חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 " חכמת נשים "

נשים במרוקו

אף ר׳ יעקב בן משה ליב מולין, המהרי״ל, שפעל באשכנז במאה הט״ו, חזר על הוראת הרמב״ם שאין להעניק לבנות חינוך פורמלי, אך ללא ההבחנה בין תורה שבכתב ושבעל פה. באחת מתשובותיו טען המהרי״ל כי נשים ״אפשר שילמדו(את שעליהן לדעת) על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה״, אך בדרך כלל עליהן ללמוד ״על פי קבלת אביהן שהיו בקיאין וגדולים בתורה״. המהרי״ל הסתמך, בין השאר, על המציאות בת זמנו: ״כאשר אנו רואין בדורינו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ״.

לחכמי ההלכה היה ברור כי הנשים לא הבינו עברית, אך חוסר הידיעה לא נתפס כמחסום בפני תפילה ושמירת מצוות של נשים. השאלה אם חייבים להתפלל בעברית היא עתיקת יומין. על פי משנת סוטה (ז, א), ניתן לומר ״בכל לשון את רוב התפילות: ברם, על פי דברי הגמרא על משנה זו, אלה המתפללים ארמית מוותרים על עזרת המלאכים בהבאת תפילותיהם לפני כיסא הכבוד, ״לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״. חכמי ימי הביניים התחמקו מבעיה זו בכן שהתירו להתפלל – ביחיד ובציבור – בכל לשון מלבד ארמית. הפיסקה הבאה מספר חסידים משקפת את דרך המלך ההלכתית, המניחה כי מותר להתפלל בכל לשון:

ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עברי והוא ירא שמים (וירצה לכוון) או אם תבוא לפניך אשה אמור להם שילמדו התפילות בלשון שמבינים כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב. ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו מה מועיל לו לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין.

בדומה, ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש, 1328-1250) דן בשאלה אם מותר להתפלל בשפת המדינה גם ביחיד. הוא הביא את דברי תלמידי רבינו יונה (נפטר בשנת 1263), האומרים כי תפילות היחיד אינן חייבות להאמר רק בעברית, מאחר שהכול יודעים שנשים החייבות בתפילה נוהגות להתפלל בכל לשון אך לא בעברית. אף שבנות לא תמיד ידעו להתפלל בעברית, עודד ר׳ יצחק בן משה מווינה (1250-1180 בקירוב, בעל החיבור ההלכתי ״אור זרוע״), את ההורים להביא לא רק את בניהם אלא אף את בנותיהם הקטנות לבית הכנסת. הוא האמין כי המעורבות בתפילת הציבור תגביר בקרב הילדים, ובכלל זה הבנות, את רגישותם לקיום המצוות ואת חסידותם, ומשום כך התיר לילדים לנשק את התורה בעת גלילתה.

תלמידו של התאולוג הנוצרי פטר אבלאר(Abelard), בן המאה הי״ב, מתח ביקורת על חוסר הלהט החינוכי בקהילתו שלו, והעלה על נס את מאמציו הבלתי נלאים של היהודי לחנך את ילדיו, ״ואפילו העני שבעניים, אפילו אם הוא אב לעשרה״; והוסיף: ״ולא רק הבנים כי אם אפילו את הבנות״. ייתכן כי מאמצי היהודים לחנך את בנותיהם חרגו לעתים מעבר לידיעה המינימלית הנחוצה הדרושה למילוי החובות ההלכתיות.

היו נשים, בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי החורג מן המקובל לבנות מינן. ר׳ אלעזר בן שמואל הלוי ממגנצה, בן המאה הי״ד, ניסח כך את צוואתו: ״אלה הדברים אשר יעשו בניי ובנותיי בבקשתי, ישכימו ויעריבו לבית התפילה ויזהרו מאד בקריאת שמע. ומיד לאחר תפילה יתעסקו מעט בתורה או בתילים או בגמילות חסדים״. וכן: ״בני ובנותי אם יוכלו בשום פנים ידורו בקהילות למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר