ארכיון יומי: 13 באפריל 2019


סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"-אליהו ביטון יליד קזבלנקה

ההתנגדות שלנו  לא החזיקה הרבה זמן. לא היו לנו אלא כמה קופסאות סרדינים ריקות שאספנו וכמה קרשים. לעומת הכוח המאורגן שלהם עם זרנוקי מים חמים. בקיצור הביסו אותנו אחת ושתים. נתקבלה הוראה להפסיק את ההתנגדות. דרך אגב, כשקבלנו את המכה הראשונה  חשבתי שהאוניה עומדת לטבוע והתחלתי לדאוג. אני יכול פחות או יותר לשחות אבל מה יהיה עם אמא. אמנם, בבוקר, חלקו לנו חגורות הצלה. אבל ברוך ה' הכל נרגע. אחרי זמן קצר האוניה התיישרה, קשרו אותה לאחת מהאוניות הבריטיות וגררו אותנו לנמל חיפה.

בנמל הייתה איזה תחנת בדיקה רפואית. רופא הסתכל פחות או יותר עלינו  ומי שהיה צריך טיפול רפואי הועבר באמבולנס. והיה רק מקרה אחד.

העבירו אותנו לאוניה מיוחדת בשם Ocean Vigour שהייתה מיועדת להעברת חיילים עוד מזמן המלחמה, אוניה ענקית. הייתה, עוד אוניה אחרת שעסקה באותו התפקיד אבל שכחתי את שמה. לקפריסין הגענו ב-1.6.47. הכניסו אותנו למחנה. זה היה מחנה קיץ מחנה 55 .

הגעתנו למחנה לוותה באירוע מוזר. במחנה היו אנשים שהגיעו מהשואה לפנינו. הניצולים מאירופה. כששמעו שהגיעה אוניה מצפון אפריקה הם היו המומים. הם חשבו על איזה אנשים פראיים עם זנבות. כשראו את הראשונים ממש התפלאו; בנות, ילדים ובחורים צעירים.

אחר כך נודע לנו הדבר במקרה. אחד מהם, דיבר קצת צרפתית והוא סיפר לנו הסיפור הזה. תתאר לך, היו נשים שהגיעו מהשואה נכנסו עם הבחורות שלנו לשירותים. השירותים, היו כמו בצבא שורה שלמה של מחראות, והציצו להן כדי להיווכח  שלנשים שלנו, אכן אין להן זנבות. כך הסיפור וכך המעשה.

ישבנו באוהלים וקיבלנו פרודוקטים. חיינו בתקוה לצאת לארץ. המחנה היה סגור בגדר תיל, והייתה שמירה במגדלים עם זרקורים. התארגנו בקבוצה כ-8-10 צעירים במסגרת תנועת "הבונים" במחנה. אמא, שהייתה הבחורה  היחידה בקבוצה, הייתה אחראית לאקונומיה. כך הסתדרנו בנושא האוכל. היינו חופשיים במחנה, אף אחד לא דיבר אתך. עשית מה שרצית. החברה שלנו שידעו עברית לימדו עברית, אחרים למדו אנגלית ואני ביניהם ואפילו התאמנו בקרב פנים אל פנים. ע"י שליחי ההגנה שהיו במחנה. אני אשלח לך תמונות בהן תראה את הפעילות במחנה; התורים למים, החברים בהפגנה .

היה שמה כלב שקראנו לו בווין על שם שר החוץ  של אנגליה. זה הרגיז את החיילים האנגליים. ישבתי  במחנה 21 חודש ,ורק ב-  2/1949 עליתי ארצה,  עם חיסול המחנות.  אמא, הייתה בהריון, והיא  השתחררה  כבר  ביוני או יולי 1948. עכשיו אני אתאר לך כיצד ניסיתי לברוח מהמחנה.

במחנה הייתה מכסת שחרורים. כל חודש קבלו כ-100 איש היתרי יציאה.  הייתה ועדה מקומית של נציגי המחנה שבדקה מועמדים  לשחרור לפי קבוצות גיל;  עד גיל 17 ומגיל 45 הלאה. מ-17 עד 45 לא נתנו לצאת כדי שלא נתגייס לצבא. ובכן, כפי שאמרתי, הועדה קבעה מי יצא ומי נראה בן 17 שנה. נכנסתי הסתכלו עלי. כזכור לא היו לאף אחד מאיתנו דרכונים כדי לאמת את הגילאים. הם נלקחו בטנס באלג'יר. כנראה זייפו אותם והעבירו איתם מעפילים אחרים. בקיצור כשנכנסתי הסתכלו עלי ורמזו לי  ללכת להוריד את השפם ולחזור. הורדתי את השפם. עברתי בפעם השנייה כבן 17.

נכללתי ברשימה המשתחררים והתכוננתי לכך. והנה שוב פעם "פוליטיקה". אישרו רק לנשים לקבל  היתרים. שכנעתי את אמא לצאת ושאני אברח. הצלחתי לעבור את המחסום של קציני האויב הבריטיים, שבדקו תעודות. הגעתי למשאית ועליתי עליה עם אמא. ישבתי בפינה וכיסו אותי עם כל המטענים שהביאו. המשאית עברה ביקורת ונספרו האנשים אבל אותי לא ראו. הגעתי לנמל פמגוסטה גם פה הצלחתי איך שהוא לעבור את המחסום. והנה לפתע פתאום,  בעליה לאוניה, מישהו מהמחנה שהיה אתי בא וסוחב מהיד שלי את המזודה או התיק  שהחזקתי , אולי  כדי שיראה שגם הוא לוקח משהו ביד. בינתיים התפתח ויכוח בינינו, והנה קופצים כמה חיילים עם רובים עוצרים אותי ומבקשים את הסרטיפיקט. היה בידי הסרטיפיקט של אמא. אני מראה להם אותו מנסה "לעבוד עליהם". והם אומרים שזה כרטיס של נשים. דרך אגב על הסרטיפיקט של הנשים היה רשום באות F נקבה ושל הגברים M זכר. כמה שניסיתי לא עלה בידי. העבירו אותי תיכף למעצר. אמא הקימה צעקות, ותיכף העלו אותה על האוניה. היא בכתה, צעקה ורצתה לחזור. השליחים לא נתנו לה. הם הבטיחו לה שישחררו אותי בקרוב. היו עוד כמה כאלה שנתפסו איתי. בקיצור העבירו אותנו למעצר, וחיכינו עד שהחזירו כל אחד למחנה שלו. בינתיים האוניה הפליגה .

חזרתי ,שוב, לנהל מאבק כדי לצאת אבל שום דבר לא עזר. בינתיים נולדת אתה בארץ ואני לא הייתי לא  בברית ולא בפדיון הבן שלך. כשהיית בן 4 חודשים הגעתי ארצה  2/1949 מאחר ואז חוסלו כל המחנות.

זהו הסיפור.

 אבא

אני מקוה שתבין  את הכתב … .

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"

 המספר: המעפיל  אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)

 שנה : 1983

 הסיפור נכתב  בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי  הספינה יהודה  הלוי. הוא השלים אותו  במרץ 1983

  הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה  בשנת 1886. זו הייתה הראשונה  שיצאה מצפון אפריקה, מטנס  ,אלגיר (31.5.1947  -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילה  גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים  נוספות  שיצאו מחופי צפון אפריקה  "שיבת ציון"  (9.1947) , הפורצים (12.1947).  היו גם מעפילים  מצפון אפריקה  שהעפילו  מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947)  לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947  ) בן הכט ( 3.1947),  יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998

הנרות שלא נכבו

עוד סיפור נוסף על אותו אליהו אלקיים, רודף מצוות. פעם אחת לקח שלושה נערים יתומים, וערך בעבורם חגיגת בר מצווה. קנה להם כל מה שצריך, בגדים חגיגיים, טלית ותפילין. לסעודה החגיגית הזמין שני נגנים יהודים, אחד כנר והשני מתופף. אשר לקביעת שכרם הוא קבע איתם תנאי זה. העמיד על ידם שני נרות גדולים דלוקים, וקבע איתם ששכרם ישולם רק לאחר ששני הנרות יכבו. הסעודה נגמרה, והנגנים ישבו ליד הנרות הגדולים. המנגנים ניגנו וניגנו, וראו שהנרות ייבבו רק בעוד זמן רב. המתופף,

שראה שהנרות הגדולים יישארו דלוקים זמן רב, ושכר המנגנים יתעכב הרבה, התחיל בתוף שלו לתופף בקרבת הלהבה של הנרות, כדי שיכבו. אליהו, בעל המצווה, הרגיש בתחבולה זו ולא רצה לשלם לנגנים את שכרם.

המתופף, שראה שהנרות הגדולים לא יכבו מהר, נשף בהם בחוזקה וכיבה אותם. אליהו לא השלים עם תחבולה זו, אבל בתיווכם של כמה אנשים, שאמרו לו שלא קבעת איך ייכבו הנרות, אתה חייב לשלם לנגנים את שכרם, כי הנרות כבר כבו, ולא חשוב איך. הנגנים קיבלו את שכרם, על אף התחבולה שבה השתמשו.

תפילה קצרה שהותרה ע״י רב גדול

סיפור הזה קשור אלי אישית. בשנת 1943, עת יסדתי בסאלי בית-ספר עברי(תלמוד תורה), הראשון מסוגו בכל מרוקו. מתוך עשרה חדרים (כתות) גדולים שהיו בו הקמתי בית-כנסת לצעירים, שהלכו לעבודתם מוקדם ולא היה להם זמן להתפלל ולהניח תפילין. ציידתי בית הכנסת בכל מה שדרוש: ארון הקודש, תיבה וספסלים. ספר תורה לא היה לי. הלכתי לבעל בית הכנסת על שם ר׳ משה אמסלם, בו התפללו קבע אבי והאחים שלי ז״ל, וגם אני. ביקשתי מבעל בית הכנסת ששימש גם כחזן, להשאיל לי ספר תורה. הוא נענה לבקשתי, ונתן לי ספר תורה שהיה מיותר אצלו.

לקראת פתיחת בית הכנסת החדש, קיימתי אסיפה גדולה ובה השתתפו כ-60 צעירים. אמרתי להם, בין היתר, ״אני יודע שאתם הולכים מוקדם לעבודה ואין לכם זמן להתפלל, ובעיקר להניח תפילין כל יום, עבירה חמורה כשלעצמה. על מנת שתקיימו מצווה זו, אני מוכן לערוך בשבילכם תפילה מאד קצרה״. הצעתי נתקבלה ברצון ובהתלהבות.

אני וחברי, שנהגו להתפלל אתי, היינו מתחילים התפילה כסידרה ומפסיקים לפני תפילת היוצר. בהתאסף כל הצעירים, היינו קוראים יחד תפילת היוצר, קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה ובזה הצעירים גמרו את תפילתם, ואנחנו הנשארים, המשכנו בתפילה עד סופה.

רב העיר, הרב מיכאל אנקווה – בנו של הרה״ג רפאל אנקווה ־ הרב הראשי ליהודי מרוקו, קרא לי ואמר: ״מי שמך לרב, איך אתה מרשה לעצמך לערוך תפילה קצרה״. עניתי לו: ״כבוד הרב, אני חושב שמצוות הנחת תפילין לצעירים שלא יכולים לקיימה יום יום חשובה יותר מתפילה ארוכה״. ענה לי ״אני אסגור לך את בית הכנסת״. וכך עשה. גם הלך לבעל ספר התורה ותבע ממנו לקחת ספר התורה ממני. עלה בדעתי רעיון: הרב יוסף משאש זצ״ל, לשעבר רבה של תלמסאן, ורבה של חיפה, היה ידיד גדול שלי ושל יעקב אחי ז"ל. דרכו של רב זה היתה להבין את רוח הדור ולהקל עד כמה שאפשר בכמה מעוות, מבלי כמובן לפגוע בגוף ההלכה. אקדים ואספר, שהרב מיכאל הנ״ל היתה לו תביעה נגד הקהילה שלנו על הכספים והתרומות שנאספו ונתרמו ליד הקבר של אביו זע״ל. העניין הובא בפני בית-דין הרבני העליון, והרב משאש הנ״ל פסק נגד הרב מיכאל (זה סיפור ארוך).

חשבתי בלבי שרק הרב משאש יציל אותי מידיו של הרב מיכאל. כתבתי לו מכתב ארוך ובו פירטתי בהרחבה את עניין התפילה הקצרה שיזמתי, וביקשתי את חוות דעתו.

את המכתב שלחתי לו(לעיר מכנאס) בידי יעקב אחי ז״ל, שהיה שותף אתי לרעיון התפילה הקצרה. הרב משאש קרא את מכתבי בעיון רב, ובו במקום קרא לשליח שלו ואמר לו ״לך לפלוני בעל בית כנסת פלוני, ותגיד לו שיתן לי ספר תורה אחד״, וכך היה.

בו במקום, פורק ספר התורה לכמה יריעות, כדי שלא יסיעו אותו לעיר אחרת בשלמותו. הרב משאש הוסיף ואמר ליעקב אחי ״תמשיכו ברעיון זה, אתה ואחיך חנניה, ואם שוב הרב מיכאל יעמוד נגדכם, תגידו לו שאני תומך ברעיון. ואם יש לו טענה כלשהי, שיפנה אישית אלי״.

יעקב אחי חזר אלינו וספר תורה בידו. פתחנו מחדש את בית-הכנסת, לאחר תהלוכה חגיגית ברחוב, בה נשאנו את ספר התורה.

הרב מיכאל הזמין אותי ואת יעקב אחי ואמר לנו ״הרי אסרתי עליכם לפתוח בית כנסת זה״. אמרנו לו ״הרב יוסף משאש תומך בדרכנו, והוא שנתן לנו ספר התורה. אם לכבודו יש עוד עניין בנושא זה, שיפנה ישירות להרב משאש״.

הרב מיכאל ידע שגם הפעם הרב משאש יפסוק נגדו.

למען הבנת סיפור זה, אוסיף עוד פרט חשוב: בין הרב מיכאל ובין יעקב אחי ואני התגלע ריב קשה שנמשך כארבע שנים, על כך שפתחנו בית ספר עברי חדש (תלמוד תורה) במקום ״חדרי״ הלימוד שהיו קיימים אז. זה סיפור ארוך, שמחמת כבודו של הרב מיכאל אני נמנע מלהביאו כאן.

המנין של הצעירים התפתח בצורה מפליאה, והפך במשך הזמן בבית כנסת אפילו למבוגרים. בתפילת יום כיפור לבד השתתפו כמאתיים איש מבני הקהילה.

על אף שזה פגע הרבה בהכנסות ותרומות לבתי כנסת אחרים. מניין זה של הצעירים היה לבעל דבר בכל קהילות מרוקו.

אני הייתי החזן הראשי, ובתום תפילת יום כיפור בא אלי ר׳ יעקב אדרעי ואמר לי ״מעולם לא שמעתי תפילת יום כיפור בצורה מסודרת כזו״.

אפילו מר חרוש שהשתתף איתנו, בעלותו לתורה, אמר בצרפתית ״נהניתי מיוזמתו של תלמידי חנניה דהן ומעולם לא נהניתי מתפילה מסודרת בטוב טעם, במו תפילה זו״.

כל ההכנסות והתרומות היו לטובת קרן קיימת לישראל. ואיש לא קיבל פרוטה לכיסו. המקהלה הוסיפה חן מיוחד לתפילה, ובית כנסת זה משך אליו גם מבוגרים רבים.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998 – עמ'84-82

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

יוסף פרץ

נולד לפני למעלה מ־80 שנה במראקש שבמרוקו לאביו שלמה ולאמו חנינה.

בחוץ לארץ עסק יוסף בייצור חוטים לקפטנים, החלוק שנהגו הערבים ללבוש. ליוסף אין ילדים משלו, אך לאשתו סוליקה בן־סימון שנשא לפני כ־25 שנה, יש ילדים. כיום מאושפז יוסף בבית־אבות בשל מחלתו וגילו. ילדי אשתו הקרובים אליו, סייעו לנו ברישום קורות חייו.

במקום הולדתו שמע יוסף סיפורים, בעיקר מפי חברים. גם הוא היה נוהג לספר סיפורים כל אימת שנתבקש לכך, ובעיקר סיפרם בבית־הבנסת ובמועדון הקשישים, כששהה בקרב חבריו.

בני משפחתו מעידים, כי גילו עניין בסיפוריו והם מצטערים שאין ביכולתם להמשיך ליהנות מהם.

שכּון די מטמּא?

קאל־לכּ ואחד(אל)שלטאן, וכּאן ענדו ואחד(א)לחכם ו(הא)דאכּ (א)לחכם תא־יחבו פחאל(אל)ררוח: די מא עמלהא(א)לחכם מא עמלהא (אל)שלטאן.

היה מלך אחד והיה אצלו חכם(יהודי) אחד. והוא אהב את החכם כמו את נשמתו. דבר שלא עשה החכם, לא עשה המלך.

קאם(א)לוזיר קאל־לו: ״האד (א)ליהודי מנז׳וש די כּל שאעה ת־יחני יבוש עליכּ, ודאבא(א)נתה ואחד(אל)שלטאן וכל שאעה (א)ליהודי, האד(א)לחזאן ת־יחני יבוש עליכּ! ודאבא גייר חיידו״.

קם הווזיר ואמר למלך: ״היהודי עובר מדי שעה, מתכופף ומנשק אותך, והלא אתה מלך. הייתכן שהיהודי מתכופף ומנשק אותך?. הורד אותו מגדולתו.״

( כוונתו לכך שהיהודי מטמא את המלך)

אלחאסיל(הא)דאכּ(א)לוזיר תקנּא עלא(א)לחכם, תגֹאר עליהּ. בעד תגֹאר עליה, א־שידי, (א)לחכם עזּ ביהּ(א)לחאל. עז ביה(א)לחאל.

הווזיר קינא בחכם, וכשהווזיר מקנא, הוי אדוני, החכם נפגע.

כלט לענד(א)למרה. קאל־להא, ללמרא: ״א(ל)שלטאן מא בקא־ש מעייא די־כּיף כּאן. דאבא, ארא (ה)דיכּ(א)ליאקוטה די פ־כנאקכּ״.

הלך החכם לאשתו ואמר לה: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״

חאז ואחד(א)ליאקוטה ועבאהא לדאר(אל)שלטאן. אלחכם פ־עואד יעטיהא למראת(אל)שלטאן עטאהא ללכאדם. אלחאסיל משאת (א)לכאדם וררתהא ללאלתהא למראת(אל)שלטאן. קאלת־להא: ״שוף האד(א)ליאקוטה עטאני(א)לחזאן כּבּר בּייא״.

לקח מרגלית אחת לבית המלך, אך במקום לתת אותה לאשת המלך, נתן אותה לשפחה. הלכה השפחה והראתה אותה לגבירתה, לאשת המלך.

אמרה לה: ״תראי, את המרגלית הזו נתן לי החזן. כך כיבד אותי.״

ו(הא)דיכּ(א)לכאדם כאנת עזיזה ענדהום ענד(אל)שלטאן, כלּא־להא (א)ליאקוטה.

והשפחה הזו היתה אהובה עליהם, והמלך השאיר לה את המרגלית.

אלחכם דכל, אלחכם דכל. והווא קאל לו: ״אלחזאן, האדי (א)לפאלטה (אל)תאניה ת־דיר מעייא, דרתי מעייא״. קאל־לו: ״אש א־שידי?״ קאל לו: ״(א)לכאדם — עטיתהא (א)ליאקוטה ומראתי אנא די שלטאן, מא עטיתי — ש(הא)דיכּ(א)ליאקוטה״. קאל־לו: ״שידי (א)נקול־לכּ(א)לחק: ״האדו זוז׳ ד־(אל)יאקוט נזלו מן־ענד שבחאנהו(ו) וחדא נזלת ענד שידנא מוחמד עבאהא(א)לוזיר, וואחדה נזלת מן־ענד שידנא מושא חיז׳תהא יאנא. האני ז׳יבתהא ללמרא, ב(א)לחק, אנא מא ערפת למן(א)נעטיהא. האני תא־(א)נדכל חאני עינייא, מא ערפת למן(א)נעטי(הא)דיכּ(א)ליאקטוה״. קאל־לו: ״מוזיאן!״

כשנכנס החכם אמר לו המלך: ״החזן, שתי טעויות טעית.״

אמר לו: ״מה הן, הוי אדוני?״

אמר לו: ״נתת מרגלית לשפחה, ולאשתי שלי, אשת המלך, לא נתת מרגלית.״

אמר לו: ״הוי אדוני, אומר לך את האמת, שתי מרגליות הוריד הקב״ה. אחת ירדה מעם מוחמר אדוננו ואותה לקח הווזיר, ואחת ירדה מעם אדוננו משה ואותה לקחתי אני והבאתי אותה לאשתך. אך כשאני נכנס, אני משפיל את עיני, ולא ידעתי למי נתתי את המרגלית ההיא.״

אמר לו: ״יפה,״

צאפד עלא (א)לוזיר קאל־לו: ״דאבא, האדא(א)לחזּאן(א)לי ת־תעייב פיה ז׳אב־לי(א)ליאקוטה ואנתה חיזתהא ומא ז׳בתהא־ש דאבא, תז׳יב (א)ליאקוטה ללמרא. משא(א)לוזיר ז׳א לענד(א)לחכם מן קבל. ז׳א־לו (אל)נהאר(א)לּולי, קאל לו: ״מן דאבא שבע(א)ייאם בלא שכּ״.

ושלח לקרוא לווזיר.אמר לו: ״הנה, חזן זה, שאתה מוצא בו דופי, הביא את המרגלית שלו, ואתה לקחת אותה ולא הבאת אותה. עכשיו לך והבא את המרגלית לאשתי.״

תא־יז׳יב(א)לכבאש, תא־יז׳יב(אל)תכאבר, תא־יז׳יב כל־שי חתא ל(ל)נהאר (א)לאברי. קאל־לו: ״ואחד(אל)זוז׳ ד־(א)ליאקוט באנו ענדנא. אוחדה טאחת לנא פ־האד(אל)שרב, (אל)שרב ד־(אל)דאר״ — בית שמוש נקולו — ״טאחת לנא, וואחדה הדיתהא ל(ל)שלטאן. דאבא, אילא בגייתהא, (א)נזל להאד(אל)שרב ובדא תפתשהא״. קאל־לו: ״ז׳יב (א)לבדאמא, באש מא טלבו״. קאל־לו: ״כראם מא ז׳יבתו, אילא צאבהא פ־(הא)דאכ (א)לשרב ישרתהא די־ישרתהא פ־כרשו ויטלע יקול־לב מא לקית־ש ודאבא, האד(א)לחאז׳ה מא יצלאח גייר הווא ינזל־להא״. עלאש ת־יקול האד(אל)שי?

הלך הווזיר ובא אצל החכם. הביא לו כבשים, הביא לו מתנות, כדי שיציל אותו.

אמר לו החכם: ״שתי מרגליות יקרות היו אצלנו, אחת נפלה לביוב ואחת לקחתי למלך. ועכשיו אם אתה רוצה את המרגלית, רד לביוב והתחל לחפש אותה.״

אמר לו: ״הבא פועלים בכל מחיר שיבקשו.״

אמר לו: ״כל פועל שתביא, אם ימצא את המרגלית בביוב, יבלע אותה ויעלה ויגיד לך: ׳לא מצאתי אותה!־ הדבר יצליח רק אם תעשה אותו אתה.״

אלחאציל(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר, זוול־לכּ (א)לכשאוי ד־(א)לחריר ו(אל)לבאשאת דיאלו ו(אל)שלאהם ונזל ללמז׳רא. לבש(א)לבנשה ד־(א)לכיש ותא־יכמל פ־(אל)שרב בית־שמוש.

ביש־הגדא, הווזיר, הוריד את בגדי המשי, את השמלות שלו ואת הגלימות שלו וירד לביוב. לבש שק של יוטה ופינה את הביוב.

ו(א)לחבם משא גווט ל(ל)שלטאן קאל־לו: ״אז׳י תשוף (א)לוזיר אש, פאין הווא״. ז׳א הזּ(אל)ררואק (א)לוזיר — צאבו פ־ושט(אל)שרב. קאל לו: ״דאבא אייהּ, שכּון מנז׳וש דאבא; (א)לחזאן אולא(א)נתה? (א)טלע (א)טלע, (א)טלע פ־חאלכּ!״ לבש חואיז׳ו וז׳א. קאל־לו: ״נתאע (א)לוזיר יעביהּ (א)לחכם(א)לחזאן והווא מא יבקא־ש וזיר ו(אל)דאר ד־(א)לוזיר יעביהּא(א)לחכם ישכּן פיהא״. קאל־לו: ״שוף האדא (א)לי קאל־לכּ אנא תא־נ… מן־די תא־(א)נז׳י(א)נבוש פ־כּתאפכּ ות־יקול־לכּ ת־(א)נז׳שכּ. ודאבא שכּון הוא די־מנז׳וש? ואש אנא אולא הווא? ז׳עמא שכּון די מטמּא.

והחכם הלך לקרוא למלך.

אמר לו: ״בוא תראה את הווזיר, היכן הוא נמצא.״

בא המלך, הרים את הווילון, והווזיר — בתוך הביוב.

אמר לו: ״עכשיו, מיהו הטמא, החזן או אתה? עלה, עלה, עלה לך.״

עלה הווזיר, ישמור אלוהים, לבש את בגדיו ובא למלך.

אמר לו המלך: ״את רכוש הווזיר יקח החכם, והוא לא יהיה וזיר עוד. ואת דירת הווזיר יקח החכם, לגור בה.״

״נו,״ אמר לו החכם, ״תראה את זה, שאמר לך, שכשאני בא לנשק את כתפיך אני מטמא אותך. וכעת מיהו הטמא, אני או הוא? מיהו הטמא?״

מיהו הטמא?

מבחינה טיפולוגית ניתן לשייך את סיפורנו לאארנה־תומפסון 837 — ״כורה שחת בה יפול״ וכן לאארנה־תומססון 1528 ד׳(אסע״י) — ״תחרות פיקחות בין יהודי לגוי״, שבה המנצח הוא לעולם היהודי.

סיפור זה, כקודמו, עוסק בעימות בין־דתי, ומבחינה ז׳אנרית זוהי נובלת מרמה, שבה מנצח היהודי בזכות התכסיס שהוא נוקט כלפי המלך והווזיר. תכסיס זה מוצג בהתנהגות אניגמטית גם כלפי קהל השומעים, שאינו מוצא בתחילה קשר בין מעשהו של החכם לבין השינוי ביחס המלך אליו: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״ כן חידתית בתחילה העובדה, שהמתנה ניתנת לשפחה דווקא, ורק במהלך השיחה עם המלך מתבהר לקהל מעשה החכם, שצפה בערמתו את תגובת המלך.

תחבולת החכם באה למלא שתי מטרות: להשיב את לב המלך, אך גם לגמול לווזיר מידה כנגד מידה.

האשמה שתולה הווזיר בחכם — הטומאה — היא חמורה משום שהוא מייחס אותה לעצם מהותו היהודית. זוהי אשמה שאין חמורה ממנה דווקא לפי התפיסה היהודית הנוהגת הקפדה יתירה בענייני טומאה וטהרה. ברור שכדי להשיב לווזיר מידה כנגד מידה חייב היה החכם להשפילו באותו תחום עצמו — בטומאה.

אין ספק, כי מספרנו נהנה הנאה יתירה לתאר את האופן שבו טימא הווזיר את עצמו. עלינו לזכור, כי סיפורים מסוג זה צמחו על רקע מצבם הקשה והמושפל של היהודים במיעוט נרדף. בסיפורי־עם כאלה, החוזרים על התבנית של סיפור מגילת אסתר, מצאו היהודים מן הסתם נחמה פורתא ופורקן לרגשות העוינות, שנצטברו בשנות סבלם הארוכות.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר