שי סרוגו- ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו-פעמים 122-123
לכל גילדה היה כאמור אזור דיג מוגדר, ובמסגרת פעילותה לשמירת האינטרסים המקצועיים של חבריה דאגה למנוע את כניסתם של מתחרים לתחום המונופול שלה. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס טען, על סמך הספרות הרבנית מהמאה השבע עשרה, שהדייגים היהודים היו היחידים שסיפקו לעיר דגים בעת ההיא. ואולם לצד היהודים היו במפרץ העיר דייגים אחרים, בעיקר ממוצא יווני. היחסים בין הקבוצות נעו משיתוף פעולה ועד למתיחות ויריבות במאבק על מקומות הדיג במפרץ. עדות נדירה על איחוד כוחות בין צוותי דיג יהודיים לצוותים יווניים יש במקרה שהובא לידיעתו של הרב הסלוניקאי יעקב חנניה קוב׳ו בידי העד משה יאודה ברוך. במרס 1899 הצהיר יאודה ברוך ששמע בבית קפה בכפר דייגים בשם סוטיר שבמפרץ תֵרְמָיִיקו את דבריו של דייג יווני על אודות תאונת דיג שנספו בה עובדים יהודים. המספר היווני השתייך לקבוצה מעורבת של דייגים יהודים ויוונים. נראה שהדייגים היוונים, שהייתה בבעלותם סירת דיג אחת, חברו לצוות יהודי קבוע שהיו לו שלוש סירות. כל השבת שהו הדייגים על החוף באפס תעסוקה – היהודים בשל קדושת היום, והיוונים מפני שהים היה סוער מעט. במוצאי השבת התחדשה העבודה אף שלא חל שינוי במזג האוויר. הצוות היווני, שבתחילה חשש להפליג, התרצה לבסוף והתקדם לעבר שאר הסירות, שכבר שטו. משהקיף את אחת מלשונות הים, הוא גילה שאחת מסירות הדיג הפוכה, ושצוותה היהודי נספה. הדייגים היוונים הם שבישרו על התאונה הטרגית לשבתאי אלמושנינו, אביו של אחד הקרבנות.
דוגמה זו מלמדת שלעתים פעלו קבוצות אתניות שונות של דייגים בצוותא. זניחת היריבות המקצועית לטובת עבודה משותפת העלתה את התפוקה הכללית, מפני שהן ציוד הדיג והן צוותי העבודה גדלו. דוד בנבנישתי אזכר בקצרה מקרים של עבודה משותפת של דייגים יהודים ויוונים במפרץ סלוניקי, וגם הוא שיבח את התועלת שהייתה בכך לכולם: בעת חלוקת השלל בין קבוצות הדייגים נמסרו ליוונים דגים הפסולים למאכל על פי ההלכה היהודית. נוסף על היתרונות הכלכליים תרמה העבודה המשותפת להעמקת הסובלנות ההדדית וקשרי הידידות במהלך העבודה ולאחריה. נראה שהעובדה שהדייגים יוונים הם שבישרו לשבתאי אלמושנינו על מות בנו, מלמדת שהכירו היטב את האב השכול ויכלו לפנות אליו בעניין כה רגיש.
על אף החשיבות והיתרונות שבלכידות האתנית־המקצועית, הרי המקרה שהובא לעיל היה חריג ואינו מעיד על הכלל. דפוסי ההתארגנות בתחום הדיג, כבענפי יצור אחרים בסלוניקי ובמרכזים עירוניים אחרים, נעדרו לרוב מסגרות של שיתוף פעולה חוצה עדות, בעיקר מאז המאה התשע עשרה. אחת הסיבות לכך הייתה המאבקים הלאומיים ומלחמות העצמאות שהתחוללו בתחומי האימפריה העות׳מאנית באותה עת, ושגרמו בין היתר להתגברות המתיחות הבין־קהילתית לסלוניקי. בספרי הזיכרון של קהילת סלוניקי יש רק אזכורים כלליים ומעטים של שיתוף פעולה בין דייגים יהודים לדייגים לא יהודים, ומקובלת בהם המוסכמה שהדייגים היהודים שלטו בענף הדיג בעיר כמעט ללא עוררין לכל הפחות עד תום הריבונות העות׳מאנית במקדוניה(1912), וכל אלה מעידים על מעמדם האיתן והדומיננטי במלאכה זו.
האחדות הפנימית בין חברי גילדות הדייגים תרמה רבות לשמירת המונופול והיציבות התעסוקתית. הליכוד הפנימי התבסס בין השאר על הזיקה האמיצה של מספר קבוצות דייגים לאחד מבתי הכנסת שבעיר ־ ׳קהל קודש סיציליה ישן׳, שהתקבצו בו יוצאי הקהילה, ובהם משפחות הדייגים סרגוסי, אלמושנינוס, רוזליס, קאפון, ברכה ואחרות. בתחילה נקרא בית הכנסת ׳קהל קודש סיציליה׳, אולם משפרשו ממנו מספר משפחות והקימו בית תפילה חדש, נוסף לשם בית הכנסת הוותיק התואר ׳ישן׳. נראה שלכל המאוחר בראשית המאה השמונה עשרה כונה ׳קהל קודש סיציליה ישן׳ – ׳בית הכנסת של הדייגים׳, עדות לקהל שפקד אותו. לזיקה לבית הכנסת היו גם היבטים מקצועיים. רב בית הכנסת שימש כפוסק אהרון כל אימת שהתעוררו מחלוקות בין הדייגים לבין עצמם ובינם לקבוצות אחרות של דייגים יהודים. מעורבותו של מנהיג רוחני לא הייתה ייחודית לגילדה היהודית; היא רווחה אף בגילדות של עדות אחרות והוסיפה לחוסן הפנימי של החברים.
דייגי סלוניקי, בדומה לחברי שאר הקורופרציות העות׳מאניות, היו בתחתית הסולם החברתי־הכלכלי, ועל כן אחד מתחומי הפעולה החשובים של הגילדות היה פיתוחה של רשת תמיכה למען חבריהן. גילדות הדייגים היהודים שבסלוניקי עסקו בפעילות רווחה בהעמדת מקורות כספיים לחברי הקבוצה בעתות אבל וחולי מחד גיסא ובאירועי שמחה בנישואין מאידך גיסא. כשחלה אחד החברים, דאג הארגון לביקורי רופא ולתשלומים נלווים. כן ניתן פיצוי כספי על ימי המחלה, והגילדה גם מימנה טקסי אזכרה לחברים שנפטרו. את מקום החבר שמת ירש אחד מבניו או לחלופין נמסרה זכות החברות לאלמנה והיא יכלה לממשה בדרכים שונות. סל השירותים החברתיים שגיבשו גילדות הדייגים כלל אף סיוע כספי בהפעלתה של ישיבה של תלמידי חכמים בבית הכנסת ׳קהל סיציליה ישן׳ במהלך המאה השמונה עשרה.
המימון לפעולות אלו הגיע ישירות מחברי הגילדה עצמם, שכנראה הפרישו בקביעות כסף לקופה לעזרה הדדית. ידוע למשל שבעלי סירות, דייגים ומוכרי פרות ויין בקושטא הקימו חברת ׳גמילות הסד מעדת הקאיקג׳יס׳, ככל הנראה סביב שנת 1715, וכל אחד מהחברים בחברה – שפעלה על פי עקרונות דומים לאלו שעליהם הושתת הסיוע החברתי לחברי גילדות הדייגים בסלוניקי – תרם לקופת החברה ׳פרוטה אחת בכל שבוע [ו]מדי שבוע בשבוע לחונן דלים ואביונים שביניהם [בין חברי הגילדה] בשמחות וגיל וכן לגבי הופכו ח״ו [חס ושלום]׳. פעולות אלו העמיקו את הסולידריות והנאמנות בין החברים ויצרו יחידה חברתית מגובשת, ובכך תרמו אף הן להתבססותו של המונופול היהודי בדיג.
לצד הלכידות המקצועית שאפיינה את דייגי סלוניקי היהודים בתקופה הנדונה, אפשר שעצמתם ינקה את כוחה בעקיפין גם מתמיכה כללית של הממשל העות׳מאני ביהודי העיר בכלל ומעידן ׳אביב העמים׳ בפרט. ייסודן של מדינות הלאום בבלקן במהלך המאה התשע עשרה לווה במאבקי דמים עם השליט העות׳מאני. אחת ממלחמות העצמאות הראשונות בבלקן התנהלה בין היוונים לכובש העות׳מאני. הדיו של המרד, שפרץ בפלופונס בחורף 1821, הגיעו לסלוניקי והסעירו את הקהילה היוונית מקומית. לעומת ביטויי הזדהות של היוונים עם הישות הפוליטית המתהווה וגילויי מרי כלפי השלטון העות׳מאני, דומה כי אוכלוסיית המיעוטים היחידה שתמכה גלויות בעות׳מאנים הייתה היהודים. אחד הביטויים לכך היה בשוק העבודה העירוני במשק הנמל.
יהודים סלוניקאים התפרנסו לא רק מדיג אלא גם ממלאכות ים אחרות. המעגן העירוני והשווקים הסמוכים לו, שהיו אחד ממרכזי העצבים החשובים של סלוניקי, נשלטו הלכה למעשה בידי יהודים, ולראיה – בשבתות ובחגים יהודיים נסגרו שערי הנמל, ופסקה הפעילות המסחרית השוקקת בו וסביבו באזור המסחרי.
השבתה יזומה אחרת שלא מסיבות של אמונה דתית הייתה בחורף 1908 על רקע התרחשויות בזירה הבלקנית: ביולי 1908 הודח מכיסאו הסלטאן עבד אלחמיד השני בידי קצינים מהפכנים חברי תנועת ׳התורכים הצעירים׳. הריק הפוליטי שנוצר בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה נוצל על ידי יריבותיה של הממלכה העות׳מאנית. בולגריה הכריזה על עצמאותה בספטמבר, וזמן קצר אחר כך, בתחילת אוקטובר, סיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה והרצגובינה. בתגובה הכריזו רשויות הממלכה העות׳מאנית על חרם כלכלי־ לאומי על בולגריה ועל אוסטרו־הונגריה. הסוורים היהודים של נמל סלוניקי נענו לקריאה זו וסירבו לפרוק סחורה שמקורה במדינות אלו. סבלי נמל אף השתתפו עם ׳התורכים הצעירים׳ במפגן מחאה בעיר איזמיר במטרה למנוע שחרור מטענים מאניות אוסטריות שעגנו בנמל. אפשר שנאמנותו המופגנת של הציבור היהודי לשלטון העות׳מאני ומנגד החשדנות של השלטון המרכזי כלפי המיעוטים הנוצריים־האורתודוקסיים, הגבירו את תמיכת השלטונות בבעלי בריתם היהודים.
שי סרוגו- ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו-פעמים 122-123 –עמ' 22-18
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
במוקד התיקון בליל שבועות של רבי שלמה אלקבץ ושל רבי יוסף קארו עומדת ארץ ישראל, והשכינה משביעה את בני החבורה לעלות אליה לאלתר: "ועלו לארץ ישראל ועיניכם אל תחוס כל כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום". הכינוי "ארץ ישראל העליונה" מופיע בספר הבהיר כמימוש אידיאלי של ארץ ישראל.
החבורה של קארו ואלקבץ היא חבורת המקובלים הראשונה בעת החדשה שיזמה תוכנית לעלות לארץ ישראל. תוכנית הפעולה נמסרה לחבורה משמיים, והיא קיבלה תוקף בשבועה בפעם השלישית בלילה השני של תיקון ליל שבועות: "ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידיכם". אלקבץ תרגם את תביעתה של השכינה מבני החבורה לעלות לארץ ישראל לעמדה עקרונית שלפיה תיקון העולמות אינו תלוי בחסדי שמיים אלא במעשי היחיד, החברה והאומה.
זהו הציטוט המיוחס למרן קארו על התלאות ועל ייסורי הגלות שחוו עד בואם אל הגאולה הממשית כאשר קיבצם בארץ הצבי: "כרם היה לידיד בקרן בן שמן, כי כאשר ראה בעוני עמו ישראל, אשר היה זה קרוב לאלף וחמש מאות שנה נדחו מעל אדמתם מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר בכמה גירושין וכמה שמדות זכר להם ברית אבותם ושב את שבותם וקבצם מאפסי ארץ אחד מעיר ושניים ממשפחה אל ארץ הצבי ונתיישבו בעיר צפת תוב"ב".
לסיכום תפיסת רבי משה קורדוברו בעניין גלות, גאולה וארץ ישראל: לגלות, על פי תפיסתו, יש תכלית חיובית לעם ישראל. היא אומנם עונש אבל גם חסד של האל, ומטרתה להביא לזיכוך העם ולתיקונו כדי שיוכל להיגאל. כאשר השכינה בגלות יש פירוד ואין ייחוד בין הספירות תפארת ומלכות, שהן אלוהים והשכינה, ועל האדם מוטלת עבודת הייחוד עם השכינה כדי לתקנה באמצעות תפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. מטרת העבודה של האדם היא איסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות, וכך האדם בעבודת הייחוד מסייע לשכינה ומביא לתיקונה. השכינה גם כשהיא בגלות עיקרה נשאר בארץ ישראל, ורק ניצוצותיה של השכינה מפוזרים בארצות הגויים עם ישראל כדי לשמור עליו, כי השכינה אינה יוצאת מהארץ.
בתהליך הגאולה תפקידו של המשיח להושיע את ישראל: הוא מושך אליו את כל הייסורים הבאים על ישראל, ואז ישראל מתכפרין וראויין להיגאל. הגאולה הלאומית של עם ישראל תבוא עם התיקון בעולמות העליונים והכנעת כוחות הרע והטומאה, ואז יגיע גם התיקון המלא של עם ישראל. לסיכום, בתפיסתו של קורדוברו יש שילוב ותלות בין הגאולה הממשית, הפיזית, לגאולה הלאומית ולגאולה הקוסמית, המתרחשת בעולמות העליונים.
מעמדה של ארץ ישראל הממשית מרכזי בהגותו של רבי משה קורדוברו, ונוספת עליו הדגשה של הסממנים המיסטיים והרוחניים של ארץ ישראל. ארץ ישראל מבטאת מהות מיוחדת במינה שהופכת אותה לבעלת תכונות על-ארציות. קדושת ארץ ישראל טבועה במהותה והוכנה לעבודת הקודש של עם ישראל בלבד; ארץ ישראל היא הנקודה הראשונה בבריאה; עפרה ואווירה של ארץ ישראל טהורים; בארץ ישראל יש מערכות של קדושה והיא נשלטת בידי הקב"ה בלבד.
תורת הקבלה של האר"י
האר"י, רבי יצחק אשכנזי, נולד בירושלים בשנת רצ"ד (1533) ונפטר בצפת במגפה בשנת של"ב (1572) בהיותו כבן שלושים ושמונה. הוא נקבר בצפת ליד מורו ורבו, רבי משה קורדוברו. אביו של האר"י נפטר בהיותו ילד קטן, ולאחר מות אביו עברה אימו להתגורר במצרים, בבית אחיה מרדכי פרנסיס. כשהיה האר"י בן חמש עשרה התחתן עם בת דודו, בתו של מרדכי פרנסיס. המורים שלו במצרים היו רבי דוד בן זמרא, שהיה רב הקהילה במצרים ומורהו של האר"י בקבלה, ולימים עלה להתגורר בצפת. מורהו בהלכה היה רבי בצלאל אשכנזי, בעל "השיטה המקובצת". על פי סיפורים שנפוצו, בשנים ששהה האר"י במצרים היה נוהג להתבודד על הנילוס וללמוד קבלה, אולם הידיעות הכתובות שבידינו על שנות שבתו שם מועטות. בשנת ש"ל(1570)עלה האר"י ממצרים לצפת, למד תקופה קצרה קבלה אצל רבי משה קורדוברו ונפטר כשנתיים לאחר בואו לעיר.
האר"י מיעט מאוד לכתוב, וכתב כמה פירושים על הזוהר ואת הספר "ספרא דצניעותא". את דבריו העלו על הכתב תלמידיו הקרובים, ובעיקר רבי חיים ויטאל. תלמידו רבי ישראל סרוג היה הראשון שכתב והפיץ את תורתו באיטליה. סביב האר"י התרכזו כמה חבורות ללימוד קבלה. בחבורה המובחרת היו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף אבן טבול, רבי ישראל סרוג, רבי שמואל אוזידא, רבי יונתן סאגיס, רבי יהודה משען, רבי משה יונה ועוד, אך רבי חיים ויטאל נחשב לבכיר תלמידיו.
רבי יוסף אבן טבול נולד במרוקו. שנת לידתו אינה ידועה, והוא נפטר בתוניס ב- 1616 . אבן טבול הגיע לישראל מעמק דרעה שבדרום מרוקו ונמנה עם חברי הקבוצה שהייתה מקורבת לאר"י, אך הורחק ממנה על ידי רבי חיים ויטאל. גם רבי יוסף אבן טבול כתב את דברי האר"י כפי שהבין אותם בספר "דרושי חפצי בה".
רבי חיים ויטאל, שמוצא משפחתו מקלבריה שבדרום איטליה, נולד בארץ ישראל בשנת ש"ג (1542) ונפטר בדמשק בשנת שפ"א (1620) המורה הראשון שלו בקבלה היה רבי משה קורדוברו, אך הוא עזב אותו ובחר ללמוד אצל האר"י כשזה הגיע לצפת, וכך הפך לתלמידו הבכיר. לאחר מותו של האר"י עסק רבי חיים ויטאל כעשרים שנה בסיכום תורתו וכתב כמה גרסאות לדברי האר"י: מהדורה תניינא, מהדורה בתרא וכתיבה שלישית.
בשנת של"א התחיל רבי חיים ויטאל ללמוד אצל האר"י וכתב בראשי פרקים את מה ששמע. כתבים אלו נקראו קונטרס הקיצור, ועל סמך הקונטרס כתב רבי חיים ויטאל דרושים וביאורים של תורת רבו. זוהי מהדורה תניינא. אחרי שסיים לכתוב את תורת האר"י בפעם הראשונה חזר וכתב שתי מהדורות, אבל שינה מהדברים שכתב. כתבים אלו נקראים מהדורה בתרא, והם כוללים את "קונטרס אדם קדמון", "מבוא שערים", "אוצרות חיים", "קהילת יעקב", "אדם ישר" ו"עולת תמיד". מבנה הכתיבה השלישית דומה למבנהו של הספר "עץ חיים", והיא נמצאה על ידי רא"א עוד בחייו של רבי חיים ויטאל, כנראה בבית החולים בצפת או בירושלים.
חלק מהכתבים הופצו בהמשך ללא ידיעת רבי חיים ויטאל, וחלק מהכתבים הוצאו מהגניזה והגיעו לידי רא"א ורבי יעקב צמח. עד למותו של רבי חיים ויטאל לא הועתק ולא הופץ בהסכמתו אפילו ספר אחד מספריו, אבל רבים מכתביו הועתקו בסתר בצפת בידי רבי יהושע בן נון, ששילם כמה זהובים לנכדו של רבי חיים ויטאל כדי שיאפשר לו להעתיק חלק מכתביו. בגניזה של כתבי רבי חיים ויטאל נמצאו כמה מהדורות ומעתיקים רבים הפיצו אותן, ובגלל ההעתקה נפלו הרבה סילופים בכתבי היד והופצו הרבה קונטרסים לא מדויקים של כתביו.
בעל ההקדמה לספר "טוב הארץ" של רבי נתן שפירא כותב בעניין הכתבים הגנוזים שנמסרו לרבי יעקב צמח: ר' נתן שפירא זכה בהיותו בירושלים בבית מדרשו של ר' יעקב צמח לראות מקורות מכתבי האר"י ז"ל שהיו גנוזים וקבורים מתחת לאדמה, מקורות אלה מופיעים בכל ספרי הרנ"ש כולל בספר "טוב הארץ" והם נקראים "מהדורה בתרא" או הכתיבה השנייה והשלישית של מהר' חיים ויטאל.
על פי שפירא, הסיבה לגניזה שגנז רבי חיים ויטאל היא שהכתבים שכתב ויטאל בהשפעת רבי משה קורדוברו נעשו לא רלוונטיים כשהתרחק ממנו והתקרב לאר"י. עוד נימוק לגניזה הוא שבמהדורה המוקדמת נתן רבי חיים ויטאל לכתבי האר"י פירושים משלו: "והנה כיוון שחשש מהר' חיים ויטאל ז"ל שבכתבי המהדורה בתרא שלו עבר על צוואת רבו ז"ל ושינה את ייעודו והיה כנראה ליבו נוקפו בדבר עד שמרוב היראת שמיים שבו החליט לגנוז כתבים אלו בגניזה".
הרב פאפוריש כותב כי הסיבה לגניזה היא שרבי חיים ויטאל גילה בהם יותר מדי, ולכן גנז אותם, ואביבי כותב כי רבי חיים ויטאל הצטער על הניסוח שבו כתב את דברי האר"י, ולכן גנז את הכתבים בשתי גניזות שונות. הוא הסתיר את כל כתביו ולא רצה להראותם לאיש, וגם ציוה את בנו, רבי שמואל ויטאל, שלא יעתיקו ולא ידפיסו את הספר "עץ חיים", וכל מי שירצה לעיין בהם יבוא לביתו.
באמצע המאה השש עשרה נעשתה צפת למרכז קבלי חשוב. סיבות כלכליות כמו פיתוח תעשיית המשי ומדיניותו הקשה של הפחה הטורקי בירושלים כלפי היהודים שגרו בה גרמו לעזיבת חלק מהיהודים לצפת, וכך שגשגה העיר צפת. גם מקומה הגאוגרפי, בהיותה קרובה לקבר רשב"י, מחבר ספר הזוהר על פי התפיסה המסורתית, הביא לפריחתה.
בזמן עלייתו של האר"י לצפת בשנת 1570 חיו בה מקובלי התקופה ואנשי הלכה: "בצפת של המאה השש עשרה התרחבה והתפשטה השפעתה של הקבלה וכך מוצאים אנו דמויות כמו ר' משה קורדוברו והאר"י, שעיקר עיסוקן הוא בלימוד הקבלה, אך גם אנשי הלכה מובהקים כמו ר' יוסף קארו, שהיה גם הוא מקובל בעצמו".
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"