נוהג בחכמה- הקדמה למנהגים – רבי יוסף בנאיים

הקדמת המחברנוהג בחכמה

י'דו ה׳גדולה ו׳זדועו ה׳נטויה, היא תמכתני מכד הוינא טליא. ושמרני שמירה מעליא, והוציאני לרויה. ושם בלבי להיות מסוחרי תושיה, אפרסמונא דכייא, סולת נקיה. ונתגדלתי בין ברכי ספרייא, בני עלייה. דנהירין להון שבילי דשמייא, מירא דכייא. לשתות מי התורה בדקא דמייא, בבתי מדרשות שכינה שרויה, הכל צריכין למארי חיטייא. ואנא זעירא דמן חברייא, גברא ענייא. נפל עלי פתקא מן שמייא, ובאוזני קיש קיש קרייא. ועוררני קום לך תפוס חנית מסע ושרייה קניא רפייא. קסתא דסופרייא. ועם שחכמתך חכמת מסכן בזויה, ואת ערום ועריה. שא נא עיניך זקוף רישך כחויא, למבעי רחמים מן אלהא דשמיא, מלך מלכייא. למיהב בידך עדנייא וזמנייא, לתור ולחפש במנהגים שבידי אנשי המערב גברייא ונשייא. ושומרים אותם כדברי בר בתיה, משה רעייא. ולאו במזלא תליא, כי זכית זכיה. וה׳ אינו מקפח שכר כל בריה, ומצאתי לכל מנהג שורש וטעמא מפי חכמייא. וראיתי שבכל המנהגים אין בהם נדנוד עבירה ולא קילקול לבטלם. וכמ״ש הרא״ש בתשר כלל נו, בתשו׳ המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו, ללמד דיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיכול לבא ממנו קילקול, יעו״ש. ועיין רבינו הרמב״ם ז״ל בפיה״מ במס׳ גיטין, פ׳ הניזקין, בענין ואלו דברים מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון. שכתב: ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולי המנהגות ומדעות האחרונים ודבריהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון הש״ס, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכר, עיי״ש. ועיין מהרי׳׳ק, סי׳ ט: הריב״ש, סי׳ קיא; הרשבי׳ש, סי׳ תקסב; מהר״ם אלשקאר, סי׳ ח. ועיין מג״א, סימן תצו ד—ה וסימן תרץ כב. ועיין תשב״ץ ז״ל, ח״ב סי׳ יב והרשב״ץ ז״ל, סי׳ קלח. ובדברים כאלו אין לנו אלא מה שנהגו בהם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ועיין מהרשד״ם, חיו״ד סימן קצג, שיש לנו ללמוד זכות על הראשונים וכל טצדקי להראות על מה סמכו, ואם אפשר לקיים המנהג ובמקום שאי אפשר אי אפשר, עיי״ש. ועיין שדי חמד, כללים, מערכת מים, כלל לז, מה שהביא משם הרשב״ץ, ח״א סו״ס מט, בענייני המנהג. ועוד שם אסף איש טהור משם כמה רבנים ופוסקים מה שדברו בענייני המנהגים, ומשם יאורו עיניך. ועיין מהר״י פינטו, בספר כסף נבחר, סי׳ א, כתב דמנהג מבטל הלכה, ואפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור. כגון ההיא דפי בתרא דתענית, רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר״ח סבר לאפסיקינהו שמענהו מדלגי ואזלי, אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי דאעפ״י שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום לא תשא וכר, מ״מ סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא רצה לשנות מנהגם. וכ״כ מהר״י קולון ז״ל, בשורש ט, דהא דרב פשיטא שהיו מברכין עליו כפי מינהגינו שאנו מברכין על ההלל דר״ה כדברי ר״ת ושאר גאונים. ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ואמרינן בפ׳׳ק דברכות דעובר משום לא תשא. ומ״מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם, ואע״פ דפשיטא דרב גדול היה והיה בידו למחות שלא יקראו כלל כאשר היתה דעתו נוטה, ואפ״ה לא רצה לשנות מנהג אבותיי, עכ״ל עיי״ש. ובס׳ אברהם יגל, יש שם פס״ד מענין הזרת התפלה, וכתב שם בזה״ל: ועיני ראו ולא זר בעיר פאם עיר של חכמים, כל בית הכנסת יש לו מנהג בפנ״ע, עיי״ש. והגאון הרב ההבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ יוד אות מח, וז׳׳ל: ט״ב שחל במ״ש יבדיל על הכוס במוצאי ט׳׳ב בלי שם ומלכות. ובמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, עיין גן המלך, סי׳ קצה. וזל״א, ח״א, מערכת ה, ועיין חמ״ז בפריו ומחצה ויש״י ובערך השלחן ומאמ״ר עיי״ש. ובס׳ שמח נפש, להרי שמ׳׳ח גאגין ז׳׳ל, כתב דמנהג שנהגו באיזה מקומות לברך על איזה דברים יכולים לברך ולא הוי ברכה לבטלה כ״כ התה״ד ז״ל, סימן לד, ועיין מש״כ באות ס, ספק ברכות להקל, ועיין בחת״ס ז״ל, חאו״ח סימן סו, ונתן טעם שאומר אקב׳׳ו, שציונו אל תטוש תורת אמך, עש״ב, ואמרו חז״ל דנקרא בעלם ״תורת אם״ כדאיתא בפסחים בבני בישן שהיו אבותיהם אינם עושים מלאכה בע״ש, ואמ״ל ר״י ואל תטוש תורת אמך. וזה דלא כספר הרדב״ז דסבר דאמבהגא אין מברכין. עיין מחב״ר, סי׳ תרי, אות א.

וראיתי בם׳ פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ קלג, וז״ל: מ״ש הרב פתה״ד, וז״ל וצא ולמד כה המנהג מן מוהריק״ו שו׳ ט, דכתב דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים וכוי. ועוד האריך שם והוכיח במישור, שאפילו מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו. ובשר נ״ד דאייתינא לעיל האריך עוד בזה, וכי דאפילו יבא אליהו ז״ל לבטל את המנהג אין שומעין לו, כמ״ש ביבמות, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו וכו'. ואין לומר דדווקא במנהג קדום ומוחזק בישראל כמנהג חליצת סנדל הוא דאין שומעין אפי׳ לאליהו, אבל בשאר סתם מנהג שומעין לבטלו עפ״י גדול הדור, אלא אפילו סתם מנהג אין שומעין לו. ואין לחלק בין מנהג למנהג, עש״ב. ומדבריו אלו למד הרב לשון למודים ז״ל, ה׳ שבת דע״ט ע״ב, למנהג שנהגו כשמחלקין הדס ביום המילה בשבת להריח בו, ויש בו בד שיש לו ששה בדים קטנים, דמותר לקטום אותו בד גדול ולחלקו  לששה וליתן לכל אחד שיריחו. דאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים מקדם קדמתא מאז נתיישב בעיר הזאת בפני כמה גדולים וכר אין בידינו לבטל המנהג, שלעולם לא ישנה אדם ממנהג המדינה, ונסתייע מדברי מוהריק״ו הנד, עיי״ש וכד עכ״ל [פקודת אלעזר]. ופוק חזי להרב פחד יצחק, מ״ש בטעם מנהג, וז״ל: זאת ישיב אל לבו להזהיר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, כאשר השיב הר״ח בלק״ט וכד. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימום דור דור ושופטיו וכד במסמרים בל ימוט. כגון השמת עטרת ס״ת בראש הקרואים בש״ת, לבעל משא מלך, וכן ההפטרה ביום הכפורים בלשון יוני, למהר״ם פאדווא, סימן מח. גלוי השערות לנשואות, למהר׳׳ם אלשקאר סי׳ לה. אמירת ש״ץ תפילת המוספין בלא חזרה, למהרלנ״ח סי׳ טז. קריאת ס״ת בטי׳ב ע״ג איש כפוף, לדב״ש סי׳ רמט וכוי. ומהרר״ב זצ״ל, ר״מ בק״ק מנטובה, מסר לי פה אל פה שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים, היה נזהר מאוד שלא לשנות בדיבורו ובניגוניו אפילו אות אהת מן המורגל. אפילו שהיה יודע שהגירסא משובשת, ירא וחרד מההיא דמהר׳׳י סגל, בצדקו עליו את הדין שמתה בתו ביוהכ״פ, על שאמר הליחה אחת שלא היו נוהגין לאומרה בקהל ההוא שהתפלל בו, יעו״ש באורך. ובירחון התורני ״הבאר״, דף קנו, בענין מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה וכד, וכתב שח״ו לעשות כזאת בישראל לבטל איזה מנהג אף אם הדבר תימה. ועיין בש״ס הוריות דף יב, שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, ואעפ״כ חששו להם מאד. ועיין בשו״ת חת״ס, יור״ד סימן קז, סוף התשובה, שהעלה שמנהג אבותינו לשנות, איסור תורה הוא אצלנו ועיין בסנהדרין עד ע״א, דבדבר פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, אפילו לשנויי עקרתא דמסנא ,שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, אפילו שינוי כזה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראל (רש״י שם). ועיין בשו״ע חו״מ, סימן ב, דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן ולהוסיף גדרים על גדרי התורה. וידוע שמי שמתחיל לשנות מנהגי ישראל, זהו סימן להתחלת אפיקורסות ומינות, ומי שמשנה מנהג ישראל צריך בדיקה אחריו. עי׳ שו״ת הת״ס, או״ח, סי׳ נא שהאריך בזה וכד עיי״ש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר