עוצמה מאחורי הצ׳אדור? – האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי
עוצמה מאחורי הצ׳אדור?
ההיבט הבולט ביותר, מבחינה חיצונית לפחות, של מעמד האשה בחברה המוסלמית האיראנית הוא הפרדתה המוחלטת מחברת הגברים, לפחות ברמה האידאלית, הפרדה שמגיעה לידי כך שגם במקרים המועטים שיציאתה לרשות הרבים מותרת, היא נדרשת לכיסוי כל גופה, כולל פניה. למעשה, הדרישה לעטות רעלה הבטיחה כי גם כאשר האשה יצאה לרשות הרבים, מקרה לא רצוי במיוחד, היא למעשה נעה כשתחום הפרט שלה נע עימה, כשהיא מגדירה אותו בכל פעם מחדש. נשים אמורות לשהות בביתן; צניעות האשה ואדיקותה נמדדות בצמידותה לביתה, עד כדי כך שאשה הכפופה למערכת אידאלית זו חוששת אף להיראות בחצר שלה. שיחה על הגג עם שכנה עלולה לזכות אותה בתואר המפוקפק ״משרכת דרכיה״; השתתפות בחתונה מוגבלת לחתונות של קרובים ממש. זו נראית כעין הקצנה מיוחדת של הדיכוטומיה בין ספֵרה פרטית לציבורית.
בדרך כלל החלוקה בין הספֵרה הציבורית לפרטית מועלית כהסבר לדיכוי האשה, כאשר הנשים משויכות לספרה הפרטית, בעוד הגברים משויכים לספרה הציבורית, והיא באה להסביר ולפעמים אף לקבע את נחיתות האשה, כדרך שנחותה הספֵרה הפרטית מן הציבורית. בארץ מוסלמית, שאלת החלוקה הזאת בין הספֵרה הפרטית ובין הספֵרה הציבורית לשם בחינת השתתפותה של האשה בספֵרה הציבורית ספק אם יש לה משמעות. בכלל, הקשר ההדוק בין הופעת התיחום בין הספרות ובין צמיחתן של תפיסות ליברליות ועליית הבורגנות מצמצם את אפשרות השימוש במונחים בחברות שלא נודע בהן מקום לתפיסות כאלו. האבחנה בין הספֵרות באה לציין את הספֵרה הציבורית כמקום ההתרחשות של הפעלת יחסי שלטון ועוצמה מחד־גיסא, ומאידך־גיסא התחום שבו מופעלות זכויות פוליטיות, דהיינו, המקום שבו גברים מתחלקים בשלטון באמצעות אמנה חברתית, בעוד היא מציינת את הדרת הנשים מחלוקת השלטון ומקבעת אותן בביתן. נסיונות במחקר של ארצות מוסלמיות בימי הביניים והעת החדשה המוקדמת (לפני המפגש עם הקולוניאליזם והמערב) ניסו להציע כלי ניתוח חלופיים. יש המציעים לבחון את מערכת היחסים בין גברים לנשים במונחים חלופיים, כגון המונח ״פטריארכיה״, או דרך השימוש במונחים הצופיים המבחינים בין פנימי לחיצוני. אחרים מציעים את האבחנה שבין פרטי לפוליטי, או את האבחנה בין הפרדת הנשים תוך התרת מעורבותן והשתתפותן בחיים הציבוריים, לבין בידודן, שמונע מהן מעורבות כלשהי. חוקרות כמו פטימה מרניסי(Fatima Memissi) ופרזנה מילני(Farzaneh Miiani) מציינות דווקא דיכוטומיה חד־משמעית בין נשים לגברים ובין ספֵרה פרטית לספֵרה ציבורית – שינוי שאולי חל בעקבות המפגש עם המונחים האירופיים ובהשפעתו.
חוקרת המיגדר נירה יובל־דיוים ציינה כבר שאבחנה דיכוטומית זו בין הספֵרות, עם כל חשיבותה, אינה מעודנת דיה להבנת תפקודן של הנשים בחברה המוסלמית ומידת השפעתן בחברה. ההצעה החלופית מבחינה בין מוסדות מדינה ושלטון, מוסדות של החברה האזרחית, כגון ארגונים התנדבותיים, ותחום המשפחה. בחלוקה משולשת זו ברור כי יחסי הכוחות במשפחה הם בעלי חשיבות גם כשלעצמם, גם בשקפם יחסי כוחות בספֵרות אחרות, אולם גם בהשפעתם על הספרות האחרות. החלוקה בין ספֵרה פומבית לספֵרה פרטית מתבררת לעתים קרובות כמטשטשת יותר מאשר ככלי ניתוח רב ערך. מחקרים של חברות מתקופות שונות וממקומות שונים באופן מובהק, שמאופיינות כחברות טרום־מודרניות, או בלתי ליברליות, מוכיחים מציאות בעלת מורכבות גדולה לצורך ניתוח מעמדן של הנשים. את מקומן ומעמדן יש להעריך לא רק דרך קיומה של אידאולוגיה פטריארכלית או אבחנה ברורה בין ״מקומה הראוי של אשה״ – הבית – לעומת המקום הראוי לגבר, דהיינו חוסר הגבלה, אלא אישיותן של הנשים וגם הערך החברתי המיוחס לתפקידיהן המגדריים הניחו להן מקום נרחב להתגדר בו.
שהרי ההפרדה בין חברת הגברים לחברת הנשים אפשרה לנשים ליצור חברה עשירה בתפקודים חברתיים, שלחלק גדול מהם לא היתה מקבילה גברית, אם משום הדימוי השונה של המינים ואם משום התפקודים השונים המיוחסים להם. חברה זו הוכיחה בעצם קיומה הפנמה של עקרון ההפרדה בין נשים לגברים כמתחייבת מבחינה דתית ומבחינת שמירת המערכת ההיירארכית החברתית, אולם היא יכלה לשמש לקידום צרכים פוליטיים בעצם קיומם של קשרים חברתיים עם שותפים פוליטיים של הגבר במשפחה ועם יריבים. ערוץ נשי להחלפת מידע היה דוגמה לכך. מכנים ערוץ זה בשם ״רכילות״, מפני שהוא מאיים על המערכת הממוסדת של יחסי הכוחות, אולם כפי שהגדירה סוזן הרדינג(Susan Harding), הרכילות מאפשרת לאשה, במיוחד בקהילות קטנות, להשפיע על דפוסי התנהגות ומערכת היחסים החברתיים. דווקא נחיתותה של האשה אפשרה לה קיום של מערכת חברתית עשירה יותר, שבה היא יכלה להרשות לעצמה פתיחות רגשית גדולה יותר, ונקיטת יוזמה רבה יותר. אפשר היה, למשל, להשתמש בנשים כשליחות ראשונות למקרים שמצריכים משא ומתן ועדים בנושאים חברתיים־פוליטיים.