פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

אל-דאודי 3

עבר שבוע אחד, שהבנות עצורות בבית המופתי, ולא עלה בידו של אבא לשבור את עקשנותן ולהוציאן מבית המופתי . אז שלח אבא שליח אחד לראשי העדה החימאית שיבואו ויביאו אתם את הסכום הנקבע מראש. אבא כתב להם מכתב ביד השליח והסביר להם מה שטרח במשך השבוע ולדבר על לב הבנות, והם עומדות במרדם. אין מוצא אחר זולת לשלם את השוחד שנקבע, כי לא ניתן להשהות עוד, באשר נגמר המועד הקבוע בינו ובין המופתי . זאת ועוד צריכים להבין, כי בית המופתי אינו בית מלון שניתן להשהות בו עוד את הבנות. עוד ימים כי אז נהיה מוכרחים לשלם למופתי עשרה נפוליון במקום חמישה אם נעצור אותן בביתו עוד שבוע. מלבד זה יש חשש פן תתפשט השמועה ותגיע לאזני הפחה, ואז הרב המועקה ונהיה מוכרחים לשלם לפחה עוד חמישים נפוליונים, או לאבד את הבנות שתמרנה את דתן ותטמענה בגויים חס וחלילה.

השליח חזר תכף באותו יום שנסע, ובידו מכתב לאבא שכתוב בו: 'הן אמת שדברי אדוננו הרב צודקים ונכונים, אמנם לדאבוננו לא יכלנו עד עתה לקבץ את הסכום הנדרש והננו מבקשים את כבודו לדבר עם המופתי לעצור את הבנות עוד שבוע אחד, והננו מוכנים לשלם לו להמופתי עוד חמישה נפוליון, וה' הטוב בעיניו יעשה'.

בקבל אבא את מכתב ראשי העדה החיפאית, התראה עם המופתי ובקשהו לעצור את הבנות בביתו לשבוע שני. אבא הוסיף לבקשתו שלא יתן רשות לשום אדם ליכנס בבקור אצל הבנות אלא אם בא בלוית בנו, וכי יזהיר המופתי את משרתי ביתו שלא ידברו בענין זה בחוץ, כדי שהדבר ישאר בסוד גמור. אולי במשך השבוע השני נשפיע על הבנות להחזירן אל בתי הורים, המופתי הסכים וקבל.

בהתחלת השבוע השני, הלכתי לבית המופתי. הוא לא היה בבית. המשרתים שכבר הכירו אותי פתחו לי את הדלת. כשבאתי להכנס אל חדר הבנות ראיתי אשה כבת חמישים שנה פחות או יותר, יושבת ביניהם ומשוחחת איתן. זאת היתה אמו של המופתי . רציתי לחזור אחורנית אך האשה קראה לי ואמרה: 'יוכל האדון להכנס, אין דבר, אני אם המופתי, עשיתי לה קידה אמרתי להן שלום וישבתי מול הבנות. אם המופתי אמרה לי יוכל האדון לשוחח עם הבנות בחפש גמור, והוסיפה לומר: 'אני עתה שוחחתי עמהן, אמרתי להן: אתן טועות טעות גדולה בהמרתכן את דתכן. אותם הצעירים המוסלמים שפיתו אתכן להתאסלם, וישאו אתכן לנשים, אל תבטחו בהם אם גם יקיימו את דבורם לפי שעה. אך כשתעבורנה ימי ההוללות ושכרון החושים, יתחילו להתעלל בכן, ולחרף ולגדף אתכן ולהכות אתכן גם- כן, ולקרוא אתכן בשמות גנאי "היהודיות המשומדות והבוגדות" אשר אין להן אמונה בדתן, מכל שכן בדת אחרת. שמות הגנאי אליכן "יהודיות בוגדות" לא יפסק מפיותיהם, ובאחרונה אתן תבחרו מות מחיים. זאת ועוד, במעשיבם זה לא תרבו במספר המוסלימים ולא תמעיטו ממספר היהודים, ולכן שמענה בנותי בקולי אמרתי להן, חזורנה לדת אבותיכן, היות גם אנחנו מכבדים את דתכן דת היהודים, דת תורת סיידנה מוסא הנביא ' )דת אדוננו משה הנביא(. כשמעי את דברי האשה הטובה הזאת, אמרתי לה: וגם אני אמרתי להן את דבריך אלה ממש, אולם הן שתקו ולא ענו דבר'. אני לא אחרתי לשבת ולשוחח איתן בראותי כי לשוא אני משחית את דברי, קמתי אמרתי שלום ויצאתי לדרכי.

בעוד יום אחד הגיעה מחיפה אל בית אבא האם החורגת של הבת הספרדית עם בנה הקטן בגיל שתים-עשרה שנה, והתחננה בפני אבא כי יבקש את המופתי להרשות לה להכנס בביתו ולראות את בת בעלה. אבא כתב שורות אחדות למופתי שירשה לה להכנס בלוויתי. הלכנו, אני צעדתי קדימה והאשה ובנה הלכו אחרי במרחק אמות אחדות כדי שלא למשוך עלינו עין עובר ושב, בהגיענו לבית המופתי דפקתי על הדלת. פתחו לנו, וכשלא מצאנו את המופתי מסרתי את מכתב אבא ליד אמו ובקשתיה כי תרשה לנו להכנס אל הבנות. אמרה בכבוד תכנסו. נכנסנו אצל הבנות. הבת הספרדית כשראתה את אמה חורגתה הביטה אליה באדישות, והבת השנית המשרתת הראתה פנים מעמים. אחיה הקטן בכה ואמו התחננה אליה כי תחזור משגעון זה, וכי היא ז"א אשת אביה תתנהג אתה כאם לבתה. כך הרבתה להתחנן לפניה לפייס אותה ללא הועיל.

אחר כך יצאנו מבית המופתי ובאנו הביתה. האם ובנה נסעו בחזרה חיפתה. אמרתי לאבא: 'אני רואה שאין כל סכויים להשפיע על הבת העקשנית המורדת הזאת'. אבא השיב: 'שמע בני לדברי אל תתרשל מלבקר את הבנות הללו יום- יום. הלא עוד בידינו זמן של ארבעה ימים לגמירת השבוע, המועד שקבעתי עם המופתי לעצור אותן בביתו. והיה אם נראה אי הצלחה להכניען ברצון, אז לפני היום האחרון של גמר השבוע, אשלח תכף להביא את ראש העדה חיפה, ובידו הכסף הדרוש, ונוציא אותן בעל כרחן. על כל פנים, בשלושת הימים הללו אתה תבקר אותן ותשתדל להתידד עם הבת, ותבטיח לה שאתה בוחר בה לישא אותה. אל תתביש מלדבר עמה דברי חיבה, ראה אם תצליח להביא אותה היא והמשרתת אל ביתנו, תעשה שרות גדול בזה, ושכרך גדול מאת האלהים. ביום המחרת הלכתי שוב לבדי לבית המופתי. גם בפעם הזאת לא מצאתיו בבית, אולם אני נהייתי כבר לבן בית. נכנסתי לחדר הבנות מצאתים לבדן, ברכתים לשלום. עתה לקחתי לי אמיצות לב לדבר עם הבת בחופש גמור כפי שצווני אבא. הראיתי לה חיבה גדולה שאני מאוהב אותה, וכי אני מוכן לישא אותה, אך הוספתי לומר לה אם היא אינה חפצה בי מאיזו סיבה שתהיה, אני אקבלנה בבית אבא כאחות לי. אחות ידידה ומכובדה. היא תשאר בביתנו עד שיזדמן לה חתן טוב כרצונה. הרביתי דברי פיוס אתה ונוכחתי כי דברי אלה עשו רושם עז עליה, בדברי אליה בחום לב וברגש טוב. אחרי שמעה את דברי אלה אמרה: 'את דבריך אלה שדברת בתומת לב וברגש גמור נכנסו אל לבי . הנני מוכנה ללכת עמך לבית הוריך, לא בתור להיות כלתך, היות שאני מבינה כי לא ייתכן להיות זה מסיבות ידועות. אלא שאני אשאר בביתכם עד שיזדמן לי בן זוג. כי לבית אבא לא אחזור עוד לעולם. האם אתה תסכים לזה?'.

עניתי : 'אני לא רק אסכים אלא אני נשבע לך בכל רגש הכבוד שבי , שאת לא תצאי מביתנו אלא בהזדמן לך חתן כרצונך. ובכן אחותי היקרה שאני מתחיל לקרוא לך בשם זה מעתה, הבי לי את ידך נקומה ונלfה'. והנה המשרתת גערה בה ואמרה: 'אני לא אתן לך ללכת, הלא את התקשרת אתי בשבועה כי נתאסלם שתינו'. אני פניתי אליה ואמרתי : 'וכי סוברת את שאני אעזוב אותך פה בבית המופתי? חלילה, אנחנו נקבל גם אותך בביתנו, עד שימצא לך בן זוג, אני מבטיחך בזה בהן צדק שלי'. אז קמה המשרתת ונלותה אל חברתה. אני הקדמתי לראות את פני האשה הטובה, בעודן הן מתכוננות לצאת ומכסות את פניהן בצעיף. אמרתי לה: 'ברשותך גברתי, אני מוביל את הבנות לבית אבא. אמרה הלא בני איננו בבית. אמרתי אין דבר, בבקשה להגיד לכבודו, כי הבנות הולכות מרצונן הטוב, הן ישארו אצלנו, ואבא יתראה איתו עוד היום' . היא שתקה ואנחנו שלושתנו יצאנו מן הבית ועברנו בסמטת המוסלמים. הופתעתי מראות קבוץ ישמעאלים אחדים הולכים בעקבותינו בכדי לראות אותן, אף על פי שהיו רעולות פנים. דאגתי פן יגרמו לנו איזו תקלה, ובכן כשהתקרבנו לביה"כ הקטן שבסמטת הרחוב של היהודים, אמרתי לבנות הבה נסורה לביה"כנ לנוח מעט, ואני נתכוותי בזה להתרחק מן המוסלמים הנ"ל. אז אמרה לי המשרתת: 'אתה חפץ לבגוד בנו ולסגור אותנו בביהכ" נ'. וכשראיתי שאין הזמן עתה מוכשר להסביר לה את חרדתי, המשכנו את דרכנו עד בואנו בית שברחוב הנוצרים. וכשראו אותנו הערבים שעלינו במדרגות הבית הלכו למו. הגענו בנס גדול מבלי שום תקלה. אמא ואחותי הילדה קבלו אותן בשמחה. אבא לא היה בבית. השעה היתה שלוש אחה"צ. נודע לי מאמא כי הוא הלך לבקר בבית ראש ה'בהאים' הפרסים בעכו.

אמרתי לאמא: 'תכף תכתבי לאבא פתקה ותודיעי לו למהר לבוא הביתה, שהצלחתי להביא את הבנות מבלי דעת המופתי , כי לא היה בבית'. השליח לקח את הפתקה מידי, והגיע לשם ומסרה לאבא, שתכף קם והגיד בזה לעבאס אפנדי , וזה אמר לו: 'יפה נח הבן מכח האב. אתה האדון החכם-באשי למרות חכמתך ודרשותיך המוסריות לפני הבנות, לא נשאו דבריך פרי , כדברי החיבה שהשמיע בנך הצעיר באזניהן'. אבא נפרד תיכף מאתו ובא הביתה. ואני ספרתי לו כל מה שעבר, וכי הבטחתי לבנות בהן צדק שלי, שלא תצאנה מביתנו כל עוד לא נמצא להן חתנים, ועל סמך דברי אלה הסכימו ובאו עמי לפני ראות את המופתי . כי לא היה בבית, רק לקחתי לי רשות מאמו של המופתי בצאתנו מביתו . אבא קיים את דברי והבטיח להן על זה. כשמעם את דברי אבא עמדו שתיהן ונשקו את ידו ואת יד אמא.

הערת המחבר : הכותב מספר בזיכרונותיו על הקשרים האישיים של אביו עם מנהיג הבהאים עבאס אפנדי , שנקרא עבד אלבהא אלדאודי, עמ' 81 ( ; הוא היה בנו בכורו של בהא אללה, שהגיע בשנת 1868 לעכו והוציא את עדתו מכלל האסלאם. בתחילת ישיבתו בעכו היה בהא אללה אסיר, אולם אחר כך הותר לו לדור בבהג'ה ליד עכו ) ושם נקבר( .

עם מותו בשנת 1892 פרצה מריבה על ירושת המנהיגות בין שניים מבניו. לבסוף זכה בה עבאס אפנדי , בנו בכורו. עדות נוספת לידידות של אנשי הקהילה היהודית עם עבאס אפנדי מצויה בסיפורי משפחת משה דרוויש צורי . מעכו , ראו : לוריא (לעיל, הערה 3 ) , עמ' 205

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר