ארכיון יומי: 12 ביוני 2016


Said – le – juif priant au kotel-Fin de l'article

Said SayaghEn descendant lentement vers le parvis, j'ai eu l'impression de me rapprocher de choses possibles en moi, enfouies, tues, plus profondes que mes desirs, mes preoccupations et mes coleres.

 J'eus l'impression que mes discours, mes discussions, mes efforts constants de m'adapter aux arrangements changeants du monde febrile ou je vis, etaient en surimpression confuse, des pages d'un ecrit qui n'etait pas le mien.

 Ce qui resurgissait ce sont les reves anciens, une nostalgie d'accostage, d'arrivee, de repos, presque de retour dans une matrice originelle.

 Puis, le mur ! Il n'y a eu ni crissements de freins, ni coups de klaxon, ni sirene d'alarme, ni vociferations, je n'ai entendu que des psalmodies secretes, chuchotees dans un balancement obstine proche de l'ivresse.

Et le reve du temple me reprend. Je ne sais par quel lien formel ou implicite. Les lieux d'elevation, mont de Judee, mont Scorpus. mont du temple, mont Herzl, se renouvellent, assurent la resurrection et donnent corps a l'Eternite.

J'ai la conviction que Jerusalem m'aime. J'ai pose ma tete sur la vieille pierre, je l'ai caressee comme je caressais le visage de ma mere.

 Ma main sent les rides, les interstices, le polissage des annees et les bruits des temps, de tous les temps

J'ai glisse mon petit mot dans l'intimite d'une fente. Le ciel est dans la pierre. Je le touche. Et ce mur, indefectiblement ami du temps, n'a pas peur des peripeties, accueille, imperturbable, le monde entier. Jerusalem est le monde et j'en suis.

Des orants se dandinent, chacun a sa maniere. Des mouvements pour que le sens ne s'echappe pas, pour que les mots ne se chargent pas de ce qui les eloigne de leur signification. Chacun trouve son rythme.

 Chacun est suspendu individuellement à sa priere. A aucun moment je ne me suis senti different ou que ce qui me distingue me trouble ni trouble quelqu'un.

Que ne donnerais-je pour qu'une main me caresse les cheveux, me prenne par la main et m'amene à la maison. Que ne donnerai-je pour que ces visages familiers soient ceux de mes freres et amis pour toujours.

 Alors, moi aussi j'ai prie. Pelotonne sur moi-même, j'ai marmonne dans mes oreilles.

J'ai prie pour la paix et la liberte.

J'ai prie en silence face a la venerable vieille pierre

Que la lumière ne s'éteigne pas sur l'or de cette terre.

Que le milliard de glaives se figent, ploient et fondent comme sel.

Que les chaines defaites ne se referment plus sur les mains ouvrieres.

Que le mont ne se noie plus dans l'immensite des sables.

Que les vapeurs des noires huiles n'obscurcissent point le soleil de l'aube.

Que la chape de plomb ne cache pas les voutes du ciel.

Que les rires innocents montent au-dessus des cris des hyenes.

Que les bottes n 'ecrasent plus les escarpins.

Que mes racines reprennent vigueur et me nourrissent de leur seve.

Je ne suis rien pour prier ainsi, rien du tout. Je ne sais pas pourquoi a cet

instant une certitude m'a dit que c'est possible.

J'ai imagine l'espace autour du temple, noir de monde, de toutes les tribus,

des clameurs dans toutes les langues. Un monde de paix.

Etends ta paix et couvre m'en avec le monde, Jerusalem.

Je n'ai pu voir qu'un petit bout de la Cité des Cites. J'en reverai tous les jours et, je reviendrai

Tout d'un coup, apaise, j'ai glisse mon petit mot, sans effusions, dans une proximite avec l'Insondable, presque familiere, qui libere la raideur de la nuque et nettoie un abces endurci.

Cette pierre de Jerusalem qui est la seule qui sache souffrir, je dirai qui a appris à soigner ses blessures, connait l'instant où j'ai depose mon baiser.

 Cette pierre est restee la comme une racine, quand les enfants s'étaient envoles. Cette pierre est toujours en veille, et attend le retour.

 Je rends grace à mon ami Arrik et aux amis de Zohar qui ont rendu possible ce reve.

קורות היהודים בספרד המוסלמית – א. אשתור

ספרד 001

אף על־פי שבכרוניקות הערביות והלאטיניות אין מספר גדול של ידיעות לתולדות היהודים בספרד מוטל על החוקר הבא לתאר פרשה זו לעין בהן עיון מדוקדק יותר משיעשה זאת ההיסטוריון הכותב על קורות היהודים בארצות אחרות. הכרוניקות הערביות אינן מספקות בלבד את ה׳,רקע״ לתולדות היהודים בספרד, כפי שההיסטוריון מוצא אותו בכרוניקות של ארצות אחרות, שעה שהוא כותב על תולדות היהודים שהתגוררו בהן.

מתחילתה קשורה ההיסטוריה של היהודים בספרד המוסלמית בהיסטוריה הכללית של המדינה קשר הדוק, שאין להשוותו עם היחסים שהתהוו בין היהודים ובין שכניהם בימי הביניים בארצות אחרות. יהודי ספרד מעורבים במדיניות, בתור יחידים ובתור ציבור, הקשור לעתים ביחידים. בארצות אחרות חיו להם היהודים בימי הביניים חיים משלהם, הם היו סגורים ברחוב שלהם, ואילו בספרד אין להפריד בין שני התחומים, ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית, במידה שהדבר אפשרי לגבי תולדות שאר קיבוצי ישראל בארצות הגולה. במדינות אחרות, הן מוסלמיות הן נוצריות, הצטמצמו הקשרים בין הציבור היהודי ובין שכניהם בעיקר בחיי הכלכלה ובענינים הנוגעים למצבן החוקי של קהילות ישראל, בעוד שבספרד הנם גורם מדיני. אי לזאת מן הדין שההיסטוריון המספר על יהודי ספרד המוסלמית יקדיש מקום רחב יותר לתיאור של המסגרת המדינית והחברתית שבה פעלו היהודים.

על התקופה הקדומה בקורות היהודים בספרד המוסלמית אין בידינו פרטים מרובים שיאפשרו לנו לציר תמונה שיהיו בה תגים על תגים עד שיצטרפו לפסיפס מבריק בשלל גונים. אולם אפשר ואפשר לשרטט את הקוים הכלליים של ההתפתחות ההיסטורית ולחשוף את העובדות היסודיות, כגון בבעית היחסים בין היהודים ובין השלטונות המוסלמיים וההתעצמות המספרית שלהם שהיא התופעה החשובה ביותר בתולדותיהם עד אמצע המאה התשיעית. במחצית השנייה של המאה ההיא מתפוררת האחדות המדינית של ספרד המוסלמית ומתערער המשטר החברתי שלה וברי ששינויים אלה נתנו את אותותיהם במצב היהודים. אך אליבא דאמת עוד בתקופה שהחלה מיד לאחר הכיבוש לא היתה ליהודים תמיד נחת מיחס הערביים אליהם. יש איפוא לתקן במקצת את התמונה של תולדות היהודים בספרד שנתקבלה בספרי ההיסטוריה שלנו. לא כל התקופות של השלטון הערבי בחצי האי האיברי ואף לא במאות הראשונות היו בשביל היהודים ״תור הזהב״. גם על השמים הכחולים של אנדלוסיה עלו לעתים עננים שחורים, אף שם התחלפו זמנים טובים ורעים ושנים של שובע ושל רעב.

אפס, גם במחצית השנייה של המאה התשיעית נמשך תהליך הגיבוש התרבותי של הקיבוץ היהודי בספרד שנתאפשר על־ידי המגע הממושך עם הישיבות הגדולות בארץ בבל, שהחל בזמן קדום מאד ולא נפסק אלא בשנים הטרופות ביותר  לאור הקשרים ההדוקים שבין יהודי ספרד ובין הגאונים בבבל ובשים לב לחשיבות הרבה שנודעת ליחסים אלה בשביל ההתפתחות היהדות בספרד מן הראוי לקבוע את הזמנים של הגאונים שאתם באו יהודי ספרד בדברים. אולם הכרונולוגיה של הגאונים מסובכת מאד, ובפרט קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע את הזמנים של גאוני מורא משום שהאיגרת של ר׳ שרירא גאון שהיא המקור העיקרי אינה נוקבת את תאריכי כהונתם אלא בלבד את משך הזמן שבו עמד כל גאון בראש הישיבה. גם בלאו הכי מוטעים ומסורסים רבים מן הנתונים בנוגע לגאונים אלה שאותם אנו מוצאים באש׳ג  לפני ר׳ שרירא גאון היתה רשימה של גאוני סורא אשר מחברה הגה חיבה יתירה למספרים של   3 8 ובייחוד 10 ו־   1/2 10 שנים• למחצית הגאונים שכיהנו לפי סיפורו בתקופה זו הוא קובע אחד מן המספרים האלה. ארבעה מהם היו לדבריו 3 1/2 שנים ראש ישיבה, ארבעה — 8 שנים, שלשה — 10 שנים ועוד שלשה — !10• המספרים האלה הם עוד יותר חשודים משום שלעתים תכופות נותן בעל הרשימה אותו מספר שנים לשני גאונים שבאו זה אחר זה (או לפחות נזכרים ברשימתו זה אחר זה). ר׳ הילאי בר חנינא היה גאון משך שלוש וחצי שנים ואחריו ר׳ קימוי בן אשי גם כן שלוש וחצי.

 יורשו היה משה בן יעקב ששימש עשר וחצי שנה בגאונות ואחריו היה ר׳ כהן צדק בן אבומאי אף הוא  עשר וחצי שנים גאון סורא. אחר כך באו שני גאונים שלהם הוא קובע גם כן אותו מספר שנים: ר׳ שר שלום בן בועז היה 10 שנים גאון ויורשו ר׳ נטרונאי בר הילאי — 10 שנים. במספרים אלה קשה להגות אמון. גם במקורות אחרים אין למצוא אלא תאריכים מועטים בנוגע לסדר הזמנים של הגאונים ולכן מן הנמנע להגיע למסקנות בטוחות. מכל מקום תאריכים אחדים בתשובות הגאונים שנתפרסמו על־ ידי גינצברג, אסף ואחרים מוכיחים שיש לתקן ולשנות את לוחות־הזמנים של גאוני בבל שאותם חיברו גרץ , וא. אפשטיין.

 לכן כדאי, בדרך כלל, לקבוע את הזמן שבו כיהנו הגאונים האלה במשרתם בקירוב, מבלי לצין את השנים בדיוק. בעוד שמקורותינו אינם מספיקים תמיד עד כדי קביעה מדויקת של הפרטים הכרונולוגיים, הרי מאפשרות לנו תשובות הגאונים ואיגרותיהם להכיר בבהירות רבה את תהליך ההתפתחות התרבותית של יהודי ספרד והמגמות בפרשת יחסיהם עם ישיבות בבל עד למחצית השנייה של המאה העשירית. בתולדות היהודים בספרד במאה העשירית תופסת אישיותו של החצרן חסדאי אבן שפרוט מקום מרכזי. משך שני דורות נבצר מן החוקרים שלנו להוסיף משהו על התיאור המזהיר של פעולותיו שנתן אוהב־גר לוצאטו והנה בגניזה של קהיר היה כנראה גם קובץ של האיגרות שכתב חסדאי ושקיבל ושרידים ממנו שנתגלו ונתפרסמו מפיצים אור בהיר על התפקיד של מנהיג הדור שמילא חצרן זה לא רק לגבי יהודי ספרד אלא גם לגבי שאר קיבוצי ישראל.

הידיעות על המצב הכלכלי של יהודי ספרד בתקופת האומיים הנן דלות ולכן יש צורך להזקק להשערות. בשים לב לנוהג להוריש מקצוע לבנים שהיה מקובל בימי הביניים וגם בהסתמך על העובדה שהיתה ליהודים בארצות המוסלמיות זיקה מיוחדת למשלוחי יד מסוימים, דומה שהרשות בידינו להסיק מסקנות מידיעות ומנתונים שמתקופות מאוחרות  ולהשלים בצורה זו את התמונה.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו -אליעזר בשן

אשה המירה בשנת רעב – וחכם דן בזכות החזקהפגיעות בחיי הדת

מעשה במחצית הראשונה של המאה ה-18:

צדוק נפטר ולא נמצא לו יורש אלא בת אחת והבת המירה בשנת הרע״ב לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] והרחיקה נדוד זה ימים, והיה לו לצדוק מחצית בחצר אחת… ונשארה החצר שוממה… אחר כך באו… והשתמשו בכל החצר כי אף אחד לא בא לתבוע חלקו של צדוק. באה בונינא בת אחותו של צדוק וחקרה על המומרת ואמרו לה שמתה ואין לה יורש קרוב ממנה. ופנתה לחכם ואמרה לו שהיא רוצה להחזיק במחצית החצר. והחכם שמע אותה ופנה ליושבים בחצר שיפנו דירתם, וכך עשו.

 בת אחותו קבעה מגוריה בחצר. לאחר ימים חזרה המומרת, שני יהודים קנו את חלקה בחצר, והוציאו את בת אחותו מהדירה. בויכוח בין אשה בשם בונינא לבת המומרת פסק ר' חיים טולידאנו (1750-1690 ) כי בוצינא זכתה במחצית החצר כי נכסי גוי הריהם כמדבר, וכל הקודם זכה בהם ואין רשות לאף אחד להסיג גבולו.

 " והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת' (חק ומשפט, סז). חכם זה כתב בהקשר לחזקה של מומר יקבלה מרבותינו שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזה חזקה בין מעצמו בין ממורישיו, מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בגיותו- אם מכר איזה קרקע לגויים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה, אכן לא אליו תהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו' (שם, סי׳ עז).

פעילות כלכלית עם מומר

רבי משה בירדוגו (1731-1671  ) דן בראובן שהיה לו שטר חוב נגד שמעון ולוי, והמיר שמעון ובא

להוציא השטר באלמות מיד ראובן ושיפרע לו מחציתו. ומפני היראה הלך ראובן לבית הדין והגיד

להם את כל אשר קרהו. והחזיר ראובן השטר למומר, והמומר היתה כוונתו להציל את לוי קרובו. ואחר שמת המומר, בא ראובן לגבות חובו הנשאר לו מאת לוי.' (׳דברי משהי, סי׳ נב).

ירושה של יהודי שהמיר

הזכרנו לעיל כמה מתשובותיהם של גאוני בבל בקשר לירושת משומד. הנושא עלה גם בתשובותיהם של חכמי מרוקו. מומר לאסלאם אינו יורש את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו – רק יורשיו שהתאסלמו יורשים אותו.

הורשת רכושו של מומר

בפני רבי משה בירדוגו עמדו מורשה של לידיסיא אלמנת הנגיד משה בן עטר עם שמואל בן אברהם מאימראן אודות הירושה של אחותה של לידיסיא שהיתה נשואה לשמואל הנזכר ונפטרה ללא יורש. אבל יש לה אח מאביה 'מכל מקום כיון שהמיר, נוגעת הירושה לאחותה שהיא לידיסיא', ולכן תבע המורשה לר' שמואל לחלוק עם לידיסיא הנכסים.

ור' שמואל טען שכבר מחלה לו לידיסיא בפני עדים. החכם פסק 'שהדין עם ר' שמואל ואין ללידיסיא שום דין ודברים עמו' (׳דברי משהי, יג). ר' יעקב בירדוגו דן והשיב בשנת תקע״ח (1818): ייוסף אדרעי המומר רצה לחלוק קרקעות שהניח לו אביו עם אלמנתו ושאר יורשיו' (׳שופריה ויעקב׳, חו״ם, סי׳ ל).

הבן יורש את נכסי המומרת

רבי רפאל בירדוגו(1747 – 1822 ) דן באשה שהמירה, ונשאלה שאלה בדבר נכסיה בחיים, והירושה לאחר מותה. תשובת החכם כי דינה כמורדת 'דכל שלא תפסה מנכסיה אין נותנין לה', כלומר מפסידה נכסיה אם המירה. ואם יש לה בן הוא זוכה בנכסיה, כפי שנפסק בשו״ע יור"ד, סי' רפג ('משפטים ישרים', חייב, סי' ז). על תשובה זו הסתמך ר' יהושע מונסונייגו הדן על 'אשה אחת שהמירה דתה, מה יהיה משפט נכסיה' ומצטט את דברי רבי רפאל בירדוגו הנ״ל (׳שבילי העזר', עמי 64).

בת שהמירה אין לה מזונות ולא ירושה.

החכם רבי רפאל בירדוגו נשאל על " בת אחת שהמירה ואחר כך מת אביה, אם יש לה מזונות או לא ", והחכם ענה כי " אין לה כלום דלא תקנו חכמים מזונות למומרת…גם ירושה אין לה וכיוון שהמירה אין לה כלום – משפטים ישרים, חלק ב' סימן רל.

בן שהמיר אינו יורש

גם ר' פתחיה בירדוגו דן בנושא ירושה בהקשר למומר. מדובר בבן של דוד אדרעי שמתה אמו. ומסקנת החכם כי לפי דיני ישראל הבן אינו יורש. וזכה אפוא האב בחלקו של בנו המומר (׳נופת צופים', חו״ם, סי' שטו).

לפי דיני האסלאם דימים אינם יורשים מוסלמים, ואלה אינם יורשים דימים. המתאסלם אינו יורש את הוריו שלא התאסלמו. ולאחר שנפטר, רק יורשיו שנשארו מוסלמים יורשים אותו.

הסיבות להתאסלמות

William Lempriere שסייר במרוקו בשנים 1790-1789 כותב כי יהודים מתאסלמים מחמת לחצים, ביניהם ההגבלות שחלות עליהם. יהודי או נוצרי הנתפש ביחסי מין עם מוסלמית עליו להתאסלם, והאשה נידונה לשרפה או לטביעה.  רבים מהיהודים שהתאסלמו כדי להימנע מהמצוקה, נהנים מיתרונות, אבל מאבדים כבודם בעיני המוסלמים והיהודים כאחד. הוא גם הוסיף כי רבים מהנוצרים שהתאסלמו הם עבריינים ורוצחים שברחו מעונש במדינה אירופאית, וחיפשו מקלט אצל המוסלמים, אבל אלה בזים להם.

הד'ימים -בני חסות-יהודים ונוצרים בצל האסלאם

הדימים

האופי הערבי של הארץ טבוע בעצם חוקיו של הג׳האד: הואיל והכיבוש עשאָה פַיְאְ (ז.א. ״לקוחה מעם כופר״), חייבת היא להישאר בתוך דאר אל־אסלאם. מדינת־ישראל הוקמה על אדמת פַיְאְ זו, וממילא הריהי בלתי־חוקית.

לענין זה כדאי לצטט מהכרזתו של אחמד בן־בלה:

אני ערבי, ופלשתינה נוגעת לא רק לפלשתינאים אלא לכל הערבים. אפילו ישלימו הערבים בסופו של דבר מאונס עם פתרון כלשהו, לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת־ישראל.

אמירתו זו של אלג׳ירי, שהתגורר בפאריז, באשר לזכותו כערבי בישראל מבוססת על הממד האימפריאליסטי של הג׳האד והשליטה הערבית על כל הארצות שנכבשו במלחמה מעמים לא־מוסלמים והוכללו בזמן מן הזמנים בדאר אל־אסלאם.

הואיל וספרד, יוון, מדינות הבלקאנים וארמניה אף הן היו פעם שטחי פַיְאְ, הרי על־פי אותו הגיון אף הן יש לראות בהן ישויות בלתי־חוקיות. אם נניח לישראל, מגלה הצהרה זו את הדבקות באידיאולוגיה המחייבת מלחמת־תמיד נגד דאר אל־חרב כולו, שגזרה עליו להיעשות אדמת פַיְאְ

עמדת אש״ף בענין האופי ה״ערבי״ המובהק של לבנון עולה בקנה אחד עם תפיסה זו.

 ב־30 בנובמבר 1975 הכריז ערפאת בדמשק:

מלחמת־האזרחים בלבנון לא תמה ושפיכות־הדמים תימשך. בלבנון אנו נלחמים להצלת אפייה הערבי של הארץ. בשם המהפכה הפלשתינאית והתנועה הלבנונית הלאומית והמתקדמת אני מכריז שכל שעל של אדמה ערבית יישאר ערבי ושלבנון תישאר ערבית.

אבו־איאד (סגנו של ערפאת) דיבר מפורשות עוד יותר ב־1976:

בארץ הזאת אנו מקבלים רק את צבא־לבנון הערבי… הדרך לפלשתינה עוברת את לבנון… היא עוברת את עינטורא ועיון־סמעאן [מעוזים נוצריים] והיא חייבת להגיע לג׳וניה [מרכזם של הנוצרים].

אסטרטגיה כלל־עולמית זו של ג׳האד היא שהעניקה לסיכסוך הישראלי־הערבי המקומי את הממד הכלל־עולמי שלו, שהרי אין ישראל אלא נקודת־מוקד לדאר אל־חרב. הסתעפויותיו של הסיכסוך סייעו לחורבנה של לבנון. הטרור, שלכתחילה כוון נגד ישראל, הגיע אל המערב, ובתמיכתן של ברה״ם וקבוצות ניאו־נאציות מקומיות הפך שם להיות רשת בינלאומית כבירה החותרת תחת אשיות הדמוקרטיה. פעולות־טרור חסרות־הבחנה נגד אזרחים ישראלים פשטו לאירופה ומעבר לה, והפילו קרבנות יותר ויותר בקרב אזרחים ״חַרְבִּים״, בעוד מנהיגיה של חזית הג׳האד ממציאים נשק וחסות לפידאיון ושיכירי־חרב.

הג׳האד נגד ישראל הצמיח מסע־אדירים של אמצעי־תגמול כלכליים, איומים וסחטנות נגד המערב, שהושפל ונאלץ להסתבך בעל כרחו בסיכסוך לא־לו. כך התפתחו בארצות המערב טרור קנאי, סחטנות מתמדת וחיסול חשבונות פניס־כנופיתיים — שכולם מיובאים ממשטרים רודניים ואינם מתיישבים עם המוסדות הדמוקרטיים — והעמידו בסכנה את חופש־הביטוי. עתה כמקודם, מקומה הבולט של ישראל באסטרטגיה העולמית של הג׳האד יש בו כדי לשמש אות־אזהרה. כפי שהוטעם בפרק הראשון, נתפס גורל היהודים בחצי־האי ערב כאב־טיפוס למחוקקים וחכמי־דין מאוחרים יותר ביחסיהם עם שאר לאומים. אם לא תיגנז האידיאולוגיה של הג׳האד, עלול הקו שנוקטים הערבים כיום כלפי ישראל להיעשות נורמה לגבי אומות אחרות. כנגד זה עלה בידי ממשלות או עמים מוסלמיים שהסתלקו מן הגיהאד לכונן יחסים עם ישראל ושאר לאומים. הצטרפותו של סאדאת למדיניות כוללת זו של פתיחות, של שינוי תוך כדי דינאמיקה של שלום, היא שהיתה המניע לרציחתו על־ידי קבוצת מוסלמים אדוקים שאכן התקראה בשם ג׳האד.

תעודות

דברי משפטנים

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר