ארכיון יומי: 25 ביוני 2016


הלאמה חלקית – חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור, והציע להפוך את בתי־הספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתי־הספר.

בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניו־יורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב.

למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתי־ספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מְרָכְּש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתי־ספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר על־ידי משרד החינוך תופסק החל מראשית אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה על־ידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם.

אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתי־הספר של אורט, לארגון הג'וינט ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך העצמאי בשפה הצרפתית.

הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בן־ג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק מבתי־הספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתי־הספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתי־הספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי.

 עם זה, דאגו בתי־הספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה גם כוח־הוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתי־הספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית. לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז ושרל בן־סימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של החברה.

בשיחותיו התכופות של בן־בַּרכָּה עם יעל ורד בפריס, עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתי־ספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתי־הספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתי־הספר שישתתפו בהן נציגי המורים, ההורים והממשלה.

Ankri -Antebi-Aouat-Aouizerat

une-histoire-fe-famillesANKRI

Patronyme d'origine espagnole, ethnique d'origine: l'habitant de la ville de Lancara en Espagne, dans la province de Léon. Cette explication paraît plus convaincante que celle avancée par le rabbin Eisenbeth, qui lui attribue une origine berbère et en donne comme illustration le village berbère portant ce nom dans le djebel Nefoussa, en Tripolitaine Confirmation de la filière espagnole: l'attestation du nom en Espagne dès le XlVème siècle et sa répartition géographique au-delà de la Tunisie, dans les trois pays du Maghreb Autres orthographes: Elankri, Lankry, Lancri, Lancry, Ankori. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Sfax), en Algérie sous la forme de Lankry et au Maroc précédé du préfixe El Elankry (dans les villes à prédominance de Megourachim d'Espagne: Tétouan, Meknès, Fès, Debdou, Boujad et Casablanca).

  1. MORDEKHAY:

 Fils de Itshak, rabbin à Fès, auteur de deux ouvrages de commentaires sur la Torah, encore manuscrits, datant de la fin du XVIIème siècle: "Harouzim shel séder" et "Parashot".

  1. SHEMOUEL:

 Rabbin à Meknès au XVIIème siècle.

  1. YEHOUDA:

Rabbin à Mogador, fin du XVIIIème siècle.

JOSEPH ANKORY:

 Militant sioniste, né à Sfax. Après avoir milité dans le mouvement des Scouts Juifs, affilié au Hachomer Hatsaïr d'extrême-gauche, il fut séduit par les idées de Jabotinsky, et fut en 1930 le fondateur du Parti Révisioniste en Tunisie. Après sa alya, il assura la rubrique sur les Juifs de Tunisie dans la revue de l'Alliance, "Mahbéret', dirigée par Abraham Elamaleh de Jérusalem.

 SERGE LANKRY:

 Cinéaste israélien d'origine tunisienne. Scénariste, metteur en scène, fondateur en 1990 d'une école des métiers du cinéma à Tel-Aviv. Auteur d'un long métrage sur fond du folklore de la vie juive tunisienne, et d'un reportage sur sa famillle, en Tunisie, en France et en Israel "Le couscous de ma mère", pour la fcnrième chaîne de la Télévision israélienne.

ETY LANKRY:

Célèbre chanteuse israé­lienne, d'origine tunisienne, qui a introduit dans la chanson israélienne un style très personnel avec une pointe d'accent français..

YEHOUDA LANKRY:

Universitaire et homme politique israélien. Député à la Knesset, représentant du parti Guesher de David Lévy, vice-président de la Chambre des Députés. Ambassadeur d'Israël en France de 1991 à 1995. Originaire de la petite bourgade de Boujade au Maroc, il est monté très jeune en Israël avec ses parents. Après des études de littérature française et un doctorat consacré à Michel Butor soutenu devant l'université de Nice, il revint en Israël et devint maire de la petite ville de développement de Galilée, Shlomi, sur une liste du Likoud. Président de la seconde chaîne de télévision, proche de David Lévy, alors ministre des Affaires Etrangères, il fut nommé ambassadeur d'Israël en France en 1991, poste qu'il conserva, malgré le changement de gouver­nement, jusqu'en 1995. A son retour en Israël, il représenta les intérêts de l'ancien président du consistoire de Paris, Bonsarad en Israël, et se mobilisa pour la création du nouveau parti à vocation sociale de David Lévy, Guesher, qui au lieu de se présenter seul aux élections de 1996, fit alliance avec le Likoud.

ANNABI : désigne celui qui est originaire d’Annaba (‘Anâba), dans l’est algérien.

ANOUN ou ANNOUN ou HANNOUN ou HANOUNA : provient de l’arabe hânî qui signifie tendre, affectueux, compatissant; le suffixe ûn est une forme augmentative, donc très tendre.

Antebi

Nom patronymique d'origine turque, ethnique de la ville d'Antab en Turquie. Ce nom était essentiellement porté en Syrie-Liban. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par des originaires de Syrie-Liban installés au Maghreb après l'occupation française, au Maroc (Fès, Casablanca) et en Algérie (Oran)

AOUAT

Nom patronymique d'origine arabe, vraissemblablement indicatif d'un trait de caractère: l'homme envieux. Autres orthographes: Aouate, Aouathe, Aouatte. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Algérie, (Oran, Blida, Alger, Constantine, Sétif, Aïn-Béida)

YVES-CLAUDE AOUAT

 Historien français originaire d'Algérie. Il a consacré sa thèse de doctorat à la situation des Juifs d'Al­gérie pendant la seconde guerre mondiale (1939-1945) et publié de nombreux articles sur le pogrom de Constantine en 1934, sur le leader communautaire Elie Gozlan, et d'autres sujets liés à l'histoire des Juifs en Algérie.

AOUIZERAT

Nom patronymique d'origine berbère au sens difficile à cerner. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Oran, Alger, Blida, Constantine, Aïn-Béida, Batna, Guelarn, Sétif, Philippeville).

אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה

וידויים וההודעות שנמסרו בתקופת־החסד הביאו לידי הצטברותו של ידיעות רבות־ערך על אנוסי סיאודד ריאל ואנוסי מקומות אחדים, והן על זיקתה של עדת האנוסים שבמקום ליהודים שבאו לסיאודד ריאל ועל אנוסים שהלכו אל מרכזים יהודיים וקיימו שם מצוות. כל מתודה נבדק אם וידויו והודע תו היו שלמים, וכידוע נדרש ממנו למסור את כל הידוע לו אף על בני־משפחתו הקרובים לו ביותר. ולא מעטים היו המקרים שבהם האשימו נשים את בעליהן שאילצו אותן כביכול לקיים מצוות, בנים שמסרו על הודים וקרובים שלימדום מצוות, וכיוצא בהם.

מאליה נשאלת השאלה: כיצד נתארגנה פעולתם של האינקויזיטורים לאוד האינפורמציה המרובה שנאספה על־ידיהם ? אינפורמציה זו אף שם מיוחד ניתן לה במסגרת פעולתו של בית־הדין, ועליה מתבסס התובע בתביעתו información y general inquisición. Sumaria הדברים והידיעות שנאספו בדרך זו, מותר לנו לכנותם בשם עדויות, שכן כך נראו, והם היסוד הראשון להכנת משפט האינקויזיציה. חומר זה סופק לתובע על־־ידי לשכת האינקויזיציה במקום לשם הכנת כתב־התביעה.

מספרם הרב של המתודים והמופיעים לפני האינקויזיציה חייב שאנשים מיוחדים יעסקו בגביית הוידויים־העדויות, בהערכתם מבחינת תכנם ובהרשמתם. בבית־הדין שבסיאודד ריאל פעלו בתפקיד זה בתקופת־החסד חואן די הוסיס, חואן גונסאליס, נציג הארסידיאנו של קלעתרבה, חואן רוּאיס די קורדובה והראן מרטינס די ויליאריאל. הדעת נותנת שהללו מומחים גדולים היו ואישים מהימנים על בית־ הדין של האינקויזיציה, וכוחם בא להם ודאי במישרין מן הסופרימה. לידם פעלו נוטריונים מהימנים, המכונים נוטריונים סודיים, שעליהם הוטלה הרשמת העדויות המובאות לפני חוקרי האינקויזיציה. מתיקיהם של נידונים שונים לומדים אנו על קיומם של כמה ספרים שבהם נרשמו העדויות מלכתחילה, והדעת נותנת שההשובים בספרים אלה הם ספרים הקרויים בשמות הבאים:Libro de confesiones – הוא ספר הוידויים, Libro de los testigos – הוא ספד העדים והעדויות. ספרים אלה הרבה הרשמות נעשו בהם והם נתמלאו עד מהרה, שכן במשפטה של ליאונור די לה אוליבה נזכר ספר־הוידויים הארבעה־עשר במספר. כיון שהתודתה ביומה האחרון של תקופת־החסד, ב־13 בנובמבר 1483, הרי הדעת נותנת כי זהו מספר ספרי הוידויים שנרשמו בשני חדשי תקופת־החסד.״ ואין מספר זה מן המבוטלים כלל. נמצאנו למדים שלא רק בעיר זו ניהלו ספר מסוג זה. כמוהו נמצא באַלְמַגרו, דאימיאֶל, שגם הן השתייכו למסגרת בית־הדין של סיאודד ריאל. הרי ששיטה זו היא כלל קיים בכל בתי־הדין של האינקויזיציה ונוהג קבוע ועומד לימי־החסד, ואולי אף לאחריהם.

הספר החשוב האחר הוא, כאמור, ״ספר העדויות׳, ומותר לנו לכנותו בשם ״היומן של האינקויזיציה״, שכן בו נרשמו מדי יום ביומו ההודעות והעדויות השונות שנמסרו לפני החוקרים מטעם האינקויזיציה. ספרים עבים שימשו לצרכים אלה, והתחילו לנהל אותם מיד עם בואם של האינקויזיטורים לעיר־פעולתם ועם ההכרזה על ראשיתה של פעולת החקירה והדרישה. תיקי־משפטים רבים מלמדים אותנו על דרד־פעולה זו. בשוליהן של עדויות רבות אנו קוראים הרשמה בלשון זו: ״הועתק מספר העדויות כרך פלוני, עמוד פלוני״. על־ידי השנאת ההבאות הללו, כפי שהובאו במשפטו של חואן מרטינס די לוס אוליבוס שנערך בשנות,1485-1484 ובמשפט בתו ליאונור די לה אוליבה שנערך בשנת 1521, אפשר להוכיח בעליל ששיטה זו היתה נהוגה מן היום הראשון לפעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל. השנאת שתי העתקות של העדויות ההן וציון מקורן בשוליהן של העדויות בספר העדויות מאפשרים לנו שחזור של פעולת החקירה שנעשתה קודם לדין בתקופת־החסד, ולעתים אף לאחר תקופה זו. יש לומר איפוא שלפנינו הוכחה לאותנטיות המקור ולדיוק ההרשמה ביומן העדויות שנוהל ללא ספק לפי שיטת רישום יומיומי, ומשם הועתק לאחר־מכן לתיקו של הנתבע לדין.

רישום העדויות מראה שהיו הרבה יומניט־ספרים של עדות, אלא שאין אנו יכולים לקבוע את מספרם המדויק. ספרי־העדויות היו מרובי־דפים. אם בשנת 1483 נרשמו עדויות בכרך השני של ספר־העדויות ובשנת 1511 בכרך השלישי, הרי הדעת נותנת שלאחר שיצאה האינקויזיציה מסיאודד ריאל ונסתיים גל המשפטים (של שנות 1485-1483) פסקו העדויות ומעתה היתה ההרשמה ביומן אִטית. קצב ההרשמה בתקופת־החסד היה נמרץ ביותר, ונמצא שלקראת סופה של התקופה גבר והגיע לשיא. בספר זה נרשמו, כאמור, הדברים כפי שיצאו ממש מפיהם של העדים- ויש לומר: כנראה גם לאור חקירה ודרישה והבונה, אם נעשו אלה בכל מקרה ומקרה. וכל עוד שבית־הדין ישב בסיאודד ריאל ודאי הוא שבלשכתו שם נשמרו ספרי־העדויות. אך מסתבר, שספרים אלה הועברו לטולידו בשעה שבית־הדין הועבר לשם, והם שימשו את בית־הדין המרכזי בשעה שנזדמנו לפניו דיניהם של אנוסי סיאודד ריאל. אין ספק שספרי־העדויות הם מן החשובים שבספרים שבגנזך של האינקויזיציה. ברם נראה שעם זאת נתקיים ״ספר־עדויות״ בידי נציג האינקויזיציה בסיאודד ריאל או בידי מי שנתמנה על־ידיה ויצא בשליחות לשם לחקירה בעניני כפירה, ומכאן מובנת הרשמתן של עדויות בשנת 1511 בכרך השלישי, מה גם שהשערה זו מתחזקת משמו של הספד יעצמו: ״הספר השלישי של סיאודד ריאל״.דרכי ההרשמה בספרי־העדויות יוצאות בבירור מן העדויות שהועתקו במשפטים שונים.

קודם שנדון במשפט עצמו עלינו להשלים את תיאור עבודתה של הלשכה האינקויזיטורית. ליד ספדי המתודים וספרי העדויות נמצא שנתקיים ספר המוחזרים לחיק הכנסיה, שבו נרשמו שמותיהם של אלו שנידונו להיות מוחזרים לחיק הכנסיה ועוונות התיהדותם מתכפרים להם. בספר זה נרשמו בעלי הסנבניטוס. העתקן של רשימות אלה ובגדיהם של המשתתפים באוטו־די־פי נשמרו בכנסיה הפארוכיאלית. אך כיון שהללו גלויים היו, סופם שנגנבו על־ידי בני־משפחותיהם של נידונים אלה או שיד הזמן היתה בהם. עם זאת נתקיים ״ספד־נידונים״. ספד זה, לגבינו, נודעת לו חשיבות רבה. תוך השואת רשימת הנידונים אל בעלי התיקים שבין נידוני סיאודד ריאל נראה שלא כל תיקיהם של הנידונים הגיעו לידינו. מצד אחר ניתקל בשמות שנזכרו בפסקי־דין כוללים, ונמצא כי אלה משלימים את אלה ויוצרים תמונה מקיפה. אך השאלה בעינה עומדת, ואין לדעת אם אבדו תיקיהם של הללו או שלא נערכו להם תיקים כלל. עובדה זו מסתברת מן המלאכה המרובה שהיתה מוטלת על בית־הדין של סיאודד ריאל. יש בכך משום פגם חמור בשיטתה הקפדנית של האינקויזיציה. עצם עניניהם של אותם נידונים ומעשיהם היהודיים מסתברים לנו מעדויות שניתנו במשפטים שונים, ותיאור זה הוא שילמדנו כמה מקיפה היתה תנועת השיבה ליהדות בסיאודד ריאל. אין כל ספק שבית הדין דן בעניניהם, וייתכן שמחמת זהות המצוות שקיימו הללו בחייהם צורפו לפסק־דין כולל, שלפיו הוצאו עצמותיהם, כאמור לעיל, מקבריהם ונשרפו בפומבי גדול באוטו־די־פי שנערך בכיכר העיר סיאודד ריאל.

ספר חשוב אחד, שנוהל כפי הנראה בקפדנות, הוא אינונטר הנכסים המוחרמים. אבל יש להדגיש שניהולו של ספר זה לא פתר את שאלת אחזקתו של הרכוש שהוחרם. איננו יודעים אם הקים השלטון מנגנון לניהולו ולאחזקתו, או אולי הושאר לעיבוד (אם היה זה קרקע חקלאי) ולאחזקה (אם היו אלה נכסים אחרים) בידי בני המשפחה שרכושה הוחרם, עד לאחר פסק־הדין. לאחר־מכן נמצא שהוא ניתן כמענק למוסדות ולאישים שונים. כידוע, קשורים ספר־הנכסים והנכסים עצמם במישרין באוצר המלכות ובמחזיק הנכסים של המדינה שמשמו הוחרמו הנכסים.

מכלול ספרים אלה ודאי היה לו בלשכה מפתח לשם מציאת האינפורמציה הנדרשת לה באותם ספרים גופם, וכן גם מסתבר שנמצא שם מפתח כללי. מפתח כזה היה אלפביתי, שכן בעזרתו הוכנו לימים אותם אישורים גיניאלוגיים שהאינקויזיציה נתבקשה לתתם לצרכיהם של תופסי משרות שונות, ולפי המפתח נמסרו גם פרטים אינפורמטיביים שונים על אנוסים שונים שבתי־הדין נזקקו להם. אלא שיש לומר שהמפתח היה בודאי פרי צרכים מאוחרים יותר, שכנראה לא קדמו למאה הט״ז, אבל ייתכן שיסודותיו כבר הונחו בראשית פעולתה של האינקויזיציה על־ידי עצם הכנת המפתחות לספרים שנמנו לעיל. אלה היו אמצעיו של בית־הדין שבסיאודד ריאל בפעולתו נגד האנוסים.

לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל': סטנדרטיזציה של ברית המילה במרוקו-דוד גדג'

לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל': סטנדרטיזציה של ברית המילה במרוקו

דוד גדג' …..ובאדיבותו…..

לפני כמה שבועות פרסמה ליאת קוזמא את הרשימה "פיקוח על מוהלים: בין בריאות הציבור לרציונליזציה של הדת", בה ניתחה מזכר שהופץ בסוף המאה ה-19 במצרים, שמטרתו היתה האחדה וביסוס השליטה על הגלבים על ידי השלטון המצרי מתוך דאגה לבריאות הציבור ורצונה של המדינה לפקח ולבצע רגולציה. ברשימה זו ברצוני להביא מסמך שכתב בשנת 1952 הרב חיים דוד סרירו, ראש בית הדין של העיר פאס. הרב הציג תכנית מפורטת לסטנדרטיזציה של מוסד המילה במרוקו, תוך יצירת מנגנון הכשרה והסמכה שנעזר בכלים של הרפואה המודרנית, באמצעי האכיפה של השלטון הקולוניאלי ובשירותיהם של ארגונים יהודיים בינלאומיים שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. הרב, כגורם דתי, יזם תהליך רגולטורי שהביא לשינויים משמעותיים בתהליך המילה, שינויים שראוי לבחון אותם גם לאור דיונים העוסקים בסוגיית המילה בישראל של היום.

חברי מועצת הרבנים במרוקו - תש"ט
חברי מועצת הרבנים במרוקו – תש"ט

תכנית הרב נכתבה כמסמך לדיון לקראת מועצת הרבנים הרביעית של מרוקו שהתכנסה ברבאט ביוני 1952. בין השנים 1947 ו-1955 נקבצה בכל שנה העלית הרבנית של יהודי מרוקו לדיונים הלכתיים שנבעו מצרכי השעה. המועצה הובלה על ידי שני אישים המשקפים את השינוי שעברה יהדות מרוקו בתקופת הקולוניאלית: רבה הראשי של מרוקו בין השנים 1967-1947, הרב שאול אבן דאנן, ומוריס בוטבול, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו מטעם השלטונות הצרפתיים. האחרון היה יהודי חילוני-מתמערב. בהקשר זה ראוי להצביע על תופעה הייחודית לחברות קולוניאליות שבאה לידי ביטוי במועצת הרבנים במרוקו: רצונו של השלטון הקולוניאלי לפקח על הפעילות היהודית ולקדם את האינטרסים שלו בקרבה הביא להקמת מועצת רבנים על-קהילתית. הרבנים השתמשו בסמכות שניתנה להם על ידי השלטון הצרפתי כדי לקדם את האינטרסים שלהם ושל קהילותיהם בתחומים שונים.

לכינוסים הוגדרו שתי מטרות: הראשונה – האחדה בהלכה בקרב כלל הקהילות. צורך זה עלה כתוצאה מהגירה פנימית מאסיבית של יהודי מרוקו בראשית המאה העשרים מהאזורים הכפריים לערים הפנימיות ומשם לקזבלנקה. העיור הפגיש קהילות אשר נבדלו זו מזו בפרקטיקה היהודית ויצר את הצורך בהאחדה. השניה – קביעת תקנות ההולמות את רוח הזמן. החשיפה הגדלה לתרבות צרפתית ותהליך החילון, בעיקר בקרב צעירים, חייבו את הרבנים למצוא פתרונות הלכתיים חדשים ואכן התקנות מתאפיינות בפסיקות נועזות ביחס לפסיקות קודמות של רבני מרוקו או ביחס לרבנים בישראל או בתפוצות אחרות.

בראשית המסמך הדן בסוגיית ברית המילה כתב רבי דוד סרירו כי "לא יהיו ילדי ישראל כדגי הים נותנים ביד כל אוחז איזמיל". משפט נחרץ זה נכתב בעקבות גילויים שכיחים של חוסר מקצועיות של מוהלים אשר הובילו לתמותת תינוקות. אלה כללו בין השאר אי הקפדה או חוסר מודעות לכללים של הגיינה, והזנחה בחיטוי כלי העבודה. הרב לא חיפש אשמים אלא התבונן אל העתיד ועל כן בחר לפתור את אירועי העבר בהביאו את פסוק ח' מדברים כ"א: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם".

בעניין ההיגיינה נקבע כי אחת לשנה יעבור כל מוהל בדיקת רופא על מנת לוודא שאינו נושא מחלה מדבקת כמו צהבת זיהומית או הרפס. בנוסף נדרש המוהל לעבור הכשרה רפואית בנושא מניעת זיהומים ומניעת סיבוכים, כמו גם בטיפול בסיבוכים לאחר מילה. על מנת למנוע זיהומים מיותרים מהנימול נקבע כי השלב האחרון בהליך המילה, המציצה, לא יבוצע בפה אלא באמצעות שפורפרת סטרילית. לכל עניין הבדיקות וההכשרה הרפואית גייס הרב סרירו את ארגון הבריאות היהודי העולמי (OSE), שהוקם על ידי קהילות יהודיות במספר מדינות במזרח ובמערב אירופה ושם לו למטרה להעניק שירותי רפואה חינם ליהודים במדינותיהם. הארגון החל לפעול במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה במימון של הג'וינט. בתקופה הנדונה הפעיל ה-OSE קרוב לשלושים סניפים במרוקו ובכלל זה מרפאות, מרכזים לחלוקת חלב ומחלקות רווחה, דבר שהנגיש את הייעוץ הרפואי שניתן למוהלים. זאת ועוד, ה- OSE פעל במרוקו, בין היתר, כדי לטפל בחולים במחלות זיהומיות שנגרמו עקב תנאי תברואה ירודים ששררו בחלק מהרבעים היהודים הצפופים, וכן כדי להקטין את תמותת התינוקות. שתי מטרות אלו זכו לקידום משמעותי בזכות שיתוף הפעולה בנושא המילה.

בעניין ההכשרה וההסמכה המקצועית גייסו רבני מרוקו את מנגנון בתי הדין שהובנה על ידי השלטון הקולוניאלי. לפני העידן הקולוניאלי ניהלה כל קהילה את ענייניה באופן עצמאי בבית דין מקומי. השלטון החדש שאף ליצירת מערכת המאופיינת באחידות והנתונה לפיקוח ועל כן יצר היררכיה שבראשה עמד בית הדין הגבוה ברבאט, תחתיו נוהלו בתי דין מחוזיים, ובכל קהילה וקהילה פעל בית דין שמנה דיין או שלושה דיינים, בהתאם לגודל הקהילה. רבי דוד סרירו שהטמיע את דרכי העבודה החדשות השתמש במבנה של בתי הדין על מנת למסד את המילה. הוא קבע כי כל מוהל יעבור הכשרה מקצועית ויהיה חייב לקבל תעודה מבית הדין המחוזי. לאחר מכן נדרש המוהל לעבור תהליך חניכה על ידי "מוהל מומחה", שימונה על ידי בית הדין הקהילתי, ובמסגרת החניכה יבצע טקסי ברית מילה תחת השגחה. הענקת התעודות והאישורים הופקדה באחריות בית הדין הרבני הקהילתי, אשר היה אחראי גם לפרסם את רשימת המוהלים המוסמכים בבתי הכנסת, ששמשו גם המרכז הקהילתי והתרבותי.

המסמך שכתב רבי דוד סרירו מרשים ביותר בזכות השיפורים שהכניס במנהג יהודי דתי עתיק יומין, שיפורים שנבעו מגילויים מדעיים חדשים וכל זאת מבלי לפגוע בטקס או ברגשותיהם הדתיים של צאן מרעיתו של הרב. האחרון השכיל להשתמש ברפואה המודרנית על מנת להבטיח את בראש ובראשונה את שלום הנימולים והמוהלים. המציצה, לדוגמה, במקורה באה להגן על התינוק וערכה שווה ערך לחיטוי ולחבישת פצע המילה. מעת שלמד הרב כי פעולה זו מביאה לתוצאה ההפוכה החליט כי פיקוח נפש שדוחה אפילו את כל התורה כולה דוחה את פעולת המציצה המסורתית בפה. בנוסף, הפך הרב מגורם פאסיבי שמקבל הנחיות מהמשטר הקולוניאלי או עזרה מארגונים יהודיים בינלאומיים לגורם אקטיבי המעורה ושולט בכלים שעמדו לרשותו ולרשות הקהילה היהודית ועושה בהם שימוש יעיל על מנת לשפר את רמת החיים. האם יצאה אל הפועל תכניתו של הרב כפי שפורטה באופן רב-רושם? נדרש מחקר נוסף לאיתור המסמכים הרלוונטיים לכל שלב בתהליך ההכשרה והסמכה, בהנחה שהתקיימו.

בסיום רשימתה תהתה קוזמא מדוע נמנעה מדינת ישראל מחקיקה שתפקח על המילה בישראל. נראה כי מסמכו של הרב סרירו יכול לשמש מסמך עבודה ראשוני לקובעי ההחלטות בישראל באמצעותו יוכלו למסד את  התהליך, כפי ששאפו רבני מרוקו לפני יותר משישים שנה. ראוי לציין כי בשנים הראשונות להקמת המדינה התוודע הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, לתקנות המתקדמות שקבעו רבני מרוקו, ופנה לרב שאול אבן דנאן וביקש ממנו את החומרים שנכתבו במסגרת המועצות. בסופו של דבר לא אימצה הרבנות בישראל את ההחלטות של רבני מרוקו בכלל וזו הדנה בברית המילה בפרט – וייתכן שלא במקרה. מסמך זה מעמת את המדינה עם סוגיות חשובות מהן היא מתחמקת באופן עקבי ואשר עומדות בבסיס הסירוב לפקח על התהליך. בין אלה ניתן למנות את הרעיון להגדיר טקס דתי כהליך הנדרש לתמיכה ופיקוח רפואי מסודר. בעיקר בולט החשש כי התערבות בנושא דתי כה רגיש תצית התנגדות בקרב קבוצות רחבות בחברה הישראלית (דתיות, מסורתיות וחילוניות) אשר רואות בברית המילה אקט זהותי ולא רק דתי, וכי יקופחו ערכים כמו חופש הבחירה וחופש הדת.

הרב פרופ' משה עמר כינס את כל הפרוטוקולים של המועצות ב"ספר התקנות: המשפט העברי בקהילות מרוקו"

המאמר פורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית" ב- 04.04.2014

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

 

יגאל...הרצאהמסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.

לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתי־הספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע לבתי־הספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר