ארכיון יומי: 9 ביוני 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת במדבר בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד     מוסר בלערבי פרשת במדבר תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יחכילנה לפסוק. אלי רבבי קאל למשה רבינו באש יחשב ישראל. וקאלו אלי הווא ואהרון ונשיאים יחשבו מעה בעצ'הם ישראל. מלי עמרו 20 שנה ופוק. וקאלו מה יחשבושי הלויים. ועמלו לחשאב. וטלעו שבט ראובן 46500 שבט שמעון 59300 שבט גד 45650 שבט יהודה 74600 שבט יששכר 54400 שבט זבולון 57400 שבט אפרים 40500 שבט מנשה 32200 שבט בנימין 35400 שבט דן 62700 שבט אשר 41500 שבט נפתלי 53400 זמלה 603550. ורבבי וצא משה רבינו באש מה יחשבשי הלויים מעה ישראל. והומאן אלי יווליו מווכלין עלא למשכן ולמאעון מתאעו לכל. אלי הומאן אלי יחמלו וקתלי יספרו. והומאן אלי ינחיוו והומאן אלי ירזעו. ויסכנו דאייר עלא למשכן. 
ורבבי וצא משה רבינו. כל שבט יוולי ענדו דגל ואחדו. ויתקצמו השבטים עלא ארבעה. כל תלאת שבטים יקעדו מן זיהה מתאע למשכן. שבט יהודה ויששכר וזבולון יקעדו פשרק. ומעה בעצ'הם חשאבהם 186400. ווקתלי חיספרו יבדאו ימשיו הומאן לאוולין. ופלקקבלי שבט ראובן שמעון גד ומעה בעצ'הם חשאבהם 151450. והומאן ימשיו התאניין וקתלי יספרו. ובאעד מה ימשיוו הזוז האדון. ימשיו הלויים ומעאהם למשכן. ומן באעד ימשיו אפרים ומנשה ובנימין. וחשאבהם מעה בעצ'הם 108100.והומאן קאעדין פלגרבי. ולאכראניין הומאן דן ואשר ונפתלי. חשאבהם מעה בעצ'הם 157600. והומאן קאעדין פלבחרי . 
ורבבי קאל למשה רבינו. אלי לבכורות הומאן מקדשין ענד רבבי. ומן סירת אלי ישראל עמלו לעגל. רבבי חיבדל לבכורות בלויים. ובהאדה רבבי קאלו אחשב הלויים ואחשב לבכורות. והלויים חשבהם מלי עמרו שהר אלי הווא מה עדשי נפל. מאענאהה ינזם יעיש. וחשבהם משה. לוי ענדו 3 ולאד. גרשון קהת ומררי. חשאב בני גרשון 7500. ונשיא מתאעהם אליסף בן לאל. חשאב בני קהת 8600. ונשיא מתאעהם אליצפן בן עזיאל. בני מררי חשאבהם 6200. ונשיא מתאעהם צוריאל בן אביחיל. ונשיא מתאע הנשיאים מתאע שבט לוי. אלעזר בן אהרון. לחשאב מתאע הלויים לכל 22000. ומן באעד חשב משה רבינו לבכורות מתאע ישראל מלי עמרו שהר. ולקאהם 22273. ורבבי קאל למשה אלי הלויים כדאו לקדושה מתאע לבכורות. לאכן תמה 273 בכורות זאיידין עלא הלויים. רבבי קאל למשה אלי לבכורות האדוך ילזמהם ידפעו כל ואחד 5 שקלים בשקל הקדש. ולאכן האשכון אלי ירצ'ה ידפע. האש עמל משה. כדה 22370 ורקה. עלא ה22000 כתב לוי. ועלה 273 כתב 5 שקלים. וכל בכור יאכד ורקה. אלי טלעתלו לוי ימשי ירווח. ואלי טלעתלו 5 שקלים ידפע 5 שקלים. 
ומן באעד רבבי קאל למשה באש יחשב בני קהת מן עמר 30 חתה ל50. אלי הומאן יצלחו לעבודת המשכן. עלא כאטר אלי אקל מן 30 מאזאל נאקץ פי קוותו. ואלי עדדה לכמסין חתנקץ לקווה מתאעהו. ובהאדה הלויים מה יבדאו עבודת המשכן כאן מלי עמרו 30 חתה לכמסין . 
פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי הרש"י ז"ל פסר עלא לחשאב מתאע ישראל וקאל. אלי רבבי מן כתרת למעזה מתאעו לינה דימה יחשבנה. וקתלי כרזו מן מצרים חשבהם ופי עוון לעגל חשבהם באש יערף קדאש צאטו ותווה וקתלי חינזל השכינה עליהם חשבהם פי ואחד פי ניסן וקפו למשכן ופי ואחד פי אייר חשבהם. הוני ואחד ינשד. אלי אחנאן נשופו הנסים ונפלאות אלי עמלהום רבבי

 לאבאתנה פי מצרים ובאעד מה כרזו מן מצרים קריעת ים סוף למן לבאר וקדאש מן עזובאת אוכרין יביין למעזה אלי יעזנה רבבי. חכאית לחשאב האדי מה תזי שיי קבאלת לעזאייב אלי עמלהומלנה רבבי. ומה נקולושי מתוך חיבתן. מאענאהה מן סירת אלי יעזנה יאסר ומוש באש יוורילנה למעזה מתאענה ענדו. כאן איכאך. מה כאנשי יכתבהה פלפסוק. ומלי כתבהה. יביין אלי יחב יקוללנה למעזה אלי יעזנה.

מערוף אלי קאלו לחז"ל. ישראל מומר ישראל הוא. ואחד הוני ינשד. עלאש. תי הווא מה עאדשי יעמל הדין עלאש יסתממה ישראל. אחנאן מה יסעדנאשי. חנתעאקבו פי זרתו. אלי מערוף. אלי ישראל ערבים זה לזה. מאענאהה כל יהודי אלי יעמל עבירה קאעדין נתעאקבו פי זרתו אחנאן. הזוואב הווא. אלי מהמה עמל ליהודי ענדו מעזה כאצה ענד רבבי. חתתה ואלו אלי הווא מה קאעדשי באהי. כיף מה קאלו לחז"ל כיפאש רבבי יקבלנה בתשובה ומערוף אלי אחנאן חנעאוודו נעמלו הדנוב. וזאוובו. אלי האך הדקיקה מתאע צפאוות לקלב מתאע לעבד. ענד רבבי חאזה מליחה יאסר. ומוסתעד יסאמחלו הדנוב מתאעהו לכל בהאך הדקיקה האדיך. והוני האדה אלי חב ירמזלנה לפסוק אלי פסרו הרש"י ז'ל. רבבי קאללנה אלי הווא יעזנה דימה. ותלאת חאלאת אלי זאבום כל ואחדה וכיפאש כאנו ישראל וקתהה. וקת יציאת מצרים מאזאלו מה קבלושי התורה כאן יחבנה יאסר. וקתלי עמלו לעגל אלי וקתהה ישראל מוש באהיין כיף כיף ורא מחבתו לינה. ווקתלי חינזל השכינה עלינה אלי וקתהה כאנו ישראל פי חאלה מתאע קדושה כבירה יאסר. חב יפאהמנה הוני אלי דימה יחבנה. כאן וקת מאזאל מה נערפו שיי. כאן רשעים. האו צדיקים. למעזה מתאע רבבי כבירה יאסר לינה חתתה וקתלי רשעים. והאדה האש יקצד הרש"י ז"ל באחד בניסן הוקם המשכן באחד באייר מנה אותם. מאענאהה אלי וקתהה וקת שריית השכינה אכתר וקת ישראל קדושים. והאדאך עלאש הרש"י ז"ל מה כתבשי עלא לחשאב לכראני אקבל מה ינפטר משה רבינו. אלי האדאך מה ענדנה מה נתעלמו מנו.

אכוואני לעזאז. פי חג השבועות נקראוו מגילת רות. נשדה מערופה עלאש נקראו מגילת רות פי שבועות. לחז"ל זאוובו פיהה ברשה זוואבאת. אחנאן חנחאוולו נזאוובו עלא קד לחידוש מתאענה אלי כתבנה. אלי מערוף רות הייא גר צדק. ולחז"ל קאלו קשים גרים לישראל כספחת בעור. עלאש. עלא כאטר כאן הומאן חייתבתו למצוות. חיוולי קטרוג עלא ישראל כיפאש לגרים יתבתו למצוות וישראל לא. כאן מה חייתבתושי למצוות. חייזידולנה דנוב עלא דנובנה. לאכן פי חג השבועות. וקת אלי תעטאת התורה לישראל. וקתהה ישראל לכל פי רמה כבירה מתאע קדושה. אלי כל ואחד ענדו מחס. יחס אלי נהארתהה תבדל. וזכות כביר אלי הווא יהודי. ובהאדה נזמו נדכרו גרי צדק כיף רות. אלי בלעכס נתשרפו ביהה. אלי חתתה אחנאן וקתהה צדיקים ותזיד רות תקווילנה לאמונה מתאענה. ולפרחה מתאענה אלי אחנאן מן עם ישראל. תממה נשדה. עלאש ואחד וקתלי ימשי ללכותל יהבטולו דמוע מן עיניה. כאן עלא לחרבן. כאן יוולי בכה מתאע חסרה. לאכן נשופו אלי הנאס פרחאנה ותהבט פדמוע. האדוך דמוע מתאע התרגשות. אלי גאדי כל ואחד יחס רוחו קריב לרבבי. ומן כתרת להתרגשות מתאעו אלי הווא קריב לרבבי יבדה יהבט פדמוע. דקאייק מתאע קדושה כבירה יאסר. הזמעה אלי פאתת. תממה ואחדה בנת רוסייה אלי בוהה יהודי ואמהה גוייה תגיירת באעד מה עדאת תהליכי לגיור לכל. עדאווהה

 ושפנאהה. כאנת עאדייה. וקתלי קראת שמע ישראל בדאוו הדמוע הבטין מן עיניהה. עלאש. האש מבכיהה. וקת מתאע התרגשות. וקת מתאע קדושה. וקת מתאע תקריב לרבבי מה ינזמשי לעבד מה יהבטשי הדמוע פלווקת האדאך. ובהאדה אחנאן ילזמנה נסתגללו חג השבועות פי קדושה כבירה.  לילת שבועות וקתלי נבאתו פצלה נתלתהאוו בלקראייה מוש בדווה. לעיד השנה תלאת הייאם. מה תממה חתתה עדר באש מה נשדושי סדור פי ידנה ונקראוו כל ואחד אלי ינזם. עלא לאקל משלי אזהרות ורות ושוייה תהלים. אלי נהאר שבועות נהאר לפטירה מתאע דוד המלך. ווקתלי נקראוו מגילת רות נפאהמו קימתנה ונערפו עלאש תכלקנה ועלאש אחנאן מבדלין עלא בקיית לעולם. ונזיבו הוני מעשה אלי ואחד תלמיד חכם כאן ענדו מועאמלאת כבירה פי זמיע לעולם. ובהאדה כאן דימה יספר. מן זמלת לבלדאן אלי ימשילהם כאן ימשי ללהנד. ואחד מן הנאס אלי כאן ענדו מעאהום מועאמלאת כבירה. כאן וקתלי ישופו יוקפלו. באעד קדאש מן מררה נשדו. קאלו האשביך וקתלי תקאבלני תוקפלי. קאלו אנתין מה תערפשי קימתך. אנתין ראך יהודי. הוני תבהדל. קאלו השנווה זאייד פיה ליהודי. קאלו אנתין מן לקום למוכטאר אלי כטארו רבבי. חב באש יפאהמו אלי אחנאן כיפנה כיף לעבאד לכל. קאלו לא. האנה נערף ונחס אלי אנתון ענדוכם קימה כבירה ענד רבבי וילזמכם לאחתיראם. ובלאכץ נאס כיפך אלי יתבתו הדין מליח. וקד מה חאוול מעאהו באש מה עאדשי יוקפלו אלי איכה קאעד יחשמו. שיי. מה חבשי יפהם. קאלו האנה מה קאעדשי נעמל לקצ'ר ליך אנתין. האנה קאעד נעמל קצ'ר לרבבי. פלאכר סכת עליה. האש חייעמלו. פי ישראל הנאס אלי בעאד עלא הדין. ברשה מנהם באעד מה יכמלו הצבא ימשיו יעמלו דורה שת שהור האו עאם פלעולם. ויאסר מנהם ימשיוו ללהנד. וברשה מנהם ידורו עלא חאזה רוחאנייה. ולחאל אלי הייא קדאמום. והנאס האדון יווליו יכרהו הדתיים. נהאר התלמיד חכם האדה פלהנד קאבלו ואחד מן הזמאעה האדון. ובדה יתכלם מעאהו במחקראנייה ומכרהאנייה. התלמיד חכם מתאענה האדה קד מה חאוול באש יפסרלו ויםאהמו שיי. מכו מכסול במכרהאניית הדתיים. פלאכר נשדו מנין קאעד תזיב לפלוס. קאלו נכדם כל מררה שוייה ונצרף. וקתהה טלעתלו פכרה. קאלו ענדי ואחד צאחבי הוני כאן תחב כדמה תווה נתווצטלך תכדם ענדו. קאלו תעמל מזייה. לאכן לחאזה האדי מה חתבדלישי פכרי פדתיים. קאלו האש דכל דתיים וחילונים אחנאן כולנה יהוד ונעאוונו בעצ'נה. רפעו ענד צאחבו ופרח ביה יאסר אלי יחב יעמל מזייה לצאחבו. באעד תלאת שהור התלמיד חכם מתאענה פי בירו קאלולו תממה ואחד יחב יקאבלו ושאדד צחיח באש יקאבלו תווה. קאלום כללי ידכ.ל שלם עליה קאלו מה עקלתנישי. קאלו לא. קאלו אלי תקאבלנה פלהנד. קאלו תפכרתך. כמלת הדורה מתאעך. קאלו שלמת פיהה. קאלו עלאש. קאלו להנדאוי אלי רפעתני נכדם ענדו בדללי לפכרה מתאעי זמלה. קאלי זאיי דור פלהנד עלא הרוחאנייאת והרוחאנייאת לכל פי בלאדך. פלאוול מה עביתשי ביה. ולאכן כל מררה כאן יחכיה מעאייה עלא קימת ליהוד. קלתלו יאכי אנתין יהודיץ קאלי האנה מה זכיתשי באש נוולי יהודי. לאכן אנתין רבבי יחבך אלי כלאך יהודי. יאכי קמת רווחת ונחב נוולי יהודי. קאלו אלי מה נזם יעמלו חד מעאך עמלו ואחד הנדאווי. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו-haftara parachat Nasso

מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו \Maftir et haftara parachat Nasso \ haftarah Nasso

קד אל־מא, א־ רמי-מנהגי שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

קד אל־מא, א־ רמי

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

כאמור מנהג ניסוך המים במרוקו נקרא ״אדרמאמי״, אולם השם הנכון הוא:  קד אלמא א-רמי ־י, היינו : מנת מים [מדודה], שפוך! אך מאחר וברוב אזורי המדינה, היהודים ביטאו את האות ק כמו שמבטאים האות א, לכן השם השתבש ונהפך למילת ״אדרמאמי״.

אל־ מקחנא־ אל־ באת׳ות׳ו

כדי לשתף את הילדים בשמחה, ההורים נהגו לקנות לילדיהם משאבות קטנות עשויות מפח לבן. במכנאס קראו למשאבות אלו ״אל־מקחנא״ . ביתר הערים, היא נקראה ״באת׳ות׳ו״. בתיטואן היא נקראת ״בוצ׳יצ׳ו״. בכפרים שבהרי האטלאס, השתמשו ב״קרנות״ במקום ״באת׳ות׳ו״ .

ה״באת׳ות׳ו״ היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג־כעין בוכנה. האריג ספג את המים ועצר בעדו, ורק אחרי פעולת משיכה אחורה ודחיפה קדימה של הידית, הותזו המים מהמשאבה.

בעלי אמצעים לא הסתפקו במשאבות פח לבן וקנו לילדיהם משאבות עשויות פח פליז או גם נחושת. הילדים תפסו ״עמדות״ על גגות הבתים כשהם מצויידים במשאבותיהם ובמאגרי מים על ידם, והתיזו מים ללא הבחנה וללא כל התחשבות, על כל עובר ושב ב־מללאח, בעוד הוריהם ״מסייעים להם״ בשפיכת דליים מלאים גם הם על העוברים ושבים.

ה״שחקנים״ ארבו גם לחתנים ולכלות הטריים אם הזדמנו בשכונה והוריקו עליהם מנות מים בשפע, והללו קיבלו את המתנה בשמחה וגם ראו בזה סימן ברכה לפוריות. היה מקובל, כי אדם שנרטב ממים ששפכו עליו בחג השבועות, לא תבוא עליו רעה או מחלה בימות השנה. כן מייחסים למים סגולה נוראה לרפא חולים. המשחקים הללו היו נמשכים בשני ימי החג משעות הצהרים ועד רדת החשיכה.

הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, 98 : כל מי שנשפכו עליו מים בחג השבועות, שום רעה לא תאונה אליו וכל חולי ומדוה לא יעברו עליו במשך שנים־עשר הירחים שבין שבועות לשבועות הבא״.

טכסי חג השבועות בכפרים

טכסי החג בכפרי האטלאס שונים ממנהגי הערים הגדולות. הטכסים שם, מזכירים את תקופת ימי המקרא בארץ־ישראל. בעלי האחוזות אוספים את תבואתם בגורן, דשים וזורים. הם גם מפרישים מעשר מהשיבולים המובחרות ונותנים לעניים. האחרונים מחכים גם הם בכליון עיניים לחג השבועות כדי לזכות במתנות אלה מאת אחיהם העשירים.

נשות הכפר יוצאות חבורות חבורות לרחבת הכפר ורוקדות במעגל, כשבמרכז מניחות תוף גדול ומתופפות עליו. אחת הרקדניות עומדת במרכז, שרה בערבית או בברברית ויתר חברותיה חוזרות על הפזמון.

הגברים מבלים בבית־הכנסת ובערב לפני תפילת מנחה, קוראים את האזהרות של רבנו יצחק בן גיאת. כל אחד קורא בית, ומי שנופל בגורלו את הבית האחרון של האזהרות, נגרר על־ידי המתפללים ומובל אל מחוץ לבית־ הכנסת, ושם הוא זוכה ב״מקלחת״ קרה וחובה על כל הנוכחים להרטיב אותו מראשו ועד קרסוליו, כל אחד שופך עליו דלי מים קרים. גם ילדי הכפר מתקינים להם משאבות פח קטנות ומתיזים על כל עובר ושב. ערביי הכפרים משתתפים גם הם, ולוקחים חלק במשחקי המים.

יום שני של החג, מוקדש כולו לקריאת תהלים, ומקפידים בו להשלים את כל הספר, כן נוהגים שאחרי כל קריאת מזמור, מדליקים נר, כך שבסוף קריאת כל מאה וחמישים המזמורים שבתהלים, ידליקו מאה וחמישים נרות כנגד ק״ן מזמורים.

לילדי הכפרים יש תוכנית מיוחדת. כל ילדי הכפרים מקימים אגודה המגיעה לפעמים, עד לאלף נפשות, האגודה בוחרת גם ועד, אשר גובה כספים מאת בני הכפר, בכסף שנאסף עורכים חגיגה, ועוברים מבית לבית בכל כפר כשהם מכריזים בקול המולה: ״בעל־הבית! אנו ילדי ישראל, אנו ערבים בעד התורה שניתנה לאבותינו ביום הזה, ענה לקריאתנו והענק לנו מטובך״. כל בעל־בית מקבלם בשמחה ומעניק להם מתנות ותרומות כסף וממתקים כיכולתו. בכסף התרומות קונים בשר, פירות ומשקאות ועורכים חגיגה, בה רוקדים ושרים עד שעה מאוחרת.

יהודי לוב נוהגים להכין לפני חג השבועות, מין שיח בעל קוצים (רמז לסנה שבו נגלה השם למשה רבנו ע״ה במדבר. שמות ג׳) בבוקרו של החג נוהגים לתת לכל ילד שבעה עלים קטנטנים מהשיח הזה, הילד בולע את העלים עם מים שנשאבו מבאר מים חיים הנמצאת בדרך כלל בחצר של כל בית, וזו סגולה ללימוד תורה.

מה נשתנה הלילה הזה מליל תראנת נוף ? אבישי בר-אשר

ה. עיצוב צורניקינת היטלר

תבנית הטקסט

׳הגדה די היטליר׳ נסדרה בדיוק על פי חטיבת ה׳מגיד׳ בהגדה של פסח, דהיינו מן המילים ׳בבהילו יצאנו ממצרים׳(הקודמות לקטע ׳הא לחמא עניא׳) ועד הקטע ׳לפיכך אנחנו חייבים להודות׳ שלפני ההלל. במהדורת הדפוס שימר המחבר את החלוקה הקיימת בהגדה של פסח לפסקאות ולעניינים שונים והוסיף כותרות – על פי רוב בנות מילה אחת – המצביעות על הקטע המקביל בהגדה.

לדוגמה שורת הפתיחה של השרח להגדה של פסח היא ׳בבהילו בזזרבא יצאנו ממצרים׳, וב׳הגדה די היטליר׳ הכותרת ׳בבהילו׳ – נועדה אך ורק להורות על הקטע המקביל בהגדה, ואין היא נקראת ברצף עם המשך המשפט. כמו כן סיים המחבר כמעט כל פסקה במילה המקורית החותמת את הפסקה המקבילה בשרה להגדה של פסח או במילה המתחרזת עמה. לדוגמה הוא כתב ׳ונכרזולו מדאפע אוכרין׳ (ונוציא כנגדו תותחים אחרים [שורה 105]) תמורת יועבדו מעאבד אוכרין׳(ויעבדו אלוהים אחרים); ׳ורוסיא בלכדמא מגוודא׳(ורוסיה מנצחת על המלאכה [שורה 164]) תמורת 'ונתי עריאנא ומזררדא׳(ואת עֵרֹם ועריה). בדרך כלל היקפן של הפסקאות שקול למקור בהגדה של פסח, והמחבר השתדל מאוד לשמור על המסגרת הטקסטואלית. רק במקרים מעטים ניכרים הבדלים בהיקף, למשל הקטע ׳דיינו׳ ב׳הגדה די היטליר׳ קוצר בהשוואה למקור.

חריזה

חידושו הצורני הבולט של המחבר הוא תוספת החריזה ברוב קטעי ההגדה. בדרך כלל זו חריזה רגילה, אך לעתים עוצבו מבנים מורכבים יותר של חריזה מסורגת, ועל פי רוב לא שקל המחבר את שורות הטקסט במשקל קבוע. המחויבות הכפולה, הן לתבניות הלשוניות של השרה להגדה והן לחריזה, אילצה את המחבר לבחור לעתים מילים שאינן הולמות את המסר הכללי, עד שבמקרים מסוימים מתקבל הרושם שהחריזה מכתיבה את התוכן.

חילופי שמות וביטויים ולשון נופל על לשון

הרעיון הספרותי להמיר את לשון השרח של ההגדה ואת סגנונה בסיפור חלופי הוביל במידה רבה לכך ש׳הגדה די היטליר׳ היא בכללותה ׳משחק לשוני׳ רחב היקף. הניסיון למצוא מקבילות לשוניות לאוצר המילים שבשפת המקור(על פי רוב השרח) הצמיח עושר של חילופי שמות וביטויים, שחלקם משעשע מאוד. נוסף על כך שופע החיבור מקרים שבהם הלשון נופל על לשון ההגדה של פסח ונוצרים משחקי מילים שתורמים הרבה לאופיו ההיתולי. חלק ממשחקי המילים מתבארים מיד לאור השוואת התרגום החוזר למקור העברי בהגדה של פסח. חלק אחר יערב רק לאוזנם של דוברי ערבית־יהודית, שהרי המחבר התבסס על לשון השרח להגדה. אביא כמה דוגמאות מתורגמות לתופעה זו.

  • הסיפור על חמשת החכמים שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה מוסב בהגדה על חמשת מנהיגי איטליה וגרמניה (מוסוליני, היטלר, גרינג, ריבנטרופ וצ׳אנו), שרקחו את מזימתם המרושעת בלילה. הסיפור מסתיים במשחק מילים על יסוד השרח הערבי:

׳חתתא זאו מלאכי חבלה. / והזזוהום יא סיאדנא. / ורמאוהום פלכושא דצבאח׳(עד שבאו מלאכי חבלה / וטלטלום, הו רבותינו, / והשליכום לתנור השחר [שורות 44-42]). ׳יא סיאדנא׳ הוא השרח לפנייה ׳רבותינו/ והמחבר הפך אותה למעין פנייה אנונימית אל הקורא; ׳פלכושא דצבאח/ שפירושו ׳תנור הבוקר/ הוא משחק מילים על לשון השרח כאן – ׳קריאת שמע דצבאח׳(קריאת שמע של שחרית).

ב.         במדרש על ירידת יעקב למצרים נאמר בהגדה: ׳וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבור; ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם׳. ב׳הגדה די היטליר׳ מסופר כאן על רומל היורד ממצרים, כשהוא ׳אנוס ונסוג׳(׳מקהור והרבאן׳ [שורה 138]); ובהמשך נאמר: יתעלמו מא נזל גיר לכטייא – / איללא גיר יתגררק פיהא׳(מלמד שלא רק ירד לאבדן, / אלא [גם] שקע בו [שורות 141-140]). לפנינו אפוא שני מקרים שבהם לשון נופל על לשון, הן ביחס ל׳ירידה׳ והן ביחס ל׳שקיעה׳.

ג.          במקום אחד חזר המחבר דווקא למקור העברי של ההגדה. במקום מילות ההגדה ׳ובמופתים – זה הדם׳ כתב ׳ובלעזאייב – אזי והדם׳(azi u-hdem [שורה 255]), דהיינו: ׳״ובמופתים״ – בוא וכלה׳. כאן אפוא הלשון נופל דווקא על לשון העברית.

עיקרו של דבר, דווקא ההיצמדות הלשונית הקשיחה הולידה טקסט ססגוני מאוד, אף שיסוד זה נעדר מן ההגדה של פסח לחלוטין.

האסלאם ודתות אחרות-היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

תולדות היחסים בין המדינה המוסלמית מצד אחד לנתיניה – ומאוחר יותר שכניה – חלא־מוסלמים מצד אחר, מתחילים עם תולדות חייו של הנביא. הקראן והמסורת המוסלמית מספרים לנו על המגעים שניהל מחמד עם היהודים בעיר מדינה ובצפון החִגַ׳אז, עם הנוצרים בנַג׳רַאן בדרום ועם נוצרים אחרים בצפון, ועם עובדי האלילים, שהיוו את רוב האוכלוסייה בחצי־האי ערב. לגבי עובדי האלילים הבחירה היתה ברורה: אסלאם או מוות. לגבי היהודים והנוצרים, שהיו בעלי דתות התגלות מוכרות, כלומר מבוססות על התגלויות אמיתיות, גם אם זמנן חלף, כללה הבחירה גם אפשרות שלישית: אסלאם, מוות, כניעה. הכניעה היתד. כרוכה בתשלום מס־עובד ובהכרה בעליונות המוסלמית; את גזר־דין־המוות אפשר היה להמתיק לעבדות.

בשלב מוקדם בתפקידו כשליט העיר מדינה נאבק הנביא בשלושת השבטים היהודיים שישבו במקום. שלושתם נוצחו, ועל־פי המסורת המוסלמית לשניים מהם ניתנה הבחירה בין התאסלמות לגלות, ולשלישי, בני קֻרַיְטַ׳ה, בין התאסלמות למוות. המרירות שהצטברה בשל התנגדותם של השבטים היהודיים למחמד משתקפת בדברים השליליים ברובם שנאמרים על היהודים בקראן ובתולדות החיים ובמסורות של הנביא.

מצב שונה התעורר עם כיבושו בשנת 7 להגירה(629 לסה״ג) של נווה המדבר ח׳יבר, הנמצא במרחק של כתשעים וחמישה מילין ממדינה. נווה מדבר זה, שהיה מאוכלס ביהודים, ביניהם גם אלה שהתיישבו שם אחרי שגורשו ממדינה, היה השטח הראשון שנכבש על־ידי המדינה המוסלמית והובא תחת שליטתה. יהודי ח׳יבר נכנעו לנביא אחרי כחודש וחצי של פעולות איבה וקיבלו תנאים שעל־פיהם הורשו להישאר בנווה המדבר ולעבד את אדמותיהם; אולם היה עליהם למסור למוסלמים מחצית מתוצרתם. הסכם זה היה התקדים שהתבססו עליו בדיונים משפטיים מאוחרים יותר על מעמדם של נתינים לא־מוסלמים במדינה המוסלמית. תוקפו כמקרה מנחה לא נפגם גם בעקבות גירושם של היהודים מח׳יבר בימי הח׳ליף עמר הראשון(644-634).

מגעים עם נוצרים בימי חייו של הנביא היו יחסית פחות חשובים, והרבה פחות מעוררי איבה מאשר עם יהודים. יחסיו של הנביא עם שבטים ויישובים נוצריים בצפון החג׳אז, ומאוחר יותר בדרום ערב, הוסדרו על־פי־רוב בהסכמים, שהמפורסם ביניהם הוא ההסכם שנחתם עם הנוצרים בנג׳ראן. על־פי תנאיו של הסכם זה הורשו הנוצרים לקיים את דתם ולנהל את ענייניהם בעצמם, בתנאי שישלמו מס קבוע, יארחו את נציגי הנביא, יספקו מזון למוסלמים בעתות מלחמה ויימנעו מריבית. ללא ספק, הודות ליחסים השלווים יותר שבין הנביא לנוצרים, ההתייחסות אליהם בקראן אוהדת יותר מאשר זו שאל היהודים. פיסקה שצוטטה רבות משקפת את ההתנסויות השונות של הנביא עם נאמני שתי הדתות שקדמו לו: "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים, והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו (קראן, ה 86; תרגם: י״י ריבלין). פסוקים אחרים בקראן ובמקומות אחרים, הדנים בישו, אף שאינם מקבלים את עקרונות הנצרות על טבעו של ישו ושליחותו, שותפים עם זאת להשקפה הנוצרית על פסילת היהדות. לקראת סוף חייו של הנביא המדינה המוסלמית המתפשטת באה במגע ולפעמים בעימות עם שבטים נוצריים, ומכאן ואילך משתקפת עמדה אוהדת פחות כלפי הנוצרים בכתבי הקודש ובמסורת המוסלמיים. אולם בעוד שבאורח כללי מצויה בהם עמדה אוהדת יותר כלפי הנוצרים מאשר כלפי היהודים, התפתחות החוק המוסלמי שלאחר מכן אינה מצביעה על הבדל כזה ביחס לשתי העדות.

הבעיה המדינית שעוררו היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים היתד. ברורה כבר בימי חייו של הנביא, והעקרונות לפתרונה כלולים בקראן. כשופט עליון, ולאחר מכן כשליט העדה בעיר מדינה, היו לנביא נתינים יהודים; כראש המדינה המוסלמית היו לו יחסים עם שכנים נוצרים ויהודים כאחד בחלקים אחרים של חצי־האי ערב. כבר מלכתחילה היתה זאת שאלה של כוח – הכללים שעל המדינה המוסלמית לנקוט במגעיה עם לא־מוסלמים (נתינים, שכנים ולבסוף כבושים), והעקרונות הרחבים יותר שהם ביסוד כללים אלה. הקראן מדבר מפורשות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על הנושאים הללו ומכיל את הגרעין למה שלאחר מכן הפך לשיטה מורכבת של תקנות משפטיות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר