היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

המשך התפשטות האסלאם הרחיב את שלטונה של המדינה המוסלמית מעבר לארצות הליבה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ארצות שהיו גם מכורתן של הנצרות והיהדות, אל שטחים חדשים, שבהם לא נודעה כמעט כל השפעה לדתות הללו. בודהיסטים והינדים באסיה, אנימיסטים באפריקה שמדרום לסהרה ובאתיופיה היו עתה בטווח העוצמה המוסלמית. לגבי המוסלמים היו כל אלה עובדי אלילים ועל כן לא זכאים לסובלנות. לגביהם הברירה היתה בין אמלאם לגזר דין מוות, שאותו אפשר היה להמיר מאוחר יותר בעבדות על־פי ראות עיני שוביהם.

באימפריה העצומה, שנוצרה על־ידי כיבוש, היו המוסלמים תחילה מיעוט שליט. דתם נתנה בידיהם כמה עקרונות בסיסיים בכדי למשול באוכלוסיות הכבושות; המשטרים הישנים, שאת מקומם נטלו, הורישו להם מסורות, נהלים ואף מנגנון, שבעזרתם יכלו ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה או לשנותם. מאפיינים אחדים של המצב בשטחיהן של פרס וביזנטיון לשעבר, שעתה היוו את הח׳ליפות המוסלמית החדשה, חשובים מאוד להבנת המדיניות המוסלמית כלפי דתות אחרות.

אולי העובדה החשובה ביותר היא, שאזור המזרח התיכון היה לאורך זמן רב בעל פלורליזם אתני ודתי. נכון אומנם ששליטיה הנוצרים של האימפריה הביזנטית, שהיו יוונים־אורתודוקסים, ושליטיה הזורואסטרים האדוקים של האימפריה הפרסית עשו בעבר הלא כל־כך רחוק מאמצים להשליט את אמונתם וזהותם על קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אבל המאמצים הללו נכשלו, והמתחים והטינות שהותירו הקלו על הכיבוש המוסלמי ועשו את נוכחותם של המוסלמים אחרי הכיבוש למקובלת יותר. להוציא מקרה אחד, שהיה קצר ובעל משמעות לא רבה, לא חזרו שליטיה הערבים המוסלמים של האימפריה החדשה על שגיאות קודמיהם, אלא כיבדו את דגם הפלורליזם, שהתקיים מאז העת העתיקה. הדגם הזה לא היה דגם של שיוויון, אלא עליונות של קבוצה אחת ולאחריה בדרך כלל הקבוצות האחרות בסדר היררכי. אף־על־פי שהסדר זה לא איפשר שיוויון, היה בו כדי לאפשר דו־קיום בשלום. וגם אם קבוצה אחת היתה השלטת, היא לא התעקשה בדרך כלל לדכא את האחרות או לבוללן. הקבוצה השלטת החדשה הוגדרה בצורות שונות – תחילה כמוסלמים ערבים ולאחר מכן רק כמוסלמים. עם החלפתה של ההגדרה האתנית־דתית בהגדרה דתית בלבד נתאפשרה ההצטרפות לקבוצה השלטת בפני כל, ובכך הפך במרוצת הדורות המיעוט השליט לרוב מכריע.

על שינוי זה הקלה גם תופעה אחרת, האופיינית למזרח התיכון לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת שלו – מצב של תנודות, שינוי ואף מיזוג בין זהויות שונות, עדתיות, לאומיות, טריטוריאליות, תרבותיות וחוקיות. בעצם טבעה של ההתנהגות האנושית קיימת הנטייה לחלק את העולם לאנחנו ולכל השאר. המזרח התיכון הקדום ידע התפלגויות רבות מסוג זה – שארים וזרים, יהודים וגויים, יוונים וברברים, אזרחים, גרים ונוכרים, ועוד רבים אחרים. חלוקה, שהיתה ידועה משכבר ליהודים ולנוצרים, היתה זו שבין מאמינים ללא־מאמינים. בתקופה המוסלמית חלוקה אחרונה זו היתה לקו המפריד החשוב ביותר, והוא העיב על כל האחרות.

שתי הקבוצות הללו נתחלקו כמובן לחלוקות מישנה בדרכים שונות. אלה של המאמינים אינן מענייננו כאן. הלא־מאמינים נחלקים במרבית הדיונים ההלכיים על הנושא על־פי שני סיווגים רחבים: האחד תאולוגי והאחר מדיני. הסיווג התאולוגי הוא בין המאמינים בדת מונותאיסטית, המבוססת על התגלות, לבין אלה שאינם מאמינים בדת כזאת. בעלי דת של התגלות מן הסוג הזה ידועים בשם אהל אל־כתאב, אנשי הספר, מונח שציין על־פי־רוב את היהודים, אך מתאים גם לעדות אחרות שלהן בכתבי־קודש מוכרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר