ארכיון יומי: 4 ביוני 2016


Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé يا قلبي خلّي الحال – Mon Coer Tu As Changé – ريمون رمتني

Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé / Rimon Rametni – Hommage à Salim Halali

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקו

 

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

במאה ה־19 פעלו במרוקו עשר אגודות מיסיונריות של הפרוטסטנטים, רובן החלו לפעול בשנות ה־80 של המאה. האגודה הפעילה והחזקה ביותר הייתה האגודה הלונדונית: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews. אגודה זו, שנוסדה ב־15 בנובמבר 1809, הקימה מרכז קבוע במוגדור ב־1875 , אבל שליחיה פעלו בעיר זו ובערים אחרות במרוקו עוד לפני כן.

האגודה הלונדונית הוציאה כתבי עת ובהם דיווחים חודשיים ושנתיים על פעולות שליחיה ברחבי העולם. מטרתה כפי שנוסחה בסעיף הראשון בתקנון שלה היא: ״תיקונם הרוחני של היהודים״. נוסח דומה לזה מופיע גם בתקנון האגודות האחרות. כך, למשל, בתקנון האגודה  British and Foreign Bible Society, שפורסם ב־7 בינואר 1867, נאמר בסעיף א' כי ״מטרתה הבלעדית היא תיקון רוחני ונצחי של היהודים, דבר שהיא משתדלת לבצע על ידי הפצת דבר ה׳ ופרסומים אשר יחשפו את הדוקטרינה הגדולה של הנצרות כפי שזו מתבטאת בייחוד בברית הישנה, ועל ידי פעולותיהם של המיסיונרים״.

למעשה כוונתן של האגודות המיסיונריות הייתה להכניס את היהודים תחת כנפי הנצרות. הן ניסו להשפיע גם על מוסלמים, העניקו להם שירותי רפואה ובדרך זו ניסו לקרבם לנצרות, אבל נתקלו בהתנגדות חזקה של השלטונות.

היו אמנם מוסלמים בודדים שהוטבלו לנצרות בסתר, אך הם נאלצו למצוא מקלט בארץ נוצרית. על רקע זה ניתן להסביר את העובדה שעיקר הפעילות של האגודות המיסיונריות הייתה ממוקדת ביהודים.

גישושים ראשונים של אגודה מיסיונרית של הכנסייה האנגליקנית לפעילות במגרב נערכו ב־.1816 צעדים מעשיים של האגודה הלונדונית במגרב החלו ב־1828. שליח שלה ששהה בליוורנו באותה שנה, העיר את תשומת לבם של הממונים עליו בלונדון לאפשרות של פעולה מיסיונרית במגרב, לאחר שהבחין כי יהודים מאזור זה באו לליוורנו וקנו ספרי תנ״ך מדפוסי האגודה.

ספרים אלה היו בוודאי זולים יותר מאלה שהודפסו על ידי יהודים בעיר זו. יש להעיר כי עדיין לא היה דפוס עברי במרוקו, וספרים הודפסו והובאו בעיקר מליוורנו. שני מיסיונרים, ש׳ פארמאן (Farman ) וג׳ ניקולאיסון ( Nicolayson ) שהיו במלטה, נתבקשו לבקר בארצות המגרב

הם יצאו לטריפולי ב־10 בנובמבר 1829 , ואתם ־׳ספרי קודש״ שהוצעו למכירה בבתי כנסת. משם עברו לתוניסיה, ביקרו בג׳רבה, ספאכס וסוסה, הגיעו לעיר תוניס ב־26 בדצמבר, ושהו בה עד 15 בינואר 1830. מסקנתם הייתה כי יש סיכוי להצלחת המיסיון למרות הקנאות הדתית של יהודי המקום.

ניקולאיסון המשיך לעיר אלג׳יר והגיע אליה ב־1 באפריל 1831, כשהוא נושא עמו ספרי תנ"ך וספרי ״הברית החדשה״ בעברית, ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. את ספרי התנ״ך הוא מכר, אבל את ״הברית החדשה״ היהודים סירבו לקבל.

פעילותה הקבועה של האגודה הלונדונית באלג׳יריה החלה ב־1832, בתוניסיה שנה לאחר מכן, ובמרוקו ב־.1843

קדמה לאגודה זו במרוקו האגודה British and Foreign Bible Society, בשמה המלא The British Society for the Propagation of the Gospel among Jews. היא נוסדה ב־1804, ונציגה הסופר ג׳ בורו  ( Borrow ) פעל בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור.

עוזרו היה היהודי חיים בן עטר, שב־1839 מכר עותקים של ״הברית החדשה״. ב־1848 בא בשליחותה למרוקו אברהם בן עוליל, יליד טנג׳יר (1826) שמשפחתו היגרה לגיברלטר ומשם לאנגליה, ובה התנצר בגיל 18. ב־1850 קיבל המלצה משר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון ( Palmerston ), כדי שיזכה להגנת הקונסולים הבריטיים במרוקו ובארצות הים התיכון.

ב־1852 הוסמך בתור כומר. בשנים הבאות פעל בתור שליח האגודה באוראן. ב־1854 שלח את אחיו משה להפצת ספרי המיסיון בכמה ערים במרוקו, תפקיד שמילא במשך תשע שנים. לקראת ביקורו החוזר של אברהם בן עוליל בערי מרוקו, פנה מזכיר האגודה לשר החוץ ב־7 בינואר 1867 בבקשה לצייד את בן עוליל במכתב המלצה לשם קבלת חסותם ושירותיהם של הקונסולים של בריטניה במרוקו.

ניתנה לו המלצה לשם קבלת סיוע מהקונסולים של בריטניה, אבל הדבר לא הקנה לו חסות פורמאלית, בהיותו נתין של הסולטאן (ראה תעודות 1, 2). הדבר גם מעיד על היחס המסויג של השלטונות הבריטיים לשליחי הכנסייה האנגליקנית במרוקו, ועל חששם מחיכוכים עם הממשל במרוקו, כפי שאירע בשנים הבאות.

בן עוליל ביקר ב־1868 בטנג׳יר, בתיטואן, ברבאט, במלא ובקזבלנקה. אין פרטים על מעשיו, וכנראה לא הצליח במשימתו. חלה הפסקה בפעילות אגודה זו במרוקו עד 1883, אותה שנה הקימה מרכז קבוע במרוקו.

תעודה מספר 1

7 בינואר 1867. מכתבו של מזכיר האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים אל שר החוץ הבריטי. נכתב לקראת ביקורו של שליח האגודה אברהם בן עוליל בערי החוף במרוקו, וכותבו מבקש מהנמען להעניק לבן עוליל, יליד מרוקו, מכתב המלצה כדי שיזכה להגנתם ולשירותיהם של הקונסולים הבריטים במרוקו. הוא מזכיר שלורד פלמרסטון נתן לבן עוליל מכתב כזה ב־1850, והדבר הועיל במילוי שליחותו.

British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews 96 G1 Russell S' Bloomsbury Square, W.C.

London, 7  January 1867

To the Right Honourable Lord Stanley

My Lord,

The Rev. Abraham Ben Oliel, one of the Missionaries of the above Society, stationed at Oran in Algeria, is about to visit the coast of Morocco, of which country he is a native, and is anxious to obtain from your Lordship a letter of recommendation to the protection and good offices of Her Majesty's Consuls in Morocco and the Mediterranean.

The late Lord Palmerston gave Mr Ben Oliel a letter of a similar kind dated May 22, 1850,  which was often of great service.

Mr Ben Oliel, though a native of Morocco, was educated in this country, is an ordained missionary of many years standing, possesses the entire confidence of the Committee on whose behalf I am instructed to make this application.

I am, my Lord Your Lordship's most obedient servant John Gill

Association Secretary of above Society

תעודה מספר 2

14 בינואר 1867. תשובת משרד החוץ לפנייה הנ״ל: מצורף מכתב המלצה בזכות מתן סיוע קונסולרי לבן עוליל, אבל אין הוא זכאי לחסות רשמית, בהיותו נתין של הסולטאן.

F.O. Jan[uary] 14, 1867

Draft

Society for Propagation of the Gospel among the Jews 96 Great Russell S׳ Bloomsbury

Sir,

In compliance with the request contained in your letter of the 7th Inst. I am directed by Lord Stanley to transmit to you the accompanying letter toHM's Consuls in Morocco and the Mediterranean in favor of the Revd Abraham Ben Oliel.

I am however to request you will inform Mr Ben Oliel that that letter is given for the purpose of obtaining for him that ordinary assistance which HM's consuls might be able with propriety to give, but that it would not be proper for them to assure a right to protect in Morocco a native born Subject of the Sultan of Morocco.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-אחרי ההמרה

שלושה־עשר חגי השבתאיםהתנועה השבתאית במרוקו

כאמור, לוח מועדי הכת השבתאית כלל שלושה־עשר מועדים, ואלה הם:

 

  1. י״ז במיון – מועד צמח
  2. ב״א בסיון – נמשח למשיח לפי גירסה אחת על־ידי אליהו ולפי גירסה אחרת על־ידי נתן העזתי
  3. כ״ד בסיון – כתבו להם עצם היום הזה

 4     ט׳ בתמוז – התחלת לבוש הנפש  

  1. י״ז בתמוז – ראשון להורתו
  2. כ״ג בתמוז – חג המאורות
  3. כ״ד בתמוז – שבת קודש
  4. ג׳ באב – התחלת עטרת תפארת
  5. ט׳ באב – חג השמחות
  6. ט״ו באב – יום שנמלך

11    ט׳׳ז בכסליו – פורים

12    כ״א באדר – יום שנולד

13    ב״ח באדר – יום שנימול

אכן חדירתה של השבתאות למרוקו היתה עמוקה, התפשטותה מהירה והשתרשותה חזקה. התנועה התפרסה לאורך ולרוחב ולפי עצמת חדירתה אפשר להסיק כאילו ההתערות לתנועה לא היתה רצינית, אך עיון מעמיק בחליפת המכתבים בין ששפורטש לבין חכמי סאלי מראה שמאבק עיקש, מר ואכזר היה נטוש בין שומרי אמוני ישראל לבין בעלי האמונה החדשה.

האחרונים היו לא רק קיצוניים ואדוקים אלא אף תוקפנים. הם ניסו אמנם גם בדרכי שכנוע ובדרכי נועם להפיץ את אמונתם במשיח בין ההמונים. אך כשלא הצליחו בדרכי נועם, לא בחלו בשום אמצעי על מנת להביא חסידים תחת כנפי אמונתם. הם הכריזו חרמות, והטילו נידוים על כל מי שלא קיים מצוות הכת, ועל כל מי שלא אכל ושתה בימי הצומות המסורתיים. זכורה לנו טרונייתו של ר׳ אהרון הסבעוני: ״ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב.״

מתוך הספר " מלכי רבנן "

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

 

התנועה היכתה שרשים כה חזקים עד שאפילו המפנה הדרמטי שחל בה עם מעשה ההמרה של המשיח לא הניא את חסידיה מדרכם הנלוזה נהפוך הוא, הם קיבלו עליהם את צידוק מעשה ההמרה כפי שהוסבר על־ידי הוגי הדעות של התנועה, כמו נתן העזתי, שמואל פרימו, אברהב היָכיני ויותר מאוחר על־ידי אברהם מיכאל קארדוזו. לשוא מתנחם ששפורטש ומלמד זכות על יהודי מרוקו ואפריקה שהמשיכו לבטל את תענית ט׳ באב תב״ז(1667), מפני שמעשה ההמרה לא נודע להם כביכול במכתבו אל רבני אמסטרדם כותב ששפורטש: ״וידע כל איש בישראל כי בכל אפריקא או רובה התקינו עצמם לבטל יום ט׳ באב, וקצתם ביטלוהו בפועל ואין עליהם כל כך אשם, כי היו בטוחים על דבר משיחם ונביאם… אך לא נודע להם מהמרת דת (ההדגשה שלי א.מ.) ולכן בברבריא טראבאבליס (טריפולי) וארגיל (אלג׳יר) וסאלי שקיבלו שמועות ההמרה אגב שיטפא (דרך חיפזון) ולא היתה אצלם ההמרה ודאית כי אם בספק, התענו בט״ב, אבל לא נהגו בו דין כל ה׳ עינויים שנעלו סנדליהם וגם לא קראו קינות כמנהג, עד שישמעו האמת ויאמנו, אך עיר מארויקוש ואספי שהיו רחוקים ולא נשמעה אצלם שמועת ההמרה כמו שנשמעה בסאלי בשבוע שחל להיות בו ט״ב עשו אותו יום משתה ושמחה.״

 הסנגוריה שמללמד ששפורטש עליהם אין לה על מה לסמוך שאכן שמועת ההמרה הגיעה אליהם ולא אגב שטפא אלא בצורה ״ודאית״ ולא זו בלבד ששמועת ההמרה לא החזירה אותם מדרכם הרעה אלא אף ניסו למצוא לה צידוק. וכך מתרץ ומסביר ר׳ יעקב בךסעדון מסאלי, האידיאולוג של הכת, את מעשה ההמרה: ״ואם לבש הצניף הטהור כבר השיב על זה מוהר״ר נתן להר"ה חמיץ שארע לו זה מעוונות ישראל ואירע לו מה שאירע לאסתר המלכה שהיתה אוכלת מאכלות אסורות והיה אומר מרדכי הצדיק לא לחינם נלקחה אסתר ובאה הגאולה על ידה. כך יהיה בע״ה.״

מרוקו בדרך לעצמאות. מבצע יכין – שמואל שגב

 

מרוקו בדרך לעצמאות.מבצע יכין

מבין שלוש מדינות המגרב מרוקו הייתה הראשונה שפתחה במאבק לעצמאותה. בנאום בטנג'יר ב – 10 באפריל 1947, קרא הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף, למרד נגד צרפת. אך מאבקה של מרוקו לעצמאות לא היה קל.

 לאחר אובדן קיסרותה באסיה, נחרדה צרפת מפני גורל דומה באפריקה והיא חששה פן אובדן מאחזיה במגרב, יבטל את מעמדה כמעצמה גדולה בזירה הבינלאומית. ב -44 שנות נוכחותה במרוקו, השקיעה צרפת במדינה זו מאות מיליארדים של פרנקים וסחר החוץ שלה היה תלוי במאוד בשוק הצפון אפריקני.

מרוקו סיפקה לצרפת כוח אדם לצבאה, חומרי גלם לתעשייתה ורבבות עובדים בלתי מקצועיים. " ללא צפון אפריקה, לא תהיה לנו היסטוריה במאה ה- 21. נהגו לומר מדינאים ומפקדי צבא צרפתיים שונים.

מרוקו היה המדינה המערבית ביותר בעולם הערבי ובגלל מיקומה הגיאוגראפי ובשל מציאותם של רכסי הרים גבוהים בתחומיה, היא נשארה מבודדת במקצת מהעולם הערבי. לעומת הדרום המדברי, האקלים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון הוא נוח והמדינה משופעת בכרמים, מטעי זיתים, יבולי תירס ויערות.

450 אלף צרפתים ואירופים – ספרדים בעיקר – הקימו במרוקו חווה חקלאית רחבות ידיים, מטופחות יפה ומשופעות במים והפריחו את הגבעות השוממות. מהנדסים צרפתיים הפיקו ממכרותיה כמויות גדולות של מנגן והעלו את מרוקו לדרגת יצואנית הפוספאטים ה -6 בעולם.

בערי החוף הצפופות, שאותן מקשרת רשת מודרנית של כבישים, טלפון ומסילות ברזל – צמחו כמה גורדי שחקים, שהצלו על הרובעים העניים הישנים. כך, למשל, קזבלנקה, שהייתה נמל דייגים עלוב לפני הכיבוש הצרפתי, הפכה לבירתה המסחרית של מרוקו והתחרתה בהצלחה ברבאט, בירתה המנהלית של המדינה.

 ההתעניינות הצרפתית במרוקו החלה בסוף המאה – 17. שגריר מיוחד מטעם לאוי ה – 14 מצא במרוקו קיסרות פיאודאלית אדירה, שנשלטה ביד רמה על ידי מולאי איסמאעיל " צמא הדם " 1672 – 1727. הלה היה השליט השני בשושלת העלווית ובימיו הייתה מרוקו שקטה ומאוחדת, יותר מאשר אי פעם בעבר.

בין הישגיו הגדולים של איסמאעיל מנו את כיבוש לראש – ב- 1683 שהייתה בשליטה ספרדית מאז 1610 ואת כיבוש טנג'יר – 1684 – שהייתה בשליטה בריטית מאז 1662. בשנת 1682, חתם מולאי איסמאעיל על חוזה מסחרי עם צרפת, שעל פיו הוענק לה מעמד  " המדינה המועדפת ביותר ".

לאיסמאעיל היו 549 נשים ופילגשות וכינויו " צמא הדם " בא לו בשל מצוותו לחנוק את בנותיו, מיד בהוולדן. על כן לא ייפלא שכאשר ביקש איסמאעיל את ידה של בת מלך צרפת, סירב לואי ה – 14 שבתו תהיה אשתו ה – 550 של שליט מרוקו.

לאחר מותו של איסמאעיל, פרצה מלחמת ירושה אכזרית בין 800 בניו והמאבקים הממושכים ערערו את השלטון והביא להתפוררותו ההדרגתית.

התחרות האימפריאליסטית באפריקה במאה ה- 19, מצאה את מרוקו במצב של תוהו ובוהו מוחלט. לאחר כיבוש אלג'יריה בשנת 1830, לטשה צרפת את עיניה גם לתוניסיה ולמרוקו. אך רק ב – 1904, הכירה בריטניה בזכויותיה של צרפת במרוקו, בתמורה להכרה צרפתית במעמד הבכורה של בריטניה במצרים.

לאחר שני סכסוכים עם ספרד וגרמניה, חתם סולטאן מרוקו ב – 1912 על חוזה פאס, שהפך את ארצו לפרוטקטוראט צרפתי והגנרל הוברט ליוטיי, נתמנה כנציב עליון צרפתי ראשון במרקאש.

ליוטיי היה האחרון בין בוני האימפריה הצרפתיים. לאחר שסייע להשליט את מרותה של צרפת בהודו סין ובאלג'יריה, בא קצין פרשים נועז זה, להשליט סדר גם במרוקו, " בשמו ולמענו של הסולטאן. במשך 13 שנים, שלט ליוטיי במרוקו ביד רמה.

הוא היה שליט נאור ותרם רבות לפיתוחה של המדינה ולאכיפת החוק והסדר בה. לפי מיטב השיטות הקולוניאליות של אותם הימים, פעל גם ליוטיי לפי הכלל של " הפרד ומשול " וניסה לזרוע פירוד בין שבטי הברברים לבין הערבים. הברברים, יושבי ההרים, הם צאצאיהם של תושבי צפון אפריקה הקדומים, שבשנת 455 סייעו לוונדאלים להחריב את רומא.

לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 684, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם והחל משנת 711 הם מילאו תקפיד חשוב בכיבושה של ספרד. ליוטיי הצליח לקנות את נאמנותם של הברברים והוא הסתייע בהם רבות לדיכוי מהומות ומרידות מקומיות.

הצלחתו של ליוטיי הביאה לגל גואה של התיישבות צרפתית במרוקו. המתיישבים הצרפתים הוקסמו מעושרה של המדינה, מאקלימה הנוח ומיפי נופיה. אך ככל שתנועת ההתנחלות הצרפתית התרחבה – כך גברה ההתנגדות לנוכחותם והתביעה לעצמאות הלאומית של מרוקו התחזקה.

גלי המרי התכופים, הולידו תנועה לאומית חזקה, שתבעה להגביל את סמכויות הפרוטקטוראט הצרפתי. תנועה זו התחזקה מאוד עם שובם ההדרגתי של כמיליון פועלים מרוקנים, שיצאו לעבודה בצרפת. הללו הביאו עמם לא רק את נשותיהם הצרפתיות היפות והמשכילות, אלא גם את חופש הארגון באיגודים מקצועיים, את התביעות לשיפור תנאי השכר וכמובן – את זכות השיבה ואת חופש ההצבעה.

עיר קטנה ואנשים בה לא מעט. מארץ מבוא השמש – הירשברג

                          עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.מארץ מבוא השמש

היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.

אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.

בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.

יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.

עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.

נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לאחר מכן.

בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.

ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.

הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.  

" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה. וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ".

فصول في تاريخ العرب والاسلام باللغة العبرية

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

דבר בעל חשיבות הוא, שמשפחה זו של האשם, וביחוד עבד אלמטלב, היו לה קשרי משפחה עם אלמדינה — עד שהמשורר של העיר אלמדינה, חסאן בן ת׳אבת, יכול היה לומר: ״אנו — אנשי אלמדינה — ילדנו את האיש הגדול ביותר של קריש, ילדנו את הנביא הטוב ממשפחת האשם״. מוחמד גם הובא, בהיותו ילד, אל העיר אלמדינה.

אביו. מוחמד הוא בן עבדאללה. צריך להודות, כי השמות האלה כמעט שאינם מצויים בכל המספר העצום של הכתובות אשר היו לפני מוחמד בחצי־האי ערב ובשירה. זמן מה רווחה דעה, כי שני השמות, גם מוחמד וגם עבדאללה, הם שמות בדויים. יש חוקרים אשר עשו את מוחמד לאסופי ושתוקי שאין לו יחוס. ההיסטוריונים הערבים אומרים על מי שנקרא עבדאללה, כי קודם האסלאם היה נקרא עבד מַנַאת וכיוצא בזה. אפשר שחילוף כזה קרה גם כאן. נכון הדבר, שהשמות הללו בלתי מצויים. על כל פנים, אין- ספק שלא רק שהכירו במוחמד כאיש בן משפחת האשם, אלא שגם לו היתה הרגשה משפחתית חזקה. הרי אנו קוראים בסורה 26, פסוק 214: ״הזהר את משפחתך הקרובה״, כלומר, שקודם כל ראה מוחמד את עצמו כשליח אל בני ביתו ומשפחתו.

הערת פרופסור רובין לפסוק הזה בספרו " הקוראן "

בני משפחתך הקרובים : מפרשים שפסוק זה נגלה למוחמד בראשית דרכו, שעת שפעל כנביא רק בחוג מצומצם של בני שבטו

תאריו לידתו. את התאריך המדוייק של יום הולדתו אפשר ללמוד מיום מותו. מוחמד מת ב־8 ביוני שנת 632 : 12 ברביע אל אלאַוַל. – הוא החודש השלישי.  ידוע, שלפי האגדה (אנו דורשים את הפסוק ״את מספר ימיך אמלא״, שמות כ״ג, כו) נפטר משה רבנו ביום הולדתו. על כן אומרים גם המוסלמים שמוחמד נפטר ביום הולדתו, ועושים את יום הולדתו ביום מותו. אולם זו רק אגדה שאינה חשובה בביוגראפיה שלו. במסורות שונות נמסר שמוחמד היה בן 60—65 שנה במותו, כלומר, מכיוון שמת בשנת 632, הרי שנולד בשנת 570 לערך (היא ״שנת הפיל״ במסורת). ה. למנס – הנרי למנס כומר קתולי בלתי 1862-1937, היה מזרחן ידוע, שכתבה מחקרים רבים מאוד. ספרו " האסלאם, אמונותיו ומסדותיו " הופיע גם בתרגום עברי של י.יץ ריבלין ירושלים תשט"ו – כתב מחקר ארוך בשאלה זו והוא מקצר את שנותיו של מוחמד ב־10 שנים. הוא קבע את שנת הולדתו ב־580. לדעתי, אין אנו יכולים להגיע לידיעה מדויקת בעניין זה: לפי המסורת המוסלמית היה מוחמד בן 62 בערך במותו. באלמדינה היה עשר וחצי שנים. את זמן שליחותו מעריכים ב־10—15 שנה. מכאן, שהתחיל להתנבא בגיל 40. יש כאן תיאוריה, שאדם מתחיל להיות נביא כשהוא מגיע לשלמות שכלית גמורה.׳ מתקבל אולי על הדעת, שהיה קצת יותר צעיר בתחילת נבואתו. אולי נהיה קרובים יותר לאמת אם נקבל את ההנחה שמוחמד נולד בשנת 580 והיה קצת למעלה מבן 30 כשהתחיל בנבואתו.

נעוריו של מוחמד. על כך יש לנו עדות מפורשת בסורה 93, בפסוקים 6—8. שם נאמר: ״אלהים מצא אותך יתום ואסף אותך, מצא אותך תועה ונחה אותך בדרך, מצא אותך עני והעשיר אותך״. כלומר, שבנעוריו היה מוחמד יתום, היה עובד אלילים והיה עני, ועוד קודם שהיה לנביא נשתנה גורלו לטובה.

שם אמו אַמִינַה, בת לאחת המשפחות של קריש. גם זו לא היתה מהמשפחות החשובות ביותר, אך גם לא מהנחשלות ביותר. מוחמד ניתן לאשה בדווית ליניקה. מנהג זה היה מקובל. מציאותו אצל המינקת במדבר משמשת מקור לאגדה מפורסמת, אגדה הקשורה בסורה 94, פסוק 1: ״האם לא הרחבנו לך את לבך״. האגדה תפסה את הפסוק הזה בצורה מילולית, כלומר: האם לא פתחנו לך את החזה ?— היא מספרת שבאו שני מלאכים אשר חתכו את חזהו של מוחמד, הוציאו ממנו את הלב, רחצו את הלב בשלג והחזירו את הלב כשכולו נקי. סיפור זה נמצא בתיאור ילדותו של מוחמד ונמצא פעם נוספת בקשר לסיפור קריאתו הנבואית. סיפור זה נמצא גם אצל עמים אחרים בתור סיפור של הקדשה לנבואה.

אמו לקחה אותו אל אלמדינה. כשחזרה משם — והוא רק בן שש — נפטרה גם היא, והוא היה אצל זקנו ולאחר מכן אצל דודו אבו טאלב. בנעוריו נסע לסוריה, לעיר בֻצרָא. בקשר לכך מספרת המסורת את הסיפור על הנזיר בַּחִירָא, שהכיר בו אות חותם הנבואה: כתם בין שתי כתפיו (אני מניח, שלמוחמד היה כתם כזה ועל כן אמרו שהוא סימן לנבואה). טור אנדרי – מזרחן שוודי דגול, בספרו על מוחמד, אומר שהסיפורים האלה על נסיעותיו של מוחמד אינם יכולים להיות אמת, שאלמלא כן צריך היה לדעת יותר על הנצרות, שהרי רואים בקוראן, כי מימיו — כך טוען טור אנדרי — לא היה לו למוחמד קשר ממשי ישיר עם נוצרים. על זה אני משיב, שספק זה של טור אנדרי אינו במקומו, שכן באותן השנים עדיין לא התעניין מוחמד בשאלות דתיות. בימים ההם היה מוחמד סוחר ולא התעניין בענייני דת. אך אני סבור, —נסיעות האלו השפיעו עליו מצד אחר. הן נתנו לו את האידיאה מהו שלטון כאורגן ומהי מדינה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר