פליטים ואסירים יהודים בצפון אפריקה- 1940-1942- מיכאל אביטבול

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

עם הגעתם לצפון־אפריקה, נוכחו הפליטים עד־מהרה לדעת כי הגורל שציפה שם לרבים מהם לא היה שונה מזה שהכירו בצרפת. בני־המזל שבהם, אלה שתעודותיהם היו ללא פגם, הועברו לטיפולם של ועדי העזרה לפליטים שפעלו במקום, עד ליציאתם: השאר נכלאו מיד עם בואם והובלו למחנות־מעצר באלג׳יריה ובמארוקו, שם כבר רוכזו מאז תחילת המלחמה אלפים מאחיהם שלא שפר מזלם. אולם כמו בצרפת התירו השלטונות לג׳וינט, ל׳היס״ם׳״ ולארגוני־סעד אחרים, מקומיים וזרים, לסייע להם.

הראשון לוועדים המקומיים הקימה הקהילה היהודית בטנג׳יר, בשנת 1936. אחריו הוקם ביולי 1940 הוועד של קזבלנקה מיסודה של עורכת־הדין הלן קאזס־בן־עטר. וב־ 1941 הוועד האלג׳ירי, בראשותו של אלי גוזלאן.

אגב קשר רצוף עם הג׳וינט והיס״ם, קיבלו שלושת הוועדים על עצמם להקל על מעברם של הפליטים ולסייע בהשגת מקלט בטוח למי שלא יכלו להמשיך עוד בגלגוליהם. תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הוועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג׳יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי־עבודה.

למחרת נחיתתן של בעלות־הברית, העריך הג׳וינט ב־10,000 את מספר הפליטים היהודים שעברו דרך קזבלנקה מאז ינואר.1941 אם נוסיף להם 5,000 עד 10,000 פליטים שנכלאו במחנות ו׳עובדים זרים׳ שחיו במארוקו הצרפתית, בטנג׳יר ובאלג׳יריה, מאז שביתת־הנשק, יש להניח כי בין 1940 ל־1942, טיפלו הוועדים בצפון אפריקה ב־20,000 פליטים יהודים לערך. חלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של גברת קאזס־בךעטר, עורכת־דין ונשיאת ׳אגודת בוגרי כי״ח׳. היא עוררה את חשדותיהם של השלטונות חודשים מעטים בלבד לאחר שהוקם ועדה. בהנחיית ועדת שביתת־הנשק הגרמנית, פורק ועד זה באפריל 1941. הוא נצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים שביקשו הגרמנים. אולם הודות לקשרים הטובים שהיו לה בנציבות הכללית ובמינהל המחוז, לעולם לא הטרידה המשטרה עוד את הגברת בן־עטר. כך יכלה להמשיך בפעולתה באופן גלוי לחלוטין, אגב מסירת דין וחשבון שוטף לשלטונות על נסיעותיה, כדי להשיג את מכסות הדלק המיוחדות וההיתרים הדרושים להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי־הקליטה השונים שהוכנו למטרה זו.

העזרה לאוניות הפליטים

כל הפליטים שבאו ממרס״ הופנו באורח אוטומאטי אל מרכז־הקליטה שבעין סבאע ( Ain'Sebaa ), כמה קילומטרים מקזבלנקה. מרכז זה מורכב היה משלושה אולמות גדולים ששימשו קודם־לכן בתור אולמות־ריקודים וקיט. כאן אפשר היה לקלוט עד 600 פליטים, להם חולקו מזרני־סיבים, ותו לא. סכום בסך 50 פראנק נדרש מכל ׳מתארח׳ כדי לכסות, פרט להוצאות האש׳׳ל, את הוצאות הנסיעה וההובלה עד לתאריך ההפלגה. הפליטים לא הורשו להוציא מצרפת יותר מ־200 פראנק בכסף צרפתי ו־5,000 פראנקים בכסף של מארוקו ואלג׳יריה, ולכן הם נדרשו לשלם מראש, במשרד הג׳וינט שבמרסיי, עבור שהייתם במארוקו (שלא יכלה להאריך יותר מעשרה ימים) וכן עבור הוצאות הנסיעה עד ליעדם הסופי. אולם, לעתים קרה כי הפליטים הגיעו למארוקו בלי תעודות ובלי הסידורים הדרושים להמשך נסיעתם. היה זה אז מתפקידו של הוועד בקזבלנקה שלא להפקיר אותם לגורלם, הן בהשגת האשרה מן הקונסוליה האמריקנית — דבר שהלך ונעשה מסובך יותר ויותר החל מיוני,1941 הן בהשגת כרטיסי־נסיעה לאוניות שהפליגו לאמריקה.

בשנת 1942, נסעו בקו שבין מארוקו לאמריקה ארבע עד חמש אוניות, שאת רובן שכרה הג׳וינט. מדובר באוניות הפורטוגליות ׳ניאסה׳ (Nyassa), ׳סרפה פינטו׳ (Serpa Pinto), ׳גינה׳ (Guiñe) ו׳סאו תומה׳ (Sao Thome), אשר, בעוגנם בקזבלנקה, הסיעו את הפליטים שבאו מצרפת על סיפון ה׳ליוטה׳(Lyautey), ה׳ויל ד׳אוראן׳(Ville d'Oran) וה׳ז׳נראל קאמבון׳(Général Cambon). עד למאי 1941, יכלו הפליטים שלא החזיקו באשרת־מעבר ספרדית, לעזוב את צרפת על סיפון ה׳ויניפג׳ (Winnipeg), ה׳אלסינה׳(Alsina), ה׳ואיוווינג׳(Wyowing) וה׳מונטה ויזו׳(Monte Viso), שהפליגו דרך קזבלנקה למארטיניק, משם יכלו המהגרים להגיע לארצות־הברית, במישרין או דרך סן תומה ופורטו־ריקו. אולם בשל לכידת ה׳ויניפג׳ בידי הצי הבריטי, ב־10 במאי 1941, הופסקה תנועת האוניות בין מרסיי לפור־דה־פראנס. הפליטים שנמצאו על סיפונה של ה׳מונטה ויזו׳ הורדו עקב כך בקזבלנקה. הוא הדין לגבי נוסעי ה׳אלסינה׳, שנתקעו במשך שבועות רבים בדאקאר: אלה כמו אלה הובלו לקזבלנקה ונכלאו לאחר־מכן במחנות שבמארוקו.

בין התקופה הנזכרת והתאריך שבו אסרה צרפת לחלוטין על יציאת מהגרים מתחומה (יוני 1942), נרשמה בנמל קזבלנקה תנועה ניכרת של אוניות פליטים: לבסוף עורר הדבר את תשומת־לבו של הקונסול הגרמני שם, אשר למן חודש מארס מסר פרטים מדויקים על מספר המהגרים, אזרחותם ומקומות היעד שלהם.

לפי דיווחיו של הקונסול אפשר ללמוד כי ב־15 במארס הביאה ה׳ויל ד׳אוראן׳ 165 פליטים יהודים ממרסיי: חמישה ימים לאחר־מכן הם עלו על ה׳גינה׳, שהגיעה מליסבון ומקאדיקס, כאשר על סיפונה 465 מהגרים. ב־22 במארס עגנה ה׳ליפארי׳ (Lipari) בקזבלנקה, עם 369 מהגרים ממרסיי, שעליהם נוספו למחרת 443 נוסעים מן ה׳ויל ד׳אוראן. ביחד הם עלו על סיפונה של ה׳סאו תומה׳ שהפליגה בו־ביום אל עבר האוואנה וניו־יורק, עם עוד 107 נוסעים במעבר. יציאות אחרות של מהגרים נעשו על סיפון ה׳ניאסה׳, ה׳גינה׳ וה׳סרפה פינטד, ב־5 במאי, ב־6 ביוני, ב־25 ביוני, ב־2 ביולי וב־6 ביולי. אחת היציאות הגדולות היתה זו שנערכה ב־6 ביוני על סיפון ה׳סרפה פינטו׳. זו הגיעה מליסבון עם 176 נוסעים והעלתה עוד 502 פליטים בקזבלנקה.

הפליטים השתייכו לכל הלאומים של אירופה: לבד מיהודי גרמניה ופולין, שהיו הרוב הגדול, היו גם צ׳כים, רומנים, רוסים, הולנדים, צרפתים, בלגים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, ואפילו תורכים ארץ־ישראלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר