ארכיון יומי: 26 ביוני 2016


מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

משה בר-אשר

ואף זאת, אין השרח תרגום אוטומטי שבו כל מילה מיתרגמת בדרך קבע במילה ערבית מקבילה. אמת, בדרך כלל יש סדירות רבה בתרגום, אבל אין זה תרגום של הדיוטות. מרובים הם המקומות שהשרחן סוטה מן הנוהג הזה, וטעמו ונימוקו עמו. (א) כך למשל הפועל קרא מתורגם בתאפילאלת ובתודגא – ולא רק בהן – בפעלים ערביים שונים. קרא שעניינו פנייה אל הזולת או זימון שלו מיתרגם נאדא (nada), קרא שהוראתו הכריז מיתרגם בררח (brreh), אם עניינו קריאה בספר ינקוט בעל השרח קרא (kra), וכשמשמעו מתן שם הוא ישתמש כנגדו בפועל סממא (ssmma). ויסים לכאן תרגומי קרא במגילת אסתר:

׳ויקראו סופרי המלך״(ג, יב: ח, ט) – ותנאדיו כּתאבין צלטאן; כאן קרא העברי עניינו זימון.

׳וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו״(ו, ט) – ויבררחו לקדדאמו האכּדא יעתמאל לראזל די צלטאן סגרד פוקארו; וקראו תורגמה ויבררחו (w-ib3rrhu) = ״ויכריזו״.

הערת המחבר : כּרוז מכונה ברראח (brrah ) בלהגים המקומיים של תאפילאלת ובאזורים אחרים של מרוקו.

׳ויהיו נקראים לפני המלך״(ו, א) – וכּאנו ינקראיו(inkraw) לקדאם צלטאן: כאן מדובר על קריאה בספר.

"על כן קראו לימים האלה פורים״(ט, כד) – עלא דאלאך סממאיו(smmaw) לאייאם האדו פורים; פֹה מדובר בקריאת שם.

(p ועוד דוגמה: הפועל עָשָׂה מיתרגם בדרך כלל בפועל עמל (mal?), אך יש שהשרח נוקט פועל אחר: ״וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים״(דברים א, מד) מתורגם בתאפילאלת ותבעו איליכּום כיף די יזנזנו נחל, כלומר ״כאשר תזמזמנה !,דבורים״. מסורת השרח ממשיכה מסורת עתיקת יומין שהפועל עשה בהקשר זה אינו משמש כפשוטו. תרגום אונקלוס נוקט לשון ״כמא דנתזן דברייתא״:

הערת המחבר :  זהו המקום היחיד שהפועל ״נתז״ משמש באונקלוס, ומן המקומות הבודדים בכל הספרות הארמית שנזדמן בהם ״נתז״. ונראה, שאין לו קשר עם נתז העברי(ראה מ׳ מורשת, לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים, רמת־גן תשמ״א, עמי 237-236¡ וכן מאמרי ״בירורים בלשניים בכתבי היד של המשנה״, דברי האקדמיה הלאומית למדעים, כרך ז, חוברת ז, §41, עמי 200-199).

רס״ג אף הוא מתרגם את עָשָׂה במקום זה בדרך מיוחדת, ״כמא ילסע אלנחל״ (=כאשר תעקוצנה הדבורים). אפשר לומר אפוא, שהשרח המערבי אינו מגלה כאן כל מקוריות, אך על כל פנים לא מעשה של הדיוטות לפנינו, אלא חיבור שיצא מתחת ידיהם של למדנים.

תרגום חופשי יותר ניכר בעיקר בחיבורים שמחוץ למקרא ־ במסכת אבות ובהגדה של פסח. הדבר מתבטא בשיבוץ של פרפרזות שלמות, ואז פורצים לתוכו יותר ויותר סימנים של לשון הדיבור, ובכלל זה גם יסודות עבריים.

ופה ופה משתלבים בו גם ענייני דרש. למשל, ״ודלא מוסיף יסיף״(אבות א, יג) מתורגם ודי לאיים יזיד יקרא תורה ינתם, כלומר ומי שלא מוסיף ללמוד תורה ייכרת. ועוד דוגמה, מילת ההצגה שנאמר אינה מתורגמת מילולית די תוקאל(ddi tukkal), אלא פחאל מא קאל לפסוק, כלומר כפי מה שאמר הפסוק. משובצת כאן המילה העברית פסוק ומשמשת אתה המילית פחאל –    FHAL  של לשון הדיבור, ולא כיף (kif) הרווחת בשרח למקרא, כמילית יחידה לציון ההשוואה והדמיון. ודוגמה אחרונה: ״מרבה ישיבה מרבה חכמה״ (אבות ב, ז) אינו מתורגם מילולית, אלא די יכּתתר לגלוס מעא סייאדנא לחכמים יכּתתר לכּייאסא, כלומר מי שירבה ישיבה עם רבותינו החכמים ירבה חכמה! לא בסתם ישיבה מדובר, אלא בישיבה עם החכמים.

לקדמותה של קהיליה יהודית באָזִימּוּר – יעקב אלפאסי

לקדמותה של קהיליה יהודית באָזִימּוּראזימור -המללאח

על קדמותה של הקהילה היהודית באזימור רב הנסתר על הנגלה. עדויות כתובות וברורות ידועות לנו למן גרוש ספרד  ופורטוגל (1492 – 1498). גל המגורשים הראשון התיישב בערים שלחופי הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.

בתום ימי שלטונו של המלך אלפונסו החמישי (1438 – 1481) הדרימו הפורטוגזים במסעות כיבושיהם לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. ב־1513 נפלה אזימור לידיהם, וזאת הודות לסיוע לו זכו מהקהילה היהודית שנאותה לפתוח את שערי העיירה לפני הפורטוגזי ברגאנצה בתנאי שלא יאונה ליהודי העיירה כל רע.

עם גירוש יהודי ספרד מצאו כמה משפחות יהודיות מקלט באזימרר ואליהן הצטרפו במשך הזמן משפחות ״אנוסים״ עשירות, כגון פאריינטי, סונבאל, בן־וואעיש וקורקוס שעושרם בא להם מספרד, ארץ מוצאם, ותרמו תרומה מכרעת לחוסנה הכלכלי והרוחני של הקהילה.

ב־1514 העניק המלך עמנואל שורה של זכויות לנתיניו היהודים ומינה את יוסף אדיב לרב הקהילה. ידוע על בן משפחה נוסף בשם יחיא אדיב, ששימש כמתורגמן הרשמי של אזימור ובתוקף תפקידו נסע לארצות רחוקות. בעת שהותו בליסבון בשנת 1514, נתבקש יחיא אדיב למסור לקאיד של אזימור בגדי כבוד. בני המשפחה האחרים, יעקב ומשה, עסקו במסחר ואף גבו מכס עבור השלטונות.

במחצית המאה ה־16 עולה קרנה של משפחה יהודית חשובה, משפחת בן זימרה אשר גורשה מזָאמוּרָה שבספרד. בני המשפחה מלאו תפקיד מכריע בפיתוח ובקיום הקשרים הכלכליים בין מרוקו לפורטוגל. אבי המשפחה, ר׳ אברהם בן זימרה (1528 – 1530), כיהן כדיפלומט, מתורגמן, רב ורופא, ולימים כיהן גם בתפקיד של שלם, שהיה אחראי לתשלום משכורות החיילים באזימור.

בין המריבות הבלתי פוסקות על השלטון בין בני ווטאס לבין בני סעאד, בד״כ כל קבוצה מצאה לה תומכים בקרב היהודים, מגורשים כתושבים, כדוגמת שמואל ולנסי מאזימור, שלחם עם בני ווטאס, מסופר שגם משפחת רותי עזבה את אזימור ואת הנוצרים כדי להתקשר עם בני ווטאס, ולעומתם משפחת קאביסה, אשר הצטרפה לבני סעאד.

ב־1534 מתמנה שמואל ולנסי מאזימור למפקד בצי הימי הפורטוגזי. באותה עת הוא נחלץ לעזרתה של העיר אצפי שהיתה מכותרת על ידי השריפים הסעאדים. לחצם של השריפים הסעאדים לכבוש את ערי החוף הפורטוגזיות נשא פרי וב – 1541 נאלץ המלך חואן השלישי לפנות את יהודי אזימור לארזילה מחשש שגדודי השריפים הסעאדים יפגעו בגופם וברכושם. כמו כן הורה המלך למושל אזימור לדאוג לכלכלתם של המפונים ולפצות אותם עבור נכסים שאיבדו בעקבות הפינוי.

קהילת יהודי אזימור מנתה לפני הפינוי כ־2,500 נפש. רק בתקופת שלטונו של השליט סידי מוחמד בן עבדאללה (1780) שבו יהודים לאזימור כשבראשית המאה האחרונה של האלף השני מנתה קהילת אזימור כ־1,500 נפש.

במהלך מלחמת העולם השניה נהרו פליטי־שואה מאירופה למרוקו וחלקם מצאו מקלט באזימור. הם רוכזו באחד ממחנות הצבא שהיה סמוך לעיירה. במחנה זה שוכנו כ־400 פליטים יהודיים. פליטים אלה היו מתארחים בשבתות ובחגים בבתי־הקהילה היהודית. על פי תאורו של אחד הפליטים, שרואיין בעיתון ״הצופה״ (גיליון 1852), עולה שיהודי אזימור התייחסו אל הפליטים בלבביות רבה. הוא עצמו התארח כעשרה חודשים אצל אחת המשפחות על אף המצב הכלכלי הקשה שאפיין את קהילת יהודי אזימור.

עם שנסתלק הפרוטקטורט הצרפתי ממרוקו, נדלדלה קהילת יהודי אזימור. מעוטי היכולת החלו לעלות לארץ ישראל ובעלי האמצעים היגרו לקזבלנקה, צרפת וקנדה.

מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון

פרק ב – עליית המוסלמים

קירואן - מסגד

קירואן – מסגד

קירואן

קירואן ופאס היו המרכזים החשובים ביותר במגרב. הראשונה במחוז תוניס והשנייה במרוקו, ושניהם השאירו חותמם טבוע לנצח בדברי ימי ישראל התורניים. זמן פריחתם כמעט שווה בשניהם – מאתיים וחמישים שנה בערך. התפתחות תורתית ניכרת, החלה בקירואן בסוף המאה השמינית, ובפאס בסוף התשעית, אולם בקירואן נגדע קרן התורה באמצע המאה האחת עשרה ואילו פאם המשיכה את קיומה עד אמצעה של המאה השתים עשרה. בכל זאת יש הבדל גדול ביניהן בתור מרכזי התורה, כמו שיבואר להלן.

בשיא שלטון הערבים, היתה קירואן בירת צפון אפריקה כולה (להוציא מצרים) ונחשבה למרכז דתי ותרבותי של האיסלם. עוקבה אבן נאפע יסד את קירואן ב 663/4, כבסיס צבאי ומנהלי.

כשמדברים על תקופת הזוהר של היהדות התורתית באפריקה הצפונית בזמן הגאונים, הכוונה לקירואן. באותה תקופה, התפתחו ישיבות רבינו חננאל ורבינו נסים ומהן יצאה תורה לאיזור המגרב כולו ולמדינות אירופה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בן עבד אלקיס אלקרשי אלפהרי(عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי.

אידריס הראשון

נראה שעד לשנת 788, היהודים שגרו ממערב לקירואן לא סבלו כל כך עד להופעתו של אידריס שהכריח את הברברים והיהודים לקבל את דת האיסלם. אידריס הראשון שמרד והשתחרר מהשלטון המרכזי בבגדד, הכריז על עצמו כמלך מדינת מוריטאניא.

בהקדמה לספרו כותב מאיר פישער: ויהי כאשר חשבתי ימים מקדם והגיתי בקורות שנות עולמים, ראיתי כי כמעט כל העושקים אשר עשקו בעוצם ידם את אומללי בני ישראל, עלה יעלו בשטף אף מאהאד ואימם עדריס מלכי מוריטאניא. כי כל ימיהם לא השיבו אלה הצוררים מבלע את ישראל וכל דבריהם רק ארוב דם יהודה. ואשים זאת על לבי ואנופץ את ידי להגיד לתועלת עמי את כל המעשים אשר עשו אלה, לנדחי שבטי יעקב ואת זדון לבם הרע, אשר, מאין נתון להם השב רוחם, הסגירו לשואה נפשות עניי ישראל ויגיעון עד שערי מות״.

המלך אידריס גזר גזירות קשות שפגעו בכל היהודים ורבים מהם ברחו ממרוקו. לאחר זמן מה הורעל אידריס על ידי אחד מעבדיו של החליף מבגדד ויש האומרים על ידי הרופא היהודי סולימאן.

תושבי מרוקו קברוהו ברוב פאר בעיירה זרהון בקרבת פאס ובחרו בבנו אדריס השני למלוך תחתיו. עד היום אידריס הראשון מוחזק בעיני המוסלמים במרוקו כקדוש, ועולים המונים לקברו.

יסודה של פאם

ב-789 יסד אידריס הראשון, אבי שושלת האדריסיים את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס השוכן בגבעות אגן נהר סבו בתוך איזור חקלאי פורה וקרא לה בשם מדינת פאס, אך הוא מת לפני שהספיק לפתח את עירו.

במאה השמינית לא היו ערים בסביבות האיזור פאס. הברברים חיו בכפרים הנקראו DASHRA שהיו מסובבים בחומות של אדמה.

כעשרים שנה לאחר מכן, יסד אידריס השני, בנו של אידריס הראשון את העיר פאס בגדה השמאלית של הנהר וקרא לה בשם אל עליה.

לפי ההיסטוריונים הערבים, לפני יסוד פאס, התושבים מהסביבה היו שייכים לשני שבטי ברברים: בני בורגוס שעבדו לאש – יתכן כי שם זה בא מעיר ידועה בספרד, ולפי זה אפשר לראות בהם את פליטי הרדיפות הקתולים שם, ובני אל כיר שהתייהדו או התנצרו מאוחר יותר.

יהודים באו מאנדלוסיה וקירואן והמקומות שהתיישבו בהם נקראו אל קראוין ואל-אנדלוס.

בשנת 859 נוסדה בפאס אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר בעולם, אוניברסיטת הקרויין. היו בה מסגד פטימה ומסגד האנדלוסים. הקרויין היא הגדולה ביותר באפריקה. המסגד מכיל קרוב ל 22.000 מתפללים ורק מוסלמים מורשים להיכנס דרך 14 דלתותיה. התקרה נתמכת ע״י 270 עמודים.

הנברשת הגדולה שלפי השמועה נגנבה מכנסיה קטולית, שוקלת קרוב ל-800 ק״ג ולה 509 נורות.

בימי הבניים התפרסמה כמרכז לתרבות האסלם.

 

השירה בעברית מול השירה בערבית־יהודית במרוקו-יוסף שטרית

שטרית יוסף

ד. שני שירים אלה ועוד רבים אחרים ממחישים לנו את ההבדל העקרוני במעמדן הסוציו־לשוני של העברית ושל הערבית־יהודית בקרב יהודי מרוקו. בהיותה שפת־אם, הרי הערבית־יהודית הינה שפה חיה, גמישה וניתנת להתאמה לתכנים ולשדרים שונים ורבגוניים — הכול על־פי כישוריו של המחבר־הדובר ומגמותיו. לעומתה, העברית היא בראש־ובראשונה שפת לימוד, אשר את השימוש בה — מחוץ לעורכי הפולחן הדתי — ניתן להשוות, אולי, לשימוש המודרני בשפה טכנית או מקצועית.

הערת המחבר : מבחינה מסוימת כל היצירה העברית עד לתקופת ההשכלה — במרוקו וברוב המקומות האחרים שבהם ישבו קהילות ישראל — מוקדשת, למעשה, למעין תחום טכני־מקצועי, שכן היא מוקדשת להיבט מסוים של החיים — לחיים הדתיים או לחיים הרשמיים של הקהילה. בדומה לכל שפה טכנית־מקצועית ידעה גם העברית של יהודי מרוקו — בספרות השו׳׳ת, למשל — לסגל לעצמה מלים חדשות, בעיקר מקומיות, מערבית־יהודית, מספרדית או אף מצרפתית, לאחר התפתחות רשת בתי־הספר של כי׳׳ח (׳אליאנס׳) במיוחד. ראה, לדוגמה: ספר שו״ת ויאמר יצחק  לר׳ יצחק בן וואליד, א, ירושלים תשל"ח, עמי פו, ב.

 השליטה בעברית היתה נחלתה של שכבה דקה בלבד בחברה היהודית במללאח — אותה שכבה שלמדה בישיבות או בחדר, לפחות — והיא שימשה כאן, בעיקר, כלשון המסמכים הרשמיים הנוגעים למעמדם האישי של בני הקהילה, כלשון היצירה הרוחנית־רבנית, המשפטית או הפרשנית וכלשון השירה הדתית־מיסטית. בעברית, אם־כן, נוהלו החיים הרשמיים — הן החיים המשפטיים־חילוניים והן החיים הדתיים. חיי היומיום, לעומת זאת, התנהלו בערבית־יהודית.

שימוש מיוחד זה בחיים הלא־יומיומיים בעיקר בשפה העברית, ובעיקר השימוש בה כלשון־קודש, הקנו לה מעמד מיוחד. כלשון־קודש היא זכתה ליוקרה ולהוקרה כזו, שרק השימוש במבנים וביסודות קיימים של שכבות הלשון עד תקופת שירת־ספרד נתפס כמותר.

הערת המחבר : אין הכוונה כאן בוודאי לאיסור רשמי כלשהו, אלא לעמדה שננקטה למעשה על־ידי אלה שכתבו בעברית או שהשתמשו בה במרוקו עד לעת החדשה. זו היתה גם העמדה של רוב קהילות ישראל באירופה עד לתקופת ההשכלה, כשהעברית החלה בתהליך של חילון משום אופייה החילוני של היצירה העברית החדשה.

 כתוצאה מהתייחסות זאת נמנע, למעשה, כל חידוש ופיתוח של הלשון העברית, שלא יביאו חלילה על־ידי כך לידי חילול הקודש. התייחסות מיוחדת זו אל הלשון העברית מסבירה גם את תופעת אמנות השיבוץ, שרווחה כל־כך בשירה ובמליצה.

סוג נוסף ונפוץ ביותר בשירת השיזור הוא זה המשלב טקסט עברי, המפתח נושא דתי־מיסטי מובהק, עם טקסט בערבית־יהודית, המפתח נושא לירי בעל קונוטאציות רומאנטיות ולעתים אף ארוטיות. שפות אלו, למרות היותן בה שונות באסוציאציות שלהן, יוצרות אחדות אורגאנית, המגבירה פי־כמה את טווח השפעתו של השיר על השומע. בד בבד שומרות שתי השפות השזורות זו בזו כל אחת על מהימנותה; בעוד שהעברית שומרת לעצמה את התחום הדתי־מיסטי, הרי הערבית־יהודית עניינה התחום הלירי־ חילוני.

שירת שיזור זו מעידה אולי טוב יותר מבל דבר אחר על השוני המהותי בתפקידיהן של הערבית־יהודית והעברית ביצירה התרבותית של יהודי מרוקו: בעוד שמתפקידה של היצירה בעברית היה לשמור ולטפח את הזהות היהודית האוניברסאלית ואת ערכיה בקרב יהודי מרוקו, הרי שמתפקידה של היצירה בערבית־יהודית היה לתת ביטוי לזהות היהודית הספיציפית, כפי שהתפתחה והתגבשה במרוקו גופא.

שירת ה'ערובי' – א. צורות ביצוע

שירי ׳מטרוז׳ רבים מהסוג המיסטי־לירי שזורים בבתים ובקטעים של שירת ה׳ערובי, ובמקומות בהם הם מופיעים הם אלו שקובעים, למעשה, את הלחן של השיר כולו, שכן החלקים בעברית בנויים על  פי המשקל הריתמי של הבתים בערבית־יהודית, שהועבר באופן מסורתי. ובדומה לכל יתר סוגי השירה במרוקו, היהודית והלא  יהודית כאחד, הרי לשירת ה׳ערובי׳ לחנים קבועים בקהילות שונות, והשם מסמן לא רק את הטקסט, אלא גם את הלחן המלווה אותו תמיד. כאן המנגינה המסורתית והקבועה היא התוחמת את הבתים והסטרופות, והמשפט המוסיקאלי הוא הקובע יחד עם החריזה את תחום השורה המילולית, ולא מספר ההברות היכול לנוע משבע עד שלוש־עשרה — בממוצע, אם־כן, עשר הברות לשורה — ובכל בית חמש שורות בדרן״ כלל.

שירה זאת, כפי שככבר ציינתי קודם־לכן, מושרת על־ידי נשים, ובעיקר כשהן יושבות ליד עריסת הילד ומנדנדות אותה או בשעה שהן משגיחות על התינוק. כמו־כן, מושר ה׳ערובי׳ באירועים משפחתיים או קהילתיים שונים, כגון טקסי אירוסין, חתונות וערבי ה׳חינה" מסיבות בר־מצוה, בריתות, ובמיוחד בלילות שלפני ברית־המילה בטקס הנקרא ׳תחדיד׳ או ׳תחדית', המתקיים בבית היולדת, ובו קוראים או שרים טקסטים בעברית לשמירת הרך הנולד. לשירת ה׳ערובי׳ מתלווה בטקס זה שורה של ׳מעאני׳ ו׳מעייאר׳, שהם סידרה של טקסטים שתוכנם השמצות, קללות עסיסיות, גידופים וחירופים, המכוונים כלפי אויב דמיוני או ממשי. בטקסטים, שיצאו לאור בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה, מגלם היטלר אויב זה, וכלפיו מוטחים כל הקללות והגידופים.״ במסיבות חברתיות מושר לעתים קרובות ה׳ערובי׳ על־ידי זמרים מקצועיים או חצי־מקצועיים, והוא מתבצע אז לרוב בצורת דואט בפי גבר ואשה המתנצחים ורבים בשירה. אצל זמרים מיומנים היטב מופיעים אז גם קטעי אילתור החורגים מהטקסט המסורתי. אופי זה של דו־שיח מעוגן בטקסט, שכן הוא כולל קריאות רבות לחתן, לכלה, לגברת, לאהוב או לאהובה, וכן לרך הנולד (׳מוממו). כמו־כן מפותחות בו הצורות הרגילות והרבות של הדו־שיח הלשוני. בהתאם לנסיבות החברתיות, שבהן מתבצעת השירה, מותאם אם־כן הטקסט למבוגר או לתינוק, לאהוב או לאהובה. מלבד שינויים אלה בהתאמה אישית, נשאר הטקסט קבוע לרוב, להוציא שינויים, שמקורם במגבלות הזיכרון האנושי, בחילופי עתים ובמסורות השונות באזורים שונים במרוקו.

מחנה הריכוז בעיר אזמור-כתבה בעיתון הצפה משנת 1944

הצפה 2

יהדות מרוקו ידעה בכל עת להושיט לעזרה לאחיה, בין מתוך הארץ ובין פליטים מחוצה לה…רבים הפליטים ממזרח אירופה בעת השואה , מצאו מקלט במרוקו ובצפון אפריקה, ותמיד התקבלו בסבר פנים יפות, מבלי לשאול שאלות רבות…הנה פליט שהתארח במרוקו יותר מעשרים חודש אצל משפחה יהודית חינם אין כסף, והוא לא היה לבד….יהודי מרוקו לא רצו לדעת שיש כמה סוגים של יהודים כפי שלמדנו כאן בארץ, יהודי הוא יהודי הוא יהודי…הוא קיבל במשפחה היהודית המארחת את אותה צלחת שקיבל אבי המשפחה….

להלן הכתבה מתוך עיתון הצפה מה-7 בפברואר 1944 על ידי א.נר.

הצופה , יום שני 7 בפברואר 1944 – יג בשבט תש"ד

במחנה-הריכוז במארוקו

20 חדשים חייתי במחנה-ריכוז במארוקו, שבו היו כלואים יהודים מחוסרי נתינות או בעלי דרכיות״ פולניות — סח לסופרנו יהודי שהגיע לפני שבועיים מאלזשיר. בשיחתו מסר פרטים על החיים במארוקו ובאלזשיר ועל תלאותיהם של הפליטים במשך זמן שלטון ווישי.

— ב-1933 ברחתי מגרמניה לצר­פת שם עבדתי כמשגיח על הכשרות  באחד מקווי האניות. ב-1940, כשנפלה ליאון והצבא הגרמני התקרב לפאריס. ברחתי באניה קטנה, נהוגה בידי רב חובל מידידי, לאלזשיר.

מחנה הריכוז באזמור.

באלזשיר מצאן הרבה פליטים יהודים. אולם באוקטובר 1940 נייתנ רוח אחרת והשלטונות התחילו לחפש אחרי הפליטים, למזלי קיבלתי התראה מראש המשטרה שהיה יהודי ספרדי, וברחתי בעוד מועד לקאזאבלאנקה. שם שהיתי זמן קצר, אולם נתפסתי בהיותי בעל דרכיה פולנית והוגליתי יחד עם אחרים למחנה ריכוז, המחנה שהוקם ליד העיר אזמור במחוז מאגאזן כלל 400 פליטים יהודים. היחס  לפליטים במחנה לא היה מן הג­­­רועים שמרו עליהם חיילים סנגאלים וערבים וכמה שוטרים צרפתים. אולם ראש המחנה. צרפתי בשם קוקיי. התנהג באופן גס  ואנטישמי, הסתובב עם מגלב במחנה ומי שפנה אליו בדברים היכהו מכות רצח. גם עוזריו התנהגו באופן גס ואכזרי מאוד. התזונה במחנה  לא היתה גרועה וניתנה אפשרית לקנות מיצרכים  נוספים.  הפליטים  הועסקו בעבודות שונות בתוך המחנה. מחנה זה היה הטוב ביותר בהשוואה למחנות אחרים, בייחוד היה ידוע  לזוועה המחנה בסאהארה. שם נמצאו בעיקר אנשים מפליטי פולין.

לאחר כניסת האמריקאנים

עצורי המחנה עזבוהו ביאנואר  1913כחדשיים אחרי כניסת האמדיקאים למארוקו. הפליט מציין לטובה את בני אזמור המונה כששת אלפים יהודים, שהתנהגו בלבביות רבה עם הפליטים היהודים שהגיעו מן המחנה. הוא עצמו התאכסן לעשרה חדשים אצל משפחה אחת בעיירה והחזיקתו חינם אין כסף. בדרך כלל פוזרו כבר היום רוב מחנות הריכוז והפליטים עברו ברובם לקאזאבלאנקה, שם הסתדרו בעיקר בעבודה אצל הצבא האמריקאני.

הצריפים שבמארוקו, למרות השלטון הדי-גוליסטי נשאר מהם חלק גדול שהשפיעו מאוד מהתעמולה הנאצית והם מאוהדי פטיין וגרמניה. ועובדה היא, שגם כיום לא הוחלפה הפקידות הצרפתית הקודמת, שהיתה בימי פטיין, ביניהם אנטישמים מפורסמים, שהיו אחרים לחוקים רבים נגד היהודים.

בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש

סבלם של היהודים במארוקו בימי הכיבוש היה גדול מאוד. מדי פעם בפעם הוכנו רשימות שחורות של יהודים שהוצאו להורג. גם בעיר שהוא התגורר הוכנה רשימה שחורה של 66 יהודים, שהשלטונות הועידום להורג, אולם בינתיים נכנסו האמריקאים וכך ניצלו.

גם אחרי הכיבוש לא נשתנה כמעט המצב, וחוקים אנטישמיים רבים מימי פיטיין, בוטלו אמנם להלכה, אולם למעשה הם קיימים. עד היום נשארו עוד בהרבה שווקים המדורים המחולקים לצרפתים, ערבים ויהודים.

המצב העלוב של יהודי מארוקו השפיע על תרבותם ורבים בין היהודים שקועים בבורות איומה. גדולה ביניהם הכמיהה לעליה לארץ. בשיחות עם יהודים רבים, הביעו אלה את רצונם לעזוב מיד את הארץ. ואילי ההון היהודיים בקאזאבלאנקה סחו, שהם מתעתדים להעביר את הונם לארץ ישראל.

א. נר

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר