ארכיון חודשי: יולי 2016


הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.קהלת צפרו

 

לפעמים

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

היה הנגיד עריץ שעשה ופעל על דעת עצמו וקהל צפרו תקנו תקנה בעיר פאס שלא לקבל עליהם נגיד ממשפחת בן הרוש עד עולם. כמה דורות לאחר מכן היו צריכם להפר תקנה זו ולמנות עליהם איש ממשפחת בן הרוש.

הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.

גזבר העיר. תפקיד אחר הוא תפקיד גזבר העיר, הוא הדואג לחלוקת הספקה וצדקה לעניי העיר ולאורחים, ממונה על הקדשות הקהל ומקבץ את כל הכנסותיהם. גזבר העיר הוא גם גזבר בית הכנסת הגדול

תעודה מספר 187

התק"ם

כאשר נשארה עדתנו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם לפקח בענייני ציבור ולהיות נדרש לכל חפציהם ונמנו וגמרולמנות הרב מכלוף בהיקר דוד בן הרוש לנגיד עליהם וביקשו מאת השר אשר ישנו פה עמנו בעיר הזאת והסכים עמהם.

וגם השר הגדול שבמקנאס יע"א הסכים ונתן חותמו ומאמרו על מנויו של הרב מכלוף הנזכר, ובכן נועדו יחדיו לפנינו אנחנו חותמי מטה ולפני בית דין שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי המס להודות לו שטר מנוי בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטרי מנוי הנגידים אשר קדמוהו.

והעידונו על עצמם בקניין שבוע חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ונדוי חרם  כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו ברצון נפשם והשלמת דעתם וקבלוהו עליהם לנגיד על הכללות לעמוד לשרת ולפקח בכל ענייניהם על פי ראות עיניו, בעניינים הנהוגים אכן בענייני ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או משרתיו או לשום אחד מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב.

וכיוצא מאלו הדברים הבלתי נהוגים יעשה על פי המלכות אחד משנים כרובים זהב המיוחדים שבעדה המה כבוד הרב שמואל בן חמו וכבוד הרב משה אלבאז ולא יצטרך לקבץ כל היחידים אחד אחד כי הצריכוהו בעלי המנלכתו לקבץ כולם באיזה דבר גדול ועל פי זה חייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכח השובעה החמורה הנזכרת דלא כאס' בעדם ובעד כללות הציבור שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מחמת הציבור .

על הציבור ליהדר לשלם במיטבא ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט על פי בית דין בכל ענייניו ולא יעשה דבר אשר לא כדת וגם האמנוהו בכוח השבועה החמורה הנזכרת נאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים בעדם ובעד כללות הקהל במה שמכניס ומוציא משל הציבור אחר שירדו עמו לחשבון שנין מיחידי הקהל מדי חודש בחודשו.

שאין אחר חשבונם כולם בלי לייבו שום שבועה קלה וחמורה וגלגול שבועה ואפילו חרם סתם בשום פנים ואופן בעולם והודו שטר מנוימוחזק ומקויים בחוזק ספרי בית דין ישמרם אל בתפיסה וכו…..ובאחריות גמורה וכו…….שקנה ושיקנהכתקנת חכמים זכרונם לברכהדלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי במנא דכשר למקנייא ביה

באנפי נפשה למה שיועיל למען תוסף תת כחה לקיים כל דבר האמור לעיל בקימה שיש בה הידור ולעמידו בעמידה שיש עמה סמיכה ויסדו לתת לו חלף עבודתו הנזכרת סך שלושים אוקיות מכסף טוב והיינו שיעשה בכל אשר היו עושים הנגידים שקדמוהו והוא מוסיף עליהם שיעמדו לגבות המס ויטול סך אוקייא אחת לכל פנקס מלבד שכר משרת השר שעומד עמו על הגביה שיעמוד לגבות המס והמפנקס לו ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתום פה והיה זה בראש חודש אלול המרוצה משנת שמר מצותי וחיה לפ"ק וקיים.

גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על מנוי הנגיד הנזכר ואעשה לו עזר כנגדו ומבלעדיו לא ירים איש את ידו, ובאתי מן המודיעות שמהיום אשר בקש הרב עזוז הכהן לצאת מהנגידות ועלתה בידו, אבדה עצה מבנים ונוקשו ונלכדו, כי נועצו יחדיו לגדור הפרצה הזאת בהרבות שניאים במספר ירחים אחד בכל חודש.

איש על ידו, ואין זה בנין אלא סתירה ואין רבוי אחרי רבוי אלא למעט ממנום של ישראל ולהאבידו, ואוכלי עמי בראותם פנים חדשות מתחדשים כחידוש הלבנה אוכלים וחוזרים ואוכלים מן הבא לידו. והנשיאים גם המה בחרו למצוא חן בעיניהם נותנים וחוזרים ונותנים איש כמתנת ידו.

כל אחד לפי כבודו, ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, ואיש הישר בעיניו יעשה, כעם ככהן כעובג אלוקים כאשר לא עבדו, ואין רומק השב מהנשיאים ודנו בעצמם דינא דשמור לי היום ואשמור לך למחר וגומלים זה לזה להחשוד על דבר לא דנו אלא מעידו.

וקרוביו מרחוק עמדו, וידל ישראל כצאן אשר אין להם רועה, עומד על עמדו, וכי יתפוש איש אחיו לאמר שמלה לך והייתה לנו לעיניים ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, עבד נרצע לעם הזה במרצע ועבדו, מבלי יכולת לשאת טורח ומשא עם ה'.

אלה טרחנים סרבנים לא יקבלו מרות כל איש מצילח ומשגיח ומפקח לו יש בינינו מוכיח ישית ידו, ויראו כל העדה כי טוב האדם לבדו, דבר אחד לדור ואת ישרים סודו, ונתנו עיניהם בהרב מכלוף הנזכר כי הוא גברא דחזי וכל אשר עושה ה' מצליח בידו.

וכבר נודעת הנהגתו ישרה בהיותו נגיד ופקיד על חברת גומלי חסדיםרב אדם וקרא איש חסדו, זריז ונשכר ועומד בפרץ בכל ענייני הציבור ומשגיח ומפקח עלים בעינא פקיחא ומאן דלביש מדא ילבש מדה אלבושיה.

יקרא כמדו, ועוד יש תועלת לציבור במניו מצד שעסקיו מועטים וכל היום פנוי הוא חעסוק בצרכי ציבור בעצמו ובכבודו, ופטור ועומד הוא מן המס מזמן היותו נגיד על חברת גומלי חסדים וליכא פסידא ךצבור במניו כזולתו שצריכים לפוטרו מן המס וכל נשען על ידו, ומכל צד ראוי והגון הוא אין עוד מלבדו.

אלא שראינו הסכמה מהראשונים וזה לשונם בהסכמותינו אנחנו קהל קדוש מתא צרפו יע"א וכו…ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינוט במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש……..

……אבל כד דייקנין שפיר ביסוד התקנות מה על מה נתקנו ובדקדוק לשונם….וגם ממה שהוגד לנו מהיותר זקנים שבדורינו שהיו מפורעי המס באותו הדור שאחרי מות המסר"א מופלג חזרו והעמידו הקהל יצחק בן הרוש לנגיד עליהם במלכות המער"א וזהו עצמו אשר הטוזכר בשמו בתקנה ראשונה שנתקנה בפאס יע"א.

ומיתת המסר"א הייתה שנת פ"ז כידוע אם כן מתקני התקנה עצמם איך העמידוהו נגד התקנה, אלא ודאי עיקר התקנה הייתה שלא יבוא א' מהמשפחה הנזכרת למלוך ולהשתרר עליהם ביד רמה…ואם כן מעולם לא הייתה כוונת מתקני התקנה לרחק ולהבדיל משפחה זו ממשפחות ישראל וכולנו בני איש אחד נחנו משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל ומצווים על האחדות ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן שהוא גרמא לכל הקורות אותנו.

ותמצא דפעם אחר פעם הלא מזכיר בלשון התקנות ובלשון המעב"ד – לתועלת הקהל – אם כן כל היכא דאיכא תועלת במנוי אחד מהמשפחה ההיא כנדון דינן דכל מילי אשכחן ביה למעליותא כנזכר לעיל ובחרו בו כל העדה אליו אנו מקריבין לצאת ולבוא לפני העםנגיד ומצוה ועבינן יומא טבא שהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

שהותרו זה בזה והיו לאחדים ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ובכן עלתה הסכמתם על מנוי הרב מכלוף הנזכר וגם הסכמתי עם שבעה טובי העיר בכל מה שעשו ילםות כחו במה שנתחייבו בכל הפסד דלימטייא מדעת הציבור…ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתמתי בזמן הנזכר וקיים

שאול ישועה אביטבול סי"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק ב סימן צ"ה.

שמירת שבת על ידי יהודי המגרב בעיני נוסעים נוצרים-משה עמאר

הליכה מחוץ לתחום וטלטול מרשות לרשות:קו לקו

האחרון גם מציין כי יהודי מסרב לצאת למסע בשבת, בשעה שהוא מוכן לעבור עבירות אחרות». אבל מתוך גנותם אתה למד על שבחם, ששמרו על איסור הליכה מחוץ לתחום שבת, וטלטול מרשות לרשות ויש כאלה הכותבים בהערכה על תופעה זו הכרוכה בסיכונים. יהודים פחדו ללכת לבדם ממראכש לפאס, וביקשו חסותו של הרופא רוברט קר. הוא נדהם לשמוע, כי למרות זאת אינם ממשיכים דרכם בשבת. פחדם מסכנת הדרך חלף כאשר הועמדו בפני המבחן של שמירת השבת. הרופא מעיר, כי בני אברהם המסכנים, למרות היותם בארץ זרה, שומרים בעקשנות על השבת. כוונתו אולי, כי אינם מושפעים מהנוהגים של סביבתם, ונאבקים על יחודם כפי שעולה גם ממקורות אחרים, היו יהודים שהשתדלו לשבות במדבר בהולכם בשיירה, אף כי הם רשאים לרכב בשבת עם בני השיירה אם נשקפת סכנה בהתעכבם בדרך, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש (שו״ע או״ח, סי׳ רמה, ד)

 השבתת משחד מלאכה ופעילות כלכלית כלשהי:

הנושא המשמעותי ביותר בתחום זה הוא העובדה, כי בשבת ננעלות החנויות ובתי המלאכה, ואין היהודים מבצעים כל משא ומתן כלכלי או פעולה הקשורה לכסף או רישום, בבית, במשרד או ברחוב ג׳ימס רצ׳רדסון, שביקר במארוקו באמצע המאה ה־19 (נפטר 1851) מספר על יהודי שסירב לבא למכס, בהצהירו לממונה על המכס כי זו השבת שלו.

מצב דומה שרר גם בשאר ארצות המגרב, אף כי בודאי בפחות עקביות מאשר ברחבי מארוקו. לפי עדות משנות ה־70 של המאה ה־19, שני שליש מהחנויות בעיר אלג׳יר סגורות בשבת, ורק יום זה בולט כיום מנוחה ממשי הניכר ברחובות.

מצב דומה שרר בתוניס, אף כי נבעו פרצות באלג׳יריה ובתוניסיה החל במחצית השניה של המאה ה־19. בשנות ה־90 כותב ויויאן, כי יש יהודים הרוצים לחלל שבת, אך אינם מעיזים משום הלחץ הציבורי של החברה בה הם חיים.

יש גם הערכות כוללניות, כגון זו של דוגלס סליידן שכתב על תוניסיה בתחילת המאה שלנו, והשואב את רוב המידע שלו מצרפתי בשם לאפי, בעל נטיות אנטי־יהודיות, הוא כותב כי שום יהודי אינו עובד בשבת, והנשים אינן מטאטאות את הבית ביום זה. אין זו תמונה ריאלית, והעובדה כי רבנים דורשים לשמור שבת ומתלוננים על פרצות בשטח זה, מאשרת הנחתנו.

בטריפולי, לפי מקור משנות ה־90 של המאה ה־19 המסחר משותק בשבתות, כי רובו בידי היהודים. על מחצית העיר המשותקת בשבתות נמסר בתחילת המאה העשרים .

השבתת המסחר בשבתות עומדת בסתירה להנחת הנוכרים בדבר אהבת הבצע של היהודים ומאמציהם וחריצותם למען השגת ממון. ואמנם יש המציינים כי למרות אהבת הבצע שלהם, היהודים שומרים שבת ומוותרים על ההכנסות של יום זה״.

תחרות: שמירת השבת על ידי היהודים נוצלה על ידי הנוכרים לימי שוק בשבתות, ביודעם שבימים אלה אין היהודים מתחרים בהם. על תופעה זו כמה עדויות: הגרמני גרהארד רוהלף, שהפליג מאוראן למארוקו ב־1861 כותב, כי אסור ליהודים להיכנס לעיר הקדושה תמאגרות (בוואד דרעה העליון במארוקו) ואף בשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר נאסר עליהם להשתתף. כדי שיהודי דרעה לא יחושו בחומרת ההגבלה, נערך השוק בשבתות, כאשר לא יעלה על דעתו של יהודי לסחור בשוק. למזלם של היהודים, היו ימי שוק גם בימות החול. קאנינגהאם גראהאם, שסייר במארוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19 מספר, כי אחד מארבעת ימי השוק במארוקו נערך בשבת ״סוק־אלסבת״, אבל אין זה מפריע ליהודים, כי בין כד רוב הסחר בידיהם.

עוד בתחילת המאה שלנו מודעים לעובדה, כי בימים שהיהודים שובתים ממסחר וממלאכה, ומצויים בבית הכנסיות, אלה הימים הטובים ביותר למוסלמים ולנוצרים, בהם הם עושים עסקים מוצלחים באין המתחרה היהודי מצוי בשטח. כך כותב על טאנג׳יר האמריקאי ג׳ורג׳ הולט, שכיהן בתור סגן קונסול בעיר זן בשנים 1907—1909, ועד 1911 קונסול בפועל של ארצו.

בספר שנכתב על ידי מזכיר המרכז לחקר המזרח התיכון בקמברידג׳, בו מתוארת האדמיניסטרציה הצרפתית ששלטה על השבטים במארוקו בין השנים 1912–1956, מוזכרת המסקנה כי בעבר היו השבטים נוהגים לערוך ימי השוק בשבתות, במטרה למנוע מהיהודים השתתפותם.

תחרות זו בימי השבתות והחגים קיימת גם בשאר ארצות המגרב, והגרמני אואלד באנסה שביקר בטריפולי בתחילת המאה העשרים כותב בהתפעלות על העובדה, כי למרות שהיהודים סוחרים זריזים, עוברים בשבתות ליד מוסלמים ונוצרים העוסקים במסחר, מתעלמים מהתחרות, ומתגברים על כך שמרויחים רק ששה ימים בשבוע, ואינם מאבדים את חדות החיים שלהם.

נוסף לשבתות היו גם חגים, ובגלויות שני ימי חג, בהם יהודים אינם עובדים. היה זה גורם שהנוצרים שמו לב אליו, ולדבריהם היה בזה משום גורם מעכב ומכשיל לפעילות כלכלית. ברוק כותב בהקשר לשכבות היהודית העניות שעשויות לעבוד בתור משרתים בבתי נוצרים אמידים, כי אין היהודי מועיל לתפקידים אלה, בגלל האיסורים החלים עליו, כמו הדלקת אש בשבת וכיוצא בזה.

מגבלות אלה חלות על מערכות כלכליות שונות. בשנות ה־70 של המאה ה־19 כותב צ׳ארלז פאייטון, כי יהודים במארוקו מצטיינים בקיום צומות, חגים, טכסים של שמחה ועצב, תופעה המהווה גורם מפריע לסוהרים, ׳לשרותים בנמלים, בהם יהודים מועסקים בתור תורגמנים, מתווכים, סבלים, וכן במקצועות אחרים.

חיי החברה – המקומות. אנדריי שוראקי

חיי החברה – המקומות.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

היו שהשוו את צפון אפריקה לאי שמצפון לו הים התיכון, ממערבו האוקיאנוס האטלנטי, ומדרום וממזרח לו מדבריות שמַעבּרם קשה עוד יותר ממעבר הים. על השווה זו יש להוסיף ולומר כי אי זה יש לו ממדים של יבשת. ממצרים עד דרומה של מרוקו עולה אורך חופיה של צפון אפריקה על חמשת אלפים קילומטרים, יחד עם הסאהארה הרי זה שטח של 6.700.000 קמ"ר, או כשני שלישים משטחה של אירופה.

במרחבים אלה היו הקהילות היהודיות צריכות להחזיק מעמד. מובן שאין בידינו שום תעודות על מספרן. פילון האלכסנדרוני דיבר על מיליון יהודים שישבו במצרים ובקירני, והביקורת המודרנית אינה רואה בכך הגזמה. באשר למגרב אין לנו נתונים סטטיסטיים שנוכל לסמוך עליהם. בתקופות שונות היינו צריכים להגדיר " מיהו יהודי " בטרם נעלה מספר כלשהו. ברור כי בתקופת התפשטותה של היהדות קשה היה להבדיל בין יהודי לבין מתייהד. התעמולה היהודית ודאי יעילה הייתה, אפילו אחרי חורבן הבית, וכה היטיבה להתחרות עם תעמולתה של הכנסיה הנוצרית עד שזו האחרונה נאלצה לנקוט נגדה צעדי חקיקה.

אחרי נצחונו של האסלאם שוב לא יכלה התעמולה היהודית לפנות אלא לעובדי כוכבים או לנוצרים : הגֵרים שאנו מוצאים לעת הזאת כל כולם עבדים ושפחות ששירתו אצל משפחות יהודיות. " בית האסלאם " היה מוגן היטב, ואוי היה למתנכל אל צאנו.

מאז שחר העולם העתיק מעידה מפת הקהילות היהודיות בעליל על השתרשותן לאורך נתיבי המסחר הגדולים : תחילה הן צצות בנמלים; אחרי כן על דרכי השיירות שמתמשכות בצפון אפריקה ממזרח למערב, מקום שהן שואבות אליהן את סחרן של אירופה ואסיה; בדרכי השיירות החוצות את אפריקה מצפון לדרום שבהו התנהל המסחר עם אפריקה השחורה.

ולבסוף, בנאות המדבר הגדולים של הסאהארה כגון סיג'למאסה, גרדאיה, ביסקרה ואוּאֶרגלה שהיו מרכזי המסחר הגדולים ביותר במדבר ששמם הלך עד למעמקי אפריקה. מכאן ההסבר לקהילה היהודית שנמצאה בטימבוקטו.

טימבוקטוצרפתית Tombouctou) היא עיר במרכז מאלי שבצפון-מערב אפריקה, ובירת מחוז טימבוקטו. העיר נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה, באזור של ביצות ומדבריות, כ-15 ק"מ צפונית לנהר ניז'ר.

מתוך חקר המקורות אנו למדים שקהילות יהודיות פזורות היו בצפון אפריקה על פני מרחב עצום של למעלה ממיליון  קמ"ר. חוק קיומה של הקהילה התבטא בראש וראשונה בכורח הכלכלי, בחיפוש אחר הפרנסה.

מכאן מארג ענקי זה של קורי עכביש, שאָרגו היהודים בלי לאות בין מצרים, קירני, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו עד אפריקה השחורה. תעודות מן הזמן ההוא מאפשרות חנו לנקוב בשמותיהן של כשישים קהילות יהודיות.

אך ברור בהחלט שהיו עוד עשרות שלא הניחו אחריהן עקבות תעודיים או ארכיאולוגיים. בספר זה אנו מביאים מפות של קהילות היהודים במגרב בשעת פריחתן הגדולה ביותר, סמוך לשעת היעלמן. מפות אלו נותנות מושג כללי על פיזור יישובם של היהודים במגרב.

נראה בעליל כי אחדות מן הקהילות האלו צעירות הן למדי ; אחדות, שהיו קיימות בשכבר הימים, נעלמו ולא הותירו שׂריד וזכר חוץ מאשר בכתובים ההיסטוריים ; בכללו של דבר התרכז היישוב היהודי במגרב מראשיתו על חופי הזרם שהוליך את אוצרות המסחר בין היבשות. ועוד יש להדגיש כי פיזורם הגדול של היהודים במגרב היה להם לברכה במאבק הקיום שלהם. קל היה להם יותר להוציא את מחייתם ; נוסף על כך היו נוחים פחות לפגיעה בשעות של משבר. יכול היה האויב להשמיד קהילה אחת .

בהתחשב במסיבות, נבצר היה ממנו לקרוע במחי יד אחד את כל מארג הקורים הזה של אותו עכביש שבלי לאות חזר וטוָה אותם חוטים שנקרעו פה ושם.

גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

אותה שעה התקיפו שבע מדינות ישמעאל את ישראל. התקפת הערבים על המדינה הצעירה לוותה בהתקפה על היהודים בארצותיהם. החריפו רגשי השנאה לישראל, אשר היתה שמורה בלבות בני ישמעאל מאז ומעולם! שנאה שניזונה ממצבם הטראגי של היהודים כמיעוט מחוסר הגנה, אשר אין לו גואל ונוקם! ניזונה מקנאות דתית חשוכה לעומת הבלתי־מאמינים, הנסבלים רק במידה שהדבר נראה בעיני שליטיהם. והנה עם פרוץ מלחמת שבעת עמי ערב בישראל, ניתן האות לצוררי היהודים לראות את כל היהודים בארצותיהם כ״גייס חמישי״ שמצווה להינקם בהם, לענותם ולשדדם, ובכל אופן להחזיקם כבני תערובות. מהמצב שנתהווה בעולם לרגל השמדת מיליוני יהודים בידי הנאצים, למדו גם בני ישמעאל שהעולם ״הנאור״ לא יזדעזע ולא יחוש לעזרת הנרדפים. התקדים של שחיטת הארמנים בתורכיה החַמידית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והתקדים השני של שחיטת האשורים הנוצרים בעיראק המודרנית, הוסיפו בטחון לתושבי ערביסתאן שיש ביכולתם לעשות ביהודים כרצונם, ללא כל חשש רציני להתערבות מצד אירופה או אמריקה. ובלב היהודים שבארצות האיסלאם צמחה ההרגשה, שאמנם הם עומדים לפני סכנה קרובה של כליה בכל ארצות ישמעאל, ושאין להם מגן.

כמובן, יש הבדל בין המצב בארצות ערב ובין המצב בשאר הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות, אשר לא הזדהו באופן אוטומטי עם מדינות ערב — היה גם הבדל בין ארצות ערב הלוחמות ובין הבלתי לוחמות — אולם גם אלו תמכו בערבים ועמדו כולן בחזית אחת — התנגדות מוחלטת להחלטות או״ם על הכרה בישראל. גם בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות היתה סכנה צפויה ליהודים, אף כי במידה פחותה מזו שבארצות ערב. ויש הבדל בין ארצות ערב, העומדות ברשות עצמן, ובין הנתונות לפיקוח ממשלות נוצריות. עם זאת ברור, שאף אלו האחרונות היו מאוחדות ברגשותיהן עם המדינות הערביות הלוחמות, והיו מוכנות בכל עת מצוא להתקיף אח היהודים, השוכנים בקרבם דורות רבים. אפשר לחלק את הסכנה הצפויה ליהודים שבארצות המזרח לשלוש דרגות:

א)         יהודים השרויים במדינות ערביות שנלחמו בישראל.

ב)         אלה היושבים בארצות ערב שלא השתתפו בפועל בקרבות.

ג)          אלה הגרים בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות, וגם בארצות אחרות של אסיה ואפריקה, בהן מצויים המוני מוסלמים.

אילם ההבדל הוא רק יחסי, באשד כל תבערה עלולה לפרוץ מחיצות ותחומי מדינות וליהפך לאש אוכלת — ומי חכם ומלומד בנסיונות כאלה ~ ישראל ? 

הסכנה הקרובה היתה צפויה, בראש וראשונה, לחייהם ולרכושם ולעצם קיומם של היהודים בארצות ערב הלוחמות, ואין מן הצורך לעמוד כאן על ההבדלים הסוציאליים והתרבותיים שבין מצרים ״הנאורה״ והדימוקרטית, כביכול, ובין ארצות חצי־האי המפגרות; על ההבדלים שבין שאר ״הדימוקרטיות״ הערביות — עיראק, סוריה והלבנון, ועתה גם תימן, ובין האבטוקרטיה של סעודיה, על משטר העבדות הקיים בה. הסכנה היתה תלויה לא במשטר הסוציאלי שבארצות אלו, אלא בגורמים אחרים — במספרם ובכוחם של הערבים בארצותיהם, ומהצד השני — בחולשתם וחוסר כוח־הגנתם של היהודים, וכן ביחסן של מדינות־חוץ בעלות ההשפעה. אשר לערב הסעודית ולעבר־הידדן, אין בהן, לאשרנו, שום ישוב יהודי, העשוי לשמש שעיר לעזאזל. למעשה היתה הסכנה הגדולה צפויה דווקא ליהודים שבארצות־ ערב ״המתקדמות״, שהן חברות בארים, — ל־200000 היהודים שהיו שרויים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמצרים. ואמנם כאן התחילה ההתקפה על היהודים עם פרוץ המלחמה, ואף לפני כן, עם פרסום הכרזת או"ם ב־29 בנובמבר 1947. מאסרים ופוגרומים פרצו במצרים ובסוריה, פוגרומים, שוד ותליות בעיראק. הנקל לשער מה היתה הרגשתם של היהודים בארצות אלו. והנה קרה לנו נס גדול: נצחונו המזהיר של צבא־הגנה לישראל, ובריחתם של כ־400000 ערבים מן הארץ (דבריהם על ״מיליון״ שקר גמור). נצחון זה, וחיתת אלוהים אשר נפלה על הערבים, הפתיעו והדהימו את מנהיגיהן של המדינות הערביות ולא הספיקה להם שעתם להשמיד את היהודים בארצותיהם על דרך אותו צורר גרמני. מובן מאליו, שעובדה זו, היינו שלא נתקיימה התקפה טוטאלית מצד ארצות ערב על היהודים, כפי שאפשר היה לחשוש, יש לזקוף ראשית — על חשבון הניגודים הפנימיים שבין העמים הערבים ובין חוגי שליטיהם, ושנית, במידה רבה, על חשבון .עצם העובדה שהעמים הללו קשורים ותלויים באו״ם וחברים בו, ואו״ם היה אז מעונין בהפסקת פעולות האיבה בין הצדדים מפני טעמים שלא נעמוד עליהם כאן. והנה, אחרי נצחון ישראל, באה שביתת הנשק, ואלה שהתכוננו לצאת בעקבות הנאצים לפי תכנית המופתי ואנשיו, אשר למדו בבית ספרו של הצורר הגרמני, לא הספיקו לבצע את זממם, וליהודים שבארצות האיסלאם ניתן זמן לנשימת הפוגה.

לאחר שביתת הנשק התחילה הנהירה מארצות ישמעאל בגלוי ובמחתרת: בגלוי — מארצות ערב, שלא נלחמו בפועל עם ישראל, ומארצות האיסלאם הבלתי ערביות, ובמחתרת — גם מהארצות הלוחמות. יוצאות מן הכלל היו תימן, אשר לא מנעה יציאת היהודים מתוכה, על אף מצב המלחמה שהכריזה על ישראל, ועיראק אשד האיצה ביהודיה לצאת מפני שלטשה עיניה אל הונם של יהודי בגדד העשירים. בכלל ירשו הערבים בארצותיהם את רכושם של היהודים.

זו לא היתה עליה רגילה, תוך הכנה והכשרה, מיון וסיוג, קביעת מועדים, אלא יציאה מבוהלת וטוטאלית, ״אכסודוס״, כעין ״יציאת מצרים״. הראשונה לזוז היתה יהדות בולגריה. זוהי אמנם מדינה נוצרית, אולם יהדות בולגריה היא יהדות תורכית ביסודה, ספרדית־עותמנית לפי מוצאה ולשון דיבורה ותרבותה קשורה עדיין בנימים אמיצות אל היהדות התורכית. כ־36000 יהודים, שהם 90% מהאוכלוסים היהודים שם, יצאו את בולגריה והגיעו לארץ. שניה לה היתה תורכיה, אשר גם ממנה עלו לארץ כ־35000 נפש מתוך אוכלוסים של 80000, דהיינו 431%. באותה שעה עלו כ־8000 מיוגוסלביה, חלק מהם ספרדים, ו־10000 מיוון.

מקום מיוחד בעליה הזאת תופסת תימן. גולה מושרשת זו, שהתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנה, נתחסלה כמעט כולה עם עלית 45000—50000 מאוכלוסיה, ובהצטרפם אל 35000 יוצאי תימן אשר הקדימום בארץ, הגדילו כפליים ויותר את האוכלוסיה התימנית בישראל המגיעה כיום עד כדי 100 אלף נפש. אחריה באה העליה הגדולה מצפון אפריקה, ובמיוחד יציאת כל הישוב היהודי העתיק מלוב. היציאה מארצות צפון אפריקה נמשכת בהפסקות, תוך רדיפות והפרעות נקמניות מאת השלטונות הערבים, בפרט במארוקו. לאחרונה, עם יציאת הצרפתים מאלג׳יר, יצאו גם היהודים, יותר ממאה אלף נפש! והנותרים, כשתי רבבות, הולכים ועוזבים אף הם. מפני הסיוע שהם מקבלים, כמו הצרפתים, מממשלת צרפת, עברו רובם לצרפת. אבל חלק מהם פונה גם משם אל ארץ אבותיהם; ועוד רבים יעשו כן, בלי ספק.

אחרי לוב התחילה — והושלמה בזמן קצר — יציאת היהודים מעיראק — מגלות בבל, שגם בה נמנו כ־130000 נפש, ואחריה התחילה יציאת יהודי פרס, בד. ישבו כ־90000 נפש. ותוד־כדי־כך באה גם עלית גולת אפגאן הקטנה, ועשרות אלפים עולים ממצרים, מהודו וממזרח הרחוק. על הפרק עומדת כל יהדות צפון אפריקה, המונה גם כיום מאות אלפי נפש. ניתן לומר, כי כל יהדות המזרח מסביב לים התיכון, ״יושבת על מזוודותיה״.

L'experience judeo-marocaine – Norman Stillman

Il y avait toujours aussi un infime pourcentage de juifs qui étaient en mesure d'éviter la plupart des fardeaux inhérents au statut de dhimmîs. Ils appartenaient pour la plupart à l'élite commerciale des villes côtières ou dans les capitales de l'intérieur telles que Fès, Meknès et Marrakesh. Nombre d'entre eux étaient des descendants des megorâshîm qui avaient maintenu des contacts familiaux et d'affaires avec l'étranger et de ce fait avaient un vernis de culture européenne, ou du moins parlaient espagnol ou français. Le commerce avec l'étranger ou l’emploi par les consuls européens locaux étaient les moyens les plus sûrs par lesquels ils pouvaient obtenir le statut tant désiré de protégés qui les soustrayait effectivement à l’emprise du système légal marocain.

 La protection devint de plus en plus accessible à partir de la fin du XVIIIème siècle au fur et à mesure que les puissances européennes intensifiaient leur pénétration à l'intérieur de l'Empire chérifien. Au XIXème siècle, quelques marchands juifs pouvaient aussi bien acquérir la nationalité étrangère en voyageant à l'étranger, ce qui ne consistait parfois qu'en une brève visite à l'Algérie française voisine où l'on pouvait facilement se procurer de faux actes de naissance. Très petite minorité, peut-être un pour cent du total de la population juive à la fin du XIXème siècle, les protégés et les juifs naturalisés étaient souvent arrogants et par conséquent détestés de la population musulmane. Quand l'historien al-Nâsirî voulut souligner combien l'attitude des juifs devint inacceptable après la célèbre visite de Sir Moïse Montefiore en 1864, il écrivit:

Les juifs devinrent arrogants et frivoles et pas seulement les juifs des villes portuaires.

Les mêmes facteurs sociaux et psychologiques qui incitèrent tant de membres des classes supérieures à rechercher le statut de protégé ou une nationalité étrangère, incitèrent plus tard l'écrasante majorité des juifs urbains à lier leur sort au Protectorat et à adopter, suivant la rhétorique de l'époque, 'les bienfaits civilisateurs de la culture française'.

Cet état de chose était éminement profitable aux Français tandis que l'Alliance Israélite Universelle 'produisit une élite juive singulièrement versée dans les domaines les plus importants aux entreprisent du protectorat.
 " Peu de juifs virent quelque raison de soutenir le mouvement nationaliste et n'ayant pas la nationalite francaise contraite ment a leurs freres algeriens, la plupart des Juifs marocains restèrent à l'écart du mouvement d'indépendance              

Après l'Indépendance, les juifs marocains ne se trouvèrent pas cependant dans une situation aussi irrémédiablement compromise que celle des juifs algériens qui avaient pris fait et cause pour la présence française. Mais avec l'intensification du nationalisme islamique et la lutte contre 'le néo-colonialisme' français, la situation déjà bien affaiblie des juifs devint plus précaire encore, ce qui provoqua leur déclin numérique de façon continue. L'expression de John Waterbury résume bien la situation: 'Le problème juif du Maroc est en train de se liquider de lui-même'.

Conclusion

On peut maintenant se demander avec raison si ce point de vue apparemment tout brossé en noir est tout ce que comportait l'expérience juive au Maroc. Bien sûr que non. A l'intérieur de ce cadre restrictif que je n'ai esquissé que brièvement, la communauté juive marocaine créa une riche vie culturelle et spirituelle, une vie culturelle qui demande à être mieux connue. L'arrivée des megorâshîm qui vinrent en plusieurs vagues aux XlVème et XVème siècles infusèrent un sang culturel nouveau dans la société juive maghrébine. Les juifs marocains ont préservé dans une grande mesure la tradition pédagogique andalouse qui combinait l'étude de la jurisprudence pratique (halâkha le-ma'ase) avec la grammaire hébraïque et les belles lettres. Il existe une littérature riche et très considérable tant en hébreu qu'en judéo-arabe. Les très beaux piyyûtîm (poèmes religieux) sont peut-être le meilleur spécimen de cette littérature. Il en va de même pour les qînôt (lamentations).

Tout ceci cependant mérite d'être étudié de plus près. Ce que j'ai essayé de faire ici est d'expliquer 'la règle du jeu' à l'intérieur du cadre général dans lequel la vie juive se déroulait. En dépit de ses aspects restrictifs, il permettait une grande autonomie interne aux juifs qui avaient leur propre société dans les confins du mellâh. Leur organisation interne et le soin de leurs propres pauvres firent l'admiration de Mouette et plus tard de de Foucauld, qui ni l'un ni l'autre ne pouvaient être taxés de philosémitisme. On ne doit pas confondre cependant la vie interne des communautés quelque fût sa richesse et sa beauté avec la vie dans la société marocaine considérée comme un tout.

Il serait faux de décrire la vie juive marocaine, comme une suite de persécutions, tout comme il serait erroné de prétendre le contraire. Certaines périodes furent évidemment meilleures que d'autres. A la veille de la période contemporaine, au XIXème siècle en particulier, les habitants de la plupart des villes étaient fréquemment les victimes désignées des actions de pillages de la part de tribus en maraude ou de troupes rebelles. Mais suggérer que les juifs n'étaient pas plus mal que n'importe quel autre élément de la population comme l'ont fait Rosen, Schaar, Chouraqui et d'autres, est une simple vue de l'esprit. Le mellâh était généralement pillé avant tout autre quartier de la cité. Dire que: De telles attaques étaient cependant invariablement dirigées contre la propriété des juifs plutôt que contre leurs personnes est une distinction de sophiste.

Les chroniques juives telles que Yahas Fâs du rabbin Avner ha- Sarfati et Divre-ha-Yamim de la famille Ibn Danan, ainsi que les documents de l'A.I.U. montrent à l'évidence qu'il y eut d'importantes pertes en vies humaines.

De plus, les émeutes périodiques contre les juifs étaient courantes. Elles étaient inspirées le plus souvent par des réformateurs religieux, à la suite de prétendues violations du contrat liant les dhimmîs à la communauté musulmane. Cela consistait d'ordinaire dans la destruction d'une synagogue, étant donné que la présence de n'importe quel lieu de culte violait le code musulman puisqu'ils avaient été érigés après la venue de l'Islam. Quelques-unes de ces émeutes, ainsi que l'a récemment démontré Leland Bowie, avaient aussi des causes socio-économiques.

Vue historiquement, la vie juive marocaine se déroulait dans les limites du statut de dhimmîs tel qu'il fut perçu au Maroc. Les rapports personnels là où ils existaient, avaient certes un effet atténuant à l'échelle locale. C'est cet aspect des choses que Rosen considère être le plus représentatif. Historiquement parlant, il n'en a rien été.

Les Juifs de Ouarzazate et de sa région

ouarzazate 8Bienvenue sur le site de l'histoire de Ouarzazate

www.ouarzazate-1928-1956.com

http://www.ouarzazate-1928-1956.com/les-communautes-juives/les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html

Le Maroc et son histoire au temps du Protectorat m’ont toujours passionné. La province de Ouarzazate, où je séjourne souvent et que j’ai visitée pour la première fois en 1966, a beaucoup retenu mon attention du fait que la ville a été la base de départ de la pacification au Sud de la chaîne du Haut Atlas.

Depuis plus de dix ans, je me suis efforcé de rechercher les textes et le maximum de documents et photos sur Ouarzazate à l’époque du Protectorat. Beaucoup de textes manquent encore d’illustrations et tous les sujets n’ont pas été abordés.

Si vous pensez pouvoir apporter des éléments complémentaires ainsi que des photos d’époque 1928-1956, principalement sur la ville de Ouarzazate et ses environs, le site se fera une joie de vous accueillir et de les présenter sous votre nom.

Remarque:

http://www.ouarzazate-1928-1956.com/les-communautes-juives/les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html

Ok ! Vous êtes autorisé à reproduire les pages et les photos de mon site sous conditions d'indiquer :

– les sources d'origine pour les textes

– les noms des photographes pour les photos

– la référence du site : www.ouarzazate-1928-1956.com

Bien cordialement

  1. Gandini

 

Jacques Gandini

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

אולם בטרם נתעמת עם נוף ילדותנו, וכמבקשים להשתהות עוד מעט קט עד לרגע המכריע ההוא (כנראה מפחד הדברים שנמצא שם), נכנסנו לבית הקברות היהודי שאין כמוהו להחיות את דברי ימיה של הקהילה. שומר ערבי ניצב בפתחו, וניכר בו שאינו מוטרד במבקרים רבים. הוא תחב כיפות לידינו והובילנו במיומנות ובבקיאות של בעל ניסיון רב־שנים במבוכיהם של קברים שכה הטילו אימה עלינו בילדותנו. הקברים היו מסוידים למשעי ושביליהם נקיים מעשבים שוטים. ניכר כי יד טיפחה את חזות המקום. כשנודע לשומר שם משפחתי, הובילני מיד לקברו של רבי מאיר ישראל, דודו של אבי זצ״ל, שהיה רב ראשי לפאס ולימים ראש הדיינים של מרוקו כולה.

שם משפחתנו – ישראל, אומץ כסמל להתגיירותם של אבותינו, שאליבא דמסורת שבידינו היו ברברים במקורם. ובצירוף מקרים כמעט פלאי, גם משפחתה של אמי ז״ל ששמה אמוזיג (=ברבר בלשונם) מתייחסת לאותן משפחות ברבריות שהתגיירו לפני דורות, וכך יצא כי ארבעת אחי וחמש אחיותי ואנוכי עצמי צאצאים לזיווג בין שתי משפחות של גרים ברברים, שלאחר מאות בשנים של נישואין ביהודים אחרים – גם מן הוותיקים במרוקו המתייחסים לימי בית שני וגם מגורשי ספרד זה מקרוב באו – שבו ונתאחדו למשפחה אחת. אשרנו שזכינו, מה יפה חלקנו, שמשני הצדדים הייתה מסורה של רבנים ואנשי תורה שיכולנו להתייחס אליה בגאווה.

השומר שאל למקורו של שם משפחתנו, שבישראל הוספנו לו את התיבה י׳ כדי להבדילו משמותינו הפרטיים, והרבה להצביע על קברות של צאצאים לאותו מוצא שהלכו לעולמם ברבות השנים. אך גאוותנו בחשיפת השורשים היהודיים שלנו בעזרת השומר המוסלמי של בית הקברות התגמדה לנוכח סיפורי אגדה שילדותי ניזונה בהם על אודות המאורות הגדולים של יהדות מרוקו כרבי יהודה בן־עטר, רבי שלמה אבן דנאן וסוליקה הצדקת, הטמונים באותו אתר עתיק וקבריהם משמשים עדיין מוקד משיכה לעולי רגל. אחרים, כמו המקובל מכלוף אמסלם בעל ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ וכרפאל ישראל, סבא רבא לי וסבו של אבי ז״ל שנקראתי על שמו, עלו בזקנתם למצוא מנוחתם האחרונה בעפרה של ארץ ישראל.

כתרים רבים נקשרו לאנשים אלה שהפכו לאגדה, ולא יכולת להגות את שמם ללא התוספות זצ״ל, ע׳׳ה, או ״זכותו תגן בעדנו״, מלוות בהגעת אצבעות יד ימין לפה ונישוקן דרך יראה ותפילה. שמו של הרב יהודה בן־עטר יצא לתהילה על ״זיכרון לבית ישראל״ שבו פירט את קורות יהודי פאס בפרט ומרוקו בכלל בשלהי המאה ה־18. כמין כתב־כרוניקאי היה, דוגמת בן-מתתיהו או תוקידידס שצפו במאורעות ימיהם וידעו להתעלות מעליהם ולחבר אותם עם קורות העתים. הרב מכלוף אמסלם שידיו רב לו בספר הזוהר ובתורת הנסתר, היה איש המחצית השנייה של המאה ה־19 ששלח ידו גם באלכימיה וברפואה שראה כחלק מעולם הסוד שביקש לרדת לחקרו.

הוא גם סיפר על נפלאותיו בפני הסולטן מולאי אלחסן ועל מפגשו בערוב ימיו עם הגנרל ליוטיי, הנציב הצרפתי הראשון שניסה לצודו בקסמיו. הרב שלמה אבן־דנאן, בן זמנו של אמסלם, כיהן 50 שנה כרבה של פאס, עד שבסוף ימיו עבר לבית הדין הגדול ברבאט שפרש את סמכותו על יהודי מרוקו כולם. מעמד גדול וחשוב נודע לו אף אצל שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי, ושני בניו אחריו, משה ושאול, ירשו את משרותיו ברבנות בפאס ועל כלל יהודי מרוקו, אם כי לא את הילתו, למדנותו וסמכותו. את רפאל ישראל, סבא רבא של בני דורי, לא זכינו להכיר היות ונטש את פאם ובא לירושלים להיקבר באדמת הקודש.

אך בטרם נטמן בהר הזיתים הוא שיגר (מעולם לא נתחוור לי באיזו דרך) תיבה מלאה באותה אדמה לבנו – סבי שלום ז״ל. מאז שעמדתי על דעתי תמיד חקרתי ברוב סקרנות מה עושה אותה תיבה תחת מיטתו, והוא ביאר בסבלנות ובחיוך כי שמור בה עפרה של ארץ הקודש; במותו, אמר, יזרו את העפר על גופתו וכאילו נטמן באדמתה של ירושלים. אך לבד מאותה תיבה על המסתורין שליווה אותם, ומתמונתו של הסבא רבא רפאל שעיטרה את חדרו של סבא ותמיד הראו עליה כ״סבא של ירושלים״ (כינוי לארץ ישראל כולה, היות והיא הפנינה שבנזר) – לא הרבו לדבר על סבנו הזקן שגלה. לימים, כאשר סבי ומשפחתו עלו לישראל לאחר קום המדינה להתנסות בתלאות מעברותיה, הוא העביר את אוצרו היקר למי מבני המשפחה שמצא ראוי לעפרה של ארץ ישראל: ואולי היה זה אחיו רבי מאיר ישראל, רבה הראשי של פאס שאת קברו פקדתי זה עתה, איש גדול בתורה ודיין תקיף, מה שזיכהו בסוף ימיו בכיסא הרם של הרב הראשי ליהדות מרוקו המתחסלת.

הקדושה סוליקה הייתה סיפור שונה לגמרי. לא זו בלבד שקברה היה בנוי לתלפיות כמין מאוזוליאום, כבוד שרק גדולים זוכים בו ובשכמותו, אלא שגדולתה ותפארתה באו לה מגאוותה היהודית וממסירותה לעמה ולאמונתה. תמיד סיפרו עליה כי מתה על קידוש השם, ולך ותסביר לילד מה פירוש הדבר. זוכר אני תמיד את סיפוריו של אבי ז״ל על רבי עקיבא, שגם הוא מסר את נפשו לאחר שהוציא נשמתו בעינויים בידי הרומים. גם הוא מת על קידוש השם לפי המסופר, היות ובתיאוריו המפורטים עד צמרור של אבא, הרבי המעונה סירב לעבור על אמונתו ולעבוד אלוהים אחרים גם כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. נמוחו המדומיין של ילד חולמני, מסרק ברזל שאנשים אכזריים מכבדים בו את עורך מוליך אותך היישר למוות על קידוש השם. יכולתי להרהר בדרכים פחות מכאיבות לדחוק אדם לעולם הבא, היות ותמיד סיפרו לנו כי לצדיקים מובטח גן ערן שכולו טוב כי עשו מעשים טובים והרבו במצוות בעולמנו.

אם כן מה למסרק של ברזל כאן? האומנם לא היה צדיק דיו ומרבה במצוות שיהיה זכאי לייחס עדין יותר ממסרק של ברזל? וכך גם אמרו על סוליקה, שנתייסרה במוות אכזרי מידי המוסלמים כאשר סירבה להינשא לאחד מהם וביכרה למסור את נפשה על קידוש השם. זה היה מקרה פרטי עבורי לשלל סיפורי הזוועה שהתרוצצו סביבנו על עלמות יהודיות יפות וחסודות, שנחטפו וסבלו התעללות (בלי שהבנתי מה משמעה של התעללות).

דיברו על בנות יהודיות ששירכו דרכן אחרי שפיתו אותן ערבים, או אפילו ניאותו להינשא להם ולהמיר את דתן, ונאמר כי הוריהן ישבו שבעה כאילו עזבו את העולם הזה. סוליקה התבלטה אפוא בסירובה, באומץ לבה, כדבקותה בעמה ובאמונתה, ובמקום שתיעלם כאחרות שמקום קבורתן לא נודע, כי הרי ישבו עליהן שבעה אך אין עולים לקברן, מפארים אותה בקבר גדל־מידות, ללמדך שככה ייעשה לאישה שקהילתה חפצה ביקרה.

Les Institutions Publiques du Judaïsme Marocain-Michel Knafo


Les
Institutions Publiques du Judaïsme Marocain

De tout temps ont existé au sein du judaïsme marocain des institutions charitables en matière de Dernier Devoir (Hévra Kadicha) et de bienfaisance. Des institutions comme le JOINT, l'ORT et l'O.S.E datent d'une époque plus récente et disposaient de fonds plus importants. L'OSE, Oeuvre de Secours à l'Enfance, avait fondé depuis sa création en 1945 des dispensaires à travers tout le pays. Les recettes des communautés étaient fournies par diverses taxes sur la viande et le vin cacher, les galettes de Pessah et les dons des notables à l'occasion des grandes fêtes.

La transmission fidèle des valeurs traditionnelles de génération en génération a permis la survie du peuple à travers toutes les épreuves. Le peuple a une grande dette envers les maîtres qui tout au long de l'histoire ont transmis leur savoir et maintenu l'étude de la Torah et l'usage de la langue hébraïque. C'est l'esprit qui a maintenu le peuple juif tout au long de l'histoire et est devenu sa marque. Et encore plus dans les conditions particulières de la diaspora en pays musulmans – avec le déclin culturel et la propagation de l'ignorance au cours des derniers siècles.

Ces circonstances ont sans aucun doute eu une influence sur la vie publique juive au Maroc et ses institutions, car les dirigeants n'apparaissent pas et n'œuvrent pas dans le vide, mais bien au sein de leur peuple.

La Rabanout

Le Maroc a toujours compté nombre de rabbins éminents dominant parfaitement la mer des études bibliques et talmudiques. Une grande partie de ces guides spirituels ont fait leur Alyah en Israël au cours des dernières décades. Parmi les rabbins, il faut distinguer les rabbins-juges qui au Maroc depuis l'instauration du Protectorat, étaient des fonctionnaires nommés et payés par l'Etat. Malgré ce mode de désignation, la majorité d'entre eux bénéficiaient dans leur communauté d'un prestige qui allait bien au-delà de leur simple fonction de membre du tribunal rabbinique. Sur le plan judicaire, les français avaient bien établi un Haut Tribunal Rabbinique d'Appel, mais dans les autres domaines religieux chaque communauté conservait son autonomie, l'institution d'un Grand Rabbinat comme en France ou en Israël, étant étrangère à la tradition marocaine.

Comités des communautés et conseil des communautés

Le Dahir de 1918 établit un comité à la tête de chaque communauté. Le Dahir de 1945 créa un organisme central de coordination, le Conseil des Communautés avec Rabat pour siège, qui avait également un rôle de représentation des intérêts de la communauté auprès des autorités. Le rôle des Comités des Communautés était théoriquement limité à la gestion du culte et à la bienfaisance, mais dans la pratique leur pouvoir moral était plus étendu, incluant la défense des intérêts de la communauté auprès des autorités locales. Le combat pour les droits des juifs, et plus particulièrement le droit de circulation, ou en d'autres termes le droit de quitter le pays, a évolué selon les circonstances.

Pendant la période de neuf ans sujet de ce livre (1955-1964), la Misguéret devait avoir une influence non négligeable dans ce combat. Si au début de son action, la voix des dirigeants de la communauté ne s'est pas faite entendre de manière claire, vers la fin de la période, après la visite de Nasser et le naufrage de l'Egoz, elle s'est faite plus ferme et plus assurée. Ce changement dans l'attitude de la direction de la communauté et la relève des générations, ont été la conséquence directe de l'évolution survenue dans l'opinion publique juive et de l'effet pédagogique de l'idée d'autodéfense et de fierté.

Le premier emissaire d'Israël – Ephraïm Ben-Haïm:

Au Maroc on ne connaissait pas de juifs laïcs, il y avait ceux qui étaient plus attachés à la pratique religieuse et ceux qui l'étaient moins, mais tous étaient traditionalistes, constituaient une unité ethnique distincte et autonome

. Si en Europe la majorité juifs et des rabbins n'étaient pas sionistes – sinon anti-sionistes – en Afrique Nord tous étaient sionistes. Il y avait un mouvement sioniste organisé dans les trois pays d'Afrique du Nord, avec une Fédération Sioniste active et il y eut même un représentant de l'Afrique du Nord au Premier Congrès Sioniste, Je suis arrivé à Casablanca en janvier 1945, comme officier des services de

Renseignements français, en compagnie d'Igal Cohen du kibboutz Bet-Oren. Nous avons rencontré les dirigeants du sionisme au Maroc, M. Calamaro, Raphaël Benazeraf, Alfonso Sabah et d'autres. Un Comité d'action a été mis sur pied et

avons établi des rapports d'amitié qui se sont poursuivis des années. Nous avons trouvé à Casablanca des groupes de jeunesse sioniste, comme les groupements "Trumpeldor" et "Ben-Yéhouda", qui se sont regroupés plus tard dans le cadre du club "Charles Netter". Il s'est même crée une "ferme de preparation du dimanche" dans laquelle venaient s'entraîner les jeunes un jour par semaine.

Nous avons organisé un cours de préparation de cadres. Nous n'étions pas venus pour créer un nouveau mouvement de jeunesse, mais nous avons essayé de regrouper les jeunes autour du projet de fondation du kibboutz nord-africain, dont les premiers haloutsims étaient déjà arrivés en Israël pour une période de preparation au kibboutz Bet-Oren. Et c'est ainsi que les premiers pionniers du Maroc, er parmis eux Elie Moyal, ont rejoint fin 1945 le " Garin " nord-africain.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם- חוה לצרוס-יפה

חצי אי ערב בימי קדם

המסורת אומרת שהוא נחשב לנאמן בנעוריו(״אמין״). כשמוחמד מצטט את הביוגראפיה על הנביא צאלח (סורה 11, פסוק 62) הוא אומר: ״אתה היית בתוכנו אדם שקיוו ממנו דבר״. יש להניח, כי גם מוחמד היה בחור טוב שקיוו שיצא ממנו דבר. מצד אחר, הוא לא היה אדם חשוב ונכבד ביותר. ושוב למדים זאת מסורה 43, פסוק 31, שם כתוב שאמר לאנשי מכה: ״לו הורד קוראן זה על ידי איש נכבד משתי הערים (ממכה ומטאיף)״ — כי אז אולי קיבלנוהו…

ח׳דיג׳ה וילדי מוחמד. ח׳דיג׳ה מעמידה אותנו על קרקע היסטורית. חדיג׳ה, אשתו של מוחמד, כמוה כנשים אחרות שהיו למוחמד, היתה נשואה לפניו ואפילו פעמיים; כי הגבירות של מכה, לפי עדותו של סנוק הורגרוניי, החוקר ההולנדי הגדול (1857—1936), הן עד היום קטלניות ושלחניות, כלומר, שבעליהן מתים או מתגרשים מהן. ח׳דיג׳ה היתה אשה תגרנית ובעלת עסקים. היא העסיקה אנשים, ושיתפה אותם בריווח. לבסוף הציעה למוחמד שישא אותה לאשה. מוחמד, לפי המסורת, היה אז צעיר. היא היתה בת ארבעים. אין ספק, שנשואין אלה גרמו למה שקראנו בסורה 93: ״הוא מצא אותך עני והעשירו״. הוא לא נשא אשה אחרת כל עוד היא היתה בחיים. יתכן שכך היה כתוב בחוזה שביניהם. מכל מקום, היא היתה גם האדם הראשון שהאמין בשליחותו.

מסופר הרבה על ילדיהם, אך אין צורך להאריך בזה, שהרי אין אנו יודעים דבר של ממש אלא על פאטמה, זו בתה של ח׳דיג׳ה. ילדים אחרים, אם היו בכלל, מתו כשהיו צעירים או משבאו לעולם. מכל מקום, למוחמד לא היה בן. מכל הנשים האחרות (13) לא נולד לו אלא בן אחד וזהו אִבְּראהִים, והלה מת בעודנו פעוט. אני סבור, שעובדה זו חשובה להבנת חייו הפנימיים של מוחמד. אם ילדים בכלל הם ברכת אללה, היה הנביא צריך לזכות בברכה זו. על כן אנו רואים באחת הסורות הקדומות, סורה 108, שהנביא מדבר בפירוש על החרפות שחרפו אותו על היותו ערירי. הוא אומר בסורה 108 : ״הננו נותנים לך את השפע והתפלל לריבונך וזבח לו זבח (עדיין אנו רואים שמוחמד זובח זבח אצל הכעבה), כי הנה שונאך הוא ערירי״. כלומר, לא אתה ערירי אלא אלה המחרפים אותך. את האהבה שלא יכול היה לתת לבן משלו הוא נותן לבן מאומץ. שמו של בן זה היה זידַ, עלם שנשבה וח׳דיג׳ה קנתה אותו ונתנתהו במתנה למוחמד. היחס בין שני האנשים האלה — מוחמד וזיד (זה האיש היחיד שנזכר בקוראן חוץ ממנו) — מעניין בפני עצמו ועוד נשוב לדון בכך.

תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט -חסד ואמת

מסי המלך ברבאט־סאלירבאט העיר

בין האנשים שהשתייכו למעמד החדש ובין המשפחות הותיקות לא היה הרבה מן המשותף, האחרונות היו אמונות על עקרונות מוסריים ורוחניים שאפיינו את הקהילה מימים ימימה. מצבם הכלכלי התדרדר. קשה היה להם לשאת בהתחייבויות שנבעו מאי־השוויון בחלוקת נטל המסים שהטיל עליהם השלטון, בשעה שאנשי המעמד החדש [העשירים החדשים] הופכים לקבוצה טפילית הצוברת הון תועפות ומתנכרים לאחיהם הכורעים תחת המשא הכבד של מסי המלך. הד חזק למאבק הבין מעמדי אנו מוצאים באחת התקנות מאותה תקופה שבשל הענין שבה נביא קטעים ממנה כלשונה ״טופס תקנה פ״ח על ענין המס״ ( פ"ח).

״בהיותנו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד וכד… וראינו עוון גדול בינותינו, שעל דבר המם מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באלי הארץ גויים אלימים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל ועברו תורות וחלפו חוק ולא ידעו ולא יבינו כי טחו מראות עיניהם שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסים על חבריהם… וכמה בני אדם, חלושי כוח וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה״.

התקנה מסתיימת בחרמות ונדרים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום״ וכו'.

באיזו מידה עזרה התקנה אין לדעת, אך ידוע שרבני התקופה שנמנו על החברה הותיקה לא חסכו שבט לשונם מאלה שהוציאו את עצמם מן הכלל, וגם אנשי המעמד החדש לא טמנו ידם בצלחת. בעיקר של סאלי ומכנאס, ועל הנשיאה בעול המסים שהוטלה על שכמם של אנשי האוכלוסיה הותיקה בפרט, אנו מוצאים בדרשותיו והטפותיו בדברי אביו של רבנו ר' שמואל די אבילה ובתלונותיו שהגיש לפני חכמי פאס על דבר סכומי המסים הגדולים שהוטלו עליו.

הערת המחבר : יב. ראה ספרו"כתר תורה״ אשר בו הוא פוסק שאין לתלמידי חכמים לפרוע מס ופטורים מהתורה״״ וראה עוד בעיניין זה אודותיו בפסק ארוך מרבי יעקב אבן צור אשר הובא בשו״ת משפט וצדקה ביעקב ח״א רס״א.

ראשוני משפחת אבילה ברבאט

מראשונה חכמי המשפחה ברבאט־סאלי ידוע לנו על רבי יצחק די אבילה אשר חתום בפסק דין משנת התע״ז ובנו ר' משה ר׳ משה הוא אביו של רבי שמואל די אבילה הראשון אביו של רבינו, מחבר הספרים ״כתר תורה״ ״אוזן שמואל״ (דרשות) ומעיל שמואל אשר עדיין הוא בכת״י כפי שיסופר לקמן.

והוא הוליד את רבינו המאור הגדול נר המערב, רבי אליעזר די אבילה אשר ארץ האירה מכבודו. כאן יש לציין ולהעיר שיש להבדיל בין השמות רבי שמואל הא׳ שהוא אביו של רבינו שהיה עד שנות התפ״ח לבין נכדו של רבינו רבי שמואל ב׳ ע״ש סבו הראשון והוא המחבר ספרי ״עז והדר״ על הש״ס, ולא כמו שכתב הרב מלכי רבנן בערך השמות שם, נראה שחל שיבוש עיין שם] כ״כ כאמור יש לשים לב בין שמו של רבינו הגדול רבי אליעזר לבין רבי אליעזר שלמד בישיבת נכד רבינו הנקרא רבי שמואל. ראה אודותיו לקמן .

אם מסורת :

יג. אבל לפי דברי מהר׳׳י טולדאנו »ר המערב עמי 148( היו שניהם ר׳ יצחק הראשון ור׳ משה מחכמי מכנס ורק ר׳ שמואל בנו של ר׳ משה אביו של רבנו הלך לעיר סאלי לרגלי המחלוקת אשר היתה לו עם ראשי הקהילה במכנס, שהיו רוצים לחייבו לפרוע עימהם מסים למרות היותו ת״ח, יען הוא היה סוחר עשיר, ומפני זה כתב את ספרו ״כתר תורה" אשר בו הוכיח שתלמידי חכמים אף על פי שהם עשירים פטורים מפירעון מסים . כך גם נראה מתשובת היעב׳׳ץ ח״א רס״א לחכמי מכנס בעניין פטור רבי שמואל ממס באומרו: שהרי סוף סוף ארצם הרה וילדה וגידלה שעשועיה מן העליה, ואיך ח״ו יהפכו לו סורי הגפן נכריה ? וגמירי שאין תינוק בורח ומתרחק מחיק אמו עד שרואה שהיא מרחקתו, וכו׳ וכו׳ עיי׳׳ש מה גם שבקטנותו למד אצל ר׳ יוסף בן בהתית ממכנס כפי שיבואר לקמן. ידוע עוד חכם ממשפחת די אבילה מו״צ בעיר צפרו מו״ה ר׳ מאיר די אבילה בר רבי יוסף, חתום בפסק דין כבר משנת התס״ט במשפט וצדקה ביעקב ח״א מ״א עם חכמי צפרו הקדמונים. חיבר ספר ״קבוץ גלויות" ועוד פסקי דין עדיין בכת׳׳י.

הר״ד עובדיה בספרו קהלת ספרו ג׳ עמי 206 מזכירו כתלמידו של גור אריה יהודה בן עטר מפאס.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות-ורעיון והמעשה – אברהם חיים

מורשת יהדות מרוקו

רעיון הקמת גוף לארגון היהודים הספרדים במסגרת עולמית וכחלק מן ההסתדרות הציונית זכה לתמיכתם של אישים מרכזיים בקהילות הספרדיות ובהסתדרות הציונית. הרב יעקב מאיר גרס, שאילו הייתה ההתאחדות הזאת נתפשת בעיניו בהתאחדות של פירוד, לא היה נותן ידו להקמתה.

הוא המשילה לאדם, הרוצה לבנות שער־כבוד גדול. תחילה הוא מבסס את היסודות ומחזק את הקרנות, ואחרי כן בונה עליהן קשת ומקים את השער. כן הוא עם ישראל, הרוצה להקים את שער־הכבוד שלו — הבית הלאומי.

 שתי הקרנות הן האשכנזים והספרדים. הראשונים מאורגנים וחזקים, ואילו האחרונים עודם מפורדים וחלשים: ״ ומה ערך לאותו שער הכבוד הנבנה בשעה שרק אחת מקורותיו חזקה והשנייה רפויה[?] ״. הרב הראשי התנה את הצלחת ההתארגנות הספרדית בהליכה ישרה  ״על פי דתנו הקדושה להרמת קרן התורה בכל פזורינו ״, וצירף את חתימתו למסמכי המשרד, כשהובטח לו שאין בין ראשיו מחללי שבת בפרהסיה.

 כן תמכו ברעיון ויצמן, אוסישקין (ראה להלן עמי 183) וההנהלה הציונית בארץ־ ישראל. הוועד הלאומי ראה באיחוד הספרדים התחלה טובה לאיחוד כל הכוחות בארץ־ישראל לגוש מוצק אחד, וכך גרס גם ״ועד העיר ליהודי ירושלים ״.

המתנגדים העיקריים לרעיון בקרב הקהילות הספרדיות היו יהודי בולגריה, ונציגם אף הצביע נגד הקמת המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים, עם סיכום דיוני הצירים הספרדים בקארלסבאד (הנציג השני לא השתתף בהצבעה).

ראשי הקהילה היהודית בבולגריה טענו, שעוד מימי הרצל השתתפו בקונגרסים הציוניים ובכל עבודה ציונית, ואינם רואים עצמם מקופחים, כי אם שותפים עם האשכנזים לזכויות ולחובות. לפי השקפתם, על הספרדים לחדול מבדידותם, להצטרף אל שאר הציבור ולמלא את חובותיהם; הזכויות יבואו ממילא.

רוב מטרות המשרד, כפי שנקבעו בקארלסבאד, זהות למטרות ההסתדרות הציונית, וניתן להגשימן ללא ההתאחדות הספרדית; ואילו התאחדות למען השגת שיווי־זכויות ליהודים הספרדים ולשם קבלת משרות במוסדות הציוניים — אינה אלא אמצעי בלתי בדוק, כדי לנצל את האינסטינקטים של ההמון.

אחד המנהיגים הציע להקים ועד מבקר לפעולות ההנהלה הציונית, שיהיה מורכב מכל באי־כוח הפדרציות הציוניות. זה יקבל דיווח מכל אדם או קבוצה, החושבים עצמם למקופחים בגלל ספרדיותם, יבדוק את הטענות ואם תוכח צדקתן — יפעל לתיקון העיוותים.

 אחר הרחיק לכת והשיב, שישתדל לעמוד למכשול לאנשי המשרד בכל דרך שהיא, לרבות פרסומים נגדם בעיתונות. ראשי המשרד עברו בשתיקה על איום זה, ולדעתם אין להתייחס ברצינות לעמדות שליליות אלה שמקורן באיש אחד — אלברט רומנו ( ראה להלן ) ואחדים ממקורביו, העושים בענייני קהילת בולגריה כבתוך שלהם.

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוקמחקרים

ב. ההודעה על המעצר

סבת יעקב כו יצחק, האני  [=הנה אני] התריתי בהם כמה התראות. וקאל כוהא מא יטלקושי בשבועה – לא ליעקב ולא לוואחד ליהודייא אוכרא – תמא הומא, באיין אוצאתהום. וחנא שי מא רינא, וה׳ יודיע ועד, לדאבא יזי מעא סי[די] ועבו – יחלפלהום [=בעניין יעקב אחי יצחק, אני התריתי בהם כמה התראות. ואמר אחיה שלא ישחררו אותו בשבועה – לא את יעקב ולא אישה יהודיה אחרת – הם נמצאים שם כי ציוותה אותם, אבל אנחנו דבר לא ראינו, וה׳ יודע ועד, עכשיו יבוא עם סידי בן עבו  כדי שישביעם].

הערת המחבר : סידי בן עבו הוא כנראה הקאיד (=המושל) או הקאדי(=השופט) המקומי השם את האנשים במעצר. ועבו הוא שם בעל אופי ברברי: ועבו = ו + עבו (=בן עבו). הווי״ו מציינת את התנועה [u], שמשמעותה בברברית ׳בן, כמו בשם וחיון/אוחיון (=בן חיון). יש כותבים ו (כמו בצורה וחיון) בלבד ויש כותבים או (כמו בצורה אוחיון). שני הכתיבים נהגו במגרב.

תעודה ו(כתב יד 1825.0115)

זו היא תעודה מקצר אשוק לגרים ובה מכתב מהרב משה יתאח לרב משה אביכזר בעניין רכישת ספרי הלכה ותלמוד.

[הכתובת:] החכם הש[לם] והוותיק כהה״ר משה אביכזר י״ץ [=ישמרו צורו] וש׳׳ר וש״ב ו[כ]׳׳ב [=ושלום רב ושלום בניו וכל ביתו]!

 [ידיד נ]פשי החכם השלם סוה׳׳ר [=סיני ועוקר הרים], גבר דאית ליה קלא. בקרא ובסברא דעתיה [=בפסוק ובסברא דעתו], כה״ר משה אביכזר, כי ש״ל [=שלום לך] מאהבה ומאהבה, ושלום הבנים בניו י״ץ [=ישמרם צורם]. [נע]למךּ עלא ??ת רוממות אל, יעלם כ״ת [=כבוד תורתו], אִלא ציפדת להרי״ץ [=להרב ישמרו צורו] עליהא ומ[סי]ת זברתו. קאלי האני, סוור ילו ימין ידא יעבי – הווא סבק. הש״ו [הוא שאל ודרש] כהה״ר ישועה – קאלו – נעבי. ומנאיין מסית לילו ימין, קאלךּ כּבּר  ענדו ״אורח חיים״. בהי״ו נבדללו ונזידו אנא, ידא ענדו חלק הזוהר. והאני כא נתבעו יאק יעמלסי. וראה יעקב משה – יקוללך [=אני מודיעך על דעת רוממות אל, ידע כבוד תורתו ששלחתי להרב ישמרו צורו עליה והלכתי ומצאתיו. אמר לי, הנני, היוועץ בּ(איש) ילו ימין אם הוא יקח – הוא קודם. הוא שאל ודרש את כהה״ר ישועה – (וזה) אמר לו – אני אקח. ומשהלכתי לילו ימין, הוא אמר  שכבר יש אצלו ״אורח חיים״. בעזר השם וישועתו אני אחליף אותו ואוסיף אותו (את מה?) אני – אם יש לו חלק מן הזוהר. ואני עוקב אחריו אולי יעשה משהו. ויעקב משה יאמר לך].

לידי״ן יעקב משה ואלבור עטי [-ובוודאי תן] לכהה״ר משה ה״ם ד״ת [חמש מוזונאת + י]—- [כאשר] תזי [=תבוא] בעה״ו. ידא יחב לדאבא, מא יחסמסי – הווא די יווליהא [=אם הוא רוצה כעת, שלא יתבייש והוא יטפל בה (בעסקה?)]. [ואנ]א זברת ואחד ״יורה דיעה״ לא[חד] תלמיד יסרינה] [מן] כ״ת [=ואני מצאתי(את החלק) ״יורה דעה״ לצרכיו של תלמיד אחד – שיקנה אותו מכבוד תורתו]. ואלבוד [אלא תסיב] סי גמרא – איך שתהיה [=ובודאי אם תמצא איזו מסכת מן התלמוד]. ואלבוד. ורו״ש. [אנ]א דורש בם, ואזכיר את [ ? ]ת ורו״ש. משה יתאח סי״ט.

מאחור הקוראן -חי בר-זאב- מוחמד נהפך לנביא

תיאורו של מתן תורה בחומשמאחורי הקוראן

לדברי מוחמד, על יהודי מדינה להאמין בדבריו ־גם אם הם סותרים את מה שקיבלו בסיני; אבל ליהודים האלה היתה מסורת על מה שקרה בהר סיני ומה ניתן בו, והם לא היו מוכנים לשנות את דתם כל עוד לא ראו משהו שדומה למעמד נתינת התורה.

הקוראן מביא את סיפור מעמד הר סיני בצורה קטועה, ודבריו אינם משקפים את מה שמובא בחומש. כמו שציינו, טען מוחמד שהיהודים העזו שלא כדין כשביקשו לראות את השם. אבל מן החומש עולה כי אין כנגדם תוכחה כזאת. גילוי השכינה, שזכה לו עם ישראל במעמד ההוא, בא כולו מרצון השם.

הערת המחבר : הטענה היחידה כנגד בני ישראל היתה על שאכלו ושתו בזמן שראו את השכינה: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד, י).

אֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

 על הימצאות עם ישראל בסיני מספר הקוראן בקיצור נמרץ:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזוּ היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יִראָה״ (ז, קעא! ובגרסה אחרת: ב, סג¡ ד, קנד).

סורה 7 – ממרום החומה – الأعراف – פסוק 171

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה

הוא לא מספר שהקב״ה ־ הוא שביקש שיהיו נוכחים במעמד המכובד הזה. הוא גם לא מספר כמה יהודים היו נוכחים שם, איך שמעו אלה את דבר אלוקים, ומה בדיוק שמעו או ראו בהר.

כדי שנבין את טענות יהודי מדינה נגד מוחמד, ואת טענות היהדות בכללותו, יש אפוא להציג את תיאור את מתן התורה כפי המובא בחומש. לפני הר סיני עמד כל עם ישראל כולו, אנשים ונשים וזקנים וטף, ובהם 600,000 גברים מבני עשרים שנה עד בני שישים שנה. ההר בער באש, מכוסה בענן כבד. הם שמעו קולות נוראים. כשהשם דיבר עם משה וציווהו את עשרת הדברות, שמעו כולם את דברי הי. והנה כמה פסוקים: ״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם… והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני… ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויצא משה את העם לקראת ה׳ מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר וה׳ יעננו בקול״

(שמות יט, ט-יט).

״וידבר ה׳ את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים… זכור את יום השבת לקדשו… כבד את אביך…לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב… לא תחמוד… כל אשר לרעך [אלו עשרת הדברות], וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו ה׳ פן נמות.

 ויאמר משה אל העם: אל תראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו… ויאמר ה׳ אל משה, כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ, א־יט). ״ויראו את אלקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את ה׳ ויאכלו וישתו… ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״; ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה״.

״רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל. וידבר ה׳ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״; ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, ט-יב; דברים ד, לה־לו). ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם מתוך האש. אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הי, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: אנכי ה׳ אלקיך… את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו. וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם. לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם…״.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר