ביקורת על המנהגים-אליעזר בשן
ביקורת על המנהגים
נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).
אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).
אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.
אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).
לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.
וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).
לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).
בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).
המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).
חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .12.(1675, p
אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו
.(Willner 1961, p. 222)