אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אלמוקדימהבמאה הארבע עשרה, שבה אנו דנים, עדיין היו הערבים משבט הילאל אלמנט נפרד ונבדל בקרב האוכלוסייה הברברית – שבטים נודדים למחצה, חבורות מאורגנות שאנשיהן השכירו את עצמם ואת חרבם לשליטים המקומיים, בלי לוותר על עצמאותם ועל אורח חייהם. מרכזם היה בנאת המדבר ביסכּרה.

פלישתם של הערבים הנוודים הביאם גם לידי תוצאות חברתיות ואֶתניות. עד לפלישתם נשאר המגרב בעיקרו של דבר בברברי בלשונו ובמנהגיו, פרט לדת האסלאם. ובמידה שהוא ניער מעליו את מרותה של מצרים הפאיטמי, הוא חזר והיה לברברי גם מבחינה מדינית. הוא הגיע אפילו לשיווי משקל כלשהו, אם כי אולי לא יציב, בין המשפחות האתניות הגדולות שהשתקעו בו מכבר : צנאהאג'ה וזנאתה.

אבל עתה הביאו עמהם שבטי הנוודים הערבים את לשונם הערבית הבדווית – ניב שונה מאוד מן הערבית הקלסית, שהייתה כפי הנראה הלשון הרשמית ( על הבדלים אלה ראה דברי אבן ח'לדון עצמו בחלק ו, פרק לט ), הוא אבי כל הניבים הערביים של צפון אפריקה בימינו.

הופעתם הסוערת של הבדווים הערביים עירערה את שיווי המשקל בין שני משטרי חיים, הבדווי היישובי, שהאקלים והתנאים הגיאוגראפים של המגרב מחייבים אותו, וסייעה לבדווים הברבריים מבני זנאתה לגבור על יישובי הקבע הברבריים מבני הצנהאג'ה. כך נוצרו במאות השנים שקדמו לחיי אבן ח'לדון ממלכות זעירות ויריבות של משפחות ברבריות שונות מבני הזנאתה : המרניים בפאס, בני עבד-אל-ואד בטלמסאן.

לא בכדי נתכנתה אפוא פשיטת השבטים האלה בשם " הפלישה הערבית השנייה ". אבן ח'לדון מסביר את ההבדל בין הפלישה הערבית הראשונה ובין השנייה בדברים אלה : " בעת הופעת האסלאם חדרו צבאות הערבים למגרב וכבשו את כל עריו : אך הם לא התיישבו במגרב כיושבי אוהלים וכשבטים נודדים, מאחר שהצורך להבטיח את שלטונם בארץ אילץ אותם להיאחז בערים. הערבים לא התיישבו אפוא במישורי המגרב. רק באמצע המאה האחת עשרה באו הערבים לגור בארץ והתפשטו בה לשבטיהם, ותקעו את יתדותיהם בכל מרחביה של ארץ גדולה זו.

 כדאי להסביר את משמעותו של ההבדל הזה מבחינה אתנית : הכובשים הראשונים היו חיילים, שבאו בגפם, ולקחו להם נשים מבנות הארץ – ונטמעו אפוא בקרב האוכלוסייה הברברית. ואילו השבטים שפלשו במאה האחת עשרה באו על נשותיהם וטפם וגמליהם, ונשארו אפוא אלמנט נבדל בקרב האוכלוסייה.

מצב אֶתני זה עמד בעינו בימיו של אבן ח'לדון, לאחר 300 שנים בערך, כמו שהיה בעשרות השנים הראשונות לפלישה ההילאלית, והשפעתו ניכרת כמעט בכל פרק מפרקי ספרו. אלא שבינתיים נהפכו גם הבדווים במידה רבה לישבי קבע ונתארגנו במשטר חברתי יציב יותר. הם ייסדו להם ריכוזים אזוריים שבטבורם עמדו " טירות ", כגון טירת בני חמאד, טירת בני עבאס, שהיו ספק בסיס שלטון, ספק מעוזי כנופיות. כבר הזכרתי את העובדה שבאחת הטירות האלה – טירת בני סלאמה, בלבם של הרי אלג'יריה, כתב אבן ח'לדון את ה " מוקדימה " שלו.

אוכלוסיית הערים במגרב בתקופת אבן ח'לדון, הייתה מעורבת משלושה יסודות : ברברי, ערבי ואנדלוסי. האנדלוסים היו בניהם של ערבים מספרד ושל ספרדים שסיגלו לעצמם את האסלאם ואת התרבות הערבית, שעברו לצפון אפריקה עם התקדמות הריקונקיסטה הנוצרית בספרד. מבחינה כרונולוגית קדם אמנם כיבושה של צפון אפריקה בידי הערבים לכיבושה של ספרד ולשגשוגה כמרכז עברי אסלאמי, אך במשך מאות שנים הייתה צפון אפריקה רק בבחינת גשר בלבד, ונשארה, כאמור, ברברית באוכלוסייתה ובתרבותה. היא נעשתה זירת ההיסטוריה והתרבות של עמי האסלאם רק אחרי נסיגת האסלאם מספרד ובעיקר בזכותם של המהגרים ובניהם. האנדלוסים לא נתערבו באוכלוסייה הברברית המקומית, אלא שמרו על ייחודם. לעומת זאת ספגו הברברים לתוכם חלק מבני השבטים הערבים הבדווים שנתדלדלו לערים ונהפכו שם מבדווים לתושבים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר