המתחים בין ישיבת ״מיר״ בארצות־הברית לבין ״בית יוסף״ בצרפת

המתחים בין ישיבת ״מיר״ בארצות־הברית לבין ״בית יוסף״ בצרפתשס דליטא

האם אמנם התקיימה אפליה בישיבות בהן למדו תלמידי מרוקו? בנקודה זו התמונה אינה אחידה וברורה. תגובות התלמידים והוריהם שונות מישיבה לישיבה והן תלויות באופי המוסד ובגישתה החינוכית של ההנהגה ורגישותה לצרכי התלמידים. ממכתבי הרב עבו למנהלי ישיבות וממכתבי תלמידים שנשלחו אליו מצטיירת תמונה קשה, המשקפת מצב שהתקיים בישיבות אשכנזיות בהן היה רוב של תלמידים אשכנזים ושפת הדיבור היתה יידיש.

הרב עבו, שהיה מיודע ורגיש לעניין זה פונה לרב קלמנוביץ בלשון של בקשה:

התלמידים יצאו מהשגחתי ויכנסו תחת השגחת כבודו. אקוה מהשם שיצליחו ויתגדלו בתורה ויראת שמיים ונזכה לראות החזרת עטרה לאחינו הספרדים… רק דבר אחד אני מבקש מכב׳ לאט לו אל הנער כי להתנהג אתם בסבלנות כי לא הורגלו ללמוד לימוד אשכנזי וגם לא הורגלו למקום תורה.

באותה מידה ביטא חרדה גם ביחס לתלמידים שהיו אמורים להגיע לישיבת ״בית יוסף״, והוא מציג לרב ליבמאן שורה של שאלות: א. מי האחראי בעד הכספים וההוצאות הנחוצים לתלמידים. ב. איך תוכנית הלמודים. ג. בן כמה שנים יהיה הילד הנשלח. ד. כמה שנים יצטרך להיות שם התלמיד. ה. מי ילמד אותם כי יהיה קשה להם המבטא האשכנזית אם לא יהיה המבטא בעברית צחה.

ממכתבי התלמידים מצטיירת מצוקה בתחום הלימוד כמו גם במציאות החברתית המנטאלית. המורים לקו כנראה בחוסר מודעות למצוקתם הנפשית של התלמידים שנותקו ממשפחתם, ובחוסר רגישות לצרכיהם המיוחדים (ראו להלן גישתו השונה של הרב זושיה וולטנר) ובכך גרמו לתסכול עמוק.

התלמיד אשר חכם אביטן מישיבת ״מיר״ כתב לרב עבו:

…ובאמריקה נחוצה האנגלית ממש כמו האוויר לנשימה כמעט שאי אפשר לחיות כאן בלעדה. ובימים הראשונים לבואי הייתי מלא ייאוש כי הייתי כקוף בפני האדם, וזה מובן. לא כ״כ קל היה לי ליכנס לישיבה זו נתקלתי בקשיים מרובים שאין כאן המקום לפרטם. ב״ה הודות להשתדלותם של מר שלום ודכ' הרב פול הם ששלמו גם כסף בעבורי נכנסתי הנה. גם אחר שנכנסתי היו לי צרות ועוד יש לי(בע״ה לא כמו בתחילה) למשל לימוד השפות אנגלית וידיש והקושי להסתדר בישיבה.

 

למרוקו הגיעו תלונות גם מאירופה, מישיבת ״בית יוסף״. דוד אוחנונה כתב לרב עבו:

דרך אגב אני מתייעץ עם כבודו עצה אחת ומבקש מכבודו שיעצני נכונה ובהקדם האפשרי. אני חושב לעזוב הישיבה הזאת ולעלות לארץ לישיבה אחרת יען זאת הישיבה איננו נחשבים בכלל אצלם, העקר הם האשכנזים גם איננו נאמנים בעיניהם… (בהמשך מספר התלמיד על תלאותיו בישיבה על רקע זה)… ועכשיו אני מבקש מכבודו שיראה לי אולי אוכל להקלט שם בארץ באיזו ישיבה ספרדית… ואם לא אזי אראה אם לחזור למרוק או לראות איזה ישיבה פה בצרפת…

לחלק מהתלמידים היו ציפיות שלא תאמו למציאות שבה נתקלו בישיבות. נפתחו פערים בין התלמידים שפעמים רבות לא ניתנים היו לגישור (ראו להלן פרק ג, ראיונות עם בוגרי הישיבות). לעומתם בוגרים אחרים השתלבו והפנימו את ההווי המיוחד של הישיבה ואף ניצלו אותו כמנוף להתערות מלאה בעולם התורה. דוד שניאור, בוגר ישיבת ״אור יוסף״, מתאר את ייחודה של הישיבה בה למד: בתקופת הפריחה העצומה של הישיבה, כאשר מצבה הכלכלי היה ירוד במיוחד, וכאשר תלמידי הישיבה היו צריכים ללמוד מוסר בהתפעלות כדי לחזק את רוחם ולעמוד בניסיון הרעב, הקור, והעירום וחוסר כל, דווקא באותה תקופה נודעה תנופה אדירה מעין ״בולמוס״ של זיכוי הרבים…

הסגפנות, הסבל, העמידה בניסיון בכל מחיר יחד עם מוסר גבוה, הם ממאפייני זרם נוברדהוק המזרח אירופי. אווירה זו ניזונה גם מהאתוס ההרואי המיוחד שנוצר לישיבה בעת הפעלתה בברגן בלזן. המציאות של תחילת שנות החמישים כפתה תנאים פיזיים קשים על תלמידי הישיבה. הרב ליבמאן ו״דרך נוברדהוק״ הפכו מציאות קשה זו לדרך חיים נורמטיבית, שמתוכה הגיעו התלמידים להתעלות רוחנית גבוהה. לא כולם יכלו להסתגל להווי ולאווירה. היו מהם שמצאו עצמם בהוויה זרה ותמוהה שאין לה שום קשר לארץ מוצאם: תפילות בנוסח זר, שפת דיבור לא מוכרת, התעלמות מוחלטת ממקצועות לימוד שרכשו ב״אליאנס״ וחוסר יכולת לתקשר עם המנהיג, הרב ליבמאן. התוצאה, במקרים רבים, היתה אכזבה, כעס ומרי: מכתבי זעקה הגיעו להורים במרוקו שלא נשארו אדישים לתלונות ולבכי של ילדיהם. על פניו נראה היה בעליל שעצם הנסיעה לא הצליחה ובנוסף בלי אוכל, בלי בגוד, וללא תנאים סניטריים מינימאלים.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר