ארכיון יומי: 14 ביוני 2016


הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-גורלם של כתבי־היד

גורלם של כתבי־היד%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

מאות חיבורים המוזכרים בספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳מלכי רבנן׳ ובמקורות אחרים, נשארו בכתב־יד ולא זכו לצאת לאור בגלל העדרו של הדפוס במרוקו. אמנם תוך כדי קריאה של קורות חיי החכמים בספרו של בן נאיים ניתן ללמוד פרטים חשובים על הזמן שהקדישו לכתיבת חיבוריהם, על נדירות הנייר, על הקשיים הכספיים שעמדו בפניהם בהשגת חומרים, וכדומה. ברם, סיבות אלה לא היוו מכשול גדול לכתיבה. אהבת הספר גברה בדרד־כלל על הקשיים הטכניים. ר׳ רפאל משה אלבאז -1896-1823-, למשל, היה מקדיש בכל יום שעתיים לכתיבת חיבוריו, אולם רוב החכמים עסקו במלאכה והתפנו לכתיבה רק עם סיום עבודתם, כלומר בלילה. כזו היתה דרכו של ר׳ שאול סירירו מפאס, המספר בהקדמה לפירושו לספר משלי:

…ואני הכותב אשאל מהאל יתברך לתת לי כח ועזר וסיוע לכתוב זה הספר עם ספרים אחרים אשר תראינה עיני, כי בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון והאל יתברך ברחמיו הרבים יעזרני לכותבו עם ספרים אחרים אכי״ר…

בגלל הקושי בהשגת נייר, חכמים לא מעטים נהגו לכתוב את פירושיהם בשולי העמודים ועל כריכות הספרים, כפי שמעיד ר׳ יוסף בן נאיים לגבי חיבוריו של ר' אברהם בן סוסאן: ׳וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה, וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב יד חידושים יקרים… ולגבי יצירתו של ר' יעקב בן מלכא: ׳ואני ראיתי פסק דין אחד בכת״י [בכתב־יד] ממש… ומקרוב נדפס בירושלים תבנה ותכונן ע״י איזה אנשים מטיטואן כרך א׳ וקראו את שמו נר המערבי והוא פס״ד [פסק דין] להרב הנזכר וחידושי דינים שנמצאו בגיליון הש״ע [השלחן ערוך] שלו׳. ועל ר׳ יעקב אבן צור הוא כותב: ׳והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו…

דרך עבודה זו גרמה כמובן לקשיים גדולים בעת שיחזור החיבור, שבדרך- כלל היו מתעסקים בו צאצאי המחבר אחרי מותו, או רבנים אחרים שגילו את כתב־היד. וכך מתאר ר׳ יוסף בן נאיים את הקשיים שבהם נתקל, ברצותו להעתיק את פירושו של ר׳ משה אסקורי: ׳וכל גליוני ספריו מלאים מכתיבת ידי קדשו, ואני הצעיר הכותב העתקתי מגליוני מסכת כתובות שהיה לומד בה הרב הנזכר כרך אחד והנה הוא תחת ידי וטרחתי ויגעתי הרבה שהכתב הוא כתב דק למאד ונתיישן מעט ויש פעם שהוצרכתי לכלי הבטה… ולגבי חידושיו של ר׳ עמנואל מנסאנו הוא כותב: ׳ולקטתי אותם אני הצעיר דפים- דפים מעיר ושנים ממשפחה מה שעשה בעת ובעונה…

הרב ישמ׳׳ח עובדיה מצפרו, ששיחזר כתב היד של הפירוש ׳כוס אליהו׳ לר׳ אליהו בן הרוש, והוציאו לאור כותב בהקדמתו לספר בזה הלשון:

ועתה שמעו ואגידה לכם כי החומר הראשון של הביאור הנוכחי היה כחומר חיולי בלתי צורה. לולי ה׳ שהיה עמדי… יען כי הרב הנ״ל [ר׳ אליהו בן הרוש] לרוב שקידתו על התורה, כתב כל חידושיו בנחיצה רבה, על כל פסת נייר קטנה או גדולה המזומנת לפניו באותו מצב ותמיד היה גורע ומוסיף או מחליף הנוסחא באו״א [באופן אחר] וסמך עצמו על הציונים והתוים הדקים אשר היה עושה לעצמו לעתותי הפנאי עד כי נתמלאו הגליונות על כל גדותיהם. מזה ומזה הם כתובים. בכתיבה דקה עד מאד. ולפעמים יכתוב צו לאמר תשלום זה או התחלה לזה בנייר אחר ונוספה נחלת״ו שגם הני עכברי רשיעי המה עזרו לרעה. ויאכלו כרצונם בקצה היריעות מימינם ומשמאלם וכמעט עלימו אבד כלח. אך בחמלת ה׳ עלי יגעתי ומצאתי, טיפחתי ורביתי, ובעמל רב ירדתי לסוף דעתו, והכרתי קריצותיו ורמיזותיו ואת אותיותיו, וסדרתי אותו בתמונתו ובעצם תומו, כאשר כוננה בו דעתי הרחבה.״

אמנם כתבי־יד רבים נשתמרו בקפידה על־ידי בעליהם או משפחות צאצאיהם, אך רבים אבדו מתוך זלזול או חוסר תשומת־לב וגם כשהיו מגלים אחדים מהם, אלה היו ברובם קרועים, בלתי קריאים ועמודים חסרים בהם. יתירה מזו, בהעדר מודעות ל׳אוצרות׳ שהיו גנוזים אצלם, היו בעלי כתבי־יד ששלחו אותם לגניזה. ואמנם ר׳ יוסף בן נאיים גילה בגניזה של פאס רבים מכתבי־היד שהוא מזכיר בספרו. כך הוא מספר, למשל, על חיבורו ר׳ יעקב בן סמחון: ׳וחיבר ספר דרושים על הנפטרים ומאמרי חז׳׳ל ואיזה פסוקים… וספר דרושים הנזכר מצא אותו ידידי כמה״ר מאיר ישראל הי״ו בגניזה והנה הוא אתו, ואני הצעיר הגיתי קצת בספר הנזכר ומצאתי דרשותיו מתוקים מנופת צופים…׳. ובדברו על ר׳ משה אלשקאר הוא מעיד גם כן: ׳ומצאתי בגניזה כמה עלים דרושים בכ׳׳י ישן לא ידעתי למי מקודשים המה׳. בגניזה של פאס גילה ר׳ יוסף בו נאיים גם את כתב־היד הכולל את דרשותיו של אחד מגדולי המאה השש־עשרה, ר׳ שאול סירירו, שנמנה עם חותמי התקנות. הוא מספר שביום אסרו חג של שבועות, יום בו היו נוהגים בפאס לאסוף גליונות תורה וספרים קרועים מן הבתים ובתי־הכנסת כדי להוליכם לגניזה, נהג ר׳ יוסף בן נאיים לעמוד לפני הקברנים ולחפש בניירות, וכך גילה הרבה כתבי־יד שאותם שיחזר או כרך כדי להצילם מתהום הנשייה.

גורלם של חיבורי ר׳ משה בן חמו מהווה דוגמה מאלפת לבורות ולתמימות של היורשים. ר׳ משה היה דיין ומורה צדק בצפרו במאות השש־עשרה־השבע־עשרה, והניח אחריו חיבורים רבים. בעת אסיפת הספרים הקרועים והדפים הבלויים המיועדים לגניזה, לקחה אשתו של הרב את כל כתבי־היד של בעלה ומסרה אותם לקברנים. גורל דומה נפל בחלקם של כתבי ר׳ יהונתן סירירו  [פאס, 1833-1755], ר׳ יהונתן היה מורה צדק ומקובל והניח אחריו מספר כתבי־יד, פסקי־דין ודרושים. אך לפי עדותו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳לא נודע איה תחנתם, וכפי הנשמע שאחד היה שלא ידע ערכם וגנז אותם הי״ב [הי יכפר בעדו]

הערת המחבר :   מלכי רבנן, צ ע״ד, צא ע״א-ע״ב. כאן המקום להזכיר שבקהילות מרוקו היו אנשי החברה קדישא עוברים פעם בשנה בבתי־כנסת, בבתי־מדרש ואצל אנשים פרטיים כדי לאסוף את הספרים הקרועים והדפים הבודדים על־מנת להביאם לגניזה. בדרום מרוקו טקס זה התקיים ביום תשעה באב ובקהילות פאס, צפרו ומכנאס – ביום אסרו חג של שבועות לאורך כל הדרך לבית־הקברות היו שרים פיוטים לכבוד התורה ומניפים שלטים, עליהם כתבו פסוקים מהתנ״ך. על מנהג גניזת הספרים באופן כללי ראה אצל תודר, גניזה. על הגניזה במרוקו ראה משאש, מים חיים, סימן ני, עמי לא-לב. עובדיה קהילת צפרו, ג, עמי »28! בן נאיים, נוהג בחכמה, עמי נ, זעפרני, אלף שנה, עמי 270-269

De la mutinerie au meurtre- Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton


tritelDe la mutinerie au meurtre

De nombreux avertissements parvinrent aux Français sur une insurrection prête à éclater, au départ du sultan prévu pour le 17 avril. Dans Fès, toujours sous le coup de la signature du traité du 30 mars, la nouvelle du départ du souverain chérifien à Rabat, avait suscité une grande colère liée à la crainte d'un déclassement de la capitale et de la perte des privilèges de sa population .

Cette agitation et les rumeurs qui circulaient – sans doute à l'initiative même du Dâr al-Makhzan – selon lesquelles le sultan voulait quitter Fès pour échapper aux troubles qui ne manqueraient pas de se produire quand la signature du traité serait connu de tout le monde ou qu'il était tenu prisonnier par les Français, auraient-elles réellement échappé au général Moinier qui le 12 avril, quitta la ville pour la côte avec plupart des troupes françaises? Il laissait derrière lui, à peine 1 500 hommes, cantonnés au camp de Dâr al- Debibâgh, sous le commandement du général Brulard, à 3 km de la ville. Le nombre de troupes maures de l'infanterie et de la cavalerie de l'armée chérifienne, commandée par des instructeurs militaires français, s'élevait à environ 5 000 hommes. Il n'est pas impossible que cette «inconscience» apparente, procédait d'une tactique intentionnelle et que les autorités françaises savaient fort bien qu'un soulèvement populaire dont ils avaient peut-être mal estimé l'ampleur, était imminent. L'anarchie qui en résulterait ne pouvait que servir à démontrer la nécessité de l'instauration du protectorat.

Le 17 avril, jour présumé du départ du sultan accompagné par Regnault, pour Rabat, les tabors ou troupes chérifiennes de la kasba des Cherarda furent informées de l'entrée en vigueur immédiate de nouvelles mesures, décidées par la commission militaire, notamment l'introduction du port d'un havresac à la manière des troupes françaises. Or, le musulman marocain de l'intérieur n'avait pas coutume de porter des charges sur le dos, besogne traditionnellement réservée aux Juifs. De surcroît, du fait qu'ils devaient prendre désormais leurs repas à l'ordinaire, leur solde fut réduite en conséquence. Les askari-s en furent fort contrariés, car ils disposaient de moins d'argent à dépenser dans le quartier malfamé de Mawlây 'Abdallah.

Ces mesures étaient mal synchronisées; elles furent annoncées au milieu d'une journée où se produisit une éclipse solaire qui sema le malaise parmi une population déjà fort agitée. Les soldats du tabor s'en émurent, chahutèrent et injurièrent leur commandant français, déclarant qu'ils ne voulaient pas porter le barda' [bât de mulet] des bêtes de somme: «Nous ne sommes pas les soldats des Juifs, déclarèrent-ils, mais ceux du sultan». Les invectives dégénérèrent rapidement en mutinerie. Les instructeurs français furent massacrés avec une rare férocité par les askari-s qui, brandissant les têtes de leurs victimes sur des perches, se ruèrent hors de la kasba en proclamant la shahâda. Ils se répandirent en médina et, aux cris de: «il n'y a plus d'islam» ils exhortèrent la population au jihâd. Ils firent irruption dans le méchouar du palais impérial, sans qu'il soit clair si ce fut pour présenter leurs doléances au sultan ou pour le déposer. Mawlây al-Hâfid, dit-on, accepta de recevoir brièvement une délégation à laquelle il promit une solution. Insatisfaits par cette réponse, les soldats insurgés, soit 2 500 hommes – la moitié de l'armée chérifienne, se dispersèrent en ville aux cris de «Allah récompense les mujâhidîn».

Excitée par les appels stridents au jihâd lancés des minarets, la mutinerie se dégénéra rapidement en émeute populaire. Aux exhortations des imams se mêlèrent les yous-yous aigus poussés en chœur par les femmes qui, du haut des terrasses, dénudèrent leurs seins pour enflammer les insurgés, leur indiquant les fugitifs européens à abattre. Après avoir massacré dix-sept des instructeurs de la mission militaire, la foule se dirigea vers le Dôh («les Frondaisons»), quartier des consulats à Fès al-Bâli, assassinant dans leur course effrénée, tout Européen rencontré, s'acharnant sur leurs cadavres. Certains furent dévêtus, enduits de goudron et calcinés, d'autres décapités et jetés dans l'oued Fès. A l'Hôtel de France, ils criblèrent de balles le Père Fabié, un Franciscain espagnol ami des musulmans, mais, rencontrant un réduit de résistance de la part des autres Européens barricadés dans la pension, les émeutiers, alléchés par l'instinct de la rapine, se lancèrent à l'assaut du mellâh, dont les habitants plus vulnérables étaient perçus par eux comme les laquais des Français. Certains Juifs suipris en médina au moment du déclenchement de la mutinerie purent trouver asile auprès de négociants musulmans avec lesquels ils entretenaient des relations amicales; d'autres, comme le tangérois Abraham Bengio, agent de la société Braunschvig, furent cruellement abattus .

Au passage des mutins à Bû Jalûd, une foule de marginaux et de mécontents se joignit à eux. Parmi ces éléments turbulents se trouvaient de nombreux étudiants qui, malgré leur condition modeste, se considéraient comme les gardiens de la pure tradition musulmane. C'était sans doute quelques-uns parmi eux qui avaient propagé des commentaires tendancieux au moment de l'annonce du départ du sultan de la capitale. En outre, c'était à pareille époque qu'ils avaient coutume de fêter le carnaval dit du «sultan des tolba-s» qui célèbre l'assassinat du Juif Ibn Mash'al, mythe fondateur de la dynastie alaouite. M. Kenbib suppose avec raison, que cette fête put inspirer aux plus politisés d'entre eux l'infléchissement qu'ils imprimèrent au cours des événements.

Arrivés à Fès-Djadid, habité par la lie de la population, les émeutiers ouvrirent les prisons qui y étaient situées et c'est de ce point qu'ils partirent pour envahir le mellah.

De tout temps en effet, et dans toutes les villes du Maroc, les mellâhs excitaient la convoitise des musulmans fanatisés. Cette fois-ci, un mellâh de 12 000 habitants sans défense était exposé à la fureur bien connue des pillards.

הסיפורים על הרמב״ם והקראים-שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה

הסיפורים על הרמב״ם והקראיםשבחי הרמבם

סיפורים על הרמב״ם והקראים נדירים הם. בספר זה עלה בידי לרכז מכתבי־יד, מדפוסים ומן המסורת שבעל־פה שבעה סיפורים על היחסים שבין הרמב״ם והקראים. בסיפורים אלה משתקפים היחסים בין שתי הקהילות, רבנים וקראים, מנקודות ראותו של העם בדורו של הרמב״ם וגם מאוחר יותר, וזאת לא רק בקהיר אלא גם בירושלים.

בתקופת הרמב״ם גרמה השפעתם של הקראים בקהיר לירידת קרנה של דת ישראל ולזלזול במצוות התורה. הדבר הניע את הרמב״ם לעבור מאלכסנדריה, תחנתו הראשונה במצרים, לקהיר ולעמוד בפרץ. ראוי לציון, שהרמב״ם הטיף לדרך התבדלות וזהירות חמורה מהשפעתם של הקראים רק בענייני דת, אולם בעניינים שבין אדם לחברו הוא פסק בזכות התחברות עמם.

באחת התשובות לשאלה, איך ינהגו הרבנים בקראים במילת בניהם ובשאילת שלומם ובהליכה לבתיהם ובשאר עניינים, השיב הרמב״ם:

אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במידת הענוה ובדרך האמת והשלום כל זמן שהם גם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכל שכן כשישמרו לשונם מלהתלוצץ ומלהלעיג בדברי רבותי׳ ע״ה הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם והמנהגים הקבועים לנו בפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי׳ בבתיהם ולמול את בניהם ואפי׳ בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם. אך אם מחללים בגלוי ראש מועדי ה׳ המקודשים בימים הקבועים, אסור לבר ישראל להתקרב ליום הקבוע להם במה שבדאו מלבם… ותניא: מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, כל שכן אלו שהן מתולעת יעקב.״1

סיפור 9 מספר על היחסים בין הרמב״ם הרופא ורופא קראי, סיפור דומה לו, 69, מספר על ״מין״ בלתי מוגדר; סיפור 90 מספר על היחסים בין הרמב״ם וקהילת הקראים: סיפור 133 מספר על ויכוח דתי והידיינות בין הרמב״ם למנהיג הקראים, ובסיפור 70 מובא נוסח אחר על ויכוח בין ״מינים״ לרמב״ם. הסיפורים נסבים לא רק על הרמב״ם ותקופתו, אלא גם על יחס הקראים בירושלים לספרי הרמב״ם אחרי מותו(סיפורים 92-91, וכן אצל עגנון). בסיפורים אלה משתקפים יחסי איבה, קנאה ותחרות בין הקראים והרבנים במצרים ובארץ־ישראל. יש לציין עם זאת, שכל הסיפורים האלה באים מן היהודים הרבנים, ולא עלה בידי לאתר סיפור על נושא זה מקרב עדת הקראים. גם ר׳ אברהם בנו של הרמב״ם קירב את הקראים, כפי שמספר ר׳ יוסף סמברי: ״ובימיו רבים מעם בני מקרא נתיהדו על ידו וקבלו עליהם דברי חברות ונתחתנו עמהם אנשים מיוחסים וכשרים וכהנים ולויים מישראל״.

הערת המחבר :  ראה בלאו תשמ״ו, עמי 732-726. על תשובות אחרות של הרמב״ם הנוגעות לקראים ראה שם, עמי 504-502, 589-588, 629-628 כן ראה התקנה שתיקן הרמב׳׳ם עם דייני קהיר הנוגעת לענייני הקראים, שם, עמי 444-434. על יחסי הקראים והרבנים במצרים ראה גם גליקסון תרצ״ה, עמי מא- מב! מימון הכהן תש׳׳ך, עמי ע-עד: דינור 1969, עמי 52-40! אלגמיל 1982-1979 ; אלגמיל 1988 ; גויטיין 1988-1967 (במקומות שונים). על יהודי מצרים בזמנו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה2. על השפעת הקראות על הרמב״ם ראה לסקר 1991, עמי 161-145.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר