יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:
"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״
ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:
״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״
למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״
בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״
במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."
אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.