מורשת יהדות מרוקו

תולדות מסורת מנהגי ליל מוצאי פסח

המקור הקדום ביותר המספר על קיום מנהג מיוחד במוצאי פסח נמצא בספר מגילת סתרים – מחבר הספר הוא רבנו נסים בן רבנו יעקב שחי בעיר קירואן(תוניסיא) בסוף ימי הגאונים.[למין המאה השישית או השביעית ועד אמצע המאה ה-11] רבנו נסים תלמיד רבנו חושיאל היה ובן תלמיד חבר לרבנו חננאל, הוא עמד בראש ישיבה אחת בקירואן והיה פונה בשאלות לרבנו האי גאון בבבל. מתוך כתבי רבנו נסים, ספר מגילת סתרים הוא הידוע ביותר בי הוא מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים והאחרונים הספר כולל פסקים, מדרשים,פרושים, ומנהגים. הספר אבד לפני מאות שנים ורק קטעים בודדים נשארו בידנו. רבנו נסים נשאל בענייני אמונות ודעות והוא משיב על 'טענות הטוענים' היינו המתווכחים מתוך כתות בישראל – הקראים – ואומות העולם. לאור זה יש להניח שרבנו נסים מקירואן המשיך במפעל רבותינו הגאונים לעצב ולייצב תקנות ומנהגי ישראל שעניינם להגן על חומת הדת מול התקפות הקראים החפצים לפגוע בתלמוד המקודש לעם.(עיין ספר חגים ומועדים, פרק מנהגי הסדר).

לפנינו קטע ממגלת סתרים המראה על אופיו הכללי של הספר. הקטע מובא בספר מעשה רוקח, לר׳ אלעזר בר׳ יהודה(סאניק תרע״ב), עמ^׳ ל"ג:

מצאתי כתוב במגילת סתרים של רבנו נסים על ששאלתם שאנו נוחשי נחושת שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ושאנו שוחטים תרנגולים ערב יום בפורים כמספר בני הבית ושאנו מסתכלין בציפורן במוצאי שבת ונותנים מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם זה ניחוש טוב ורובו מיסוד המקראות והאגדות ועל ראש כבשים שאנו נוהגים לאכול בר"ה כדי שישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים כל מיני מתיקה כדי שיהא השנה הבע"ל שמינה ומתיקה וכן הוא אומר אכלו משמנים ושתו ממתקים ויש אוכלים כרתי בדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטים תרנגולים בעיוכ׳פ כוונה טובה אנו עושים וכן המנהג של חכמי ישראל וב״ד שלוקחים כ׳א וא׳ תרנגול ואומר תהא כפרתי, זה נכנס לחיים, וזה למוות, ושוחטים אותן וחולקים לעניים יתומים ואביונים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשותינו ״ ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנו בתלמוד בבלי וירושלמי אין מברכין לאור הנר עד שיאותו לאורו פי׳ עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ומאחר שכן שנינו אין ניחוש זה אלא של מצוה ואמרו חכמים שירי מצוה מעכבים את הפורענות לכך משלחין מים בכום ורוחצין פניהם וכו׳.

ועוד שם עמ׳ יט׳:

מצאתי כתוב במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב… ואמרינן בפסח עתידין לגאל שנא׳ ליל שימורים הוא לה׳ ליל המשומר מששת ימי בראשית ומזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדיבר הקב׳׳ה ובשכר האמונה עתיז־ין לגאל.

מובא בספר עדן מקדם (לר׳ רפאל משה אלבז, ערך מנהג): מצאתי כתוב בכתבי יד הרב כמ׳׳הר דוד הסבעוני ז׳ל, ז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכן כתב רבנו מיימון בר' יוסף ז״ל אביו של הרמב׳׳ם ז׳׳ל בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגרי: ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכל פרסום לנס שעשה ה' ב׳׳ה עמנו באותם הימים ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנז והם הצפחיות כתרגום האסקריטין מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב הר״ן ז׳׳ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה והראש בראש השנה. והחלב בפורים ובליל מוצאי פסח. והפולין ביום הושענא, ואותן המנהגים אין ראוי לבזותם. ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים. ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך דת אומתך לא תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות מנהגות כמו אלו, נזכרו בהנהגותיהם. ומכלל התפוחין שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותם התינוקות וכו׳ עכ״ל.

הראשון והקדום מכל מנהגי מוצאי פסח הוא המנהג לשתות חלב במוצאי פסח כמוזכר בספר עדן מקדם בשם רבנו נסים. מנהג החלב במוצאי פסח יובן לפי מה שאנו מניחים שמסורת מנהגי מוצאי פסח היא שריד לחג העומר וזכר לטקס הגדול של הקרבת העומר של סוף ימי בית שני, החלב מסמל הפרנסה והמזון (מעיקרו החלב מזין את התינוק) וסגולת מצות העומר היא להוריד השפע והברכה בתבואה כדעת חז״ל: ״מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות״. מצוות העומר והחלב מסמלים המזון והפרנסה. מנהג שתיית חלב במוצאי פסח לסימנא טבא קיים מאז ימי חכמי קירואן – – המנהג מוזכר בספר פירוש התפלות לרבנו מיימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם כפי שכתב ר׳ דוד הסבעוני שחי סביב שנות ש' במרוקו – פירוש תפלות זה נפוץ היה במרוקו עד לשנות ת' ות״ק.(שריד ופליט, רי״מ טולידאנו, דף 8-7) נראה שמסורת מגובשת במוצאי פסח קיימת במרוקו בתקופה ההיא כפי שסיפר יהודי שסייר במרוקו בשנות תק״ו.

(יהדות מרוקו, עמ׳ קמו', הערה 34 יששכר בן עמי).

ר׳ אברהם כלפון (ת״ק – תק״פ), מרבני קהילות לוב, מזכיר חג המימונה במוצאי חג הפסח. (הגיד מרדכי, עמ׳ 195 ר׳ מרדכי כהן).

ר׳ חיים דוד שלמה זוראפה דל, ממורי ההוראה בק׳׳ק אלג׳יר, שחי בשנות ת׳ר, מזכיר בתשובותיו ליל אסרו חג הפסח ומנהגיו ודל:(שו"ת שער שלמה, סי׳ מז^,).

נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי … ובן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי פסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה ובן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה והצלחה מרובה ומתוקה כדבש… דומיא דמושחין מלבים ע״י המעין שתמשיך מלובתם כמי מעין וכו'.

ר׳ אליהו גיג׳ בספרו זה השלחן, (מנהגי ק׳ק אלג׳יר, חלק ב׳, סימן רה), כתב:

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכסו ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

ר׳ יעקב משה טולידאנו, (בספר נר המערב כתב, עבר 215): בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה קבוצות קבוצות הולכים אל מכיריהם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב, חמאה, גם ירקות וממתקים וכו'.

החלב הוא מנהג עתיק יומין, והוא קבוע בליל מוצאי פסח, מוזכר אצל חכמי צפון אפריקה מאז ימי חכמי קירואן ועד ימנו.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 9-7

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

מאיר נזרי

ירושלים 2018

לפנים בתאפילאלת הושרו פיוטי יגל יעקב באופן פרונטלי וללא כלי זמר בעיקר באירועי שמחה, כמו הילולות, הכנסת ספר תורה, סיום קריאת הזוהר, שבתות ומועדים. על שולחנות ערוכים בבל טוב בעיצומה של הסעודה הושר הפיוט בדרך כלל במקהלה של המשתתפים שכללו עשרות אנשים בקול אחיד, ובסיום הפיוט הורמו כוסות המאחיא אל על באיחולי לחיים נוסח תאפילאלת: שמחתך א-בבא-סי, שמחתך א-בא-ימו, שמחתך א-בא-מעיר (לחיים מר יוסף, לחיים מר שלמה, לחיים מר מאיר). הוויי זה נמשך גם היום בהילולות ובאירועים משפחתיים של קהילות תאפילאלת וכן גם בסעודות המשפחתיות של יום שבת. מכאן ההסבר לתופעה של ריבוי המהדורות של יגל יעקב והביקוש להן על ידי אנשי קהילות תאפילאלת.

במסגרת המיזם לחקר קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, המיוצגות על ידי שלושה כרכים בהוצאה לאור של אוניברסיטת בר אילן על תולדות הקהילות, פרקי ההווי שלהן ומנהגיהן, נוצר הצורך לכלול במיזם זה גם את היצירה הפיוטית של קהילות אלו נוסח קובץ הפיוטים של יגל יעקב, להנגישה ולהתאימה גם לאנשי אקדמיה, לקהל הסטודנטים, לחוקרי הפיוט ולמתעניינים בשירה זו, שרוח הקבלה הלוריאנית והקבלה של הזוהר נסוכה עליה, מעניקה לה משמעות חדשה וייחודית הן בנושאים ובתכנים והן בעיצוב בבחינת שירה של נשמה.

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

• המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.
• מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.
• מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118