימס האילן. ויהי אחרי כן ויגדל, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד יותר סכל אשר לפניו, ויהי האילן נחמד למראה, ותמה הוא לעיניים, ואשמח מאד על המראה. אני טרם אכלה לספר מעוצם האילן ותוקפו ויופיו והנה חכם אחד פילוסוף ארכו אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי ביצת בר יוכני נפלה על האילן, ותשחיתהו ותפילהו ארצה ואלך ואגידה אל האיש אשר נראה בראשונה במראה, ויאמר אלי: אל תירא, כי אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח, ועשה קציר כסו נטע, אך חזק ואמץ, ולך קח לי משם מן האילן חלק מחלקיו והביאהו אלי והשאר הניחהו שם בתוך הצנצנת ושב ורפא לו.

 כשומעי הדבר הזה ואעוף בעולם בטיסה אחת, מיכאל באחת, ואלכה אל האילן חלק מחלקיו הבאתי אליו והשאר הנחתיהו שם בתוך הצנצנת כאשר אמר אלי. ויאמר אלי: הנבא בן אדם על האילן אשר בצנצנת ואמרת אליו: הנני אליך האילן הגדול הרובץ בתוך הצנצנת, הנה שברתי את גאון עוזך ורום לבבך, ולא נכנעת ספני, לכן הנני מביא עליך מבול לשחת ושחתך, ונבאתי כאשר צוויתי ויהי המבול על האילן ששה ימים, וימח את האילן ויהי לסים, ויוסף עוד האילן הכבד את לבו, ויהי ביום השלישי השישי" ויאמר אלי האיש: הנבא בן אדם ואמרת אליו: הנני נשפט אותו בתנור עשן ולפיד אש מתלקחת. ונבאתי כאשר צוויתי, והנה תנור אש מתלקחת תחת הצנצנת, וירתחו המים אשר בצנצנת עד עלתה רתיחתם השמימה, כי נכנסה בהם אש רותחת, וישרפו את האילן ויצרפו את עפרו כצרוף כסף הטוב, והיא הנשמה שבו, והביאו עמהם והעלוהו עסהם, וחילק עץ הדעת טוב ורע, שהוא הגוף והנפש, הורידו אותו לתחתיות ארץ, וישכב וירדם. ויהי אך יצא יצאתי לטייל בבקעה, ויסתר האיש מנגד עיני, ואבקשהו ולא נמצא, ואעתר אל הי ואוסר: אהה הי אלקים, איש האלקים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לפגר המת הזה להחיותו, וישמע הי בקולי, ויבא איש האלקים ואני יושב בבקעה ואומר אליו עתה יבא דבריך, מה יהיה משפט הנער הזה ומעשהו, ויאמר: הגישה לי כלי ואגישה לו את הכלי ויער את המים הרוחניים שבצנצנת אשר הנשמה בהם אל תוך הכלי וישכן מקדם לכלי את להט החרב המתהפכת לשמור את מים החיים , וישאר הגוף והנפש בתוך הצנצנת, ויאסר אלי:

בן אדם, הנה שני דייני גזירות אלו שניהם אוחזים בטלית, זה אוסר: אני לא פעלתי און, כי הנפש החיונית היא הפועלת אם טוב אם רע, והנפש אוסרת: כי הגוף החומר העכור הוא הפועל, כי הנפש לבדה טובה היא, ומן הטוב לא יצא כי אם טוב, לכן כה תעשה להם לטהרם, קח נא את שתיהם, הגוף והנפש, דוגמת החיגר והסומא, ובא במשפט אותם בתנור אש תחתם עד אשר תפריד ערובתם, ואעשה כן, ואתנם בתנור אש ויקבלו עליהם את הדין, ואביט אל תוך הצנצנת, ואראה והנה הנפש מבצבצת ועולה מתוך הגוף, ותעל ותשב על גבי הגוף, כמלכת שבא במלכותה, זכה ונקיה, לבנה ברה מאירה כישפה בעייש זוהרת, והגוף חשך משחור תארו עמד כעב שחורה תחתיה מושחרת ואליו קרא משורר בכתר מלכות ועטרת, ותחתיה תעמוד הבהרת. ויאמר אלי האיש: הנה הראיתיך בעיניך יום הדין הגדול ותחיית המתים, ועתה בא ואראך עולם הבא, הארץ החדשה אשר אני עושה, צדיקים יושבים בה ועטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיוה ואורה כאוכלי המן במנוחה, ונסו יגון ואנחה. ואומרה: אמצא חן בעיני אדוני, ויאמר אלי: קח את הגוף השחור ונטה את ידך עליו והשליכהו באחד הגאיות ובאחד הפחתים כי הוא שאור שבעיסה המעכב, וקרא עליו את הקריאה בקול גדול ובפה מלא, ואקח אותו ואשליכהו ואקרא עליו את הקריאה, כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה, ויקח האיש את הנפש הזכה הברה המאירה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת אחר נפילת ביצת בר יוכני ההדורה, וישימם בכף מאזנים, ויהי משקלם בין שניהם משקל כוכב אחד עדי עדיים, ואתן אל הצנצנת אל תוך הנפש ותהי לו לארץ קדושה וטהורה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת, זרע בתוכה לברכה, ערוכה בכל ושמורה, וישא עיניו וירא את הכלי אשר בו המים החיים אשר הגשתי אליו, וימצא בו זי כוכבי לכת עם ראש התלי, וזנבו קבועים בו, ויקח מהם את שבתאי ואת צדק ואת כוכב, ויחברם שלושתם כאחים בהתאחדם, ודמות פניהם פני אדם, וישק בהם את האילן השקאה רבה בלב שמח ובקול ערב.

 וימח האילן וכל אשר בתוכו חזר שחור כעורב. בראותי זאת צעקתי בקול צירים וצרה, עד נתפקקו כל חוליות שבשדרה, קראן לי מרה, סבור הייתי לראות האילן בעליזות, ועתה בשל מי הרעה הגדולה הזאת. ויאמר אלי האיש: הקשית לשאול דבר הנפלא מעין כל הדורות, אין לך עסק בנסתרות. ואומר: דבר אדוני, כי שיח וכי שיג יש לי, וכל רז לא אניס לי. וישיבני, אם ידעת, אומרם האי שחור אדום הוא אלא שלקה, אז תבין הסוד דקה מן הדקה. כשמעי דבריו, פתחתי פי בשיר וחדוה, שחורה אני ונאוה. אני הרם אכלה לדבר, ושירים לחבר, וחילים אגבר, והנה האילן גדל, וסכל אילנות האדמה נבדל. ויצעק, בו תהיה לעשיר כל דל. נשאתי עיני למאיר לארץ ולדרים וברכתי בשמחה, בחירות ודרורים, ברוך משפיל ומרים. בנשאי עיני, ראיתי הלבנה במילואה, מאירה כאראלים ותרשישים, וברכתי ברוך מחדש חדשים, וחשבתי לראות השמש בתקופתה, ובראיה אחת אגיע אל תכליתה, ואבוא עד מגמתה, ואומרה אנסה נא באחת הכוכבים הנשארים, ואקח את מאדים ערץ הגבוהים, ואשליכהו על האילן בשמחה ובשירים, ובהגיעו אל האילן, מחה את האילן, והחזירהו מי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ואתן עליו את חמשה כוכבים הנשארים, אחת בכל פעם במספרים ספורים, בגזירת יוצר הרים, ובכל פעם היה נמס וחוזר למי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ובכל פעם ופעם כשנקרש, היה מתהפך לגוון מחודש, בגזירת שוכן שמים, ויהי לזהב פדויים, ואתן שבח והודאה אל המרומים, על כל ברכה ותהילה, אשר הביאני אל המנוחה ואל הנחלה, אסרתי: אעבוד הי באוני והוני וחילי, והי אלקים יעזור לי, ואעבוד את הי ביראה ובכוסף, כי בצל החכמה בצל הכסף, כי במה עבד כמוני אל אדוניו יתרצה, הלא ברצי, ויש לי אח נחמד, שמו רמוז בלבנה האיומה, יאיר כאור החמה, יעקב מלא מאור נוצץ, וסלעים מפוצץ, ולבנה לשמש מהפך, ומחלים, הקטן יהיה לאלף, הוא החלימני, ועד כה הביאני, וברוך השם אשר בדרך אמת הנחני.

הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסין

הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסיןתהלה לדוד 2

על נוכחות יהודית מאורגנת מימים קדמונים מעידה כתובת הקבורה העברית " מטרונא בת רבי יהודה נח' מן המאה השנייה או השלישית, שנמצאה בחורבותיה של וולוביליס, שלושים קילומטר ממכנאס. ען הופעת האיסלאם היו ניסיונות לאסלם את היהודים ואת הברברים המתייהדים. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו, אידריס הראשון אף נלחם ביהודים ובמתייהדים וכפה עליהם את האיסלאם.

בראשית המאה התשיעית הפך אידריס השני את העיר פאס לבירת הממלכה ושיכן בה אלפי יהודים כדי להבטיח את התפתחותה. פאס הפכה לעיר ואם בישראל, ודי להזכיר כמה מבניה הגדולים, כגון יהודה חיוג', דונש בן לברט ורבי יצחק אלפסי. הקהילה במכנאס חיה בצילה של פאס, שהייתה מרכז בלתי מעורער של התרבות היהודית.

מכנאס נזכרת בקינת הראב"ע, " אהה ירד על ספרד, בין הקהילות שנפגעו מאוד מידיהם של המוואחדים, שבטים מוסלמים קנאיים, ששטפו את ספרד ואת צפון אפריקה ופגעו פגיעה קטלינית כמעט בקהילות יהודיות מרכזיות. 

מנהיג אלמוואחדים, אבו יוסוף אל מנצור 1184 – 1199, אילץ את כל יהודי המאגרב ללבוש את הג'לביה השחורה בעלת השרוולים הרחבים, והיא הפכה לבגד שייחד אותם עד למאה העשרים.

בשנת 1245 נכבשה מכנאס על ידי בני מרין, אחד משבטי הברברים, אשר שלטו במרוקו עד שנת 1465 , ותקופה זו הייתה ליהודים שקטה יחסית, במאה החמש-עשרה התעוררו מלחמות פנימיות במכנאס ובעקבותיהן באו רדיפות דתיות חדשות כנגד ה " כופרים ". גילוי קברו של אידריס השני בפאס ב 1437 שימש עילה לגירוש היהודים מן הרובע העתיק של פאס, ומשנת 1438 ואילך הם חויבו לחיות ברובע מיוחד – המללאח, הגטו המרוקאי הראשון.

במאי 1465 פרץ מרד כנגד השלטון, ועבד אל חאק, הסולטן האחרון משושלת בני מרין 1420 – 1465 נרצח. בזמן המרד התחוללו פרעות עקובות מדם יהודי ביהודי פאס וביהודי הערים השכנות, ומי שלא להימלט נאלץ להמיר את דתו או נטבח ללא רחם. רק הסולטן מוחמד 1471 – 1505, אפשר חנותרים לשוב ליהדותם.

הקהילות היהודיות החלשות הללו הן שקלטו את גל המגורשים מספרד ומפורטוגל בקיץ 1492 בעיקר קהילות ערי החוף ופנים הארץ. רוב היהודים , כ 20.000 פליטים פנו לעבר פאס, משום המוניטין שיצאו למלומדים שבה וכלכלתה הפורחת . ב 1493 וב 1494 התמקמו מגורשים רבים בקהילה הקטנה של מכנאס, וגם כאן היו במהרה לרוב ולבעלי מעמד והשפעה.

            מכנאס מילאה תפקיד חשוב מאוד בתקופה השבתאית. היהודים במרוקו, אשר הושפעו עמוקות מפורענויות הגלות ומהלהט המשיחי של קבלת האר"י, כמו אחיהם בקהילות רבות, קיבלו בהתלהבות רבה את היומרות המשיחיות של שבתאי צבי ( 1626 – 1676 ). אלישבע אשכנזי, הרב השליח מירושלים, מצא במרוקו קרקע פורייה להפצת רעויונותיו ותורת בנו, נתן העזתי, נביא השבתאות.

    במרוקו כמו במקומות אחרים, המשיכו חסידי השבתאות להאמין במשיחם גם אחרי שהמיר את דתו לאיסלאם ואך לאחר מותו. ב 1673 התעוררה במכנאס הלהבות משיחית חדשה. צעיר נבער, יוסף אבן צור, " התנבא " על שיבתו של שבתאי צבי ב 1675. גם לאחר שהתבדה המשיכו הנוהים אחריו להכריז על השיבה שתהיה ב 1715 ואחר כך ב 1725. בסופו של דבר השבתאות הלכה ודעכה, אך שנותרו ממנה שרידים ושקעים בתודעה הכללית ובמסורת העממית.

בראשית המאה השמונה-עשרה נהנו יהודי מרוקו מיציבות פוליטית ומביטחון יחסי תחת שלטונו של הסולטן מולאי איסמעיל ( 1672 – 1727 ). איסמעיל בחר את העיר מכנאס כבירתו ומעמד זה איפשר לעיר לשגשג מבחינה כלכלית ורוחנית ואיפשר לקהילה היהודית שבה להפוך למרכז של תרבות יהודית. עם זאת, עדיין היו היהודים כפופים למיסוי שרירותי ומרושש של הסולטאן ושל נציגיו ונתונים לחסדם של מתפרעים מן המשמר השחור המפורסם, שהמלך הניח להם לבצע מעשי ביזה מעת לעת. במעשי הביזה האלה נבזז המללאח של מכנאס ב 1704 וב 1720 .

מותו של מולאי איסמעיל ב 1727, השנה שבה נולד רבי דוד חסין, הכניס את מרוקו לתקופה של אנרכיה שנמשכה כ 30 שנה. ימי עלומיו של הפייטן הושפעו מן השנים האכזריות הללו שפגעו מאוד ביהדות מרוקו. כל טוען לכתר פגע קשות באוכלובייה היהודית וכילה קהילות שלמות. המשמר השחור שנותר ללא מנהיג עשה ככל העולה על רוחו ושדד את צפון המדינה. ב 1728 בזז המשמר השחור את כל העיר מכנאס ובמיוחד את המללאח חסר ההגנה, ו 180 יהודים נטבחו.הועתק לתרבות מרוקו 22/03/08

        ב 1757 עלה לשלטון הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללאה והוא שם קץ לאנרכייה. ההיסטוריונים ממרוקו מעלים על נס את חכמתו של סידי מוחמד, האדריכל האמיתי של מרוקו המודרנית, אשר ידע לכפות על הצבא את מרותו ולהביא את השבטים לציינות מוחלטת. יעקב משה טולידאנו מציין שהוא קירב איליו יהודים רבים והפקיד בידיהם תפקידים בכירים בממשלתו.

אבל גם אם היה סידי מוחמד פחות אכזרי מקודמיו בתפקיד, הוא מתואר כתאב הבצע הגדול מכולם והשרירותי מבין כל השליטים. הוא שלט בחיי נתיניו וברכושם.

היהודים סבלו מן הדיכוי הזה מאוד, כפי שמאשרים כותבי הכרוניקות מבין הרבנים או נוסעים אירופים שעברו במדינה. סבל זה עולה גם מתלונותיהם של פייטנים בני אותו זמן, כגון שלמה הלוי חלואה ודוד חסין משוררינו, המבכים את גורל עמם המדוכא והמשועבד, קרבן העריצות והאכזריות.

היהודים סבלו מהשפלות שונות, הם חוייבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס הם היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה ומראכש הם נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי וחויבו לחלוץ נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים.

היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטאן והאיסור הזה נשאר בתוקף עד שנת 1858. נוסף לכך נאלצו היהודים לבצע את " הסוכרה ", היא חובת עבודות המלך, שלא היה ניתן להשתחרר ממנה, אפילו תמורת תשלום. מדובר במיני עבודות משפילות שהוטלו עליהם בכל עת ואף ביום השבת. כ "דימים " ( בני חסות ) היו היהודים הזכרים חייבים לשלם לשליט את מס הגולגולת, ה " ג'יזיה ", מדי שנה בשנה. במקום שהמס לא נגבה במאורגן באמצעות הקהילה היהודית, לוותה הגביה במעשים קשים ומשפילים במיוחד.

נוסף על מס הגולגולת והמסים הרגילים, הוטלו על היהודים מסים ממסים שונים ומשונים, קנסות אישיים וקולקטיביים, עיקולים והחרמות בלא סיבה, ולא אחת נאלצו לשלם שוחד בסכומים נכבדים, על פי הצרכים או תאוות הבצע האין סופית של נציגי השלטונות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר