נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
בכל שנות המלחמה ועוד זמן רב אחריה, חולקו המצרכים לתושבים בקיצוב חמור ובפיקוח מושל־העיירה. יום יום עמדו אנשים בתורים ארוכים עם פתקי־האספקה מול חנויות הספקים המורשים. הספקים היו יהודים, וחלק גדול מהם לא טמן ידו בצלחת ועסק בעסקי־מסחר עם מקבלי האספקה. היו כאלה שעסקו בחליפין בסחורות אחרות, והיו אחרים שנתנו מנות אספקה קטנות מאלה שהוקצו לתושבים, או שסיפקו את המנות במשקל לא מדוייק כפי שצריך להיות. המושל ליוטנאנט מולה — בעל ההופעה הנאצית, סולק ממשרתו, ובמקומו הגיע לעיירה סרן גבוה, בעל עיניים כחולות והופעה נאה ומרשימה. שמו היה דובארי. אך לתושבי העיירה והאזור שנשמו לרווחה נוכח סילוקו של מולה, נכונה אכזבה מרה. דובארי היה המושל הקיצוני מכל קודמיו ולא ידע פשרות. תחילה, דרש מכל השייכים ומראש־הקהילה להקפיד על הניקיון בעיירה ובכפרים, ואם ידווח לו על אשפה ליד ביתו של מישהו הוא יעמיד אותו לדין חמור. אחרי זה התחיל לבקר בשוק־המסחרי והקפיד שכל ההמונים שהוא עובר ביניהם, יעמדו לכבודו ויצדיעו לו כהלכה. הוא לא בחל לעמוד מספר פעמים מול ערבי פרימיטיבי שלא ידע להצדיע, וללמדו כיצד לעשות זאת, לעיני אנשים רבים. דובארי היה תקיף מאוד, ובמקרים רבים היה אכזרי כלפי האוכלוסיה. הוא העלה את גובה מס־הגולגולת, וגבה אותו גם מאלה שהיו פטורים מתשלום עד כה. הוא לא הסתפק בכך והיטיל על היהודים, כשהוא מוסת על ידי השייך הערבי הרוש אוחמאד, לספק לעיריה מעשר מיוחד מייבול־שדותיהם שהיו מוחכרים לערבים. את החיטים שאסף, מכר דובארי לעיריות אחרות, ואת הכסף הכניס לקופת שלטון־הכיבוש. גם הוא וגם קודמיו לא דאגו לפיתוח האזור: כבישים, בנינים, מוסדות, חשמל, מערכת־מים ואף לא נתנו עזרה לאיכרים הערביים העושים את מלאכתם בתנאים קשים ופרימיטיביים ביותר. לפניו ולפני קודמו מולה, היה בעיירה מושל יהודי בשם לוי, אשר ניסה לסייע בידי התושבים החקלאיים, אך מגמתו נחשפה והוא סולק ממקומו כעבור זמן קצר. המושל שקדם ללוי בעיירה,גרבנטה, לא סייע לאיכרים הערביים למרות שאורח חייו היה ערבי לכל דבר. הוא נשא ערביה יפהפיה לאישה, התהלך בלבוש ערבי והיה מבקר תמיד בבתים של השייכים בכפרים. לפני גרבנטה היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שינאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערביים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והיטיל עליהם סיסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.
יגו מכלוף היה בחור צעיר שהקפיד על הופעה נאה ולבוש הדור, ולא היה מוכן לוותר על התרבוש האדום. באחד הימים הבחין בו המושל שפלאר והיכה בחחקה בראשו, מאז ויתר גם יגו מכלוף על כובעו.
שינאת היהודים והיהדות הוחדרה עמוק ללב הערבים דווקא על ידי הצרפתים בתקופת שלטון־הכיבוש שלהם בצפון־אפריקה. היהודים קצו בחייהם מפני שלטונו המשפיל של המושל שפלאר ותפילתם שיסולק מהעיירה מצאה לה אוזן קשבת אצל בורא־עולם. מקץ חודשים ספורים, הועבר שפלאר האנטישמי לאלג׳יריה והיהודים נשמו לרווחה..
חלומם של היהודים במקומות נידחים אלה, התנפץ לרסיסים כאשר התברר להם במשך השנים, שהצרפתים לא רק שלא סייעו בידם להתקדם בחיים, אלא שהמושלים הצבאיים למיניהם, ובהם קיצוניים מי יותר ומי פחות, השתמשו ביהודים לעיתים מזומנות כאמצעי על־מנת למצוא חן בעיני הנתינים הערביים.
פעילותם של הצרפתיים התרכזה בעיקר בערים הגדולות, בערי־המיכרות ובאזורי־החקלאות. שם הפיקו תועלת רבה עבור צרפת ארצם. לעיירות, לכפרים ולאזורים הנידחים שבהרים באו הצרפתים כדי לדכא ולשלוט גרידא. הפיתוח, הסיוע והקידמה לא היו נחלת־אזורים אלה מיום כניסת־הצרפתים למרוקו ועד לסילוקם על ידי הערבים האמיצים.
ההוראות למושלים בעיירות כמו גוראמה היו באות מדרג גבוה ביותר, וכל מלאכתם הייתה מתמקדת בשמירה על החוק והסדר הצרפתי, וכן דיכוי כל שמץ וסימן של התנגדות למשטרם. התנהגותם של המושלים הצבאיים השונים כעיירה גוראמה, כמו גם בעיירות אחרות, הייתה לפי נקיית הלב האישית של המושל הצבאי בנוסף להוראות הקבע של שלטון־הכיבוש. מושלים רבים גילו יחס פושר ליהודים בעיקר בכל הנוגע לחופש־הדת ולפעמים גם בתחום חופש הביטוי, אך גם זאת עשו רק כדי לתהות על קנקנם של היהודים. השלטון היה שלטון־כיבוש־צבאי, והגבלות חמורות היו מוטלות מידי־פעם על האוכלוסיה. החינוך, הפיתוח והקידמה היו מוכרים רק בערים הגדולות, וגם בהן לא היו נחלת־הכלל;וכך נותרו שכבות רחבות של מיליוני־אזרחי־מרוקו בלי ללמוד קרוא וכתוב. היהודים עשו הכל כדי להתקדם בכוחות עצמם וביוזמתם. הם פיתחו מערכות־חינוך תורניות שלמות, הקימו ישיבות בכל ערי־מרוקו, בהן שמשו רבנים שהיו פליטי השואה כמורים וגם מעדכת־חינוך חילונית, כמו בתי־ספר ״אליאנס״ ו׳׳אורט״ ואחרים. אולם יכולתם ויוזמתם של היהודים הייתה מוגבלת, והם לא היגיעו לעיירות ולכפרים הנידחים בהם שכנו אלפי־ יהודים בכל רחבי־מרוקו.
בעיירה גוראמה, לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי־האיסלם במסגדים בכל כפר וכפר.