התנועה השבתאית במרוקו-תולדותיה ומקורותיה-אליהו מויאל

צידוק ההמרה

בענין צידוק ההמרה של שבתי צבי שבאה כביכול לכפר על עוונות ישראל, שהרי לדבריו גם דוד המלך שהה עם אכיש מלך גת וגם אסתר המלכה שנבעלה לאחשורוש והיתה אוכלת מאכלות אסורים, ואף־על־פי־כן הגאולה באה על ידם, אומר תלמידו של ר׳ יעקב ששפורטש, ״ואם דוד קירב הדברים אל הטבע שעדיין לא יצא מוניטין שלו בעולם ואסתר שעדיין ארך הגלות וזמנו לא בלה ואף לאחר הגאולה ההיא עדיין היו בגלות ובקירוב הדברים אל הטבע נעשו הנסים ההם, מה ענינם למלך המשיח שעליו נאמר ׳וירד מים אל ים׳,… ׳לפניו יכריעו ציים׳,… ׳וישתחוו לו כל מלכים׳… ׳יהי שמו לעולם׳… מלבד נבואת הנביאים כלם שעליו נאמר ירום ונשא וגבה מאד.״ ההשואה היא לכן מוזרה ואין דומה הנדון לנדון.

אך את עיקר כוחותיו ומאמציו הרוחניים, הנפשיים והאינטלקטואליים מגייס התלמיד על מנת לסתור טענותיו של ר׳ יעקב בן סעדון בענין ביטול הצומות. בביטול הצומות ראו ששפורטש וחכמי ישראל פגיעה בציפור נפשה של היהדות, שמטרתה לעקור מן השורש את מצוותיה וציוויה של היהדות. על כך יוצא זעמו של התלמיד. הוא מכנה את דברי בן־סעדון מהתלות וליצנות וחוכא ואיטלולא מצד אחד ומצד אחר הוא אומר כי ראוי לבכות על אומריהם ומקבליהם. ר׳ יעקב בן סעדון נזקק לדברי התלמוד והפוסקים לפיהם כאילו ארבעת הצומות אינם חובה, ושהדבר תלוי ברצון הצבור. היכא דאיכא שלום וליכא שמד, רצו מתענין, רצו אין מתענין (היכן שיש שלום ואין שמד, ירצו יצומו, ירצו לא יצומו) עונה תלמידו של ר׳ יעקב ששפורטש: ״מה שצריך לטפוח על פניך היא הטעות הגדולה הידועה לכל דרדקי דבי רב״(תינוקות של בית דבן). ולהלן עומד התלמיד על טענותיו וסותרן אחת לאחת:

א. על ההסתמכות של ר׳ יעקב בן־סעדון על דברי הרמב״ם(ראה לעיל) טוען התלמיד שהרמב״ם וכל שאר הפוסקים קבעו שאף־על־פי שבתחילתם היו הצומות ברצון בצבור, סופם חובה עד שיבנה בית־ המקדש ולא כפי שטען בן־סעדון שעד היום תלוי ברצונם.

אכן, כך אומר במפורש הרמב״ם בהלכות תענית פרק חמישי סימן ה׳ וזה לשונו: ״ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות״ ומפרש מגיד משנה: "ונהגו כל ישראל וכו' תלה רבינו (הרמב״ם) ענינן במנהג כפי שנתבאר בגמרא שם, שבזמן שיש שלום, דהיינו לכשיבנה בית־המקדש, הן לששון ולשמחה, אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין, רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב, הואיל ונכפלו בו צרות(ראה הערה 41) ־עכשיו נהגו הכל כמו שכתב רבינו, והרי הן (הצומות) חובה על כל ישראל עד שיבנה בית־המקדש.״

ב. התלמיד טוען שבן־סעדון מסלף את דברי הרמב״ן(ר׳ משה בן־נחמן) כאשר הוא מביא ראיה ממנו כאילו נקט הרמב״ן עמדה עד הגמרא ופסק שאם רצו לא להתענות – הרשות בידם.

אדרבא – אומר התלמיד – הרמב״ן, בהסתמכו על הגמרא קבע ״דהיכא דאיכה שמד וליכה שלום חובה להתענות״ (היכן שיש שמד ואין שלום חובה לצום). ואיך תאמר – ממשיך התלמיד – דברים הפוכים בשעה שיש לנו ״תניא דמסייעא״ בדברי רבינו הקדוש (הרמב״ן) וכל הפוסקים, והרי כולם מודים דהיכא דאיכא שמד וליכא שלום חובה להתענות, ומה שאמר הרמב״ן הוא שבזמננו יש שמד ואין שלום ולכן חובה להתענות ודעתו בדעת כל הפוסקים, וממשיך התלמיד ושואל: מה כוחך לכן ומה כוח בית דינך לבטל דברי הפוסקים? הלא אין מי שיטען שבזמננו זה אין גזרת מלכות ואין שמד ולמה פסקת, לכן שאין חובה להתענות?

  • טענה שלישית בפי תלמידו של ששפורטש: כאשר אתה אומר שכל עיר ועיר מדינה ומדינה שאין שמד ואין שלום אם רצו שלא להתענות הרשות בידם, קביעה זו – טוען התלמיד – בטעות יסודה. ״וזה שקר מוחלט״ בין לדברי רשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) ורש״י שקבעו במפורש אין שמד במקום ידוע – מתענין ומכל שכּן לדברי הרמב״ן שאומר ״דאי ליכא הכא איכא במקום אחר״(אם אין כאן יש במקום אחר) ופרוש דבריו הוא שאם יש שמד במקום ידוע אף־על־פי שבכל שאר המדינות אין שמד, אין מבטלים את התענית. ומכל שכן לדברי הרמב״ן האומר ״דמסתמא איכא שמד האידנא, וכיון דאיכא שמד וליכא שלום אין שום מדינה מבטלת אותם.״(מסתמא יש שְׁמד בזמננו, ומכיוָן שיש שמד ואין שלום אין שום מדינה רשאית לבטל את הצומות), ולפי כל האמור שואל התלמיד: האם אינגלטיירה (אנגליה) אמסטרדם האמבורג וסאלי, (עירו של בן־סעדון במרוקו ושל ששפורטש לפנים) שבעזרת בהם לומר שאין שמד בהם ולכן ביטלת את הצומות, האם הם רובו של כל העולם. אם כך יוצא לפי דבריך – ממשיך ומקשה התלמיד – כל עיר וכל כפר שאין בהם שמד יכולים לפי דעתך לבטל את ארבעת הצומות, והרי נמצאת פותח פתח לעוברי עברה.

בהמשך אגרתו סוקר התלמיד את מצבן האומלל של קהילות ישראל הדוויות ברחבי אירופה ואפריקה, כדי להוכיח לו שאכן אין שלום ויש שמד. על אמסטרדם והאמבורג אומר התלמיד שהיהודים אינם חופשיים לקבוע להם בית־תפילה ובהוראות השלטונות נאמר במפורש ״שכל אחד בביתו יחזיק בדת שירצה אבל לא לעשות בית הכנסת בפומבי״ ואם קיים פה ושם בית־כנסת הרי זה רק מפני שהרשות מעלימה עין ״ועושה עצמה כאילו אינה רואה״.

על ספרד אומר התלמיד: ״היה לך להתבונן בגזרת המלכות שעל אחינו שבספרד האנוסים הגוזרים אליהם שמד בבל יום.״

 ועל יהודי איטליה הוא טוען שמונעים מהם את קריאת התלמוד.

 בעָצמה ריטורית ומלאת פאטוס הוא פונה לבן־סעדון ואומר: ״היה לך לפנות ימין ושמאל במערבך(במרוקו שלך) ושם בסאלי עצמה(עירו של ר׳ יעקב בן סעדון) אין להם בית תפילה בגזרת המלכות״ ובאזור אזאווייא כל יהדותם בסתר ואפילו שמירת שבת מנועה מהם (עיין מה שאמרנו לעיל בנדון), ״אם לא עכשו במלכות זה המלך״, רצונו לומר, וכל זה קרה בימי שלטונו של ״זה המלך״ הנחשב למלך טוב ליהודים, ומתכון למלך מולאי ראשיד, מיַסד שושלת העלאוויים, אשר מלך בשנים 1671-1665, שלפי עדות ששפורטש ״המלך הזה אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״ ולכן מדגיש התלמיד ״במלכות זה המלך״. כלומר, אם בזמן שלטונו של מלך נאור זה שאומרים עליו שהוא אוהב ישראל, כך נוהגים ביהודים, אתה יכול לדמות לעצמך כמה רע היה גורלם בימי מלך אחר.

התלמיד ממשיך ומקונן על מצבן של שאר הקהילות במרוקו. הוא מזכיר את הגרוש שגזרה המלכות על קהילת אורן (ראה הערות 38 בפרק זה), ״שעמדה עליהם גזרת המלכות להמיר דת (ההדגשה שלי א.מ.), או יצאו בתוך חמשה ימים … ויצאו משם ערומים ויחפים.״ והוא מוסיף שאפילו אלה שנאנסו להמיר את דתם בעת מנוסתם, כולם עמדו באמונת אבותיהם ולא הפרו את הברית ובפרט הנערים והקטנים שביניהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר