ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים-ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ידידות חאג׳ עלי אל-עטוונה וחכם נסים

הצעת השותפות של האג' עלי אל-עטוונה גרמה לחכם נסים אלקיים לבטים לא מעטים. עד אז, בחודשי האביב והקיץ, היה חכם נסים נעדר ממשפחתו שבועות מספר, לפעמים כמה חודשים, כדי לקבל את השעורה שהיו עורמים אותה עד שתימכר. היה גם צורך לפקח על ייבוש החנדל ולהעבירו לעזה. בעזה היו נשים מיומנות בקילוף קליפת אבטיחי החנדל הקטנים, המיובשים.

הצעתו של חאג' עלי לא היתה קלה בעיני חכם נסים. כדי לנהל שותפות גדולה יצטרך, כמו הסוחרים הגדולים, לגור חצי שנה בבאר-שבע וחצי שנה בעזה.

וזה סיפור המעשה: האג' עלי אל-עטוונה, ראש עירית באר-שבע, קרא לחכם נסים ואמר לו: "יה שייח' נסים, מה יש לך בעזה? מדוע שלא תעביר את משפחתך לגור לידינו בבאר-שבע, ותחיה חיים נוחים ומכובדים? קח לך את הבית שבניתי למגורי, גור בו עם משפחתך ונעבוד יחד. חסן בני יעזור לך ונוכל להרוויח יותר מכל הסוחרים".

הבתים בבאר-שבע לא היו אז מרוצפים, והיה ידוע שכעבור זמן קצר ימלאו אותם פרעושים ולא יהיה אפשר לגור בהם, שכן מהפרעושים אי-אפשר היה להתפטר.

חכם נסים הודה לחאג' עלי ואמר: "יה חאג', משפחתי היא עירונית. לא אעבירה לביתך, מאותה הסיבה שאינך גר בו, שהרי הפרעושים יאכלו אותנו. איננו רגילים לגור באוהלים. בכל אופן אחשוב על כך".

חכם נסים נמנע לומר לחאג' עלי כי ברצונו להתיעץ עם האשה, כיוון שזה היה מפחית מערכו בעיני חאג' עלי, שהוא, חכם נסים, אינו מסוגל להחליט, וחייב להתיעץ עם האשה. על כן דחה נסים את תשובתו. לא הסכים, אך לא סירב מיד.

חכם נסים הלך להתיעץ עם ידידו חכם דוד עמוס, שהיה גדול היצואנים של השעורה והחנדל בנגב. חכם דוד עמוס הציע לנסים אלקיים לקנות שלושה-ארבעה אוהלי שיער עזים מהצפון, להקים אותם ליד אוהלי חאג, עלי ולגור בהם עם משפחתו. המגורים באוהלים, אמר חכם דוד עמוס, שהיה מנוסה, נוחים יותר מהמגורים. בעיר עזה.

באותה שיחה הציע חכם נסים לחכם דוד עמוס להצטרף לשותפות, והוא הסכים. חכם נסים דיבר עם חאג' עלי שהסכים גם הוא, ובאותו יום קמה השותפות הגדולה והחזקה ביותר ביצוא השעורה והחנדל במדבר הנגב.

חכם דוד עמוס קנה גם הוא אוהל למגוריו ליד אוהלי משפחת נסים אלקיים. שנתיים אחרי-כן, בשנת 1908, נתמנה חכם נסים אלקיים לנציג יהודי מחוז עזה לבאר-שנע במועצה הצבאית המחוזית.

יהודי עזה דוחקים את הערבים ממסחר בשעורה ובחנדל\

המסחר העיקרי בנגב שממנו היו רווחים גדולים היה, באמור, המסחר בשעורה, חנדל וחיטה.

בשוק עזה היו גם קטניות, פירות, סומסום ושקדים, שהיו מבוקשים ע״י אנשי המושבות, סוחרי יפו, חברון וירושלים, אלא שהמסחר בהם גזל זמן רב להובלתם, וגם היה קשה להתחרות בערבים בעלי גמלים משלהם. בכל זאת המשיכו יהודי עזה בתחרות עם הערבים. המסחר בשעורה חייב הון חוזר גדול, על כן היה סגור ומסוגר, ונתון בידי הסוחרים הערביים העשירים בלבד. למי שלא היו דמי מחזור גדולים לא היה יכול לחדור לתוכו.

סוחרי השעורה הערבים העשירים היו כולם בטוחים במעמדם,עד שלא הטריחו עצמם לבוא לשווקים. הם שלחו את בניהם, קרוביהם או שליחיהם להתקשר עם בעלי השעורה ולקנות מהם את תוצרתם על-ידי הסכמים ומפרעות לפני הזריעה.

באמצעותם הבטיחו לעצמם את יבול התבואה.

כדי לשמור על הקשר והיחסים, היו האפנדים מזמינים את השייחיים לסעודות ולמסיבות במשך החורף ומחדשים את הסכמי הקניה מדי שנה בשנה.

אנשי העדה התיעצו עם ועד קהילת יפו, עם ז. ד. לבונטין ועם יחזקאל סובובולסקי דנין, ואלה הציעו להם להקים ועד להתיעצויות כדי שיהיה אפשר למצוא פתרון לבל בעיה. תושבי עזה התאספו בבית-הבנסת של מוסה ארווץ, הזקן והעשיר שבחבורה, ובחרו בוועד של חמישה אנשים: מוסה ארווץ-נשיא; חכם נסים אלקיים, המוציא ומביא דבר העדה לממשלה; חכם דוד עמוס מרפיח, חכם יוסף יאיר מחאן-יונס ויצחק לוי, המוכתר הראשון, סוחר מנופקטורה בעזה. לוועד קראו"ועד עדת בני ישראל בעזה״.

לעידוד הקניה במחנות הוענקה לכל בדואי שקנה או מכר סחורה לתבל, שקית סוכריות חינם, במספר הנפשות במשפחתו. לנוחות מסחר זה, שהשתרע על מרחבים גדולים, קנה כל רוכל פרד למשאו, בנוסף לחמורים שעליהם רכב או העמיס שקי שעורה. באותם זמנים לא חל איסור על נשיאת נשק. כל רוכל היה מזוין באקדח ובפגיון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר