ארכיון יומי: 26 באפריל 2019


תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל 1973

מחרוזות ותליונים

נרכשו בתיזנית ; סוף המאה הי״ט או תחילת המאה הכ׳

מחרוזות־הפנינים היו אהובות מאוד על נשים יהודיות בשל האמונה בכוחן המיטיב

אגדי הפנינים והחרוזים מושחלים יחד עם נרתיקי־קמיע (״חרז״) — כעין קופסאות שטוחות, שמקורן כנראה בטימבוקטו — ועם תליון קטן בעל שלושה זיזים (׳׳כמאר׳׳), שסימל כנראה במקורו את השילוש הקדוש, ואילו כאן מן־הסתם בא במקום ה׳׳כמסה״

(א) פנינים וחרוזי אגרנט, המושחלים יחד עם תליוני־זהב

אורך המחרוזת: 58 ס״מ ; גובה ה״חרז״ : 2.8 ס׳׳מ

(ב) מחרוזת־פנינים עם מדאליון של ״קלנק׳׳ מתאפילאלת

(ראה הפרק על הלבוש, עט׳ 197, מס׳ 386) אורך המחרוזת : 41 ס״מ

(ג) ״חרז״ בודד זהב; עבודת־פיליגראן

הגובה : 5 ס״מ; הרוחב: 7 ס״מ

(ד) ”כמאר״

זהב ; עבודת־פיליגראן ואמייל צבעוני במשיחה

הגובה : 5 ס״מ ; הרוחב: 3.5 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : הרבר, עמי 5—10 ; בזאנסנו, תכשיטים, לוח 39, מס׳ 168—175 (441)


ענק — ”לבה״

טיפוס עירוני עתיק, אך נפוץ עדיין; היה בשימוש בעיקר אצל מוסלמיות
ציור מתוך: בזאנסנו, תכשיטים, לוח 8 (441 א)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

מרוקו-את שאהבה נפשי-דן אלבו-כי כן

מרוקו-את שאהבה נפשי

זכויות הצילומים

לדניאלה די-נור

רון טואג

בני פירסט

ישראל 2005

 

הקדמה

הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.

במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.

יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.

הבחירה הרעננה והאישית המתרחקת מן המכניות  והשבלוני, היא ששבתה את לבי בצילומים האלה. ואכן, את הצילומים מלוות לעתים שורות מסורות של הצלמים, השופכות אור על התמונות ועל בחירתן. ייחודו של האלבום הוא לא רק במבחר הצילומים המרהיבים שבו אלא גם בקטעי הספרות והזכרונות המתלווים אליהם, פרי עטם וחוויותיהם של יוצא׳ מרוקו בישראל.

קיבצתיכאן מבחר דברי שירה, פרוזה וזכרונות שיש בהם תהיות, געגועים, מסעות של חיפוש עצמי ודברי מסתורין, מבחר מועט המחזיק את המרובה. יש ודברי שירה שימשו יסוד לבחירת התמונות ויש תמונות שהדריכו אותי בחיפוש אחר הכתוב. כמו כן פניתי למספר יוצאי מרוקו בארץ וביקשתי שיכתבו במיוחד עבור הספר הזה. דבריהם משובצים בין יתר התמונות והכתובים.

כל אחד מן הקוראים־המעלעלים בספר, יכול למצוא בו את מרוקו שלו, את הפנים המרתקות אותו ואת דברי הכיבושין או התהיות הקרובים ללבו. התמונות המנהלות דו־שיח עם רחשי לבם של יוצאי מרוקו יוצרות בספר זה אחדות הנובעת מן האהבה וההוקרה של כל השותפים ליצירת ספר זה.

דני הורוביץ, עורך, תל־אביב 2005

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi

BENAZERAF

Nom patronymique d’origine arabe, hispanisation du patronyme Assaraf, précédé de l'indice de filaition: le fils du changeur Son équivalent hébreu, Halfon-Halfan, est porté chez les sépharades d'Orient et dans les communautés achkénazes. Métier d'argent donc, métier juif par excellence dans l'ancien temps. La multiplicité des monnaies au Maghreb jusqu'au XIXème siècle fut un des obstacles majeurs au développement économique et il fallait être expert pour s'y retrouver entre les différentes monnaies ayant cours légal ־ et les changeurs juifs y étaient experts jouissant d’un monopole presque exclusif. Pour ne donner qu'un exemple jusqu'à la fin du siècle dernier au Maroc, avaient cours légal, outre la monnaie nationale, le real (pièces d'or émises par le sultan Moulay Hassam, de bonne teneur et très cotées et donc rares en vertu de la loi d'airain de l'économie qui veut que la mauvaise monnaie chasse la bonne, par thésaurisation), la peseta espagnole, la livre sterling, le Thaler autrichien de Marie-Louise et le franc-or. En Tunisie, la livre italienne était aussi courante que le dinar. En Algérie la France avait dû surmonter bien des résistances avant d'imposer le franc. Avec la colonisation et l'installation des banques, le métier de cjianguer a peu à peu disparu, sous cette forme, devenant un monopole des banques. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté sous cette forme uniquement dans l'ancienne zone espagnole du Maroc (Tanger, Tétouan, El-Ksar, Larache, Chéchaouen, et par émigration à Casablanca).

SHEMOUEL: Un des premiers dirigeants communauté juive de Casablanca. Né à Tétouan en 1857, il s'installa à            Casablanca à la fin du siècle dernier, alors petit port de pêche qui allait devenir avec le siècle la grande métropole économique du Maroc. Fondateur d'une prospère maison de commerce international, il fut à la tête de la colonie tétouanaise dont il encouragea l'immigration et qui devait former l'élite intellectuelle et économique de la ville. Mort en 1928. En 1955 son nom fut donné à l'oratoire de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca.

ESTHER ETTEDGUI DE BENAZERAF:  Epouse            d'Abraham Benazeraf, le fils de Samuel, elle consacra sa vie aux oeuvres de bienfaisance, et fut l'animatrice et la présidente de l’Aide Scolaire, de la Maternelle et autres institu­tions sociales de la communauté de Casablanca.

JACOB RAPAHEL: Fils de Samuel, une des personnalités les plus marquantes du judaïsme marocain au XXème sièlce, bien qu'il n'ait jamais occupé de poste officiel. Né à Casablanca en 1896 dans une grande famille originaire de Tétouan, il accumula une immense fortune dans l'importation du thé, la boisson nationale des Marocains depuis le siècle dernier, prenant la tête de la plus grande maison d'importation de thé du pays. Militant sioniste, il fit partie dès le départ de l'équipe de jeunes journalistes qui participèrent à l'aventure de "L'Avenir Illustré", l'hebdomadaire juif par excellence entre les deux guerres. De tendance nationale et sioniste, le journal fut fondé par un négociant d'origine polonaise, 1924 qui s'installa à Casablanca et fut le représentant de l'Organisation Sioniste Mondiale au Maroc, jusqu'à son départ forcé pour l'Amérique en 1940, Jonathan Thurtz. Après la publication du dahir du 8 août 1941 étendant au Maroc le second statut des Juifs édicté par les autorités de Vichy, il s'adressa en tant que protégé américain au consul des Etats-Unis à Rabat pour demander l'aide de l'Amérique en faveur des Juifs du Maroc en tant que signataire de l'Acte d'Algésiras. A la demande d'Allouche, l'éphémère Inspec­teur des Institutions Israélites, il accepta en 1941 d'entrer au Comité de la Commu­nauté comme vice-président. Après le débarquement américain du 11 Novembre 1942, il rédigea pour les organisations juives américaines un réquisitoire très documenté sur la poursuite de la politique antisémite par les représentants de Vichy sous drapeau américain, détaillant les avatars de la population juive "punie" par les Français pour avoir montré trop d'enthousiasme aux troupes américaines et toujours soumise à un ravitaillement discri­minatoire. Après la guerre, il fut des pre­miers militants du Congrès Juif Mondial au Maroc. Grand philanthrope, il contribua généreusement aux oeuvres sportives, culturelles et sociales de la communauté. Passionné d'histoire, il a fait don de sa collection complète de "L'Avenir Illustré" à la bibliothèque de l'Institut Ben Zvi à Jérusalem. Retiré à Paris après l'indépendance du Maroc, il continua à écrire pour la presse juive des articles sur le judaïsme marocain, Il publia en 1978 un recueil de proverbes en judéo-espagnol marocain, la Hakitia, "Refranero", bel ouvrage illustré par l'artiste marocain, Knafo. Mort à Paris où il s'était tardivement retiré, en 1989.

SAM: Economiste et homme d'affaires. Militant de l'indépendance du Maroc, il fut candidat au poste de premier ministre juif du Maroc indépendant. Sa candidature fut rejetée par l'Istiqlal car il appartenait au parti rival, le Parti Démocratique de l'Indépendance. A la place, il fut choisi comme chef de cabinet du leader de son parti, Abdelkader Benejelloun, ministre des Finances du premier gouvernement formé en décembre 1955 et chargé de négocier les accords d'indépendance avec la France.

DAVID: Président de la communauté de Casablanca en 1956, poste auquel il accéda, sans élection, après l'indépendance, comme représentant des militants nationalistes avec l'appui des autorités en remplacement de l'ancien Comité de la Communauté élu sous le Protectorat français. Dans son excès de zèle nationaliste, il voulut entraîner son Comité à se déclarer solidaire avec l'Egypte "victime de l'agression israélienne" au cours de la campagne de Suez, en octobre 1956. Désavoué, il démissionna de son poste. Après la nationalisation du commerce du thé, il fut le premier directeur de l'Office du Thé.

BARUJ: Médecin de réputation interna­tionale. Prix Nobel de Physiologie en 1980. Descendant d’une famille tétouanaise immigrée au Vénézuéla à la fin du siècle dernier. Directeur du Département de Pathologie de l'école de médecine de l'Université de Harvard aux Etats-Unis. Président de l'Union Inernationale des Sociétés d'immunologie et éditeur de nombreuses revues scientifiques.

JOSE: Fils d'Abraham. Cinéaste français né à Casablanca, considéré dans les années soixante comme le roi du "film pornographique de qualité".

BENBARON

Nom patronymique d'origine hébraïco-latine, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif latin varon, qui signifie mâle et qui a donné le titre de noblesse français bien connu baron. Autre explication bien plus originale avancée par Simon Seror dans son ouvrage sur les noms de famille juifs en France au Moyen Age: ce serait un sobriquet d'origine hébraïque pour désigner un homme trop orgueilleux qui se prendrait pour le fils (Bar) de Aaron, le grand Pontife ! Ce patronyme assez courant dans les communautés d'Italie et de l'ancien empire turc, sans l'indice de filiation: Baron ou Varon, a toujours été très rare au Maghreb. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille de descendants de Livoumais à Tunis, et en Algérie (Alger, Miliana).

  1. SHELOMO HAY: Rabbin de la communauté livoumaise de Tunis au XIXème siècle. Auteur d'un recueil de Responsa "Bet Yaacob", publié à Tunis en 1898.

R- DAVID (1885-1955): Pieux rabbin, né dans une famille de la communauté des Grana (Livoumais) de Tunis fortement assimilée. Contrairement à l'ambiance famililae, il fut attiré par les études sacrées et fut un des disciples préférés du plus grand enseignant de Tunisie au XXème siècle, rabbi Shélomo Dana, le fondateur de la yéchiba "Hébrat Hatalmud." Il succéda en 1947 à rabbi Haïm Bellaïch comme Grand RabbindeTunisie. L'année suivante il accéda au poste de Président du Tribunal Rabbinique, premier originaire de Livourne à accéder à ce poste, après la fusion des deux communautés Grana et Twansa, décrétée par les autorités en 1945. Il fut l'initiateur avec le Président de Comité de la Communauté de Tunis, Maître Charles Haddad, de la tenue, en mars 1954, à l'exemple du Maroc, du premier Congrès du Rabbinat tunisien qui réunit les Grands Rabbins et les rabbins des villes de l'intérieur, dans le but d'étudier les questions de culte et de faire " toute suggestion utile et arrêter les dispositions utiles pour éviter à nos coreligionnaires, notamment les jeunes, d'être entraînés par des courants d’idées étrangères, souvent destructices de notre vie spirituelle et morale".

BEN BIHI

Nom patronymique d'origine berbère, un des nombreux diminutifs berbères du prénom hébraïque Abraham, porté aussi bien par les Juifs que par les Musulmans. Autre forme: Benbaha Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au sud du Maroc, en particulier à Safi, Mogador et Marrakech.

  1. ABRAHAM: Rabbin à Meknès au début du XVIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour.

MOUSSA: Favori du khalifa du sultan à Marrakech, Moulay Mimoun, le fils de l’empereur Sidi Mohammed Ben Abdallah. Accusé en 1767 de vente d'alcool aux Musulmans, grave infraction au Pacte d'Omar, régissant le statut de dhimmi, il ne fut pas inquiété grâce à !intervention du prince et de la reine mère, avec lesquels il était en relations d’amitié.

LEVY: Grand négociant à Mogador à la fin du XVIIIème siècle.

YAHYA: Notable de la communauté de Safi, un des douze signataires, avec son parent Shlomo Ben Baha de la Takana de 1764 commune aux descendants des Tochabim et Mégourachim de la ville portuaire.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה-דוד גדג'

"עברו עלי עשרה חודשים נהדרים": פליטים יהודים אירופיים במרוקו במלחמת העולם השנייה

בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מפלט זמני בערי החוף במרוקו בחפשם מנוח לכף רגלם בדרכם לאמריקה הצפונית או הדרומית. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים, ובתקופה זו זכו לתמיכה מהוועד לסיוע לפליטים שהקימה וניהלה עורכת הדין הלן קאזס בן-עטר. הוועד סייע לפליטים להסדיר את מעמדם המשפטי במרוקו, למצוא מקומות מגורים ולהשיג חוזי עבודה, כדי למנוע את כליאתם במחנות למסתננים ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים נורמליים בצל המלחמה.

הירתמותה של הקהילה היהודית במרוקו לטובת הפליטים היהודים מאירופה לא זכתה למקום הראוי לה בשיח בישראל על מלחמת העולם השנייה והשואה. המחקרים שנכתבו על הפליטים היהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עסקו בעיקר בתמונה הרחבה. רק מיעוטם הביאו סיפורים אישיים של פליטים בתקופת שהייתם במרוקו, וכמעט ולא נכתבו מחקרים שהציגו את מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית המקומית ועם תרבותה. החלל שנוצר במחקר ובשיח בחברה הישראלית נובע מכך שמרבית היהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו היגרו לארצות הברית או למדינות דרום אמריקה וקולם לא נשמע בישראל. יהודי מרוקו שפתחו להם את בתיהם עלו לישראל, נדחקו לסְפָר הישראלי עם קולם ועם ההיסטוריה שלהם, כולל זו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

התפתחות מחקר זה ושינוי בתודעה הישראלית עשויים להתרחש באמצעות איתורם של אוטוביוגרפיות, זיכרונות, יומנים ומכתבים אישיים המכונים במחקר ההיסטורי בשם הכולל אגודוקומנטים. מדובר בטקסטים בהם המחבר כותב על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו, כהגדרתו של ההיסטוריון ההולנדי רודולף דקר. האגודוקומנטים מטבעם מעמידים במרכז היצירה את "האני" אך בה בעת "האני" מוצב במערכת גדולה יותר השופכת אור על תקופה, אירועים, מקומות ודמויות נוספות. האגודוקומנטים מטבעם סובייקטיביים וכוללים אלמנטים דמויי רומן ועל כן נתפסים כמקורות לא מהימנים. אולם השוואה בין מספר טקסטים מאפשרת במידה מסוימת לשפוך אור על התקופה המתוארת בהם בהיבטים שונים.

שני חיבורים אוטוביוגרפיים האוצרים בתוכם פרק על תקופת המלחמה במרוקו הם "חיים בצל משפחת פרויד" (Living in the Shadow of the Freud Family) שנכתב על ידי סופי פרויד, נכדתו של זיגמונד פרויד, שמצאה מקלט עם אמה בקזבלנקה, וספרו החדש של איש החינוך והסופר יליד מרוקו אשר כנפו "הכינור ואני: וריאציות לכינור ולביוגרפיה". פרויד וכנפו מאפשרים לקוראים להביט דרך אשנב ייחודי על המפגש בין הפליטים מאירופה לקהילה היהודית במרוקו בשנות המלחמה. החיבורים משלימים זה את זה במגדר (נערה ונער), במעמד (נזקקת ומסייע) ובתרבות (יהודית-גרמנית ויהודית-מרוקאית), ומעצבים יחד תמונה מורכבת של התקופה.

Living in the Shadow of the Freud Family, ספרה של סופי פרויד

סופי פרויד נולדה בשנת 1924 בוינה. אביה היה עורך הדין ד"ר מרטין פרויד, בנו בכורו של זיגמונד פרויד שניהל את פרסום ספריו. אמה ארנסטין (אסתי) לבית דרוקר עסקה בהוראת טכניקות דיבור ללקויי שמיעה ודיבור. במרץ 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עזבה המשפחה לפריז. היחסים בין בני הזוג התערערו ומרטין פרויד יחד עם בנו, אחיה של סופי, עזבו לאנגליה. ביוני 1940, ימים אחדים לפני כיבוש פריז נסו סופי ואמה לניס ומשם למרסיי. בדצמבר 1941 הפליגו לקזבלנקה והתגוררו בעיר עד ספטמבר 1942, עת קיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתן החדש. האם, ארנסטין, המשיכה בקריירה שלה וסופי הקימה משפחה, עבדה כעובדת סוציאלית ובהמשך כחוקרת בתחום. פרויד מתגוררת בבוסטון.


הכינור ואני, ספרו של אשר כנפו

אשר כנפו נולד בשנת 1935 במוגאדור למשפחת רבנים ומשכילים ידועה מצאצאיו של הרב והמקובל יוסף כנפו. רבי דוד כנפו, סבו של אשר, היה משכיל עברי שהוביל פעילות אינטלקטואלית וחינוכית בעירו בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית המזרח אירופית. שלמה-חי כנפו, אביו של אשר, שימש רב וחבר בוועד הקהילה בעיר. אשר התחנך בבתי הספר של כי"ח בעירו ובקזבלנקה ועלה בראשית שנות החמישים במסגרת עליית הנוער לישראל. הוא שימש כל חייו איש חינוך ולאחר שפרש החל בקריירה ספרותית ומחקרית.

בספרו האוטוביוגרפי מתאר כנפו את מפגשו עם משפחת פליטים יהודים מאנטוורפן שהוריו אירחו בביתם בימים שעדיין לא מלאו לו עשר. תיאוריו על כן מוגבלים לחוויותיו של ילד ומרביתם מתרחשים במרחב הפרטי של הבית. סביר להניח כי חלק מהאירועים שהביא נשמרו בזיכרונו באמצעות סיפורים שסופרו במשך השנים על ידי הוריו ואחיו המבוגרים. פרויד הגיעה למרוקו כנערה בת שמונה-עשרה וזכרה אירועים ופרטים רבים שכתבה לאחר מכן בספרה, תוך שהיא מסתייעת באוטוביוגרפיה שכתבה אמה ובזיכרונות שהיא עצמה כתבה בימי המלחמה. עבור כנפו היתה מרוקו בית ונוף ילדותו, בעוד שבעבור פרויד מדובר בגילוי של ארץ מוסלמית באפריקה, תחת שלטון צרפתי קולוניאלי.

מפגשה עם העיר מתואר כך: "טיילנו ברובע הערבי. קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שכובים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. אלה שאינן חובשות כיסוי ראש הן נשים יהודיות מקומיות. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים." תאורה של פרויד, המתועד גם באוסף צילומיה המרשים שנמסר למוזיאון השואה בוושינגטון, דומה לזה של נוסעים אירופיים שביקרו בצפון אפריקה לאורך ההיסטוריה ובעיקר למבטם של נוסעים יהודים. התיאור האוריינטליסטי של המוסלמים התרכך בעת שתיארו את היהודים, שחיו בתנאים דומים לאלה של המוסלמים וחלקו את אותה תרבות וזאת בשל הקשר הדתי המשותף שיצר סולידריות כלל יהודית.

אולם פרויד אינה מציירת תמונה חד ממדית ושלילית והיא מתארת גם את השכונות של בני המעמד הבינוני והגבוה בקזבלנקה. בחודשים בהם שהתה בעיר התארחה בבית משפחת קוריאט שפתחה לה את ביתה ואיפשרה לה חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית בקזבלנקה שאימצו תרבות צרפתית או ספרדית והשתייכו למעמד הגבוה. "עברו עלי עשרה חודשים נהדרים של מתבגרת נורמלית עם מסיבות, פיקניקים בחוף הים, מדורות בדיונות, טיולים לחווה בבעלות של אחד מחברנו, בה למדתי רכיבה על סוסים ומשחקי בנים בנות. כל האושר הזה התקיים תודות לכך שפלור הכירה לי את מעגל חבריה הרחב, שכלל בנים ובנות ממדינות שונות שהתגוררו באותם ימים בקזבלנקה." פלור, הבת הצעירה למשפחת קוריאט הפכה לחברתה הטובה של סופי בימים בהם שהתה במרוקו.

למרות ימי המלחמה ושלטון וישי במרוקו השלימה פרויד את לימודיה לבגרות ואף ניגשה יחד עם פלור למבחנים ברבאט הבירה. היא ואמה קשרו קשרי חברות טובים עם מנהל הספרייה העירונית בעיר ושאלו ספרים שאת חלקן הזכירה ביומנה ובהם ספרו של החוקר הצרפתי הנרי ליכטברגר על המשורר הגרמני היינריך היינה, ספריו של לנין ואף את ספרו של סבה "מבוא לפסיכואנליזה". בימי שלטון וישי פוטרו רופאים יהודים מקומיים ממשרתם בבתי החולים הציבורים וסופי ואמה מספרות כיצד הקימו רופאים אלה מרפאה בה העניקו שירותי רפואה דחופה לחסרי אמצעים בקהילה היהודית. האם שביקרה במרפאה החליטה לסייע לקהילה המקומית והקימה כיתה בה לימדה ילדים חירשים מיומנויות דיבור, קריאה וכתיבה.

פלור ואמה הוקירו את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט. האם כתבה "משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי." הבת הוסיפה "אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל גם עבורי והפכתי למעשה לבתם המאומצת." סופי מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

בדומה למשפחת קוריאט פתחה משפחת כנפו את ביתה למשפחת לוין ותוך תיאור הסיפור המשפחתי נחשף מנגנון הפעולה של הוועד לסיוע לפליטים: "הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמד מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז"ל, ר' דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וחבר בוועד הקהילה לשמש דוגמה לאחרים."

בשונה מהכרת התודה הרבה של בנות פרויד למשפחת קוריאט מתאר כנפו את גברת לוין כאישה קשה וממורמרת שהרבתה להתלונן על תנאי המחייה עמם נאלצה להתמודד במרוקו בשונה מהתנאים אליהם הורגלה בבלגיה. המפגש בין שתי המשפחות יצר לא מעט משברים על בסיס תרבותי וכלכלי שכנפו מתארם בספרו. האכזבה ממשפחת לוין הגיעה לשיאה ביום בו עזבו לארצות הברית וחשפו בפני משפחת כנפו יהלומים ותכשיטים שהסתירו במשך שנתיים וחצי בהם התארחו בביתם ובאו במגע ישיר עם הקשיים הכלכליים של המארחים. כנפו תוהה בספרו: "מה דחף את גברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצידה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני."

בשתי האוטוביוגרפיות מתארים כנפו ופרויד ימים בתקופת המלחמה בהם פשטו להקות ארבה על מרוקו. שניהם בחרו להשתמש בצירוף המקראי "מכת ארבה" בתיאורם את האירועים. פרויד תיארה ימים אלה כאסון שנוסף למלחמה בו כילו הלהקות את כל הצומח בעיר וסביבותיה ואת חוסר האונים של הרשויות בהתמודדות עם האויב הנוסף. בשונה מתיאורה השלילי של פרויד נזכר כנפו בימי "מכת הארבה" כהזדמנות ללכידת ועישון הארבה למאכל. בנם הבכור של משפחת לוין, אדואר, התאהב במעדן המקומי ואכל אותו למרות זעזועה של אמו.

האוטוביוגרפיות של פרויד וכנפו שופכות אור על מפגשם של הפליטים עם הקהילה היהודית במרוקו. שני החיבורים מציגים קווים דומים ושונים על המפגש בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו שאילולא המלחמה סביר להניח שלא היו נפגשים לעולם. החיבורים חושפים את הסיוע של המשפחות המקומיות שאירחו בביתם ודאגו לצרכי האורחים עמם חלקו דת ולעיתים תרבות משותפת. סיפורם של פרויד וכנפו הם שני סיפורים מתוך מאות שממתינים להיגאל מהכתובים. באופן זה ניתן יהיה להציג פרשה היסטורית של הסולידריות של יהודי מרוקו עם יהודי אירופה, שיש בכוחה לסייע בעיצוב השיח היום בישראל.

*ברצוני להודות לפרופ' דניאל שרוטר מאוניברסיטת מינסוטה על כך שהסב את תשומת ליבי לאוסף תמונות שצילמה פרויד במרוקו (השמור במוזיאון השואה בוושינגטון) שדרכו הגעתי לטקסטים שפרסמה.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ה בניסן תשע"ז, 21.04.2017

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר