ארכיון יומי: 30 ביוני 2016


אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אבן חלדון - פסל

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

בקרב אוכלוסייה זו ניכרו מעמדות, לא היו מופרדים זה מזה בחומות בלתי נראות, כמו המעמדות בחברה האירופית באותה תקופה, אך בכל זאת היו נבדלים זה מזה:

בראש החברה אנשי חצר המלך, קציני צבא והמשמר המלכותי, בני הפמליה, ונושאי התפקידים הנכבדים ביותר של המשטר, אריסטוקרטיה פקידותית או כת של פונקציונרים, כלשונו של סיימון.

מתחת למעמד שליט זה היה מעמד בינוני, שהיה מורכב משלושה סוגי אנשים :

 1 – הסוחרים הגדולים, סיטונאים, יצואנים, ויבואנים, שעמדו בקשרי מסחר עם הארצות הסמוכות.

2 – חוגי חכמי הדת, מהם נושאי משרות הוראה ומהם שהיו חסרים משרות כאלה.

3 – חוגי הפקידים במשרות הממשלה שהיו ברובם בני אותן המשפחות שעליהן נמנו גם הסוחרים וגם המלומדים.

כמעמד שלישי מופיע ההמון הגדול של סוחרים קטנים ובעלי מלאכה זעירים ועצמאיים, שכן תעשייה כדוגמת זו שבדורותינו עדיין לא התפתחה בתקופה זו. הללו היו ברובם ממוצא ברברי, אך התקדמו בסולם החברתי והגיעו בחלקם לקשרי משפחה עם המעמד הבינוני.

השכבה האחרונה שבערי המגרב הייתה מורכבת מאנשים מקרוב באו, בני האוכלוסייה הכפרית ואף הבדווית, שהגיעו לעיר על פי רוב כפועלים עונתיים, או כדי לנוס מנקמת דם, או להימלט מרעב שפקד את כפרם. הם גרו בשכונות החיצוניות של העיר, ולא כולם הצליחו להסתגל לאורח החיים העירוני. חלק מהם חזרו למקומות מוצאם, ואילו אותם שהסתגלו, נקלטו במרוצת הדורות באוכלוסייה בעירונית ועלו בסולם החברתי.

המשטר הכלכלי והחברתי בצפון אפריקה בימיו של אבן ח'לדון, היה צירוף של משטר קרקעי פיאודלאלי  ( אם כי לא תורשתי, כמו באירופה ), משק כספי מפותח, ריכוז המסחר בערים משגשגות ללא סביבה חקלאית, ארגון הסוחרים ובעלי המלאכה בגילדות, חלוקת הייצור בין היצרנים זעירים ומרובים, שהיו בעליהם של אמצעי הייצור הפשוטים ועבדו בבתיהם. אמנם במקומות של אצולת הדם הערבית אסלאמית העתיקה קמה אצולת כסף של סוחרים מצליחים, אך לא הייתה כאן הצטברות של הון עצום בידי יחידים או קונצרנים. בני מעמד הפקידים הבכירים, שהיו למעשה השליטים בחברה, היו חסרי קרקע, אך בעלי מסורות משפחתיות עתיקות, שמשרותיהם עברו לעתים קרובות בירושה.

אבן ח'דון עצמו היה בן עיר טיפוסי מן המעמד השליט בחברה העירונית – האריסטוקרטיה הדתית פקידותית, והא הכיר את בירות המגרב הכרה אישית, שכן ישב ופעל כמעט בכולן בזו אחר זו, בתוניס, שבה נולד, בבג'איה, בטלמסאן ובפאס, כפי שנראה להלן.

חייו של אבן ח'לדון.

שמו המלא של מחבר ה " מוקדימה " הוא : אבּו-זייד עבד-אל רחמאן אבּן מוחמד אבּן ח'לדון ולי אל—דין תונסי אל ח'צ'רמי אל-אשבילי אל-מאליכּי.

חלקים אחדים של שם ארוך זה אינם אלא שמות פרטיים וכינויים, אולם חלקים אחרים מגלים לנו בבירור את מוצאו של האיש : אל ח'צ'רמי – רמז למוצאה של משפחת ח'לדון מחצרמות שבדרום חצי האי ערב , לפני הגירתה לספרד במאה השמינית : אל אשבילי – רמז לעיר סביליה בספרד, שבה ישבה משפחת ח'לדון יותר מחמש מאות שנה, המשפחה תפסה בעיר זו עמדה נכבדת מאוד של מנהיגות רוחנית דתית ופוליטית. עצם הדבר שהיה לה שם משפחה, ח'לדון או אבּן ח'לדון – חיזיון נדיר מאוד בעולם התרבות האסלאמי ובימי הביניים בכלל – מעיד על מעמדה הנכבד של המשפחה. כמאה שנים לפני הולדתו של מחבר ה " מוקדימה , היגר סב-סבו של אבן ח'לדון מספרד לצפון אפריקה, תחת לחץ הריקונקיסטה הנוצרית, אך המשפחה עדיין ראתה את עצמה כמשפחה " סֶבילית. אל-תוּניסי – רמז לעיר תוניס שבה נולד אבן ח'לדון, ואשר בה מילאו אבותיו תפקידים חשובים בשירות המושלים משושלת החפציים.

אל-מאליכּי – רמז לאסכולה של המשפט הדתי האסלאמי ( אחת מארבע האסכולות הקיימות בעולם האסלאם ), אשר עמה נמנתה משפחת אבן ח'לדון, כמו כל ערביי ספרד בצפון אפריקה – פרט שנודעה לו חשיבות בפרק חייו השני של אבן ח'לדון, כשנתמנה שופט דתי עליון של אסכולה זו בקהיר.

מהלך חייו של אבן ח'לדון ידוע לנו לפרטיו מתוך האבטוביוגראפיה של, המקיפה את כל חייו עד לשנה אחת לפני מותו, ונחשבת לאחת האבטוביוגראפיות המלאות ביותר בספרות הערבית – וכן מתוך מקורות אחרים בני זמנו.

אבן ח'לדון נולד בתוניס ביום 27 במאי 1332 ( 1 ברמדאן 732 להיג'רה ), ונפטר בקהיר ביום ה-17 במרס 1406 ( 15 ברמדאן 808 ). חייו מתחלקים לשני פרקים עיקריים : חמישים שנותיו הראשונות, עד 1382, בצפון אפריקה, ועשרים ושלוש שנותיו האחרונות במצרים.

בנעוריו זכה לחינוך מסורתי כמקובל במשפחות ותיקות ותרבותיות ממוצא ערבי ספרדי. בהיותו בן ט"ו נכבשה עיר מולדתו תוּניס בידי שליטה של פאס מבית המריניים, אבו אל חסן, שהביא עמו הרבה מלומדים, והללו פתחו לפני העלם אופקים חדשים.

אולם כעבור פחות משנתיים, בשנת 1348, פקדה את צפון אפריקה מגיפת הדֶבֶר, שהפילה קורבנות רבים  וביניהם רוב מוריו של אבן ח'לדון ואף את אביו ואמו. הוא נאלץ לעמוד ברשות עצמו, וקיבל תפקיד של מזכיר המושל החפצי בתוניס.

אך תפקיד זה לא משך את לבו של הבחור, ששאף לקנות דעת בהדרכת מורים מעולים. בשנת 1352 עקר אבן ח'לדון ממחנה הצבאי התוניסי, ואחר שהיה קצרה בערים קונסטונטין וג'איה, הגיע בשנת 1354 לחצרו של השליט המריני אבו עינאן בעיר פאס, שהייתה באותה תקופה אחת הערים המשגשגות ביותר בעולם האסלאמי, שנייה במעלתה אחרי קהיר.

אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב

ד"ר מאיר נזרי הי"ו

קהילות תאפילאלת וסג'למאסאפרק זה מתאר את האירוע הראשון והמרכזי במעגל האדם והמשפחה — החתונה בקהילות תאפילאלת, ובו שלושה חלקים: החלק הראשון והמרכזי מתאר את אירועי הכלולות הקדומים עד שנת תש״ח בקהילות הדרומיות הנכללות תחת השם סג׳למאסא, ואשר בשטרי כתובותיהן רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳, קרי: תאפילאלת ובנותיה, ארפוד ושתי קהילות נוספות, שאינן נכללות בשם סג׳למאסא: בודניב במזרח ובצאר באלג׳יריה שנוסדה ב־1903, שיהודי תאפילאלת מהווים רוב בניינה ורוב מניינה. חלקו השני של הפרק עוסק בתמורות, שחלו במנהגי החתונה בדור החדש דוגמת ארפוד ובצאר עד להתרוקנות קהילותיהן בשנים 1975-1962. החלק השלישי המשווה מוקדש לאירועי הכלולות בקהילות צפון תאפילאלת: קצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, שלהן אירועי כלולות כמעט דומים.

מנהגי החתונה נשענים על מקורות בעל פה ועל מקורות בכתב:

 א) מקורות בעל פה של מסרנים ותיקים, שתיארו את החתונה המסורתית הקדומה ושל מסרנים חדשים, שתיארו את החתונה בתקופה החדשה והתמורות שחלו בה.

 ב) מקורות עזר כתובים, שעיקרם הספר ׳מליץ טוב׳ מאת ר׳ שלום אביחצירא, ספר ייחודי, שמטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת ובצאר הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך 'אבן העזר׳, שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גיטין וגירושין׳ וללמד על מקורותיהם ההלכתיים של מנהגים אלה כדבריו בהקדמה לספרו. ספר תיעודי זה משלב בתוכו כמה תיאורי הווי של תאפילאלת ובצאר ודן בכמה תמורות, שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה. אף־על־פי שסדר העניינים בספר מבוסס על סדר הסימנים בשולחן ערוך אבן העזר, ואף־על־פי שחסר בספר רצף של מנהגים, הרי ההערות, השאלות והתשובות שבספר המתייחסות למנהגי תאפילאלת — תרומה רבה יש בהן, באשר הן עוזרות לשחזר את מנהגי החתונה הקדומה בתאפילאלת ובבצאר ולציין חלק מהתמורות, שחלו בה במהלך השנים. ספר זה גם מאשש את המקורות שבעל פה של המסרנים הוותיקים והחדשים. גם חיבורו של ר׳ מכלוף אביחצירא ייפה שעה׳ כולל בתוכו כמה פרטים על שטרי הנדוניה והכתובה ומנהגים הקשורים לתאפילאלת.

חלק א

אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב

שלבים מקדימים לפני החתונה

חגיגות הכלולות במתכונת הקדומה נמשכות על פני תקופה ארוכה ונערכות בכמה שלבים הכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה:

1 –  בקשת ידה של הכלה.

2 –  האירוסין (= שידוכין).

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש. יש שפנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים, ואחריה יש צורך בפנייה נוספת לתשובה סופית או לקביעת מועד לאירוסין. הפנייה הראשונה — יש המכנים אותה 'אלמזיא אלכ׳אויה׳ (= הביקור הריק, הבלתי מחייב) להבדיל מן הטקס הרשמי.

בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונים, אלא טיב המשפחה וההורים בבחינת ׳אל תתן עינך בנוי תן עינך במשפחה׳. הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.

גיל הנישאים בתקופה זו קטן מאוד. החתן — בגיל שתים־עשרה / שלוש־עשרה שנים, והכלה בגיל עשר / שלוש־עשרה. בגיל זה אין הם מסוגלים להגיע לכלל בחירה נכונה, וההחלטה היא אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, ואילו הבן והבת יודעים על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

האירוסין-לכטבה או למלאכּ

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכּ או בשם השגור יותר ׳לכטבה׳ הם האירוע הראשון הרשמי לקשר שבין שתי המשפחות המחותנות הנעשה בלי נוכחות החתן. המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה עם המונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של הרש״א בפרט.

אירוסין אלה — יש הנעשים אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש הנעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין היא של כמה חודשים עד שנה. לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, שאליה מוזמנים בני משפחת החתן, המביאים עמם מתנות הקרויות סבלונות בלשון התלמוד. האירוסין קרויים בלשון העם גם ׳אשְּׂבּוּעַה׳ (= השבועה), ביטוי הנושא משמעות של הבטחת הנישואין, שיש לה תוקף ברמה של שבועה ועל שם המעשה הטקסי הנעשה בעיצומו של האירוע הבא למנוע הפרת השידוכין. אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש המרבים ׳מֹהר ומתן׳ ובאים בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, מנעלים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים. האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו. מתוך ביקורתו של רש״א נגד טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויים סבלונות ביום האירוסין/השידוכין, שנשמר בבצאר:

לדידן בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שנית ולמעלה ויש ענין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו'. וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט״ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי- ר' דוד הלוי דראע

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם

פעם הייתי חולה. לא יכולתי לעמוד על רגלי. הלכתי לר׳ דוד דראע. ישבתי ליד ׳ הקבר שנה ובזכותו הבראתי. שנה שלימה ישבתי שם. בעלי ביקר אותי כל ראש חודש. היה מביא שחיטה. היתה שם ישיבה ותלמידים למדו. שנה נשארתי שמה עד שלא נותר לנו כלום. הכל נגמר ואפילו לא היה לנו במה לקנות לשבת. בלילה הוא [הקדוש] בא אלי בחלום בדמות של דוד בן-זואה. הקדוש אמר לי: קומי לאכול את ארוחת הצהריים ואל תדאגי לארוחת הערב. יבואו יהודים מקלעה ותאכלי איתם. באו יהודים, אלה שהיו מכירים את בעלי. בילינו איתם שבת ונתנו לנו כסף. מאותו יום שחלמתי, התחלתי ללכת על רגלי ולא הרגשתי כאבים. לפני כן הייתי אצל הרופאים. אוי ואבוי על הרופאים. שמתי גבס שלוש פעמים ולא עזר. רק הקדוש הוא שעזר לי. איך זה קרה לי? פעם כשהייתי נשואה, רבתי עם בעלי ושפכתי מים ליד הביוב בביתנו בקזבלנקה. גרנו שם ליד אוצר התורה.

אני ביקרתי שם. אחרי ל״ג בעומר נהגנו לבקר שם כי אני הייתי שלוש-עשרה שנה בדמנאת. נהגנו לקחת לשם סעודות, שתייה, כבשים. גויה אחת היתה משותקת מרגל אחת. באה לדוד דראע. אחרת עיוורת באה. הלכתי איתה לקדוש ר׳ דוד דראע וברוך ה׳ קצת הבריאה. הגויה שהיתה משותקת ברגלה, לאחר שבעה ימים התחילה ללכת.

הייתי בר׳ דוד דראע הלוי, ליד דמנאת. איני יודע למה קוראים לו דראע. ההילולה שלו היתה גדולה. זה היה אחרי סוכות, בשבועות ואחרי פסח. חצי מרוקו היו הולכים לבקר בחכם הזה בללאה ובסידי(באלוהים ובקדוש). אלה באים ואלה הולכים ויש הרבה אוהלים. שוחטים כבשים והערבים מביאים כבשים מכל המקומות והיו סוחרים כאילו נמצאים בעיר גדולה. והיתה בריכת מים ושם התרחצו האנשים. והיה בו מקום קוראים לו ״טופרי״ ומשם היו מוציאים גושי מלח. למלח הזה היו קוראים מלח אל-חייא [מלח החיים].

 זה המלח שהיינו אוכלים בפסח. וזה נקרא המלח הכשר ובעיקר מפני שהוא בא מהחכם. ההילולה של החכם היתה גדולה והאנשים היו שמחים מאוד. היו קוראים לחכם גם כן מול אנכלא אלכדאר. היו עולים לקבורתו באיזה שתיים שלוש מדרגות. הקבורה היתה ארוכה ואחריה יש מדרגות. כשעולים רואים חדר גדול חשוך, ושם מדליקים נרות, ומהחדר החשוך יוצא עץ תמר גבוה שיוצא דרך התקרה, ובגלל זה קוראים לו מול אנכלא. החדר מלא עשן. עניים ואלה שבאו לנדבה היו יושבים. אנשים היו שוחטים כבשים, לוקחים חלק ואומרים: זה לעניים, וחלק לוקחים לעצמם. עושים כוסכוס שקוראים לו ׳מערוף׳, אותו מביאים למקום שבו נמצא החכם. נותנים אותו בידי דוד אוחיון שהיה הפקיד. היתה לו פינה שם והוא ריכז כל מה שמביאים האנשים ואחר-כך מחלק בצלחות לאנשים. לא יוצאים משם עד שהם שבעים. והם מקבלים כסף והכל. לא רק עניים אוכלים מערוף, גם אחרים. זאת מצווה לטעום מערוף ורוב האנשים עושים את זה. עושים את זה כקיום נדר. כאשר באים לזיארה, אם אחד חולה אז אומרים: אם הילד שלי יבריא אז אני עושה נדר שאעשה אצלי מערוף. אז חייבים לקיים את הנדר הזה כאשר באים לזיארה. כל אחד ששוחט נותן כסף לשוחטים ולעניים, מכיוון שמי שהולך לזיארה אינו דואג לכסף. אומר: אני באתי ומהכסף שהבאתי לא אחזיר ממנו גרוש אחד. אז הם נותנים יותר ממה שצריך. ככה כי עשה נדר, שאת הכסף הזה הוא יבזבז בחכם. לא יחזיר איתו שום דבר. היה להם כסף. אני מדבר על העשירים. למי שאין, נותן לפי יכולתו. מכיוון שהכוס של החכם מגיע עד שלושים אלף פראנק, אז יש להם כסף. קוראים לזה כוס, אבל נותנים נר להדליק לכבוד החכם, ונותנים גם כוס מחייא לשתות לכבוד החכם, אבל יש ששם בתוך כוס מים, ושם שמן ופתיל ומדליק. הפקיד הוא שמוכר את הכוס. הוא מקבל את כל הכסף ומהכסף הזה הוא בונה עוד חדרים, שרותים.

בהתחלה לא הכרנו אותו [את ר׳ דוד הלוי], והלכנו רק לפי החלום. אחד בשם שמעון קדוש מברשיד חלם ב-1928. הוא סיפר לנו ואז הלכנו לשם. אנחנו פחדנו ומצאנו שם במקום את הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יצחק מלכא. הוא בא למלאח של דראע. אמרתי לו: תישאר איתנו לשבת. כי אנחנו פחדנו. אמר לי שבמלאח נתנו לו חמישה ריאל כדי שיישאר שם לשבת ואם אתן לו עשרה ריאל הוא יעשה שבת איתנו. אמרתי לו: אתן לך ארבעים ריאל. ר׳ יצחק זה בא מטבריה, כי הוא היה כולל של ר׳ מאיר בעל הנס. הוא בא למלאח דראע הנמצא כשני ק״מ מהצדיק. עברנו שבת עם כל יהודי המלאח. כשהגעתי לשם היתה רק הקבורה שלו, היה שם איזה דקל ואנשים קוברים שם את מתיהם. אני בניתי שם תשעים חדרים ועוד.

מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר