הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו

הסודיות של החיים במחתרת, שבאו בעקבות האונס, לא היתה ברמה אחידה, אף שבאופן עקרוני הם נמשכו עד ליציאה ממשהד אחרי מלחמת העולם השנייה. ראשית, חל שיפור במצבה של העדה לקראת סוף המאה הי״ט, כאשר נוסדו מחדש מוסדות לימוד קהילתיים והתייצבה מחדש השיכבה השלטת המקובלת בעדות יהודיות: עשירי העדה ומלמדיה־רבניה; שנית, עם עליית הפהלווים לשלטון זכו יהודי פרס לשוויון אזרחי מלא. לפיכך יש לשאול מה קרה למעמדן של הנשים כשהעדה התייצבה מחדש, במיוחד אחרי השיפור בחיי היהודים בפרס בכלל וחיי המשהדים במידה כלשהי בכלל זה – האם הוא חזר למה שהיה מקובל בקהילות האחרות באיראן, או שמשהו מהעבר המחתרתי השתמר?

האמת צריכה להיאמר: מידת ההתייצבות של חיי הקהילה היתה תמיד רק יחסית. סכנת פוגרום ריחפה תמיד מעל ראשי בני הקהילה וקשה היה לדעת גם מתי יהיו יחסי שכנות טובים לחרב מתהפכת – המחתרת נשארה אפוא מאפיין של חיי הקהילה עד לעזיבת העיר. עוד בשנות השלושים, אחר עליית הפהלווים לשלטון, נרשמו האנוסים בתעודות הזהות כ״ג׳דידים״. זאת ועוד, אפשר לראות כחלק מהווי חיי האונס גם את העובדה שהמשהדים היגרו מעירם כל הזמן. אמנם עד סוף המאה הי״ט בדרך כלל לא היתה זו הגירה לצורך מגורים של קבע, ולא תמיד כללה את הנשים, אלא היתה הגירה של הגברים בלבד לצורכי עסקים ומסחר, אלא שזו כללה מגורים ארוכים עד כדי שנים מספר במושבות סחר. מאחר שבמושבות אלו שמחוץ לאיראן היתה הרווחה ליהודיה הנסתרים של משהד והם יכלו לקיים מצוות בפומבי, אפשר שגם לעובדה זו היתה השפעה על היעדרותם מעיר מולדתם. בתקופות אלו ״נאלצו״ הגברים לקיים במושבותיהם את כל התפקידים שיועדו בסביבתם התרבותית לנשים. ״המסע״, כך כתבה חוקרת של זהות לאומית באנגליה הוויקטוריאנית, ״גורם להזרה, לטרנספורמציה, לשחרור ולערעור״. ״המסע המתמשך״ היה גם מסע מתמשך אל הזהות העצמית העדתית, והבטיח כי גם מעמד הנשים הוגדר ב״הגדרה מתמשכת״.

מצד שני, בביתן, הנשים קיבלו על עצמן את תפקידי הנהגת הבית, כגברים לכל דבר. למעשה, בתקופות היעדרותם של הגברים התקיימו לעתים דפוסים של הנהגה מטריארכלית. ברור שעובדה זו הקרינה על מעמדן של הנשים גם עם שובם של הגברים, גם אם באופן רשמי נטלו הגברים עם שובם את מקומם ״הטבעי״ כמנהיגי המשפחה. מעמדן של הנשים בחיי היום־יום החברתיים השפיע באופן כללי על מעמדן בבית ועל התחשבות ברצונן.     

נוסף לכך, עיסוקם של הגברים כסוחרים, ובמיוחד בסחר מחוץ לגבולות איראן, במידה רבה עם אזורי השלטון הבריטיים, הביא אותם לחשיפה מוקדמת וגבוהה יחסית לחברות שהושפעו מן המערב. בתמונות מראשית המאה נראות כבר רבות מן הנשים היהודיות במשהד בלבוש מערבי, שכמובן לא כלל צ׳אדור, והן לבושות חצאית שהגיעה עד מעל לקרסול. העובדה שלא כל הנשים היו לבושות כך מעידה כי לא היה כאן דבר מוחלט ומשותף לכלל הנשים – נראה כי ככל שמשפחה היתה מבוססת יותר כך ניכרת יותר התמערבות בלבוש הנשים בה. יש כאן ביטוי לפתיחות התרבותית של העדה, תוצאת עיסוקה העיקרי – המסחר. עם זאת, אולי יש כאן גם ביטוי לנכונות העקרונית לקבל נשים דעתניות שאינן צריכות הסתרה.

 אולם כאשר הוקל מעט הלחץ מעל הקהילה ונבנו שוב בתי מדרש לבנים, חזרו הבנות והיו לנחותות בידע רשמי התלוי בקריאה וכתיבה. נראה שהילדים הראשונים, שנים־עשר בנים, החלו ללמוד במכתב סודי כבר בשנות השישים של המאה הי״ט, ובשנות השבעים והשמונים גדל מספרם בהדרגה. אמנם לאורך כל חיי הקהילה נראה שהיו בה נשים שידעו לקרוא בחומש ובסידור והן אפילו לימדו אחרות, בהתנדבות בתשלום, ועם זאת אין שום מידע או הערכה של המספרים; ופה ושם גם בנים למדו אצל נשים. בשנות השלושים של המאה העשרים נוסדו בתי הספר הראשונים של הממשלה, וגם בתי ספר מודרניים הכוללים גם בנות, וכך יכלו הבנות לזכות בחינוך רשמי שווה. עם זאת, הן לא זכו לחינוך שווה במקורות יהודיים, ואין כל סימן כי השתתפותן בחיי רוח פומביים היתה יותר מביקור בבתי הכנסת.  אין באף אחד מן הדברים הללו כדי לקבוע שהנשים הגיעו לשוויון מבחינת מעמדן הכלכלי או החברתי עם הגברים נוכח חווית המחתרת; אין גם ניסיון לומר כי הן הצליחו להשתלב בהנהגת העדה. אמנם בתקופת האונס הקשה ביותר, בשלושת העשורים הראשונים אחרי ההמרה הכפויה, היתה הקהילה חסרה כל הנהגה מסודרת – ועל כן ההכרעות הדתיות היו של כל איש ואשה בביתם – והיא התקופה שנוצרה בה האפשרות של היווצרות עדה־קהילה. קשה לדבר על הנהגה במצב מעין זה, ומנגד ככל שפחתה הסכנה המיידית התמסדה העדה, ואפשרות הנהגה נשית איבדה את משמעותה במידה רבה, כבכל קהילה יהודית טרום־מודרנית.       

ראו פטאי, ג׳דיד אלאסלאם, עט׳ 205- 221. עם זאת, פרק זה של פטאי, המבוסס על עדויות של בני הקהילה בירושלים בשנות הארבעים של המאה העשרים כולל סתירות פנימיות, כגון קביעת אחוז הילדים כשמונים מכלל ילדי הקהילה, אך מספרם נאמד בשבעים אחוז בלבד. נראה שהמספר המוחלט נכון יותר מאשר היחסי – אדם נוטה לזכור את מספר הילדים שלמדו אתו בבית הספר ובכיתה, אבל אין לו דרך להעריך את מספרם היחסי באוכלוסייה בהיותו בן שתים־עשרה בערך. אחוז הילדים בקהילות אחרות עמד ככל הנראה על חמישים־שישים אחוז מכלל בני הקהילה, ואין זה הגיוני שבמשהד, שבה היתה סכנה כרוכה בלימודים, יהיה האחוז גבוה יותר. לגבי הנתונים על יתר הקהילות, המידע נובע ברובו מדיווחי כי״ח;  לגבי משהד הוא נסמך על פטאי – ראו: כהן, מכתב, עט׳ 76-57; פטאי, חינוך, עמ׳ 256.

״שומרות הטף״ – דימוי הנשים המתנגדות להמרה

דימוי האשה הוא חלק מן התפיסות המגדריות. גם אם דימוי האשה המשהדית עולה לפנינו בעיקר מסיפורים שגברים מייצגים בהם נשים – צדקה בילי מלמן באמרה, אם כי בהקשר אחר, כי ״דימויי המגדר משפיעים על ההתנסות החומרית של נשים וגברים ועל התפתחות ההבדלים החברתיים ביניהם, כשם שהתנסות חומרית יכולה להשפיע על דימויים, תפיסות ועיצובי זהות״. דימוי הנשים כפי שהוא מופיע בסיפורי הזכרונות של הגברים מראה בצורה מודגשת את השפעת האונס על תפיסות מגדריות. כפי שניתן לראות, דימוי האשה בקהילת האנוסים שונה במידה רבה מהדימויים של האשה בקהילת הרוב, גם אם אפשר לראות כי גם דימוי זה נבע משיח עם דימויי הרוב. דימוי הנשים בתפקיד הקרוב במהותו לתפקיד גברי נבע בהכרח מרמת תפקודן במשמרות המסורת ומחלקן בבניית הזהות הקהילתית החדשה.

הסיפור הנפוץ ביותר, שבא כמו לתמצת את חווית החיים במחתרת במשהד, הוא סיפור המבטא בצורה מדויקת ביותר את מעמדן ואת דימוין של הנשים בקהילת המחתרת:

בתקופה הראשונה יהודים לא התאספו בימות החול לתפילה אלא רק בשבת ובמועד, התאספו בשלושה או ארבעה מקומות, במרתפים שיכלו להכיל 10־15 איש. הם נעלו את הדלתות והציבו שומרים בחוץ כדי שאיש לא יחשוד שהם מתפללים בפנים. כשומר הם שמו אישה שגילתה שער ראשה וישבה בחצר או במסדרון כדי להבטיח שזר לא ייכנס. אם זר רואה אישה שראשה אינו מכוסה יושבת בחצר, חוקי ההפרדה/הצניעות היו מונעים ממנו מלהיכנס.

הערת המחברת:סופר בשנת 1939 על ידי סמאד אקא בן יוסף דילמאני, ונערך בידי אקא מולא יוסף בן אקא עבדול סמאד דילמני, כ״ג בתשרי תש״ו(1945) – נמצא באצ״ט S25/5291; מצוטט במלואו, קטעים־קטעים, אצל יהושע־רז(המובא כאן מצוטט בעט׳ 117-116). מצוטט לעתים קרובות מאוד ואינו מופיע בזכרונותיה של אשה – השוו שרה זלפה כהן.

סיפור דומה, אם כי נפוץ פחות, מספר על מקרה שבו אחת מתפילות שבת החשאיות נשמעה בבית מלאכה מוסלמי שהיה סמוך לבית הכנסת הנסתר. אף שהאנוסים שיחדו את השוטר המקומי, הוא והם היו צריכים להוכיח את חפותם בעיני המתלוננים, והפתרון שמצאו לשבת הבאה השביע את רצון כולם: ״בשבת הבאה שבאו [כך במקור] לחפש בבית ההוא, מצאו אשה המיישנת את תינוקה, ושרה שירי ערש. המתלוננים נוכחו ׳בטעותם׳, כי לא שמעו זמירות, אלא שירי ערש״.

בסיפורים אלה מתבטא היטב השילוב בין מגבלות המיגדר בחברה היהודית ובין מגבלות המיגדר בחברה המוסלמית האיראנית. הסיפור כולל באופן ברור הן את המגבלות המגדריות הדתיות היהודיות הן את המגבלות המוסלמיות, וכמסתבר על מעמד הנשים היה להיפגע פעמיים. מן הצד היהודי האשה פטורה מן התפילה, שלכאורה היא עניין וחובה לגברים בלבד, ומכאן שהיא גם מנועה מהשתתפות פעילה בהתכנסות הקהילתית המחתרתית; מן הצד המוסלמי, באיראן של המאה הי״ט האשה היתה מחויבת בכיסוי קפדני של הגוף כולו, מכף רגל ועד ראש. דרישות הצניעות באות לכסות על חולשת האשה; עצם האשה, אפילו קולה, מהווה פיתוי, ועל כן היא צריכה כיסוי. כך מוגדרת האשה כאובייקט מיני שיש לגונן על הגבר מפני הפיתוי שבו, בכיסויו המלא. מצד שני, הסיפורים מבטאים את תוצאת השילוב האמור, שהביא להעצמת מעמדן ולפלישתן של הנשים לתחומים שאינם ״נשיים״: השילוב הביא להעמדת הנשים כ״שומרות הסף״.

בסיפורי נשים מזרחיות יש לא מעט סיפורים שנשים מגלות תושייה ויכולת הצלה בזכות ידע שקשור לנשים בלבד או במילוי תפקידים נשיים; שימוש במגבלות מגדריות נשיות לצורכי הסתרה מתאים במיוחד למיקום של הנשים בספרה הפרטית בחברות פטריארכליות. בכל הסיפורים האלה יש הקפדה לתאר את התחבולות למיניהן כבלתי מאיימות על הפטריארכיה.

הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו-עמ'77-72

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר