הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳

הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳

קיומם של מאות קברי קדושים והפעילות הדתית והחברתית הקשורה בהם מחייבים לכאורה ארגון קהילתי הדואג להפעלה סדירה של מקומות אלה. נשאלת איפוא השאלה, אם אכן יצרה מציאות זו דפוסים מוסדייס־ארגוניים ומה היתה התפתחותם. מקורות שבכתב באו אלינו החל משנות העשרים של המאה הנוכחית, ומה שקדם לתקופה זו ניתן לשחזר על סמך עדויות ומסורות עממיות וכן על סמך ידיעות חלקיות, המופיעות במקורות יהודיים ולא־יהודיים.

אין ספק שהמציאות הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית קבעה במידה לא קטנה את הסדרים שהיו קיימים במשך תקופה ממושכת. מן הראוי לציין ששנות השלושים, ובעיקר שנות הארבעים של המאה הנוכחית, היו תקופות השיא מבחינת פיתוח התשתית הפיזית של סביבת קבר הקדוש והגישה אליו, שכלל הקמת בנינים, שרותים וכבישי גישה. באותה תקופה חלה הגדלה ניכרת במספר החוגגים ובהיקפן של הילולות מסוימות.

עד לבואם של הצרפתים למרוקו והפיכתה של מרוקו לארץ חסות, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו היה לרוב עניין אישי ומקומי. הרבה מאוד קדושים היו קבורים ליד כפרים קטנים והיו מוכרים רק לתושבי הכפר הקרוב. מספר קטן של קדושים פרצו מחסום אזורי זה וזכו לביקורים של יהודים ממקומות אחרים. קשיי התחבורה בתור ובין ״בלאד אל סיבא״ ו׳׳בלאד אל,מכזן״, ומצבם הכלכלי הירוד של יהודי האטלס באיזור שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קברי קדושים, לא איפשרו את קיומם של מרכזים גדולים לזיארה כמו אלה הידועים במאה העשרים. תנאים אלה השתנו באופן קיצוני מאז שנות השלושים. ר׳ דניאל השומר, קדוש אלמוני שהפך בן־יום לקדוש מפורסם בכל מרוקו, הוא דוגמא מצוינת של התפתחות מעין זו. הגורמים הצנטריפטליים הידועים לנו ממודל זה מסבירים היטב את התופעה. היה כאן ללא ספק רקע דתי־חברתי מתאים, שהיה מוכן לקלוט את המסר אודות אותו נער, שניצל על־ידי הקדוש ונדר להיטיב עמו. התנסות אותו נער מאוחר יותר במבחני מלחמה כאשר הקדוש מגן עליו, חלומותיו עם הקדוש, רווחתו הכלכלית והחלטתו הנחושה ל״בנות״ את הקדוש מבחינת התשתית הפיזית במקום קבורתו, תוך שימוש בפרסום ובהפצה מרוכזת של ניסי הקדוש — כל אלה הביאו לשינוי משמעותי בפעילות הקשורה לקבר הקדוש. מודל זה, בשינויים מסוימים שב והופיע במקומות רבים. פיתוח המקומות הקדושים וריבוי המבקרים בהם הביאו להכנסות גדולות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. בעקבות כך נוצר הצורך לנהל עניינים אלה בצורה מסודרת. כמעט בכל מקום היתה יוזמה אישית⁶ שהביאה לפיתוח המקום, ושכתוצאה ממנה הוקם לאחר מכן ועד ליד הקבר הקדוש.⁷ עם הזמן הוקמו ועדים כאלה ליד כל קבר קדוש. הועד היה מורכב מנשיא, פקידים וגזבר והיו לו תפקידים שונים.

הערות המחבר: ב־31.5.1936 הגיש יצחק אלמליח בקשה לשלטונות הצרפתיים להתיר לו להכשיר על חשבונו שביל שיוביל מסוק אל־ארבע שליד דמנאת עד לקברו של ר׳ דוד הלוי דראע. כתוצאה מפנייה זו נערכו פגישות רבות בין הפונה ובין הנציגים הצרפתיים והמוסלמים באיזור. ב־28.8.1936 ביקש יצחק אלמליח מהמושל הצבאי באיזור, הסרן גוטייה, עשרה ק״ג של חומר נפץ, שהיו דרושים לשם הכשרת אותה דרך. כל הפרק הזה מבוסס על מאות מכתבים ומסמכים שבארכיון הפרטי שלנו.

״בלאד אל מכזן נקרא האיזור שהיה כפוף לשלטון השריפים וקיבל את מרותו. לעומתו, ״בלאד אל סיבא״ — ארץ החופש, היה איזור עצמאי למעשה, שנשלט על־ידי ראשי השבטים הברבריים וכן המראבוטים. עיין: ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ב', ירושלים תשכ״ה, עמי 207 ואילך: מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל״ח, עמי טז; 1888 Charles de Foucauld, Reconnaissance au Maroc 1883-1884, Paris מחלק את היהודים בפרק המוקדש להם לשתי קבוצות: היהודים בבלאד אל מכזן והיהודים בבלאד אסיבא.

הועד המקומי דאג לארגון ההילולות. בדרך כלל נתקיימו שתי הילולות: אחת בל״ג בעומר והשנייה לאחר סוכות. נבנו חדרים שהוזמנו על־ידי בעל־אמצעים, ולשאר החוגגים הוקמו אוהלים רבים, שחלקם הועמדו בחינם לרשות הבאים וחלקם הושכרו. לפעמים דאג הועד גם לבניית כביש גישה למקום ולסדרי התחבורה. מדי שנה הוא הפיץ מודעות וחוברות כדי להזמין אנשים להשתתף בהילולה. בשבוע ההילולה היה הועד אחראי לסדר. הוא ניהל מכירת מצוות, נרות וכוסות ודאג לחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים, כגון רבנים, חזן, פייטנים, שוחט, שומרים בשכר וכר. הועדים היו צריכים לעמוד בפני ביקורת ציבורית ופקידים אחראים נהגו כל שנה לחלק לבאים דף מודפס, שפירט את ההכנסות וההוצאות של השנה שעברה.

דפים אלה הם יקרי־מציאות ואינם כמעט בנמצא. הם נכתבו תמיד בערבית באותיות עבריות.

הערות המחבר:   לגבי קברו של ר׳ דניאל השומר באה היוזמה מצד מר משה עמאר(ראה סיפור מס׳ 5.149), לגבי ר׳ דוד ומשה ובר׳ דוד הלוי דראע ממר יצחק אלמליח.

   תופעה בעלת אופי שונה ועל רקע דתי גרידא היתה הקמת חברות על שם הקדוש בערים שונות, כדוגמת קצר אל־סוק, שם פעלה חברה על שם ר׳ יחייא לחלו. חבריה היו לומדים תהילים כל מוצאי שבת. בשושן פורים, ביום ההילולה של הקרוש, היו עושים מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי העיר ולמחרת היו עולים להשתטח על הקבר של ר׳ יחייא (ראה סיפור מס׳ 7.250).

    מן הראוי לציין את השוויוניות הסוציאלית המציינת את החוגגים והמארגנים. החדרים שנבנו עכור העשירים עמדו לרשותם בזמן ההילולה או בכל ביקור שערכו במקום, אך כאשר נתפנו חדרים אלה, הועמדו לרשות כל חוגג. בר׳ דוד ומשה נבנו למעלה משבעים חדרים ובר׳ דוד הלוי דראע נבנו כתשעים חדרים.

         הכוונה לעניים שבאו להשתתף בהילולה כדי להנות מחלוקה זו וכן לעניים שהיו גרים בכפרים שבסביבת הקדוש. החלוקה היתה מסודרת והעניים היו מתאספים לפי מוצא עירם. לפעמים היו אנשים לא־עניים מנסים להנות מחלוקה זו(ראה סיפור מס׳ 5.149 מפי מר מ׳ עמאר). במסמך־פטיציה, שאושר בבית־המשפט ונעשה בקזבלנקה ב־9 ביוני 1963, אנו שומעים בפעם הראשונה שלא רק עניים יהודיים מקבלים עזרה אלא גם עניים מוסלמים. והרי תוכן המסמך: ״אנו הח״מ, חוגגים מהעיר קזבלנקה שמבקרים מדי שנה בקבר של ר׳ דור הלוי רראע, מבקשים שהאדון יצחק אלמליח יטפל באופן בלעדי בקבר. אנו מכירים את מר יצחק אלמליח מלפני הרבה זמן. זהו אדם בעל מוסר, ישר ונאמן. אנו יודעים איזה עבודות הוא עשה במקום הקרוש וכן מה שעשה למען עניי האיזור, הן מוסלמים והן יהודים בהילולה האחרונה שבה הגיש מר אלמליח סעד לעניי האיזור, היו הן המוסלמים והן היהודים מרוצים והם הלכו מלאי סיפוק לביתם. כל אחד קיבל את חלקו בכסף ובמזון. מזמן לא קיבלו עניים אלה את חלקם״(במסמך מופיעות כחמש־עשרה חתימות וביניהן וו של נשיא הקהילה היהודית בקזבנלקה וזו של הנשיא ברבאט [מסמך זה שייך לאוסף הפרטי של המחבר).