מורשת יהדות מרוקו

עם גירוש ספרד בשנת 1492, יצאו רבי סעדיה ואביו רבי מימון לצפון אפריקה ונכנסו לווהראן שבאלג'יריה. באותה שנה פרצה המגיפה הגדולה באלג'יר ובמרוקו, שבה נספו רבים מן הגולים, ובהם היו גם רבי סעדיה ואביו רבי מימון. אחד מצאצאיו רשם בסוף ספרו שלרבי סעדיה:

ובכתבי הרב זקננו ( רבי סעדיה השני ) ז"ל נמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנדה היה על ידי הירנאנדו מלך קסטיליה בשנת רנ"ב מהאלף הששי…והגזירה הייתה בטבת ויצאו בסיון שהשנה ההיא ונכנסו לווהראן בי"ז בתמוז משנה ההיא ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר ואביו כהה"ר מימון בשנת רנ"ג.

רבי סעדיה השאיר אחריו בן אחד. לפי נוסח אחד של שלשלת היחס של משפחת אבן דנאן היה בנו רבי מימון. אבל הואיל ורבי סעדיה לא היה זקן בפטירתו ומצד שני רבי מימון, שהיה דור רביעי לרבי סעדיה, נהרג בשנת רפ"ו, 1526, נראה שחלה טעות בסדר היחס, בנוסח אחר, שנערך בשנת תקכ"ג, 1763, על ידי רבי שאול בן יעקב אבן דנאן, נאמר :

שמרתי סדר יחסינו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה"ה ומפי סופרי שטרות, וכאן סדר היחס הוא "

מימון, משה, מימון, משה, סעדיה, מימון, שמואל, שמימון, שמואל וכו…נראה ששמו של רבי מימון אביו של רבי סעדיה שנשמט, הונח במסורת לא מדויקת כבנו של רבי סעדיה. אם תתאמת השערה זו הרי בנו של רבי סעדיה הוא רבי שמואל הראשון.

רבי שמואל הראשון לא נשארו בידינו מכל ידיעות עליו. בנו היה רבי מימון החמישי. הוא נהרג בפאס לפני שנת רפ"ו, ועובדה זו מעידה שהיה מראשי הקהילה בפאס – על כל פנים מתושביה. קברו בפאס היה משמש מקום תפילה ועליה להשתטחות.

שלושה בנים היו כנראה לרבי מימון, הגדול שבהם היה שמואל, ועוד יבוא בהמשך דברינו. בנו השני היה כנראה סעדיה ( או מסעוד ), שהיה לון בן בשם מימון. כתוב היד המחזיק את כתביו של רבי סעדיה הראשון נקנה בשנת ש"ו, 1546, על ידי גדרון אבן מסעוד באלג'יריה בשנת שכ"ב, 1562, ושלכבודו חיבר רבי אברהם גבישון שיר : כשחיה הה"ר רבי מימון בן דנאן מחליו יסדתי לו אני אברהם גבישון בתים אלה, השכ"ב ליצירה.

על רבי יוסף אנו יודעים אגב בנו. רבי שמואל השלישי מזכיר את קרובו רבי יעקב אבן דנאן ולפי מקורות אחרים מתברר ששם אביו היה יוסף. לפי סדר הזמנים אפשר לקובעו כבנו של רבי מימון.

רבי יעקב אבן דנאן היה סופר בית הדין בפאס. הוא היה כותב את שמו : יעקב בן דנאן הסופר. בשל בקיאותו ניתנה בידו סמכות רחבה. בשנת שע"א, 1711, נקבעה בפאס תקנה " שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט עד שיהיה מצוי עמו הרב יעקב אבן דנאן יצ"ו ".

התקנה נקבעה הואיל ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך. חכמי פאס היו מתיעצים עמו בענייני נוסחאות של שטרות. רבי סעדיה אבן דנאן כותב : בזמן הזה אף על פי שכותבין הסופרים ושעבד לו מטלטלי…ככה שמעתי מהחכם השלם הרב יעקב אבן דנאן.

אביו של רבי סעדיה, רבי שמואל כותב אף הוא " שכבר נתקבלה העדות בפני ג' ואף אם אחד שהיה מצוי עמנו הלא הוא התחכמון הנבון הרב יעקב אבן דנאן קרוב אלינו ". הוא שימש אחר כך גם כחבר בבית דינו של רבי שאול סירירו. רבי יעקב אבן דנאן חיבר ספר " פסקים " שנשאר בכתוב יד. מיוחס לו פירוש השיר " אני ריאה " לרבי דוד ויטאל. הוא נפטר אחרי שנת שפ"ד – 1624.

באמונה העממית

באלג׳יריה היתה אמונה עממית כי ״נשים ההולכות בחודש השמיני למרחץ היא מסוכנת להפיל״ (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ קמח). סגולה לאשה שלא תפיל נזכרת בתלמוד מס׳ שבת, דף סו ע״ב, וכן על ידי חכמי המגרב. לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם לתת לרווק לקשור חגורה סביב בטנה של האשה ההרה, ולנעול את החגורה במנעול. כל זמן שהמנעול סגור, נשאר גם הרחם סגור, והיא לא תפיל את ולדה. לקראת הלידה פתח הבחור את המנעול, ואז מוכנה האשה ללידה.

כשאשה הפילה היתה המשפחה עוברת לבית אחר כדי להתרחק מהרוח הרעה או מעין הרע.

בין היהודיות שחיות במהרה. לפי ממצאים מאמצע המאה ה־20. מספר ההפלות היה גבוה, שניים מכל ילוד חי היו נפלים, ואלה נקברים בחלקה מיוחדת בבית הקברות. לפיכך התפתחו שם סגולות נגד הפלה.

פרק ז: הלידה, שמירת היולדת והתינוק,

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

הקלת הלידה

במרוקו היו נוהגים לתת צדקה או לעשות מעשה של מצוה, תוך אמונה שהדבר יקל על יסורי היולדת.

שליח ארץ ישראל ר׳ שלמה משה סוזין שביקר במרוקו בשנת תרמ״ו (1886) תיקן בקהילות פאס וצפרו הצבת קופה לרחל אמנו ״דהיינו שכל אשה יולדת בעת שבתה על המשבר תידור סך מה לשם רחל אמנו לפדיון נפשה, ומינה פקידים על זה לקבץ הנדרים הללו ולהניחם עד עת בוא הרב השד״ר של ירושלים״.

בעקבות ההצלחה ״שנתמעט קושי הלידה״, הוסכם על ידי חכמי מכנאס לאמץ נוהג זה לפיו ״כל יולדת זכר מנשי העשירים והבינוניים תתן ביד הפקיד שיוכשר בעיני הרב סך מסוים״. המטרה ״כדי למעט קושי הלידה״. חתומים על התקנה 12 חכמי מכנאס. כנראה שמיתת רחל אמנו בעת לידתה יעד אותה להגן על היולדות. התקנה חודשה שוב בשנת תרפ״ב (1922) בעקבות שליחותו של הרב אברהם פינטו.

באמונה העממית היו סגולות למקשה לילד

לפי ר׳ רפאל משה אלבאז: ״למקשה לילד קח עפר הנמצא תחת מפתן הבית או בתוכו ותשים בסמרטוט של צמר על טיבורה ויצא הולד מיד, ותכף תסירהו״.

בקהילת דבדו היה נהוג שאם היולדת התקשתה בלידה, קראו לתינוקות של בית רבן שעמדו מחוץ לחדר היולדת, ואמרו פרקי תהלים. הגברים היו קוראים את פרשת העקדה, והנשים היו עומדות ליד מזוזת הבית בתפילה ובתחנונים (א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 103).

במכנאס היו שמים את מקלו של ר׳ חיים משאש על בטנה של היולדת. בקהילת תיטואן היה נהוג לשים את המקל והאבנט של ר׳ יצחק אבן ואליד, ובוואזאן את האבנט של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנפטר בשליחותו וקבור בקרבת מקום. האמינו שהדבר מועיל ללידה (בן שמחון, תשנ״ד, עמי 34).

בצפרו היו נוהגים עוד בדורות האחרונים לומר תפילה מיוחדת להקלת הלידה שנקראה ״פדיון״. השם ניתן לתפילה כנראה, כי האמינו שעל ידה פודים את היולדת מקשיי הלידה. אם עדיין לא ילדה, היו עושים ״פדיונות״ נוספים. ר׳ דוד עובדיה כותב על פסוקים שאומרים בעת פדיון נפש ליולדת ביניהם ״יענך ה׳ ביום צרה״ (וזהלים כ, 2), כי במזמור זה יש תשעה פסוקים כנגד תשעת ירחי לידה. וצ' אותיות כנגד צ׳ צעקות האשה. בעת חבלי הלידה היו בני הבית נוהגים לומר את הפיוט ״עת שערי ציון להפתח״. בהוצאת השליה היו אומרים את הפסוק ״וירדו כל עבדיך אלה״ (שמות יא, 8) (עובדיה, ׳נתן דויד/ עמי תלט).

בכמה קהילות, ביניהן צפרו, היו מזמינים את המלמד, ויחד עם אחרים היו קוראים פרקי תהלים ותפילות מיוחדות. בשקית קטנה היו ממלאים מטבעות נחושת שיצאו מכלל שימוש, ובשבת – במקום מטבעות – ממלאים בפולים. המלמד היה מסדר את המטבעות או הפולים בערימות כמספר האותיות של שם היולדת, אחר מצרף הכל לערימה אחת, ושוב מחלקם לערימות קטנות (א. מיוסט, 2000, עמי 20-19, 142).

כמו כן היה נהוג שאם צירי הלידה קשים, בעלה, אביה וקרובים אחרים קוראים תהלים, בעיקר מזמור פרק כ: ״יענך ה׳ ביום צרה״ וגו׳. הנשים מדליקות נרות, עומדות ליד המזוזה ומתפללות בערבית יהודית לשלומה. היו מביאים חפצי קודש מבית הכנסת כמו ספר תורה, פרוכת, או מפתח של בית הכנסת (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

הנשים התנגדו בדרך כלל לתרופות המזרזות את הלידה (נ״מ שיטרית, 1983, עמי 125).

האם מותר לזרז את הלידה באמצעים רפואיים? הרב יוסף שרביט דן בשאלה זו לגבי יולדת המתייסרת מכאבים ומצירי הלידה, האם מותר להזריק לה תרופות לזירוז הלידה. תשובתו חיובית (׳ארחות יושר׳, ח״ג, יור״ד, סי׳ ח).

אמצעים להקלת הלידה. החיד״א כותב, ״כשיושבת על המשבר יאמר יב פעמים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳״ (תהלים, פרק כ, ׳סנסן ליאיר׳, דף סב ע ״ב).

ר׳ כלפון משה הכהן ציטט תפילתו של החיד״א בלשון זו:

ותפקוד בזרע של קיימא זרע קדש לכל חשוכי בנים והיושבות על המשבר מעמך ישראל תוציאם מאפילה לאורה ויצא הולד בשעה טובה ובלא צער ושום נזק לא ליולדת ולא לילדיהן ואל ימשול אסכרה ושדין לכל ילדי עמך ישראל (׳בני משה׳, דף ח ע״ב). אשתו של ר׳ יעקב בן שלום כהן, מחבר ׳זרע השלום׳, ג׳רבה תרפ״ח, הצטיינה בחכמה ובצדיקות. וסגולה ללידה קלה היתה, שהיא ישבה למראשותיהן של היולדות, וקראה בעל פה את ספר יונה (ה. כהן, תשל״ח, עמי 117).

לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם שהיולדת שוכבת על מזרון המונח על הארץ (ר. פטאי, תשי״ג, עמי 268).

אשה שעלתה ארצה בשנות ה־50 של המאה ה־20 מאחד הכפרים בסביבות מראכש, סיפרה כי אחרי הלידה שכבה במיטה שלושה חודשים לשם מנוחה, ופינקו אותה. לכבוד הלידה שחטו שלושה כבשים, עופות, ואפו עוגות. המשתה נמשך שבעה ימים (י. כלפון-סטילמן, תשמ״ג, עמי 65). עד הזמן החדש ילדו הנשים במדינות המגרב בדרך כלל בבית. עוד במאה ה־20 היה נהוג שנשים היו יולדות בבית באמצעות מיילדת.

במאה ה־20 עלה מספר הנשים שילדו בבית היולדות, לפי מקור ממוגדור בשנת תש״ח (1948) (אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ טו).

והרי השיר לפנינו

לשוני משוררת לכבוד אהוב

שיר שבח לשלוח צפת , רבי רפאל פראנקו , כתוב במתכונת 'אוחיל יום יום אשתאה' ובהשפעתו .

כתובת השיר : 'פיוט יסדתיהו לכבוד החכם השלם כולל תהלות כמוה"ר [כבוד מורנו הרב רבי] רפאל פראנקו מעה"ק [מעיר הקודש] צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ויען בא בר"ת [בראשי תיבות] שמו וחניכתו ישצ"ו [ישמרהו צורו] רש"פ  ]רפאל שאול פראנקו[ לכן עשיתי הסוגר ]הרפרין[ רשפי את שלהבת וגו' נועם אוחיל יום יום אשתאה . סימן ליעקב בירדוגו

תיאור : שיר מעין אזור ובו טורי- פתיחה )מעין מדריך( ועוד 11 מחרוזות . בכל מחרוזות 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור

. חריזה : אב , אב / ג , ג, ג , ב / ד, ד , ד , ב .

משקל : 7 הברות בטור .

מקור : קול יעקב , עמ' פו

לשוני משוררת / לכבוד אהוב ידיד יה

אהבתו בוערת / רשפי אש שלהבת יה

יום הזה ראו עיני / חכם למדת ששוני

שאול בחיר ד '/ עמו עז ותושייה

עופר, צבי ישראל / כמו מלאך רפאל

צדקתו כהררי אל / וזיו ליה כבר בתיה

קירות משוש לבנו / בא לבית מלוננו

מעיר קדש עז לנו / יפה נוף  -וזה פריה

בחצרות אל נטוע / אור לצדיק זרוע

ולו בשיר זרוע / והוד ידו נטויה

בני אל חי – נורא הוא

בשמחה קבלוהו

זהובים עטרוהו

סגנייא וסרכייא

יחיד  – מי אל כמוהו

רצון יעטרוהו

יפרהו ירבהו

כמו גפן פוריה

רב חסד לא אחלה

כל עצתו ימלא

ולהר הקדש יעלה

אל ארץ המוריה

דר ערץ רם ועליון

יראהו נעם חביון

בשוב את שיבת ציון

ככלה תעדה עדיה

ואל חי אותך יבנה

כבני חיי ומזוני

ממעונו לף יפנה

הוה יהיה והיה

גילה, רנה ודיצה

תשמע, אבן הראשה

בתוך ארץ קדושה

יפהפיה, צביה

ושלום כנהרים

לך יטה צור יצורים

ובקול נעים וזמירים

ברך שוכן עליה

וזה אשר כתבתי ושלחתי להחכם הנ"ל עם השיר הנ"ל :

מנחה היא שלוחה / למשאת וארוחה / אל שר שלום שר מנוחה /

תשורת שיר / נתיבותיה תיישיר / ;בתים מלאים כל טוב לא יחסר /

כמספר בני יעקב שנים עשר / כי פי המדבר / ומילין

לצד עילאה יחבר / שואל עזרו מאל / יעקב בנו יקותיאל

רב פעלים מקבציאל / זכותו תעמוד לני ולכל ישראל

את חלקם של שד"רי ארץ ישראל כמובילים של תרבות והשפעות בין המזרח למערב ממחיש השיר 'חון על יונה' לר"י בירדוגו . מתוך כתובת השיר אנו למדים, כי השד"ר ר' חיים אשכנזי הביא עימו מנגינה תורכית שמצאה חן בעיניו וביקש מאת ר"י בירדוגו שיתאים לה מילים עבריות ) מכאן ששד"ר זה לא היה משורר בעצמו , שלא כקודמו ר' ר"ש פראנקו( .  משוררנו נענה והתאים לצליל המילים התורכיות  את המילים העבריות, 'אל נא ינצור ויפדה נא' שבפתיחת שירו . אף קבע את האקרוסטיכון בשירו על שמו של רבי חיים ובנה את השיר בארבע מחרוזות כנגד ארבע ערי- הקודש. לפנינו אפוא משורר עברי ממארוקו , הכותב שיר עברי למנגינה תורכית, הבאה אליו עם שד"ר מארץ – ישראל , ועיקרו של השיר ארץ -ישראל .