ארכיון יומי: 19 ביוני 2016


חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות יהודית ר׳ בסקין

מתוך חוברת פעמים חורף תש"ס – חוברת מספר 82נשים במרוקו

השפעתן של דעות הרמב״ם עמדה בעינה לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה. גויטיין האמין כי בקרב נשים יהודיות בחברה המוסלמית הבורות היתה גדולה, ושבמקרה הטוב, ידיעתן את השפה העברית הצטמצמה לרוב ליכולת להתפלל תפילות מועטות מן הזיכרון. וגדולה מזו, הוא העיר כי באזורים מסוימים, למשל בתימן, נשים לא למדו אפילו את התפילות.

ברם, היו גם מקרים חריגים, בפרט בבתיהם של בני שיכבת העילית שלא היו להם בנים.11 אחת הנשים המלומדות הידועות ביותר שחיה בחברה זו היתה בתו היחידה של הגאון רב שמואל בן עלי(נפטר 1194), חכם בעל שיעור קומה, שעמד בראש ישיבת בגדד למעלה משלושים שנה. וכן כתב על בתו ר׳ פתחיה מרגנסבורג: ״והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה״. אשה אלמונית זו היתה כה ידועה, עד כי הפייטן ר׳ אלעזר בן יעקב הבבלי(נפטר 1250) חיבר קינה על מותה בלשון זה:

 

מְגִנָּה נָתְנַה בְּלֵב וְכָכָה        אֲנָחָה שָׁבְרָה לֵב כָּל יְקוּמִים

לְמִיתַת הַגְּבִיָרהַ הְיָקָרה      מְקוֹר חָכְמָה וְתִפְאָרֶת לְאֻמִיִם

וְהַדָּלִית אֲשֶׁר חָסוּ בְצִלָּהּ    בְּנֵי אָדָם וְכָל יַלְדְּי רְחָמִים

הֲלֹא הָיְתָה כְּעֵיַנִים לְעִוֵּר     וְכַלָּשׁוֹן לְאִישִׁים נֶאֶלָמִים

וְעֵינֵי הַיְּקוּם אוֹרוּ בְּאוֹרָהּ   וְהָיוּ מַרְאוֹת בְּרָע עֲצוּמִים

הֲלֹא רֵיחָהּ בְּכָל קֵצְוֵי אֱדָמוֹת     כְּקִנמָוֹן וְכָל רָאישֵׁי בְּשָׂמִים

 וְהוֹצִיאָה לְאוֹרָה תַּעֲלוּמוֹת       וְשָׁמָה הַגְּלוִּים נֶעֱלָמִים.

 

תעודות הגניזה מספרות על אבות שלימדו תורה לבנותיהם, כמו למשל בקינה זו של אב על מות בתו החכמה:

בזכרי חוכמתך ותורתך

וחסדיך ויושר פעלך

יקד יקוד כיקוד אש בלבי ותשתפך מררתי בקרבי על חסרונך

ואומרה מי יתן לי שומע לי בעת אשר הייתי קוראך ועל פיסוקך שואלך.

קיימת גם עדות כי כמה נשים (נדון בהן להלן) למדו תורה עם בעליהן או עם קרובי משפחה אחרים, והשתמשו בידיעותיהן המופלגות כדי להתפרנס כמורות. אולם, גויטיין הטעים כי גם נשים שהיו מלומדות יותר מן המקובל מעולם לא יכלו להתחרות בגברים, שנחשפו ללשון העברית ולכתבי הקודש מינקותם, הן בלימוד והן בעבודת בית הכנסת. לפיכך אין זה מפתיע, כדבריו, לגלות כי מעבר לחליפת המכתבים, ״דומה כי לא הגניזה הספרותית ואף לא זו התעודתית כוללות ולו חיבור אחד, שתוכנו דתי או אחר, שניתן לייחסו בוודאות לאשה״. ובמקום אחר העיר כי ״דבר אחד נעלה מכל ספק: להוציא חריגים, הנשים הידועות לנו מדפי הגניזה לא התכנסו יחדיו ללמוד תורה״.

בגניזה נשתמרו כמה מכתבים שכתבום נשים (יואל קרמר קיבץ כמאתיים דוגמאות), ובמכתבים אלה ניתן למצוא התכתבות עם בני משפחה לצד פניות ובקשות למוסדות הקהילה ולפקידיה. אף שרוב המכתבים הוכתבו לסופרים מקצועיים, טוען קרמר כי מכתבי הנשים שומרים על מידה רבה של ישירות וטבעיות, שאינה מצויה במכתבי גברים. קרמר הסביר זאת בכך שנשים לא יכלו להרשות לעצמן לשכור סופרים מקצועיים שהיו אמונים על דרכי הביטוי הרשמיות, ולכן הן פנו ללבלרים פחות מלומדים, שפשוט רשמו את מחשבותיהן כלשונן. אולם קרמר הדגיש גם כי ההכתבה לסופר אינה מלמדת תמיד על היעדר האוריינות, שכן נשים כגברים פנו לסופרים מקצועיים גם כאשר הן יכלו לכתוב בעצמן: הסופרים הוסיפו פתיחה וסיום, ומלבד זאת, הכול נהגו למסור לסופר מקצועי פנייה לערכאות, תלונות, וכן נושאים המחייבים את חתימת בית הדין או את אישורו של מי מראשי הקהל. קרמר העיר כי בעוד שמכמה מכתבים לנשים עולה כי על הנמענת היה למצוא מי שיקרא בפניה את המכתב, דבר המעיד על בורותן, מכתבים אחרים – ובכללם מכתבים של בעלים לנשותיהם – היו פרטיים מאוד ונועדו לעיני האשה בלבד.

ודאי הוא כי היו נשים שכתבו את מכתביהן במו ידיהן. למשל, נשתמר מכתב שנכתב, ככל הנראה, על ידי אשה ששכבה על ערש דווי. הכותבת, שזכתה לחינוך טוב, ציוותה על אחותה כדלהלן: ״שתטפלי בבתי הקטנה ושתעשי מאמץ שהיא תלמד. אמנם יודעת אני שאני מטילה עליך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד״. כפי שעולה ממכתב זה, הרווי ביאוש, שכר הלימוד היה גבוה, ודומה כי הבנות המעטות שזכו ללמוד קרוא וכתוב בצורה סדירה, בין בעברית בין בערבית, היו בנות למשפחות אמידות. שמואל בן יהודה המערבי, יהודי בן המאה הי״ב שהתאסלם, סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי אמו ושתי אחיותיה, שגדלו בבצרה, היו גדולות בתורה וכתבו דרך קבע עברית וערבית: לפי גויטיין, גם בקרב הגברים היו אלה הישגים בלתי רגילים בתקופה שבה אמנות הכתיבה היתה אך נחלתן של שכבות מסוימות. ברם גויטיין ציין כי אין זאת אומרת שבנות למשפחות סופרים, יהודיות כמוסלמיות, לא למדו את אמנות הכתיבה, ואף העיר כי בראש קהילת דאקוק שבאיראן ניצב עזריה, ״בנה של המעתיקה״. כן הזכיר גויטיין את מרים בת בניה, שנודעה כ״סופרת אומנת״ בתימן מעט יותר מאוחר.

הערת המחבר : מזכיר " חומש מדויק ויפה ובסופו רשום : אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אשה מינקת אנכי "

יום טוב עסיס -על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

יום טוב עסיס

על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותיתפעמים 132

את הגותו גיבש אבן גבירול בחיבורו ׳מקור חיים׳, שספוג בתורות הגות שהיו ידועות בעולם הערבי דאז, ושאף צורת כתיבתו כדו־שיח לקוחה מהספרות הערבית. שלא כבספרי הפילוסופיה האחרים שכתבו יהודים בזמנו אין ב׳מקור חיים׳ שום ניסיון לתאם, לגשר ולפשר בין היהדות לבין התורות הפילוסופיות של העולם היווני־הערבי שהתפתחו בימים ההם. ׳מקור חיים׳ נבדל מחיבורים אחרים של יהודים גם בכך שלא נזכר בו שום פסוק מהמקרא, ומחברו לא ביסס את טענותיו על המקרא או על מקורות קלסיים של היהדות הבתר־מקראית. נותרו בידינו שרידים מעטים של החיבור בלשון המקור, בערבית־יהודית. שם טוב אבן פלקירה תרגם קטעים ממנו לעברית במאה השלוש עשרה. מאות בשנים ייחסו נוצרים את החיבור להוגה דעות ערבי בשם אֲבִיצֶבְּרוֹן, והחיבור היה ידוע בתרגומו ללטינית, שנעשה במאה השתים עשרה. רק באמצע המאה התשע עשרה גילה שלמה מונק את זהותו של המחבר.

חיבוריהם של אבן ג׳נאח ואבן גבירול וממשיכי דרכם מעידים על עומק ההשפעה של התרבות הערבית והשפה הערבית על שפתם, סגנונם וטעמם. ההשפעה הערבית חדרה מעבר לצורה אל תפיסת עולמם, הגותם ודעותיהם. כל החכמים שבאו בעקבותיהם בספרד המוסלמית היו כמותם דו־לשוניים. רבים מהם כתבו שירים בעברית, אך כמעט לא היה חכם ומשכיל יהודי בימי שלטון המוסלמים בספרד שלא כתב בערבית־יהודית, ולא רק בתחומי ההגות, המדע, הרפואה והלשון אלא גם בענייני פרשנות והלכה.

משה אבן ג׳יקטילה, שחי בקורדובה במאה האחת עשרה ועבר לסרגוסה בעקבות כיבוש בירת אלאנדלוס, היה משורר, וכדברי אברהם אבן עזרא, ׳הגדול שבמדקדקים׳ ו׳אחד המפרשים הגדולים׳. פירושיו למקרא נכתבו בערבית־יהודית והודגשו בהם היבטים פילולוגיים ומורפולוגיים. מצויים בידינו קטעים מפירושיו לתהלים, מיכה, נחום וחבקוק, אך מציטטות בחיבורים שונים ידוע שכתב פירושים גם לתורה, ישעיה, תרי עשר, איוב ודניאל. בהיותו בפרובנס תרגם לעברית שניים מחיבוריו של המדקדק יהודה חיוג׳. יהודה אבן בלעם, שחי במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, כתב את כל חיבוריו בפרשנות המקרא ועל הלשון העברית בערבית־יהודית. חלק מחיבוריו אבד, ואלה ששרדו כוללים פירושים בערבית־יהורית לספרי המקרא יהושע, שופטים, ישעיה, ירמיה ויחזקאל.

יצחק אבן גיאת, שחי אף הוא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, הצטיין כפייטן ומשורר, פרשן המקרא ואיש הלכה, ומן המעט שידוע לנו עליו הוא מצטייר כאחת הדמויות החשובות בספרד המוסלמית. הוא תרגם את ספר קהלת לערבית וכתב עליו פירוש, אף הוא בערבית. בתחום ההלכה חיבר מספר חיבורים. ידוע לנו ספרו ׳הלכות כלולות " והוא חיבר גם ספר הלכות ופירוש לכמה מסכתות בתלמוד הידוע בשמו העברי ׳ספר הנר ", אך הוא נכתב בערבית־יהודית בשם ׳כתאב אלסִרַאג״, וחלקים מתוכו שוחזרו מתוך ציטטות בחיבורים אחרים. אבן גיאת היה מקורב לשמואל הנגיד ופעל בלוסינה. עם תלמידיו נמנו משה אבן עזרא, יוסף אבן סהל ויוסף אבן צדיק. אבן צדיק, איש הלכה ופילוסוף שחי במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, כתב את ספרו הפילוסופי ׳העולם הקטן׳ בערבית, אך רק תרגומו העברי שרד.

אף כי ההשפעה הערבית הייתה רבה, השימוש המקיף בערבית ביצירות דתיות־הלכתיות לא ביטא מגמת התבוללות. היהודים אימצו את השפה הערבית ואת התרבות הערבית כחברה בעלת זהות יהודית מובהקת ולא פעלו כיחידים. רק את שיריהם כתבו משוררי ספרד כמעט באופן בלעדי בעברית. היו לכך כמה סיבות. הרקע הבדווי של השירה הערבית היה זר ליהודים העירונים. סיבה נוספת הייתה השימוש הנוקשה בערבית קלסית בשירה הערבית. גם השליטה המלאה של המשוררים העבריים בספרד בשפה הערבית ובשירתה לא הביאה לשינוי לשון שירתם, שכבר היו לה מסורת ושורשים עמוקים. ייתכן שגם אמונתם של הערבים שלשון הקראן וסגנונו נוצרו מפי אללה והיו שיא השלמות הרתיעה את היהודים, והם העדיפו את לשון תורתם. מכל מקום אין ספק בזיקה האמיצה ביותר של השירה העברית בספרד לשירה הערבית.

כידוע חלק מהיהודים הגיעו למעלתם הגדולה בחיי הרוח ולמעמדם היוקרתי במלכות בזכות בקיאותם בשפה הערבית, כפי שכתב יהודה אבן תבון בצוואתו לבנו שמואל:

ואתה יודע כי הגדולים שבעמינו לא הגיעו אל הגדולה והמעלות הרמות כי בכתיבת הערבי. כבר ראית מה שספר הנגיד ז״ל מן הגדולה שהגיע אליה בעבורה באמרו, עט אני חסדך מספר וכו'. ומה שהגיע בנו אחריו גם כן מן הגדולה בה. גם בארץ הזאת אתה רואה כי הנשיא ר׳ ששת ז״ל הגיע בה אל העושר והכבוד גם במלכות ישמעאל. ובה יצא מכל חובותיו, ועשה כל הוצאותיו הגדולות ונדבותיו.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – פריחא בת יוסף-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

 

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

 

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

 

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

 

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי…חיים ביינארט

גירוש ספרד 1

סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס

כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.

הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.

לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.

בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.

ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo  restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.

על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.

אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.

הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.

אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימןצפרו עלייה 1921

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

באדיבותו של מר יעקב וימן

היבטים כלכליים של הקליטה בארץ

ניסיון התיישבות חקלאית

רבים מהעולים בתקופתך העלייה השלישית, כמו קודמיהם בעליות הראשונה והשנייה, ראו את ייעודם בעבודת האדמה. חלק חשוב מההסברה של התנועה הציונית ושל מוסדות ההכשרה השונים מתנועות הנוער התרכזו בכיוון זה. יצחק צבע מספר כי מיד עם הגיעם לירושלים באו רבנים, אישי ציבור ועיתונאים לקבל את פניהם. כאשר שמעו בוועד הצירים כי איש עשיר בא לארץ והביא עמו 50 משפחות ביקשו להיפגש אתו במשרדם אשר ברחוב החבשים.

יצחק הלך לבדו ומספר כי התעניינו לדעת כמה כסף יש ברשות בקבוצה…הוא ענה כי ל-50 משפחות אין מאומה ורק אביו, מרדכי, הביא עמו כסף וזאת כדי להקים מושב חקלאי. הפגישה עמי סיפר צבע כי לופו – מנהל כלן ישראל חברים בירושלים – הוא אשר נפגש אתי בעניין ההתיישבות החקלאית. לופו ביקש שהעולים ישלמו חמישים אחוז מערך הקרקע והסוכנות תשלם את היתרה…העולים סירבו לשלם עבור התיישבות על קרקע הלאום ועל כן הופסק המו"ם ולא חודש עוד. 

סיפור דומה נמצא אצל יעקב אלעזר " לאחר הצהרת בלפור מגיעה שיירה בראשות יצחק צבע – כנראה שנפלה טעות בספר וצריך להיות…מרדכי צבע – הוא מימן את הוצאות הדרך והכניסם לארץ כבעלי הון – שלא נזקקו לסרטיפיקאט – רוכש חצר ברובע ופונה לוועד הצירים הציוני לארגן לאנשיו מושב חקלאי. המו"מ נמשך ולבסוף נכשל.

 בארכיון הציוני לא מצאתי כל מסמך המעיד על מו"מ שהתנהל בנושא זה אולם בעיתונות התקופה ניתן למצוא רמזים לניסיונות דומים וליחסים של יהודי המזרח לעבודה חקלאית.

בידיעה מחודש יולי 1921, החודש בהו הגיעה קבוצתו של מרדכי צבע לירושלים, מוסר דואר היום " " אורח בימים האלה הגיע לעירנו אורחו חשוב מצפון אפריקה, האדון יוסף די שמואל נטף, סוחר ידוע בתוניס….בימים האלה עלה לירושלים לראות את האפשרות שישנן בארץ לעלייה יהודית מצפון אפריקה, והוא גם לומד את התנאים לאמצעי חיבור בתוך ירושלים גופא. הוא מתעניין גם בדברי יסוד מושבה ליהודי צפון אפריקה שבה עוסקת גם " אגודת העזרה ההדדית ליהודי אלג'יריה ותוניסיה שנוסדה בעירנו זה חודשים אחדים ונתרבו אגפיה בכל צפון אפריקה.

ובאותה תקופה מצטט עיתון הארץ קטע מעיתון בשם " ישראל " גיליון כ"ח, בו כותב מר גלילי, כי, יהודים ספרדים במושבות " אינם מוטעים אינם זורעים, חיים בדוחק בתור שכירים ובעלי מלאכה ותלויים באוויר.

לקראת סיומה של תקופת העלייה השלישית כותב ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהריים ומפרס, מבוכרה ומקווקז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ….רובם מוכשרים לעבודה וליגע כפיים ומוכנים גם לכל עבודה ומלאכה בבית והשדה…מחוסר ארגון מסודר אין העולים הללו מוצאים את העבודות הציבוריות והם רחוקים מעולמנו החקלאי. בה בשעה שאלפי פועלים נוכריים ממלאים את מושבות היהודים, והולכים יהודי המזרח בטל…

הפועל היהודי המזרחי, הוא נוכשר לעבוד בכל מקום ולהסתפק במועט, ואף על פי כן מועטים הפועלים מסוג זה במושבות…..וכמה חודשים אחר כך מספר העיתון על השתלשלות הקמתה של תנועת " חלוצי המזרח " וכותב בין השאר " בעניין ההתיישבות, אין למצוא כמעט משפחות מתיישבים מעולי המזרח ואין למצוא אפילו נקודה אחת שהוקמה מראש לשם כך. רבים מן העולים שואפים להתיישב כי קיבלו הכשרה לכך…..

ההתמרמרות ( דגש במקור ) בקרב הציבור יהודי המזרח בארץ גדולה וחודרת ההכרה שאין נותנים ליהודי המזרח לקחת חלק פעיל בבניין החקלאות בארצנו….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר