La voie sinueuse du judaïsme nord-africain vers le sionisme
L'obstacle de la langue devait aussi être un frein au développement de l'activité sioniste au Maroc. Tout le matériel d'information était en effet rédigé en yiddish et en allemand, alors que les juifs du Maroc souhaitaient recevoir ce matériel en hébreu, et à la rigueur en ladino ou en français.
C'est ainsi que dans une lettre du 24.4.1913 à l'Exécutif Sioniste, le secrétaire de l'association "Bné Sion" de Casablanca se plaignait que leur missive était restée pour lui une énigme. "En mon nom et au nom de notre association, je vous prierai de ne plus nous écrire désormais en langue étrangère mais seulement dans la langue sacrée qui nous est plus précieuse que l'or et les diamants. Qu'avons-nous à faire des langues étrangères qui peuvent nous conduire à l'assimilation? Ecrivez nous donc en hébreu sans faire appel à d'autres langues". Mais aucun matériel, ni en hébreu ni en français ne devait leur parvenir.
La Grande Guerre devait amener la rupture totale des relations entre le judaïsme marocain et la direction sioniste. Et jusqu'au début des années vingt, aucun émissaire digne de ce nom n'était dépêché en Afrique du Nord. La Déclaration Balfour et le Mandat Britannique sur la Palestine ont soulevé un immense enthousiasme dans toute l'Afrique du Nord. Des actions de grâces furent récitées dans les synagogues. Le réveil religieux messianique entraine la fondation de nouvelles cellules sionistes au Maroc, avec pour objectif l'encouragement de la Alyah vers Eretz-Israël. C'est ainsi que furent fondées à Meknès l'association "Etz Haïm"; à Tanger "Magen David"; à Larache, "Boné Yérouchalayim". Ces trois associations collectèrent le shékel et ouvrirent des cours d'hébreu pour les futurs immigrants. Un groupe réussit même à partir pour la Palestine, mais les autorités britanniques leur refusèrent le droit de débarquer à Jaffa et ils furent refoulés vers Casablanca.
A partir de 1921, les juifs du Maroc ont commencé à participer régulièrement aux Congrès Sionistes, une participation passive, car les langues officielles y étaient le yiddish et l'allemand, et nul ne s'est soucié de traduction pour les congressistes venant d'Afrique du Nord.
L'administration française non plus ne devait pas encourager l'activité sioniste, au contraire. C'est ainsi qu'en 1919, le Résident général Lyautey devait interdire la formation d'une association sioniste à Casablanca, ainsi que la diffusion de l'organe sioniste "Haolam" en hébreu. En 1923, la cellule sioniste de Fès fut interdite et une année plus tard l'activité sioniste fut interdite dans tout le Maroc. Ces limitations ne furent pas levées même quand les sionistes marocains furent autorisés individuellement à adhérer à la Fédération Sioniste de France. Les dirigeants de cette Fédération firent appel à Léon Blum et au grand juriste René Cassin qui furent reçus par le ministre des Affaires Etrangères français qui leur promit l'abrogation de ces entraves.
Dans la pratique, ces limitations ne devaient être levées qu'en partie: en 1925 fut fondée à Casablanca une association de diffusion de la langue hébraïque; le Keren Kayemet Leisrael fut autorisé à recueillir des dons; un journal illustré en français fut autorisé ainsi que les activités sportives du Maccabi – mais l'encouragement de l'Alyah fut prohibé. C'était donc un sionisme sans obligation de réalisation et de ce fait son influence sur la vie juive au Maroc était limitée.
La Seconde Guerre Mondiale devait entrainer une nouvelle rupture des relations entre le judaïsme marocain et le mouvement sioniste et le Yichouv en Eretz-Israël. Elles ne devaient être renouvelées qu'après le débarquement américain en 1942. Les relations établies avec les officiers juifs de l'armée américaine et plus tard avec les émissaires d'Israël, ne devaient plus être jamais interrompues et devaient aboutir à la Alyah par étapes progressives des juifs du Maroc en Israël.
עולים במשורה- אבי פיקאר- דימוים של יהודי צפון אפריקה
אישיות אחרת בעלת גישה משלבת הייתה דוד בן־גוריון. בשל מרכזיותו, לא רק בקבלת החלטות אלא גם בעיצובה של החברה הישראלית, חשוב להרחיב על יחסו ליהודי ארצות האסלאם בכלל וליהודי צפון אפריקה בפרט. רבות הן התבטאויותיו המביעות רצון לקלוט, לקבל ולקרב את יהודי ארצות האסלאם.
הערת המחבר : צור, קהילה קרועה, עמי 240; מאיר־גליצנשטיין, ממזרח אירופה, עמי 34. הדברים בולטים אם משווים את עמדת בן־גוריון לעמדתם של אישים משפיעים אחרים מקרב חברי הממשלה והנהלת הסוכנות, כמו למשל לוי אשכול ונחום גולדמן, שהיו בעלי עמדה עקיבה ומסתייגת מיהודי ארצות האסלאם ומיהודי מרוקו בפרט.
מצד אחר ידוע שבן־גוריון הסתייג מקבוצות עולים רבות. הניב המפורסם שטבע, ׳אבק אדם׳, נאמר לא רק על ׳יוצאי ארצות חשוכות, נידחות, מדוכאות ועשוקות׳, שהן ארצות תחת שלטון קולוניאלי, אלא גם על ניצולי מחנות ההשמדה הנאציים. אולם גם אצל בן־גוריון היה סדר היררכי של הגלויות והסתייגותו מיוצאי ארצות האסלאם הייתה חריפה יותר מהסתייגותו מיוצאי מזרח אירופה. הוא גרס שאפשרויות החינוך שהיו ליהודי אירופה היו טובות מאלו שהיו לרוב יהודי ארצות האסלאם והן שיצרו את ההבדלים בין אלה לאלה.
את הקשיים בקליטת העלייה ההמונית הוא הסביר בכך ש׳הטילה עליית יהודי המזרח (בשנים 1953-1948) על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן ש״הישוב״ לא נתנסה בהן בממדים כאלה׳. זה לא היה יחסו לכל עולי העלייה ההמונית. על העלייה ממזרח אירופה באותן שנים הוא כתב: ׳בעלייה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה׳. באותו מאמר תיאר בן־גוריון את יהודי ארצות האסלאם במונחים של הסדר הקולוניאלי, הווה אומר הוא תרגם את היחסים ההיררכיים בין אירופה לבין ארצות אסיה ואפריקה ליחסים היררכיים בין יהודי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה. אמנם הנחת היסוד שלו הייתה ש׳אין כל שבט – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים – נופל מחברו או עולה עליו ביכולתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות׳. אולם בהמשך הוא סייג קביעה זו באמרו ש׳במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי.
במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה׳. בהתייחסות ספציפית ליהודי צפון אפריקה הסביר בן־גוריון את הצורך בקליטת עולים ממרוקו במסגרת גדודי עבודה שכן ׳הבחורים האלה עולי צפון אפריקה ומרוקו, אם כי הם פראי אדם אבל הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך, כי הם מרגישים שמשהו ניתן להם והם משמשים גורם׳.
העמדה המסתייגת, פרי המורשת הקולוניאלית, לא הייתה אפוא זרה לחלוטין גם לאישים כבן־גוריון ורפאל. בנובמבר 1951, כשנידונה תכנית הסלקציה בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום, תמכו גם בעלי הגישה המשלבת במדיניות העלייה הסלקטיבית.
קובעי מדיניות בממשלה, בהנהלת הסוכנות ובמנגנון הציבורי היו שותפים במידה זו או אחרת להסתייגות מיהודי צפון אפריקה וגישה זו השפיעה על החלטותיהם. לעתים הייתה ההשפעה עקיפה. דובקין למשל תלה בדימוי השלילי את הדרישה לסינון העלייה. הוא אמר שהרכב העלייה מצפון אפריקה תרם לדימוי השלילי של עולים אלה בארץ. ׳עשינו משגה גדול בשנים עברו כשהעלנו מארצות אפריקה הצפונית חומר שזכה כאן לשם לא כל כך מוצדק כמו ״מרוקנים׳״.
הערת המחבר : דובקין בהנהלת הסוכנות, 4.11.1950 (לעיל, הערה 46). טיעונים בדבר רמתם התרבותית הירודה של העולים עלו בהזדמנויות שונות בעת הדיונים על מדיניות העלייה הסלקטיבית, למשל בדיוני הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 (לעיל, הערה 35); 9.3.1953, אצ״מ, 8100/85; 9.3.1953, שם, 8100/88
מדבריו אלו עולה שבעיניו ובעיני אנשים כמוהו יוצרי הדימוי של יהודי צפון אפריקה הם העולים עצמם ולא מערכות מושגיות ודרכי חשיבה בחברה הקולטת. לכאורה יש מקום לתלות את הדימוי השלילי בריחוקם של עולי צפון אפריקה מתרבות המערב ובנתוני השכלה נמוכים. אולם השוואת כמה מנתוניהם לנתוני היהודים מתפוצות אחרות מצביעה על מציאות מורכבת יותר. מבחינה עובדתית לא היו יהודי צפון אפריקה התפוצה המרוחקת ביותר מהתרבות האירופית. הם גם לא היו בעלי ההשכלה הפורמלית הדלה ביותר. הקולוניאליזם הביא ליהודי מרוקו ותוניסיה את התרבות הצרפתית ואך מעטים מהם לא נחשפו כלל לחינוך אירופי. רבים מהילדים למדו בבתי הספר של כי״ח ושלטו בצרפתית. החשיפה
לתרבות המערב הביאה לכך שלרוב העולים, גם אלה שבאו מהמגזר ה׳ילידי׳, הייתה ההיכרות עם התרבות המודרנית טובה מזו שהייתה לעולים שלא נחשפו כלל לתרבות זו כמו אלה מתימן ומעדן.
קריאת עשרת הדברות בשבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
קישוט ההיכל
הכתובה בין ישראל לתורה
אוירת חג השבועות בבית־הכנסת, שונה מיתר חגי השנה. במרוקו לא נהגו לשטוח עשבים או לקשט את בית־הכנסת בפרחים. בית הכנסת קושט רק במרבדים ובשטיחים יפים, הוקם היכל נוסף מקביל להיכל הקיים, וכולו מרופד בשטיחים יקרים ומזרונים, עליהם הונחו ספרי תורה. ההיכל החדש נקרא ״טאלאמון׳ (אפיריון) והוא הוקם כרמז לאפיריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. גם ספרי תורה קושטו בצעיפים רקומים, מטפחות משי, שהנשים הביאו לבית־הכנסת לכבוד התורה ההדורה וכדי להעשיר עוד את המעמד החגיגי.
פעם נהגו בתלמסן שבאלג׳יריה, לעשות הקפות בליל החג אחרי תפילת ערבית חגיגית ובהזדמנות זו, הוציאו את כל ספרי תורה שבהיכל ורקדו עימם, אולם מנהג זה נעלם עם הזמן.
קריאת עשרת הדברות
לעשרת הדברות נודעת חשיבות רבה. התרוממות הנפש הגיעה לשיאה בעת אמירתן מפי החכם הזקן ביותר שבבית־הכנסת, כי רק לו נועדה העליה הזו לתורה והוא בעצמו קרא את הקטע בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו ביראת כבוד. הס הושלך בשעה זו, בעת קריאתן כרמז לנאמר:
כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. . . (שמות רבה, עב ב)
הערת המחבר : אף על־פי שהרמב״מ כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, עם זאת, יהודי מרוקו נוהגים עד היום לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. ראה: שמ״ש ומגן לר׳ שלום משאש, סי׳נז; שם משמואל מאת ר׳ ש. בן הרוש; קהלת צפרו, ח. ד. עמי י׳; ר׳ ברוך, ר טולידאנו, קיצור שו״ע, סי׳ סג.
אזהרות הבוקר
אחר תפילת מוסף, קהל המתפללים פתח בקריאת האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול. אזהרות הבוקר נאמרו בקול רם מפי כל קהל המתפללים ובניגון מיוחד:
אמון יום זה, נחלו עם זה, על יד חוזה, איש האלהים.
נוטה עליה, ויוסד נשיה, לך דומיה, תהלה אלהים. . . .
חי גואלנו, זקוף ידינו, וחיש תראנו, בישע אלהים…
אחרי פתיחה זו, שני המסדרים הקבועים של בית־הכנסת, סידרו את האזהרות ליום ראשון על מצוות עשה כשכל אחד מהם קורא פסוק:
שמור לבי מענה, היה במאד נענה,
ירא האל ומנה, דבריו הישרים:
והוא יסלח אשמה, והוא ירבה עצמה,
והוא יתן חכמה, להבין נמהרים:
הטעם הטוב שהיה באזהרות, הם הסילסולים שבסוף כל פסוק, הניגונים והלחנים המיוחדים, כל אלה הפכו את האזהרות לחוייה נעימה ובלתי נשכחת.
אחר סעודת היום, כל הגברים תושבי ה־מללאח, מבוגרים וצעירים הלכו בהמוניהם לבתי־הכנסת לקרוא תהלים, כי לפי המסורת, נפטר דוד המלך ביום השני של חג השבועות.
מגילת רות
לפני תפילת מנחה, נוהגים לקרוא את מגילת רות בתרגום ערבי־יהודי ובלחן מיוחד. את קריאת המגילה מחלקים ליומיים של החג. חציה ביום הראשון קוראים עד ״ויהי בחצי הלילה״ וחציה ביום השני. סיבות רבות לקריאת מגילת רות שהיא מגילת הגרים, גרי־הצדק, והמעשה ארע בין קציר השעורים וקציר חטים, היינו בעונת הקציר, דוד המלך נולד ומת בחג השבועות, ובמגילה מסופר על שושלת בית דוד שהוא מצאצאי רות המואביה . כמו־כן עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות וגם רות התגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה בימי קציר חטים.
את קריאת מגילת רות מסיימים בפסוק: ״ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל אשר־באת לחסות תחת כנפיו״ וגם מתרגמים את הפסוק:
ייכ'ללס אללאה פועאךיחכ, ותכון איזארתיכ כאמלא, מעאנד אללאה איללאהא ישראל, די זית ליתדרראג זנאחו .
אחר תפילת מנחה, מתחילה קריאת ה״אזהרות״ אשר קריאתן לוקחת למעלה משעה.