ארכיון יומי: 21 ביוני 2016


ספר במדבר – פרשת שְׁלַח. מאת הרב משה אסולין שמיר

ספר במדבר – פרשת שְׁלַח.Asilah

מאת הרב משה אסולין שמיר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שלח יג, ב- כו)

חטא המרגלים – הוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל,

והדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום, כדברי רבנו אוה"ח הק':

"והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב".  (אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

לעזוב את הגלות – ולעלות בשמחה לארץ ישראל,

כפי שעשה רבנו אוה"ח הק' כאשר הוא עלה לא"י בראש תלמידיו.

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). פרשת השבוע "שלח", מתארת לנו בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לב-לג). הם הצליחו להוביל מרד לאומי של כל העם נגד ה': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "לפול על פניהם".

מול העשרה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על ארץ ישראל: "טובה הארץ מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במד' יד, ו-י). אבל קולם נבלע בהמולת המרד כאשר העדה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הזוהר הק' אומר על הביטוי "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל בגלל פחדם לאבד את הנשיאות. הכבוד הוא אחד משלושה דברים היכול להוציא את האדם מהעולם.

רבנו הרמב"ן אף מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי.

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבארץ ישראל ככתוב: "ויתורו" במשמעות של תורת היתרון. ושוב מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז).

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" (במדבר יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

                     מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

כלומר, מראש הם החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. מדוע ולמה?

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר בהרחבה מדוע נשיאי וחכמי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. שאלה נוספת אותה מעלה רבנו אוה"ח הק'. מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". ועוד, שאלה, "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצוות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה היא של רבנו: המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצווה, ולכן ניזקו. וע"פ דברי קדשו: "על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". בטרם הגעתם למשה, הם מראש התנגדו לעליה לארץ ישראל, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי רבנו האר"י הקדוש (בספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה עוד כי תצא, עמ' ס) "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה".

תשובתו השניה של רבנו אוה"ח הק': "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם. גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד, ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם. 'אל משה' פירוש חש ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו". בהמשך מסביר רבנו. מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם מהשליחות: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, וישרים דרכי ה'".

רבנו "אוה"ח הק' אומר על כך: ראשי העם חייבים לשכנע את עם ישראל לעלות לארץ ישראל, אחרת, יתנו  על כך את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

על האחריות של המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם, כותב רבנו אוה"ח הק' על הפסוק: "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עונה עליה, ותקא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

אור החיים הקדוש-הילולה

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים על שלא מיחו בשלא שמרו". פועל יוצא מדברי קדשו, על חובת הרבנים והמנהיגים למחות, אחרת גם הם ישאו בעונש.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בני ישראל, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר….".

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל, שהיו חכמים שהסיתו נגד העלייה לארץ ישראל "בסברות כוזבות" כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא. אביו רבי בנימין היה בן דודו ותלמידו של הגר"א.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסנו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות. מצער מאוד לראות שגם בדורנו דור הגאולה, הלקחים לא הופקו על ידי רבים וטובים בעם ישראל.

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מתופסי התורה, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות". (קול התור פרק ה),

על רעל "תופסי התורה" אמר הנביא ירמיה: "הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב. צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת חטא מצות ארץ ישראל.

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם… " (שלח, יג, ז). לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה, ולכן לא האמינו בניצחון  על הגויים בארץ, בהם ראו אנשים ענקים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג). התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בימינו אצל אנשים "יראי ה'" המתרחקים ומתבדלים מנחלת אבותינו בארץ יהודה והשומרון בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בבית אל, דוד המלך בחברון, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיה בענתות וכו'.

 הגעגועים לארץ ישראל מאז יציאת מצרים ועד הגאולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה ארץ ישראל ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה': והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ו, ו-ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בארץ ישראל.

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות כדי להתיישב בארץ הקודש, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות העלייה בעבר ע"י האנגלים, הטורקים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד-כה).

רבנו חיים בן עטר  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים": "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו – הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם", רעיון אותו זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את פירושו לתורה: "באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו אוה"ח דברים ג, יג).

להלן דברי חכמי ומשוררי פס שהכירו את רבנו אוה"ח הק', על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה על הספר "חפץ ה'" לרבנו אוה"ח הק'. וכך הוא כותב על ארץ ישראל:

"קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתי". (שירי יעב"ץ).

בשיר אחר "יקבץ אל עדר צאנו" הוא כותב:

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי. ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי" (שירי יעב"ץ).

רבי משה אדרעי: "והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

האמונה בכוחו של הקב"ה,

 דרך מצוות ציצית.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה. תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים, לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור". כנ"ל אצל המרגלים – הצטוו על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית לתיקון האמונה ב-ה' כדברי הכתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה …אני ה'" (שלח יד, לד-לה).

 מצוות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", "ארץ הצבי",  "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – במצוות ציצית החותמת בביטוי האמונה בה': "אני ה' אלוקיכם" – בעל כל הכוחות והיכולות לכלות את כל האויבים הקרובים והרחוקים.

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 הפרשת חלה –  מצוות הפרשת חלה מהתורה רק כשכלל ישראל נמצא בארץ.

נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש, ובכך הקב"ה רומז שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת" אומר שהציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עם ישראל במדבר, והגן עליהם.

הנסכים רומזים למי בארה של מרים.

החלה רומזת למן.

הקב"ה רומז לבני ישראל, כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם ע"י ענני כבוד, מן ומים, כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בנס המשולב בטבע.

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" לשמירה והתקדשות בעבודת ה'.

 במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלוקיכם"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני ה' אלוקיכם". (במדבר טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת",  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן התורה מפרטת את מצוות ציצית.

רבנו "אור החיים" הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, אנו נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם} את מצוותיו – מצוות עשה.

ב. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים, ולא נזהרים מספיק בשמירת העיניים. בגד = בגידה. שנזכה ל"כותנות אור" במקום "כותנות עור" כרבי מאיר.

ידוע שהעיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב את שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד- מצוות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים? הדוגמאות הן רבות ובפרט בתחומים הקשורים במראות הקיץ הלא צנועים עליהם רומז הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם… והייתם קדושים…".

ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו בטרם מעשה, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון וגם תרמה לו חלק נכבד מרכושה העצום.

מצות ציצית בפנימיות התורה:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "כל הזריז במצוה זו – ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגד ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמשה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במלה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן גרתי =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי".

רבי מאיר בעל הנס אומר: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד…". המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת בתפילה, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים – דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא, וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות. (רעיא מהימנא).

"אראנו נפלאות" – החלום ופשרו:

מו"ר אבי ע"ה, מתבשר על פתיחת שערי העלייה

לארץ, דרך השיר "אפתח פי ברינה" לרבי מאיר בע"ה.

.זוכר אני את הורי ע"ה שעלו לארץ כמשפחה ברוכת ילדים ושתי סבתות אשר עזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ.

באותן השנים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה רשמית דבר שהקשה על העולים ושליחי העלייה.

זוכר אני את מו"ר אבי זצ"ל המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, הפקיד מוחמד, החליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אראק, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו". כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים בהגיע הוד מעלת אוהב המחיה, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות כתחליף בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה לגימת אראק ללגימת בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו.

זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באיסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל שנת תשכ"ג – 1963. מו"ר אבי זצ"ל מספר שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל וחכמיה. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון, שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה/ לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה". בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי ירושלים ושערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר, אבל הפעם – השערים פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

פשר החלום: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליח העלייה שבישרו להם שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר  תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה ובראשם רבי מאיר.

זכיתי לפרסם מאמרים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל. הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים "בנים של הקב"ה ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א. על כך ראה בהרחבה במאמר נפרד בספר על רבי מאיר.

שבת שלום ומבורך

לע.נ. אבא מארי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. אמו"ר הצדיקה זוהרה בת חנה ע"ה. סבי החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמא עליה בת מרים ואמא חניני בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה. שרה קנדוב בת שושנה ע"ה

אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל) יעקב לופו

ד. אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל)שס דליטא

באחד ממכתביו של הרב ליבמאן מוזכרים תלמידים מאלג׳יר ותוניס שנקלטו בישיבת ״אור יוסף״. אך מתוך רשימת התלמידים המצורפת למכתב, רק שניים מתוך שלושים ושבעה התלמידים הרשומים היו מתונים ואחד מאלג׳יר, ואילו כל השאר באו ממרוקו. מדוע התפתחה התופעה של העברת תלמידים דווקא במרוקו, ולא באלג׳יריה ותוניס? נראה כי הצטברו לכך כמה סיבות. היתה זו הקהילה הגדולה ביותר מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והמזרח. מתוך ״המיליון הנשכח״ של יהודי צפון אפריקה, ארצות האסלאם והמזרח התיכון, היוו יהודי מרוקו, בשל מספרם הגדול, את המשאב האנושי המשמעותי ביותר לתחיית העם היהודי לאחר השואה. כמו כן עמדה לזכותם אדיקותם, שכן הם עדיין לא ״התקלקלו״ בהשפעת ״אליאנס״ והתרבות הצרפתית. גם התשתית שהונחה בידי הרב זאב הלפרין ומוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו בדורות הקודמים, יצרו את הרקע המתאים להתפתחות התופעה. הרב וולטנר אמר על כך:

במרוקו ראיתי קהילה יהודית שלמה, דתית, שומרת מצוות ורוחנית. חשבתי בזמנו שמרוקו יכולה להיות מרכז רוחני גדול בתורה אפילו בהשוואה לקהילות הגדולות באירופה. זה היה המקום היחידי שאפשר היה לאסוף אלף תלמידים לישיבה, וזה היה החלום שלי.

קשה לאמוד במדויק את מספר התלמידים שיצאו ממרוקו ללימודים בישיבות הליטאיות מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, כיוון שאין רישומים מסודרים של הישיבות, ובקרב התלמידים היתה תחלופה רבה. חלקם נדדו מישיבה לישיבה, אחרים חזרו להוריהם במרוקו משום שלא עמדו בנטל הלימודים, או התקשו ברכישת היידיש או בהסתגלות למנטאליות השונה. גם הישיבות עצמן נדדו והחליפו כתובות. כך, למשל, ישיבת ״אוהל יוסף״ יצרה לעצמה אתוס של נדודים. יסודה בגיטו של וילנה, משם עברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר המלחמה נדדה לצלסהים בגרמניה, ומאוחר יותר, ב״תקופה הצרפתית״, נדדה בין ליון, באיי, פובליענס, ארמונטייר ובוסייר. ישיבות חדשות רבות נפתחו ונסגרו לעתים תכופות.

האומדן המצוי בידנו מבוסס על פרסומי הישיבות, על נתונים מתוך מכתבים שנשלחו לגו׳יינט ובהם בקשות לקבלת תקציב, על התכתבויות של ראשי הישיבות עם הרב עבו, ועל שיחות שנערכו עם רבנים ותלמידים שלמדו בישיבות באותה עת. מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה, במרוקו (טנג׳יר) ובארצות־הברית בעשור שלאחר שנת 1947 היה 4,000 בקירוב, לפי הפירוט הבא:

ישיבת אקס לה בן בצרפת יצרה קשר עם יהדות מרוקו כבר באוקטובר 1945, והיה ביכולתה לקלוט כמאה תלמידים. בשנת תשי״ח (1958-1957) פרסמה הישיבה קטלוג המעיד שעד לאותה שנה למדו בישיבה כשש מאות תלמידים מצפון אפריקה, צרפת, שוויץ, איטליה, בלגיה, אנגליה וארצות נוספות. התלמידים ממרוקו היוו אז כ־70% מתלמידי הישיבה. יש להניח שבשנים הראשונות היה מספר התלמידים ממרוקו בישיבה זו קטן ממספר התלמידים שנקלטו ממזרח אירופה. המגמה החלה להשתנות לאחר שנות החמישים המוקדמות כשתלמידים אשכנזים סיימו את לימודיהם בישיבה והיגרו לארצות־הברית ולישראל. את מקומם תפסו בעיקר תלמידים ממרוקו ומשנות השישים והשבעים כבר היוו את המרכיב המרכזי בישיבה (עד היום מרבית התלמידים בישיבה זו שנולדו בצרפת, מוצא הוריהם ממרוקו). בתחילה התלמידים הגיעו לישיבה בגפם, ולאחר שנת 1956 הם לוו על ידי הוריהם. תוכנית הלימודים היתה ארבע שנתית ומדי שנה התחלפו כרבע מהתלמידים. מנתונים אלו עולה שבין סוף שנות הארבעים ועד לסוף שנות החמישים למדו בישיבת אקס לה בן לפחות שבע מאות תלמידים ממרוקו. לאחר שנות השישים גדשו את הישיבה עוד אלפי תלמידים שמוצאם ממרוקו והם השתקעו בצרפת, אך אלה לא הובאו במניין המצוין לעיל.

לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס הגיעו בשנת 1949 כחמישים תלמידים. במשך הזמן גדלה הישיבה ומספר התלמידים ממרוקו גדל לשישים, לשמונים, ואף למאה ועשרים.

בשנות החמישים פתחו מנהלי הישיבה סניפים רבים במרוקו, בתוניס ובמספר ערים בצרפת. לא כל המוסדות החזיקו מעמד וחלקם נסגרו, אך חלקם קיימים ופעילים בצרפת עד עצם היום הזה.

מהנתונים שבידנו עולה שבעשור שבין שנות החמישים לשישים למדו בישיבה זו לפחות כשמונה מאות תלמידים ממרוקו(נראה שעוד כמה מאות למדו בסניפיה השונים של רשת ישיבות ״אור יוסף״, במרוקו ובפרובנס שבדרום צרפת).

בישיבת ״עץ חיים״ שהוקמה על ידי הרב וולטנר בשנת 1953 בטנג׳יר, למדו כשישים תלמידים בכל שנה. מספר התלמידים שלמדו במהלך העשור הראשון של הישיבה היה כשש מאות. ליד הישיבה התנהל ״כולל״ שלמדו בו כשישים אברכים במשך העשור.

אומדן גס מצביע על כך שבמוסדות השונים באנגליה למדו כמאה וחמישים תלמידים בכל שנת לימוד. בחישוב זה נכללות ישיבות ״תורת אמת״ של הרב שניידר בלונדון, ״תורת חיים״ של הרב יצחק ויינגערטן שבקרבת לונדון, הישיבה בסנדרלנד של הרב וולטנר, והישיבה בגייטסהד, כולל האברכים בעיר זו. כאשר מרכז הכובד של יהדות מרוקו באירופה עבר לצרפת, הלך והתמעט מספר הנערים ממרוקו שלמדו באנגליה. יש להניח שמספרם בישיבות באנגליה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים היה כשש עד שמונה מאות.

אקדמות למדע ההיסטוריה-אבן ח'לדון

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אלמוקדימההבדווים הערביים באו לצפון אפריקה בעקבות התפתחות מדינית מסובכת. השושלת הפאטימית השיעית, שצמחה בצפון אפריקה, העתיקה את מרכז הכובד שלה באמצע המאה העשירית מזרחה, אל מצרים – בשנת 969 יסדה שושלת זו את קהיר – והפקידה את המגרב בידי זירי, ראש שבט צנהאג'ה הבֶרְבֶריים.

לא ארכו הימים ושבטי זנאתה הנוודים השתלטו על חלקה המערבי של צפון אפריקה, בעוד שממלכת בני צנהאג'ה התפצלה לשתיים : הזיריים, ובני חמאד. משגברה במגרב ההתנגדות לעול החליפות הפאטימית השיעית – הכריז אחד מצאצאיו של זירי, מוּעיז, בשנת 1048 של ניתוק שלטונו מעל קהיר.

החליף לא התמהמה בתגובתו, הוא העביר לגדה המערבית של הנילוס, למדבר לוב וסהרה, את שבטי הבדווים הערביים בני הילאל ובני סולַיים, אשר הועברו למצרים העליונה זמן לא רב קודם לכן מחצי האי ערב, לפי שהתנהגותם שם הייתה פראית מדי והפריעה לקיום סדיר של העלייה רגל לערים הקדושות מכּה ואל מדינה.

בכך ביקש החליף הפאטימי להשיג שתי מטרות בבת אחת : להתפטר מן האלמנט הפרוע שבארצו, ולהעניש את המגרב המתמרד. ואכן, העונש השיג את מטרתו. בני הילאל השתמשו ברשות הנתונה, פשטו על המגרב המזרחי ( תוניסיה ), החריבו את קירואן, והשמו את כל הארץ " כנחילי ארבה ,, כפי שמתבטא אבן ח'לדון. כל מקום שאבן ח'לדון מדבר על הרסנותם ופראותם של הערבים, כוונתו לשבטים האלה.

לא היה זה מסע כיבוש חד פעמי, כגון מסעותיהם של הוּלאגוּ או תימור, ואף לא מלחמה וקרבות, אלא פשיטה מתמדת, לחץ ודחיפה ודחיקה מתמידים, ששינו את פניה ודמותה של צפון אפריקה לחלוטין.

הולגו חאן (-1217 8 לפברואר 1265) היה שליט מונגולי שכבש את רוב דרום מערב  אסיה.הוא נכדו של  ג'נגיס חאן ואחיהם של  מונגקה וקובלאי, והיה  לחאן הראשון של הממלכה האילח'אנית

צבאו של הולגו בשערי בגדאד

הולגו נבחר ב-1255 בידי אחיו מונגקה להיות ממונה על השלמת הרס המדינות  המוסלמית בדרום מערב אסיה. תוכניתם כללה את שעבודם של הלורסטנים של דרום  פרס, חיסול החשישיון והריסתן של חליפות עבאס, שושלת עיוביד  בסוריה והמדינה  הממלוכּית במצרים

הולגו יצא ממונגוליה מלווה בכוח צבאי עצום, והביס את הלורסטנים ללא מאמץ רב. השמועות על המונגולים והמוניטין האכזרי שנוצר להם הבהילו את החשישיון עד כדי כך שהם נכנעו לכוחותיו של הולגו ללא קרב ומסרו לידיהם את מצודתם באלאמוט, סמוך לים הכספי . מטרתם הבאה של המונגולים הייתה בגדאד,  אותה תכננו לכבוש למעלה מעשר שנים. החליף אל-מוסתעצם סירב להכנע, וקיבל מסר מהולגו במילים אלה:

"לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם, אם תיחבא בשמיים או בארץ,

אגרור אותך מטה מהרקיע

אשליך אותך באוויר כלביא

לא אשאיר אדם חי בממלכתך

אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך

אם ברצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה, הקשב לעצתי בתבונה, ולא – תחזה בעיניך ברצונו של האל"

(תורגם לאנגלית על ידי ג'ון וודס)

החליף לא הגיב כראוי לפלישה המונגולית, והגן על העיר בדלילות. הולגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה – בעיקר נוצרים ומשכילים – אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-800 אלף). החליף עצמו נרצח בידי הולגו, כשהוא עטוף בשטיח ונרמס בידי סוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך.

הרס החליפות הוביל לחורבנה של עיראק- שלא חזרה מעולם להיות המרכז התרבותי שהייתה עד אז. המדינות השכנות מיהרו להפגין את נאמנותן להולגו, והמונגולים פלשו לסוריה ב-1259כשכוחות סיור מגיעים עד פאתי עזה. מותו הבלתי צפוי של מונגקה חאן גרם לנסיגתם של המונגולים לפני כיבוש מצרים. בינתיים כרתו הממלוכּים ברית עם הצלבנים ששלטו בחופי ארץ ישראל, והביסו את חיל המצב המונגולי בקרב עין ג'אלוט

הולגו שב לארצו ב-1262, רק על מנת להקלע  למלחמת אזרחים עם כוחותיו של ברקה, אחיו של באטו חאן  ולספוג תבוסה צורמת בקווקז  ב-1263. הולגו המיר דתו  לאסלאם והקים את השושלת האילח'אנית , ששלטה בפרס עד 1335. בנו אבאקה תפס את מקומו לאחר מותו ב-1265

המשך המאמר.

עד תקופת הפלישה ישבו תושביו הברברים של המגרב במנוחה, אם כי מנוחה יחסית, עיבדו את אדמתם והוציאו את לחמם בשפע. מן המפורסמות הוא שבתקופת רומי נחשבה הפרובינציה אפריקה לאסם התבואה של המטרופולין, ובמצב זה לא חל שינוי מהותי גם במאות השנים שלאחר מכן.

אולם עתה נתערער במגרב הבטחון וגבר פחד הפשיטות עד שהביא לידי זניחת אדמות רבות . רק לאורך החוף ובסביבתן הקרובה של הערים, בצל זרוען הנטויה אך הקצרה של השושלות המקומיות, עלה בידי האיכרים לעבד את אדמותיהם.

ענפי החקלאות ההררית, ובייחוד מטעי הזיתים המפוארים – נחרבו לגמרי. באזורים הקרובים יותר להרים, שבהם ישבו שבטי הבדווים הערביים, נאלצו האיכרים הברברים לקנות להם מנוחה ובטחון מפני פשיטות הבדווים על ידי חוזי חסות ( ח'פארה ), כדוגמת אלה שדוד בן ישי כרת עם תושבי הרי יהודה בשעה שברח מפני שאול ( שמואל א, כה ).

תשלומי הכפייה לבדווים היו מעמסה קשה על האוכלוסייה הכפרית, שהפחיתה במידה ניכרת את כדאיותה הכלכלית של עבודת האדמה. ועל כך ניתוסף חוסר הבטחון בדרכים, שהצר קשות את רגלי המסחר.

מצב דברים זה גרם לבידודן של הערים, וסייע לפיצולה של הארץ ולצמיחת יחידות מדיניות נפרדות בחלקיה השונים. המצב היה חמור בייחוד בחלקו המזרחי של המגרב, הקרוב יותר למקום מוצאם של שבטי הערבים הבדווים, ופחות מכך בחלקו המערבי, במרוקו של ימינו.

אולם בכל הארץ היוו שבטי הערבים גורם מדיני, אשר השליטים הברברים של מדינות המגרב הוכרחו להתחשב בו. אם ביקשו לשבת לבטח בלי להיות צפויים תדיר להתנפלויות מחוץ ולמרידות מבית מצד מתנשאים למלוך הנתמכים על ידי שבטי הבדווים, היה עליהם לרכוש את אהדתם של שבטים אלה ולגייס את תמיכתם המדינית והצבאית.

אבן ח'לדון, מחבר הספר שלפנינו, שנטל חלק פעיל בחיים המדיניים של מולדתו, עסק במקצוע של גיוס תמיכה ושכירי חרב בקרב הבדווים מטעם אחד השליטים במשל שנים אחדות.

לפיכך סבלו אזורים אלה מחוסר יציבות מדינית, מחילופי מושלים ושושלות, מסכסוכים פנימיים ותככים, מקנוניות ופירודים בין בניהן של המשפחות השליטות השונות בינם לבין עצמם ובינם לבין השבטים הערביים. יותר ממה שהיו הבדווים תלויים בשליטים, היו השליטים תלויים בהם. עד כדי כך שהם היו, כדברי מארסֶה, מדינה בתוך מדינה.

הכיבוש -מנהגים וחוקים בדת האסלאם – בת-יאור

 הכיבושבת יאור

חוזה השלום בין חבִּיב בן מַסְלָמה  לנוצרים של טיפליס (גרוזיה, שנת 653 לערך)

בשם אללה הרחמן והרחום. אלה דברי חביב בן מסלמה אל תושבי טיפליס השוכנת במנג׳ליס בגֻ׳רְזאן אל־הורמוז, להבטיחם כי שלום יהיה להם, לכנסיותיהם, למנזריהם לפולחני־דתם ולאמונתם, אם אך יכירו בהשפלתם ויעלו מס בסך דינר אחד לכל בית־אב. לא תצרפו שני בתי־אב לאחד למען הפחית את המם, וגם אנחנו לא נחלק בית־אב לאחדים למען הגדילו. חובה עליכם לתת לנו עצה וסעד כנגד אויבי אללה ונביאו ככל אשר תוכלו, וחובתכם לארח את המוסלמי הנצרך למשך לילה אחד ולהמציא לו אותו אוכל אשר יאכלו ״עם־הכּתב״ – כך, בהסתמך על האמור בקוראן ט, 29, קראו המוסלמים לאנשי דתות־הייחוד האחרות, כלומר היהודים והנוצרים – והמוּתר לנו באכילה. אם נחשל מוסלמי אחר חבריו ונפל לידיכם, הבא תביאוהו אל קבוצת ה״מאמינים״ הקרובה ביותר, אלא אם כן יעמוד לכם דבר־מה לשטן. אם תשובו לשמוע לאללה [תתאסלמו] והקפדתם על התפילה אחינו אתם לאמונה, ואם אין — יושת עליכם מס־גולגולת. והיה אם יתנפל עליכם אויב מאויביכם והכניעכם בעוד המוסלמים טרודים ולא יוכלו

לבוא לעזרתכם, לא תחול האחריות על המוסלמים גם לא יפרו בזאת את בריתם עמכם. הדברים האמורים למעלה הם זכויותיהם וחובותיכם ואללה ומלאכיו עדים, ודי כי יהיה אללה עד. (עמי 317-316)*

המקור: בלאד׳ורי, פֻתוּח אֶל־בֻלדַאן.

כיבוש ארמניה הנוצרית

אחרי הדברים האלה נכנס מרואן לארץ אל־סריר, טבח את יושביה והדביר בה מבצרים אחדים. המלך ניאות לקבל את מרותו ולשמור לו אמונים וקיבל עליו לתת בכל שנה 1,000 צעירים — 500 עלמים ו500 עלמות — שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 100,000 מודַיָלים אשר יובאו לאסמי אל־באב. מרואן לקח ממנו ערבון.

יושבי תוּמאן עשו שלום עם מרואן וייאותו לתת בכל שנה 100 צעירים — 50 עלמות ו־50 עלמים — כולם גבהי־קומה, שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 20,000 מודַילים לאסמים. (עמי 326)

הערות המחבר : מרואן בן מוחמד (נפי 750), אחרון הח׳ליפים לבית אומיה בדמשק, לשעבר מושל ארמניה.

מודַילים – המדובר במידה הקרויה modias, בלאטינית modium, והיא מידת חטים שמשקלה 8.75 ליטראות. בין 173 ל-299 מ"ל סמ"ק

כיבוש מצרים הנוצרית

עמרו אל־נאקִד, מפי ספיאן אבן־וַהבּ אל־ח׳ולאני:

״כאשר כבשנו את מִצר (מצרים) בלי לכרות עמה ברית, קם אל־זֻבַּיִר ויאמר אל עמרו, ׳חלקֶנה׳; וימאן עמרו. אז אמר אל־זבַּיר, ׳חי אללה כי תחלקנה כאשר חילק הנביא את ח׳יבר׳. זאת כתב עמרו אל עומר שהחזיר לו בכתב לאמור, ׳הניחֶנה כמו שהיא, ונבנו ממנה שילֵשים וריבּעים׳. אמר עבדאללה בן והבּ: ׳מסורת באותה רוח נמסרה לי מפי אבן להיעה… מפי ספיאן אבן-וַהבּ׳״.

הערות המחבר : אל־זֻבַיִר אִבְּן אל־עַואם, מחשובי חבריו של מוחמד, נהרג ב־656.

כאשר חילק הנביא את ח׳יבר התנאים שנתן מוחמד ליהודי ח׳יבר נעשו תקדים בטכסיסי־הצבא המוסלמיים. ההסדר הסתכם בכעין אריסות, שעל־פיה נשתמרה החזקה על האדמה, כנגד אחוז מתנובתה. לעתים קרובות העדיפו הערבים הסדר מסוג זה בשל אי־רצונם לעבוד את האדמה.

איגרת עומר אבן אל־ח׳טאב אל סַעַד אבן־אבי־וַקאץ – מצביא ערבי , נפטר בשנת 671 – כובש אל־סואד(עיראק)

 קיבלתי איגרתך אשר בה אתה אומר כי ביקשוך אנשיך לחלק ביניהם את כל השלל אשר קצב להם אללה. כאשר תקבל את איגרתי בדוק ומצא מה הנכסים והסוסים אשר רכשו החיילים רוכבי ״סוסים וגמלים״ ** וחילקתם ביניהם, אחרי קחתך חמישית מהם. אשר לקרקע ולתעלות ההשקייה, הניחם בידי עובדיהם, למען יוכללו בקצובות המוסלמים. אם תחלקם בין הנוכחים, לא יישאר דבר לבאים אחריהם.

איך לנהוג בקרקע ובתושבים של אל־סואד

אל־חסין משמו של… עבדאללה אבךחאזם: אמר הלז, ״שאלתי את מג׳אהד על דבר ארץ אל־סואד וַיען: לא תיקנה ולא תימכר. זאת משום שבזרוע נכבשה ולא חולקה. נחלה היא לכל המוסלמים״.

אל וליד אבן־צאלח… משמו של סלימאן אבךיסאר: ״עומר אבן אל־ח׳טאב הניח את אל־סואד לנמצאים עדיין בחלצי גברים וברחמי אמהות (ז.א., הדורות הבאים), כי ראה בתושבים בני חסות (ד׳ימים) אשר מס [ג׳זיה] ייגבה מהם וח׳ראג׳ מאדמתם. לפיכך הריהם ד׳ימים ולא יימכרו לעבדים.

עומר אבן אל־ח׳טאב ביקש לחלק את אל־סואד בין המוסלמים, לפיכך ציוה לפקוד אותם [את התושבים]. כל מוסלמי קיבל שלושה איכרים כמנת־חלקו. קיבל עומר את עצתם של רעֵי הנביא, ועלי אמר, ״השאירם והיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. על כן שלח עומר את עות׳מאן אבן־חֻנַיִף אל־אנצארי אשר קבע לכל איש שומה של 48, 24 או 12 [דרהם].

בלאדֻ׳רי(נפ' 892), פתוח אל־בלדאן(ספר כיבושי הארצות). (עמי 423)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר