ארכיון יומי: 21 באפריל 2019


מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48-חלק ראשון

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד:

מנהג ירושלים

מחבר הספר ותתפלל חנה הר, פרג׳ חיים יחזקאל יאודה פירט לנו מנהגי ירושלים למוצאי פסח וז"ל:

א) במוצאי יו״ט מתפללין ערבית כמו במוצאי יו״ט לחוה״מ ומבדילים בתפלה ש״ע:

ב) ומרבים בשירות ותשבחות ללוות המועד בשמחה וגם לכבוד אסרו חג וכמו ששמחנו בכניסתו כן חובה עלינו לשמוח ביציאתו וה׳ יזכנו למועדים ולרגלים אחרים בביאת משיחנו אכי״ר:

  • לוקחים שבולים של חטים או שעורים וחובטים אותם על כתפיהם לסימן טוב ואומרים ״שנתך תהיה ירוקה״ בעשב הזה שהוא ירוק ולח ומנהג טוב הוא. אח״כ מניחים ממנו בפינות הבית ומביאים מיני מתיקה כגון דבש ותמרים וביוצא כדרך שעושים בר״ה לסימן שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש כן עתה עושים לסימן הזה:
  • אמר רבי יוחנן המחוזי בשם רבי יוסי המחוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש״י איסור לחג שמכבדו במוצאי יו״ט באיכילה ושתיה. וי״מ במחרת יו״ט.
  • ענין אכילת מצה אחר הפסח אין בו משום בל תוסיף ויברך עליה בורא מני מזונות או יברך המוציא על הפת ויאבל שיעור ברכה ואח״כ ישלים מן המצות הנשארים אצלו ויברך ברכת המזון:
  • נוהגים להרבות קצת באכילה ביום אחר החג והוא אסרו חג מור״ם ז״ל. בירושלים קוראים לאסרו חג בנא דמועדא ר״ל בן המועד:
  • כתב הרב חיד״א זיע״א יום אסרו חג ישתדל לעשות סעודה נאה בי יש סוד בדבר וגם ע״פ הפשט הוא מצוה:
  • ישמח ישראל ביום הזה בי קדוש הוא ושמחתו תהיה לשם שמים והעיקר שמחת הנפש ולאו דוקא שמחת הגוף למלאות בטנו מכל מעדנים בשר ויין ויאכלו וישתו ויקומו לשחק ונגן ולרקד כמשפט הובאי יין כאשר ירבו בשתייתו כן ירבו שטות והוללות כן דרך בוערים בעם רקים ופוחזים למלאות שחוק פיהם ולשונם רנה ועוד נוסף לשמוע שירי נשים מפיהן ואז תערב להם השמחה ואמרינן קול באשה ערוה וכאשר לא שת לבו לזאת מרוב שכרותו יגרום לו רעה אחרת להתערב בנשים ולהסתכל ולהרהר בהם הרהורי עבירה קשים מעבירה והרבה רעות יצמחו מזה כידוע ולא אפשר לאמר ונקה בי ירגילם יצרם לערוה. לכן הירא את דבר ה׳ לא יתערב עמהם ויתרחק מזה וכיוצא ולא נצטוינו להשתכר ולגרום רבות רעות ח״ו כי מי פתי יסור הנה לעשות כמעשיהם. ע״כ האיש אשר נגעה יראת ה׳ יתן אל לבו כל זה.ועוד ולא אף זו קאמר אחרי כלות השירים אחרי כן יבואו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות וניבול פה וכזב וילחמו זה עם זה. זה אומר ככה וזה אומר ככה יבא השלישי ויכריע. יותר מהם ירשיע. החנף ולאמר צדקתם במסנכם ובו׳ הזאת תקרא נעומ׳י האם זאת תקרא שמחת מצוה כי התחלת עבירה וככלותם כל זה ישכבו וירדמו ולא ידעו בשכבה ובקומה ויאבדו זמן התפילה לא בציבור ולא ביחיד וכל זה גרם להם שלא שמרו עצמם מקודם לדעת התכלית היוצא להם וזהו בונת הפסוק וגילו ברעדה הגם שתשמחו ותגילו בשמחת מצוה כל זה יהיה ברעדה ופחד ומורא יעלה על ראשיכם מפחד ה׳ ומהדר גאונו לבל תתעו מדרך הישר ח״ו והיה בכם חטא אם כה תעשו ויכולתם עמוד נגד היצה״ר לבל תכשלו לא על חמורה ולא על קלה אשרי מי שמשים בדעתו כל זה ויותר. ה' יצילנו מכל דבר הצומח ממנו מכשול ועולה. ולא נטה מדרך הישר והמסילה:

ט) יקבע זמן לתורה אם מעט אם הרבה ולא יאבד כל היום כולו באכילה ושתיה וטיול ויעשה העיקר טפל וטפל עיקר זה יצא מן הכלל אלא תערב בהם שמחת הנפש שהיא תורה ומצוות:

י) יתפלל מנחה וערבית בציבור באימה וביראה ובכוונת הלב ובבן תערב שמחתינו. השיבה אחריתנו מראשיתינו. נא ה׳ קבל תפלתינו ברחמים וברצון. קול שמחה וקול ששון שלח לנו מבשר וגואל. בנה מקדש ואריאל. אז ישיר ישראל. עכ״ל הרב ותתפלל חנה.

לוקחים שחת של תבואה ובאגודת שבלים האלו יכו איש את רעהו ויאמרו פסוק ויתן לך האלקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש והמנהג הזה יקרא בערבית ״שנת אל חדרא״ היינו שנה ירוקה.

(ירושלים,לונץ,א,עמ׳ 47).

מנהג הספרדים בארץ ישראל, סוריא, תורקיא ומצרים במוצאי החג להכין עששית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות כסף ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים והבעל בית לוקח איזה אלומות שבלים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, מברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג, ענל'365).

כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי פסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה בלשון הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כפי שבארו לי זקני חכמי הספרדים מקור המנהג הוא משום שבפסח נדונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג.

(חגים ומועדים, עמ׳ קצז).

נהגו לחבט באגד של ירק ולהגיד ״סנתך חדרה״ תהא שנתך ירוקה, האב על כתפי הבנים, ואח״כ היו נוטלים הבנים את אגד העשבים וחובטים בהם על כתפי ההורים – במוצאי החג מקשטים השלחן בירק, מדליקים עששית ועורכים שלחן – בתחתית העששית מניחים מספר מטבעות זהב. למחרת החג נוטלים המטבעות המשומנות ומושחין בהן את הידים לסימן של ברכה. במוצאי החג נהגו להניח בתוך הנרתיק חצי נאפוליאון לסימן ברכה, המטבע נשאר למשמרת במשך השנה ולא פרטו אותו.

(זכור לאברהם, עמ׳ 222).

' מנהג חברון

באסרו חג היו כולם יוצאים קבוצות קבוצות למעין הקשקלי, ולוקחים עמם מאכלים, ליד הקשקלי צמחו ירקות והיינו קונים מהערבים את הירקות, חסה וכו׳ מכינים סלט, ומבלים שם את היום, כשאנו שרים ומנגנים בבלי זמר.

(ספר חברון, עם׳ 385).

מנהג בגדר אגפיה

בשמיני של פסח אנשים נשים וילדים הולכים לנהר, רוחצים פניהם במים, וכל אחד מברך את חברו יהי רצון שתעלה ותגבה כמו הנהר.

(מסע בבל, עם׳ רכח).

בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי להצליף בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם תוך קריאה: ״סנתך חדרה״ או שנתך תהא ירוקה, וזה סימן להצלחה.

(ילקוט מנהגים,עמ׳ 7וו).

(מנהג בגדר דומה למנהג ערי החוף במרוקו לצאת לים ולעבור בכלים ברגל. במאראקש ואגפיה יצאו אל המעינות.)

מנהג סוריא

נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירינו ארם צובה וכן בקושטא ואזמיר.

(בית הבחירה, עט׳ רסט׳).

רבי יוסף בן נאים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום חגיגות מעין מימונה נוהגות היו ברחבי סוריא.

(זכור לאברהם,עט׳ 218).

מנהג מצרים:

מביאים על השולחן בליל מוצאי פסח מיני עשבים ירוקים ורעננים ומכינים עציץ נקוב מלא קמח על כל גדותיו ותוחבים בו פולים עודם ירוקים אשר הם בקליפותיהם החדשים ונותנים אותו לפני כל המסובים ואח״ב מביאים חזרת ועולשין וטובלים אותם בדבש ואוכלים אותם, וכל אחד מברך איש רעהו ואיש את קרובו בברכת שנה ירוקה, שנה רעננה, שנה מתוקה וגם נוהגים להכין עששית מלאה שמן עם נרות דלוקים כמנהג ארץ ישראל, ונוהגים לתלות אלו הענפים על קירות הבית וסביב הנר האמצעי שבבית.

(כתר שם טוב, ג׳, עט׳ 366).

מנהג המימונה קיים אצל יהודי מצרים דלא כמו שכתב ח.ז. הירשברג: לא מצאתי זכר לחגיגות מימונה במצרים.

(זכור לאברהם,עמ׳220).

מנהג שאלוניקי

במוצאי החג היו הילדים בדרכם מבית הכנסת מלקטים עשבים ומוסרים לאמא. היא היתה מניחה העשבים בכל פנות הבית, מפזרת עליהם מעט סוכר ואומרת ״אניו וירדי קי נון סי סיקי״, היינו שנה ירוקה שלא תתיבש״. והיתה מסיימת בברכה ״אינבראנדא בואינה״ כלומר קיץ טוב.

(זכור לאברהם, שם).

מנהג קורדיסטאן

באסרו חג היה בעל הסדר (שבביתו התארחו אנשים רבים לסדר פסח) מזמין אנשיו וסועד להם בפיתות תנור, מאכלי חלב, ובצל ירוק.

(הגדה בשפה קורדית זאכויית, עמ׳ יח).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין ״לשטוח שבלים בבתים ומגיחים ג״כ שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.

(מועד לבל חי,ס׳ ד׳).

מנהג תוניס

במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעה״ב עלי חסה על רהיטי הבית ואומר ״כאדדר נא ולעאם כאדר״ ״ השנה תהא כולה ירוקה.״ יש תולים עלי חסה על שערי הבית.

ביום האחרון של החג עושים ״טארונה״. איזה חברים לוקחים יהודי אחד וצובעים לו את הפנים בצבע ומלבישים לו איזה תלבושת משונה ואז יוצאים לרחוב העיר ותיכף יתלקטו אליהם ילדים וגדולים ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, ״אטארונה אלגימאמא״. וחוזרים על הפזמון הזה עד שמגיעים ליד איזה בית, נעמדים לפניו ודופקים על הדלת במקל גדול שבידם ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, האד״א חו"ש סידנ״ה, ימלאה״א מולאנ״ה״(זה החצר של אדוננו, ימלאנו כל טוב ה׳ אדוננו) ״אטארונה אלגימאמא, האד״א חו״ש סידנ״א, ימלאה״א ויזידנה״ (זה החצר של אדוננו, ימלאנו ה׳ ויוסיף לו כהנה וכהנה) ובעל הבית מוציא להם כל טוב יין ומצות וזרעונים וכדומה. ואז אומרים עוד הפעם ״האד״א חו"ש סידנ״א ימלאה״א ויזידנ״א״ ״האד״א חו״ש בובשי״ר ימלאה״א בלקמ״ח והשעיר״(זה החצר מבשר טוב, יהיה מלא בחטים ובשעורים). וכהנה חרוזים אומרים. יש מי שמכבד אותם להכנס בבית ונותן להם מנה יפה, ושם רוקדים ועושים מיני שמחות. יש מי שאומר כי המנהג הזה הובא מעיר טראבלס ע״י יהודים משם ששהו בג׳רבא, ומהם ראו יהודי ג׳רבא וכן עשו. אבל בית הדין ראו כי מזה יוצא איזה תקלות ואז גזרו לבטל אותו, ובכל זאת עושים עד היום איזה זכרון קטן ממנו.

במוצאי החג כל היהודים הולכים לשדה להביא משם עצי זית, ומוליך אותו הביתה ואז כל אחד ואחד חובט על גב חבירו ואומר לו ״כה לחי״, וחבירו עונה לו ״ואתה שלום״. ועושים את זה גם לילד בן שנתו.

הערבים מביאים בליל מוצאי החג דגים ושאור למכור ליהודים, שנוהגים לעשות פת בתנור בבקר לאכול עם תבשיל הנקרא ״קלאי״ה״ הנזכר למעלה. בלילה השני שלאחר החג עושים מאכל הנקרא ״כוסכוס״ שהוא עשוי מהסולת וכבר דיברנו עליו למעלה. והכוסכוס הזה קוראים אותו ״כוסכוס-של-מימונה״ (כשכש״ו מתא״ע למימונ״ה). הסולת שעושים ממנו הכוסכוס יש מקפידין שקודם החג קונים חטים וטוחנים אותם להיות מוכנים בשביל הכוסכוס של המימונה. ויש נוהגים לאחר החג וקונים חטים ובו ביום טוחנים אותם. אבל אסור לעשות מהסולת הנמכר בשוק.

ויש שעושים המימונה מבכרות לחם לאחר שלשה ימים. ומקפידים להכין את הקמח קודם החג, ועם עבור החג אופים את הלחם בתנור הנמצא אתם בבית, ואסור להם להוציא אותו החוצה לבל יראו אותו אנשים שאינם מבני משפחתם. ויש שמערבים בלחם הזה חרוסת וצמוקים ויין. והלחם הזה, יש שאוכלים אותו עם תבשיל הנקרא ״קלאיה״ הנ״ל. ואינם יכולים להביא לחם אחר הביתה רק עם אכילת לחם המימונה. וגם ללחם הזה קוראים ״כב״ז מתא״ע למימונ״ה״(לחם של המימונה).

קודם החג שמים לב לשמור מהכבש הנשחט בשביל החג את הלחי עם קציצות בשר, ונותנים אותם במלח בשביל שלא יסריחו. ובזמן הזה נותנים אותו במקרר ויש נוהגים לשמור מהירקות הנקנים לחג בשביל הכוסבוס של המימונה, ולמה נקרא בן בשם ״כוסבוס״ של מימונה״ אין אנו יודעים וגם אבותינו לא סיפרו לנו. ואולי בעלת הבית שעשתה הכוסכוס הזה מאיזה סיבה הידועה אצלה היתה נקראת מימונה. ואולי כי מלת מימונ״ה בערבית פירושה ״מוצלחת״, וכמו שאומרים לנוסע ״נסיעה מימונה״, אולי לרמוז כי עבר עלינו החג בשלום בלי שום חשש חמץ, הלכנו בדרך צלחה.

לאחר שמבשלים הכוסכוס שומרים אותו במקום מוצנע שלא יגע בו שום אדם, ובלילה לאחר שכל המשפחה נמצאת בבית מתחילים לאכול. ויש נשמרים ונזהרים מאד מאד שלא יפול מאומה מהכוסכוס הזה ארצה, והילדים מאכילים אותם, כדי לתת לב ולשמור שלא יפול מאומה אפילו גרגיר אחד על הארץ. וגם נזהרים שלא יותירו ממנו עד בוקר, ואם קרה שאחרי שאכלו ודחקו את עצמם, ובכל זאת נשאר להם מהכוסכוס, אז מוציאים אותו חוץ לבית ומפקירים אותו. פעם אחת נשאר מהכוסכוס הזה ולא ידעו מה לעשות לו, סוף דבר היה להם יהודי שכן שיש לו חמור אז נתנו לפני החמור מה שנשאר בתקוה שעד הבקר יאכל את הכל. בבקר השכם הלכה בעלת הבית ישר אל החמור, וכמעט נתעלפה כאשר ראתה כי החמור השאיר מהכוסכוס. אז ידעה כי בלי ספק יקרה לה איזה מקרה בלתי טהור, וכך היה. ואמרה שקרה לה זה מפני שהשאירה מהכוסכוס עד הבקר. *

כל המנהגים שנוהגים איזה משפחות מרשים לעצמם לשנות בהם או לבטלם אם ב״מ נפטר גדול הבית. אבל בענין הכוסכוס של המימונה אסור להם לשנות מאומה. מסורת אומרת שיש משפחה אשר שינתה את הכוסכום של המימונה וקרה לה מקרה לא טהור. לאחר גמר אכילת הכוסכוס רוחצים את הכלים, ואם ירחצו אותם בבית אולי יפול איזה גרגיר הנדבק בכלים, ולכן יוצאים החוצה ושם רוחצים אותם יפה יפה את כל הכלים שנשתמשו בהם לאכילת הכוסכוס של המימונה.

(גריבה יהודית, עט׳ 93-90 ר׳ בועז חדד)

מנהג ג׳רבא = היהודים הולכים לשדה להביא ענפי זית וכל אחד ואחד חובט על גב חבירו ועל גב בני ביתו ואומר כה לחי! ועונים: ואתה שלום! ועושים זה גם לילד בן שנתו.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון

מנהג לוב

אבי המשפחה קונה חסה ופרחים וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, אם המשפחה מברכת כולם בברכת ״כה לחי״.

את כוסכוס המימונה ולחם המימונה מכינים בגרבה ביום אחר האסרו חג!.

(שם).

מנהג אלג׳יריא

ראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה וכן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה ודשנה ורעננה ומתוקה כדבש.

(שו״ע שער שלמה, סי׳ מז׳-נה׳).

נהגו בליל מוצאי יו״ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכוס ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

(זה השלחן, בי, סי' נה).

ובימים אחרונים (של פסח) באתי לעיר פרענדא … ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה כותח הבבלי שקורין אותם לעבון, ואחת מלאה קוסקוס ואחת מלאה קמח וילכו לשדה וילקטו עשבים ותחבו בראשם והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכף אחת קוסקוס, והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… לזכר שנה טובה.

(ארחות משה, עמ׳ כה/ ר' משה ארנשטיין).

בקהילות מזרח אלג׳יריא סעודת ליל מוצאי פסח נקרא סעודת טחמס (סעודת החמץ).

ליל המימונה במרוקו

  • בשכונה

אם בקהילות ישראל מוצאי חג הפסח הוא זמן שקט הן בבית והן ברחוב, והוא מוקדש להחזרת כלים של פסח למקומם, הרי שבארצות צפון אפריקה תכונה רבה ניכרת ברחוב ובבית לקראת צאת החג – מוסלמים באים לשכונה ובידם שבולים ירוקות, חמאה וחלב, פרחים וירק. יש המביאים דברים אלה כשי למכירים יהודים ויש הבאים למכור. הרב דוד אסבאג כתב על כך:…. מהמוני העם הטועים באיסור חמץ, תוך חג פסח, שממהרים ביום אחרון של החג ולא מחכים עד צאת הכוכבים… ומהמוני העם ביום שמיני של פסח מקילים להביא חמץ לבית וקונים שבולים ופולים ופרחים.

(בתרגום משפת יהודי מרוקו, הגדת שאר ירקות, דף ה׳, ר, דוד אסבאג).

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת אותותיה במלאח. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר, אין זו אווירה של מוצאי החג כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התבונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

(זכור לאברהם, פרק המימונה וחגיגות אסרו חג פסח, הירשברג).

בקהילת־ווזאן רוב המשפחות יש להם מכרים ערבים שמביאים להם צרכי חג המימונה מבעוד יום.

  • בבית הכנסת

מקיימים תפילת ערבית חגיגית, מאריכים בברכו, קדיש בנגון מיוחד פסוקי או מזמורי תהילים לפני התפילה, קטע תערב רנתי אחרי התפילה וכן תרגום אין כאלקינו לספרדית או לשפת יהודי המקום אחרי התפילה

מנהג פאס לפני תפילת ערבית אומרים מזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' ובהגיעם לפסוק והוא כחתן, אומר אותו כל הצבור בקול רם. אחרי תפילת ערבית אומרים הפיוט אין כאלקינו (השייך לתפילת שחרית בנגון ובתרגום לספרדית בבית כנסת ״התושבים’ אשר בפאס בשאר.בתי הכנסת אומרים אין כאלקינו בתרגום לשפת יהודי פאס.

מנהג צפרו: נהגו לאמר הפסוק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם וכו' (שמות י״ב) בתרגום לארמית ולערבית יהודית – וכן אמרו קטע מאזהרות של חג השבועות: תערב רינתי ויוחק שיחי לפניך במולואת אבן ויהלום.כל הצבור אומר בקול רם הפסוק אחרון בקטע: וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

מנהג קהילות מקנס וואזאן(מרוקו)

תפילת ערבית נערכת ברוב פאר ובשירים. אנשי התברא קדישא מתפלל־ם כולם בבית הכנסת של ייאשיך״ הוא הנגיד. בתום התפילה נושאים הנשיא על כתפיהם רוקדים ושרים עד שמגיעים לבית הנשיא מבית הכנסת. זמן רב עבר עד שבני הקהל הגיעו לבית הנשיא הוא הנגיד.

  • בבית

בפאס נהגו לעטר מנורות, מראות ושעוני קיר בשבלים וירק שמביאים להם המוסלמים. בתיטוואן נהגו לשים דגים חיים בתוך קערה של מים.

בווהראן נהגו לשים כלי כסף וכלי זהב על שלהן החג.

באלג׳יר נהגו לקשט נרות הבית בשבלים וכן לפזר שבלים בפינות החדרים על המשקוף רעל שתי המזוזות.

ליל המימונה בדבדו(מרוקו):

בדברו בעלת הבית ערכה שלחן עם מפה לבנה, נרות דלוקים על שלחן החג, שבולים ירוקים, פולים טריים ורעננים, צלחת קמח, חלב, חמאה, מיני מתיקה ופירות מתוקים ויבשים: דבש, תמרים, שקדים ועוד. יש שתקעו הפולים בתוך צלחת הקמח, שטיחים נאים מקשטים החדרים.

בעל הבית בא מבית הכנסת ובפיו איחולי 'תרבחו ותסעדו ותפרחו'

– 'תצליחו, יעלה מזלכם, ותשמחו' וכך הוא מתקבל ע׳י בעלת הבית ובני הבית – ומברך על כוס הבדלה.

נהגו לקרוא, במנגינה ובקול, בפרקים הראשונים של ספר משלי שלמה בן דוד. יש ומתרגמים לבני הבית הפסוקים בכדי שיבינו. ויש קוראים משניות במסכת אבות.

בעל הבית מגיש לעקרת הבית תמר ממולא שקד טבול בחמאה ודבש תוך איחולי שנה טובה ומבורכת ומוצלחת. האם חוזרת על מעשה זה ומאחלת איחולים דומים לאב.

האב מגיש תמר ממולא וטבול בחמאה ודבש לכל אחד מבני הבית ומאחל לכל אחד איחולים רבים. וכן עושה לכל אחד מבני הבית, בין כך ובין כך המבקרים הראשונים מגיעים לבית לאחל ולהתברך. בעלת הבית מנצלת רגעי פנאי כדי להכין בזריזות את המופליטה הנק׳ 'מזאווז' בדברו ע"ש שזה בצק כפול: זוז- שנים בשפת יהודי מרוקו,הילדים הרבו לבקר בבתים ובפיהם איחולים וברכות.

בעלת הבית מכינה בצינעה ובתפילה ״לכמירא' הם השמרים עבור הכנת הלחם שלמחרת. בעלת הבית התכוונה בהכנת לכמירא שהברכה לא תחסר מהבית.

הכנת השמרים לאפיית לחם במוצאי החג: לכמירא

בכמה קהילות קראו לשמרים ״אלעריסה״ היינו ״העריסה' ברוח הפסוק ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה(במדבר טו).

תשומת לב מיוחדת נתנו לשמרים ״כמירא' של ליל המימונה, המשמשת להכנת הלחם ביום אסרו חג. יש נשים שהקפידו, מראש חודש ניסן לאסוף ולשמור מי גשמים להכנת השמרים'כמירא' בליל המימונה. יהודים בקהילות מאראקש נהגו לשמור יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים – באותו מעמד שרו הפזמון:

בסימן טוב והצלחה – תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה – יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה – בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, ויש נהגו לכסות השמרים בטלית,כדי שיתפחו, ועל הטלית הניחו צמיד זהב או כסף, ויש תחבו מטבע כסף אל השמרים – מטבע כסף זה שימש אך ורק למטרה זו ונועד לסמל הברכה, בזמן הכנת השמרים: 'בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו' – הרעיון המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת עליית גורל היהודים או אולי השמרים 'חוזרים' הביתה בצורה חגיגית, לאחר שהוצאו מהבית בערב פסח בטכס 'כל חמירא' מנהג דומה נהגו אי-פעם בקהילות פולין ״א חמצ׳דיקער ברבו' (ברכו של חמץ) בו הכניסי בצהלה חזרה את החמץ הביתה.(בן-עמי).

מנהג ג׳רבה

במוצאי התג מבינים ה׳חמירא* _ ומברכים על זה ברכת כה לחי ושנה טובה.

מנהג דבדו

הכנת השמרים נעשתה בצינעה גדולה כדי שתשרה הברכה בלחם ובזמן הכנתה היו עקרות הבית ממללות ברבות 'ברכת אליהו הנביא', 'לבריאות ולשלווה', שתחול הברכה במעשה ידינו.

' מנהג תארודאנת

עיקר הטכס היה בהכנת הבצק עם בני המשפחה הנרחבת, ולטקס הופיעו ידידים וקרובים. האשה הנכבדת במשפחה היא אשר לשה את הבצק, וכל זמן הלישה הגברים שרו שירים ופיוטים. לאחר הפיוט י׳בסימן טוב והצלחה תהייה נא לעדתנו' זמרו פסוקים מספר משלי, והמשיכו בקריאת 'אשת חיל מי ימצא'… ובפרקים ממסכת אבות (קטע ראשון מכל פרק), ועברו לפיוט 'לשנה הבאה בירושלים'. בשעה שהגברת הנכבדת לשה הבצק הוציאו מטבעות המשפחה היקרים ביותר, מטבעות עתיקים מזהב וכסף השמורים מדורי דורות – מטבע אחר מטבע ננעץ בתוך הבצק – למחרת, לפני אפיית הלחם, הוציאו את המטבעות וברכו למזל טוב וכן תרבחו ותסעדו.

(ד׳׳ר יוסף בן שיטרית, לפי חוברת מימונה 1983, עמ׳ 24-23).

מנהג טנג׳יר

הקמח שהיה על המגש בליל המימונה, ממנו עשינו השמרים – ערבבנו הקמח עם שמן ומים – ובתוך התערובת הכנסנו טבעת הנישואין – בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש.(פ. כהן, חוברת מימונה 1983, עמי 9).

מנהגי חתונה

טריפולי: עיקר שמחת המימונה התקיימה אצל המשפחה שבתם התארסה, מבקרים רבים באו לברך המשודכת. צפרו: בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה, ושם קיים את הסדר. לימים תקנו, חכמי צפרו, תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר. בליל המימונה משפחת החתן נתנה מתנה (טבעת או עגיל) למשודכת ובכך היא נקשרת לחתן המיועד – גם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה. יש שנהגו בליל המימונה לעסוק בחיזוקי הקשרים בין משפחת החתן למשפחת הכלה.

סדר הביקורים והאיחולים:

בצפרו: יש מקדימים לבקר בבית הנערה המיועדת, וזקן ממשפחת החתן המיועד מתיז עליה בפול שטבל בחלב ומגיש לה תכשיט זהב. ויש מקדימים לבקר אצל בני המשפחה, אחרי כן מבקרים בבית של כהן להתברך בברכת כהנים, ויש מקדימים לבקר אצל רבנים.

דרום מרוקו: באיזור דאדס יש מתחילים לבקר באותו בית בו בקרו לראשונה שנה שעברה. האיחולים: כאשר אורח נכנס, בעל הבית מברך האורח, המבקר חוזר על איחולים דומים לבעל הבית ולבני הבית, ולאחר קבלת הפנים ושיחת נימוס, האורח מברך על פרות או על משקה.

ברחוב

כאן עולמו של הנוער הבחורים מלובשים בהדר ויש מתחפשים בלבושי המוסלמים. האנשים העוברים ברחובות השכונה מברכים את הצעירים, שירים וקולות שמחה ברחובות השכונה.

הילדים בני שמונה עד שלוש עשרה מסתובבים קבוצות קבוצות, באים לבתים לאחל ״תרבחו ותסעדו ותפרחו״ ובעלת הבית מחלקת ־להם גרעינים ופירות יבשים.

בעיר וואזאן

חגיגת המימונה נמשכה רוב שעות הלילה. לפנות בוקר אנשים נשים וטף נאספו ברוחב הראשי, לוקחים בידם תופים ומחולות והולכים בשירים וברקודים לרחוץ ידיהם ופניהם במעיין הנקרא ״עין אגמיר״.

מנהג דרום מרוקו: יש קהילות שם היו קוראים את ההגדה בליל המימונה.

, (יהדות מרוקו,עמ׳ קלט', בן עמי).

מראקיש: נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המללאח וברגע שהשוער פתח הדלת, שרו פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. כן נהגו ללכת למעיין ״סאקייאת אל מזודי״: האשה מכה במים שבע פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה רגליהם ורוחצים פנים – יש שואבים מים מבאר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית

תאפילאלית: נהגו לשפוך מים על סף ביתם ואומרים ״טפענא אל – באס וול – עכאס״(אנו דוחים הרע והכשלון). כן נהגו לצקת באותו יום שמן על סף הבית, ולנגוע ברגליהם בשמן, טרם יכנסו לבית

דאדס: מוציאים בשעת התפילה את ספרי התורה ,מרקדים אותם, והעשירים פזרו ממתקים.

דרום מרוקו: לפי מסורת עממית קיימת בקהילות הדרום המאחר להקיץ ביום המימונה יהיה עצלן אותה שנה – היהודים שם מזכירים 'נעאס דלעומר״ או נמנום העומר, ולפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות.(בן-עמי) נראה שמסורת זו יש לה יסוד בפסוקים בספר משלי.

טבילה במעיין או בנהר ביום המימונה נועדה לגרש ״סכנה״ זו ולחסן האנשים מפני עצלות ימי העומר.

טיולים בחיק הטבע:

המנהג לצאת לטייל בחיק הטבע קיים במרוקו אך הוא לא מקובל בכל הקהילות וברוב קהילות מזרח מרוקו המנהג לא קיים.

ליל המימונה לפי ר׳ רוד אסבאג(מרוקו):

מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם ע״ה. וכן במוצאי הפסח קרא לילה. יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי בנסיות ילכו מחיל אל חיל. אחר תפלת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי רז׳ל משלי שלמה לדעת חכמה לא חסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים עבות. כתבתי פה כדי להדר דכולא ביה וביה תחזה טובה וברכה מרובה לעם זה אשר מחזה שדי יחזה.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ברית מספר 36

כתב בעת הדו לשוני של יהודי מרוקו

2019-אות ברית קודש

יהודי דמנאת

עורך: אשר כנפו

עורך משנה: אליחי כנפו

אביתר(תרי) שלוש           פרשיות בעליית יהודי דמנאת

אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

ו- ״מרד׳הדמנאתים״

הקדמה

מחקרים קודמים, שעסקו בעליית היהודים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, עסקו באספקטים השונים של העלייה בהיבט הרחב. הסטטיסטיקה שהוצגה במחקרים אלו הציגה את פילוח העלייה לפי ארצות המוצא, ולא התבוננה בעלייה מהזוית של קהילה ספציפית.

מחקר זה מתמקד במסכת העלייה של קהילה אחת במרוקו, היא קהילת דמנאת, ובוחן לעומק שתי פרשיות, שנקשרו לעליית יהודים ממנה במאי-יוני 1955. פרשיות אלו הינן יחידניות בהיסטוריה של העלייה לישראל, והן קשורות לשאלה מהותית ביחס בין הגורמים המיישבים לבין העולה: האם למי שעולה במימון הסוכנות יש זכות בחירה היכן ייושב בארץ ?

הפרשיה הראשונה התעוררה בגלל מאבק בין גופי ההתיישבות של מפא״י והפועל המזרחי על הזכות ליישב את עולי דמנאת במושבים המשוייכים אליהן (להלן ״שניים אוחזין בדמנאת״).עקב חוסר ההסכמה בין נציגי גופי ההתיישבות, ובינם לבין העולים, הועברו 209 עולים להסגר במחנה שער העלייה למשך 21-16 יום. בפרשיה השנייה הופעל לראשונה כוח משטרתי כדי להכריח עולים לצאת למקום הקליטה שיועד להם, וזאת בניגוד לרצונם (להלן: ״מרד הדמנאתים״). שתי הפרשיות זכו לתהודה רחבה בעיתונות התקופה.

המחקר נוגע גם בהיבטים שקשורים למסע העלייה של הפרט ומשפחתו הרחבה (החמולה). כדוגמא לכך מובאים ציר הזמן ופרטי עלייתם של מאיר בן חיים ורעייתו דדה (לבית אביטבול) זכרונם לברכה, שביחד עם שני ילדיהם הקטנים ומשפחות נוספות מחמולות בן־חיים ואביטבול, עזבו את דמנאת באפריל 1955, כדי לעלות לישראל.

רקע – העלייה ממרוקו בשנים 1954-1948

ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי בארץ 650,000 איש. עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה רבבות עולים בתהליך שזכה לכינוי ״העלייה ההמונית״. מה־15 במאי 1948 ועד סוף שנת 1951 עלו לארץ 685,761 עולים ביניהם 30,750 היו עולים ממרוקו שהם קרוב ל־ 4.4% מכלל העולים.

מימדי העלייה הגדולים הטילו עול כלכלי עצום על מערכת הקליטה, והתחילו להישמע קולות, שקראו לצמצום העלייה החופשית. על רקע זה אושרו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתאום בנובמבר 1951 תקנות להנהגת סלקציה של העולים לארץ. התקנות קבעו קריטריונים של גיל, מצב משפחתי, יכולת כלכלית ומספר נלווים למפרנס. כמו כן קבעו התקנות שכל מועמד לעלייה חייב לעבור בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מן הארץ וכי מועמדים, פרט לאלו בעלי מקצוע ואמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים. תקנות הסלקציה הביאו לכך שרק כשלושים אחוזים מן הנרשמים לעלייה בשנת 1952 אכן קיבלו אישור לעלייה.

בשנים 1953-1952 חלה ירידה משמעותית בהיקף העלייה! התוכנית של הנהלת הסוכנות לשנת 1952 הייתה להעלות 120,000 יהודים, אך בפועל עלו רק 24,239. בשנת 1953 נמשכה מגמת הצמצום: התוכנית הועמדה על 60,000 עולים בלבד ובפועל עלו רק.11,326 בשנים אלו של שפל בעלייה עלה החלק היחסי של עולי מרוקו בכלל העולים: בשנת 1952 עלו 4,683 עולים ממרוקו(שהם כ־19.3% מכלל העולים) ובשנת 1953 עלו 2,423 עולים ממרוקו(כ־21.4%).

בעקבות מגמת צמצום זו בעלייה ״התעוררו לחצים לבצע הקלות בתקנות הסלקציה, ובשנים 1954-1952 הן רוככו מספר פעמים. ביולי 1954 הוכנסה תקנה נוספת שהתייחסה ספציפית ליהודי מרוקו ותוניסיה: ״אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אין מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באיזורי הפיתוח״.”

על רקע הצמצום בעלייה מחד, ולאור הרצון לייעל את תהליך הקליטה ולהגדיל את האוכלוסיה בפריפרייה, מאידך, נהגתה תוכנית חדשה לקליטת העולים שזכתה לשם: ״מהאניה לכפר״. עיקריה היו:

1) ברירת המועמדים לעלייה על ידי נציגי מחלקות העלייה וההתיישבות והפנייתם ליעדים שונים, בדרך כלל למושבי עולים או לעיירות פיתוח

2) העלייה תותנה בקיומו של מקום קליטה מוכן ומוסדר בארץ

3) מנגנון יעיל יעביר את העולה, ביום הגעתו ארצה, ישר לבית הממתין לו במושב או בעיירה, ללא תחנות ביניים. בקיץ 1954 הוחל במימוש התוכנית. בתחילה הועברו העולים ליחידות דיור ריקות במושבים קיימים בפרוזדור ירושלים, בגליל ובנגב. בהמשך הוחל בהקמת ישובים חדשים בחבל תענך ובחבל לכיש, שמרבית המתיישבים בהם היו עולים מצפון אפריקה.

הערת המחבר: . חששם של הוגי התוכנית היה שאם יגיעו העולים לתחנות מעבר הם יאחזו בהן ויסרבו לעבור בהמשך לפריפריה: ראו אבי פיקאר, ״רכבת מקזבלנקה למושב או לאמור פיתוח״, עמ׳ 589.

מרכיב חשוב בתוכנית ״מהאניה לכפר״ היה יצירת מסגרת, אשר תספק הכשרה ותעסוקה לעולים שיתיישבו במושבים הקיימים והמתוכננים בחבל לכיש. לצורך כך הוקמו שני מחנות הכשרה. המחנה הראשון ״חרובית״ הוקם בחלק הצפון־מערבי של החבל, ליד כפר מנחם וכלל צריפים למגורי 250 משפחות. העולים הועסקו בעבודות ייעור מטעם קק״ל בפרוזדור ירושלים ובבית גוברין ובפריצת דרכים. כמו כן יועדו העולים לעסוק גם בבנייה של המושבים החדשים בחבל לכיש, שבהם הם היו עתידים להתיישב. התכנון היה שמחנה ההכשרה ייצר שלושה גרעיני התיישבות בכל חצי שנה. מחנה הכשרה שני ״משואה״, עם כושר קיבולת של 120 משפחות, הוקם בצד הצפון־מזרחי של החבל ליד הכפר עג׳ור. בעוד שמחנה חרובית הוקצה להכשרה להתיישבות מטעם תנועת המושבים של מפא״י בלבד, הוקצה מחנה משואה להכשרה להתיישבות גם מטעם הפועל המזרחי וגם מטעם העובד הציוני. עובדה זו הובילה לסכסוכים על רקע פוליטי-אידאולוגי.

התגברות הלאומניות בצפון אפריקה וגידול ברישום לעלייה בקיץ 1954

ב־1953 חלה התערערות במצב הפוליטי בצפון אפריקה. התנועות הלאומיות בתוניסיה ומרוקו הגבירו את פעילותן, והמאבק שלהן עם השלטון הצרפתי החריף. באוגוסט 1953 הדיחו הצרפתים את סולטן מרוקו מוחמד בן יוסף, הגלו אותו למדגסקאר ומינו במקומו כשליט מטעמם את בן משפחתו מוחמר בן ערפה. המאבק הלאומני המתעצם התבטא בהתרבות ההפגנות, שביתות המסחר ואף מעשי טרור בכל רחבי מרוקו. הדרדרות ביטחונית זו הביאה לגידול בהרשמה לעלייה בחודשים מאי ויוני 1954. מגמה זו התגברה אף יותר באוגוסט 1954, בעקבות הפוגרום  בפטיז׳אן-…. Petit-Jean-

הערת המחבר: באוגוסט 1954 התקיימה בעיירה פטיז׳אן שליד מקנס שביתת מסחר. בלחץ הצרפתים, הפרו הסוחרים היהודים את השביתה, מעשה שגרר התנפלות ההמון על חנויתיהם. בהתפרעויות שהתרחשנו נרצחו שישה או שבעה יהודים. רבים רואים באירוע זה את נקודת המפנה שהביאה להתגברות העלייה ממרוקו. ראו: אבי פיקאר, עולים במשורה, עמ׳ -179-178

ארגון העלייה במרוקו

במרוקו פעל באותה עת מנגנון לטיפול בנושא העלייה שמרכזו היה בקזבלנקה, ולו שלוחות שפעלו בערים המרכזיות. בראש משרד מחלקת העלייה של הסוכנות במרוקו שפעל במשרדי ״קדימה״ בקזבלנקה עמד עמוס דבל. מלבדו פעלו במקום נציגי משרד הבריאות, ובראשם ד״ר אליעזר מתן, שבעזרת רופאים נוספים, חלקם מקומיים, ביצעו את בדיקות הסלקציה הרפואית. שליחי עלייה מטעם תנועות ההתיישבות השונות, שלהן הייתה זיקה פוליטית, נשלחו למרוקו במטרה לארגן קבוצות עולים להתיישבות במושבים של תנועותיהם. היו אלו חיים מויאל, נציג תנועת המושבים של הפועל המזרחי, יששכר אנידג׳ר, נציג העובד הציוני, שניהם ילידי מרוקו, ויהודה גרינקר נציג תנועת המושבים של מפא״י, שהיה אשכנזי יליד יסוד־המעלה. מנובמבר 1954 התחילו לפעול במרוקו צוותי מיון שנשלחו מן הארץ וכללו נציגים של מחלקות העלייה, הקליטה וההתיישבות. בין צוותי המיון לשליחי העלייה נוצר מתח עבודה מכיוון שבעוד שהראשונים נטו להחמיר בתהליך המיון לחצו האחרונים להקל ביישום הקריטריונים לפסילה, כדי להגדיל את מספר המאושרים לעלייה.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 17-14

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר