השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א1981-יוסף שטרית.
ג. החיים הדתיים
מטרת המחבר בקצירה שהובאה לעיל לשכנע את השתיין לחדול ממינהגו, והוא מביא לשם־כך נימוקים מהתנ״ך — כגון הלקח שיש להפיק מסיפור נוח ובניו, מסיפור לוט ובנותיו, והאיסור על פרחי הכהונה לשתות יין, — כמו־כן הוא מביא נימוקים מן המדרש והאגדה, וכן מן הנסיון החברתי היומיומי, המצביע על הרס המשפחה ועל התרוששות השתיין.
הערת המחבר: ההשראה לקצירה זאת באה למחבר, כנראה, משירו של ר׳ דוד בן אהרן חסין: ׳אשיר אומר, בשיר יפה כמין חומר / אשיר אזמר על שכר ויין חמר', שבו הוא מעלה נימוקים דומים נגד שתיית יין מופרזת. ראה ־תהלה לדוד', מהדורת אמסטרדם 1807 עמ׳ טו, ב — יז. ר׳ מסעוד שבת, המוכר גם בכינויו ר׳ מסעוד לערז (־הצולע), הוא יליד אקקא שבדרום מרוקו; כתב גם פיוטים בעברית לכבוד שבת ומועדים, ולכבוד צדיקים וקדושים בעיקר. הוא נפטר בשנות החמישים בקזבלנקה.
מצאתי לנכון להביא בפני המתעניינים את הפיוט במלואו מתוך ספרו של רבי דודו בן אהרן חסין "תהלה לדוד"….
2 – אביע אומר בשיר יפה כמין חֹמֶר
שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.
אביע אמר / בשיר יפה כמין חֹמֶר
אשיר אזמר / על שֵׁכָר ויין חֲמַר
אביע….חומר – פתיחה וזימון לשיר
כמין חומר – כמין תכשיט התלוי לנו
חמר – המשורר השתמש בצורה הארמית
נטע כרם חללו / נח איש ישר פעלו
ובתוך אהלו / כבודו לקלון הומר
איש ישר פעלו – שנאמר בו " איש צדיק תמים "
כי היין בוגד / שוגה בו ילך מנגד
עד יהי סוגד / אל האלילים וכוּמָר
שוגה בו – המתמכר לו
ילך מנגד – שלא ילך בדרך הישר
עד…וכומר – ומגיע עד לדבודה זרה
יין אל תרא / תלתא על חֲדָא דָרֵי
שֹׁרֶשׁ רוש פורה / ושכר לשותיו ימר
דע פעולותיו / ואלה קצות אורחותיו
לוט עם בנותיו / שכה ומהם לא נשמר
פעולותיו – תוצאות שתייתו
ופרחי כהנה / בבואם שתויי יינא
למחנה שכינה / למות דינם נגמר
ופרחי…נגמר –" לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד "
דם אחריתו / והמרבה בשתיתו
מרובה בשתו / שאין הפה יכול לומר
דם אחריתו שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה
מרובה בשתו – כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו
בן סורר ומורה / מקול יסקל יירא
חצי לג יורה / ואוכל בשר תרטימר
אל למלכים / שתה יין, כי צריכים
להם מהלכים / בתורה אסבורי מגמר
אל….יין – וכיוון אל חכמי התורה
כי…מגמר – כי צריכים לעצתם ולליודים ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין – אל יורה
במלך שלמה / משא יסרתו אמו
פן אל בחרמו / יהי נלכד כתוא מכמר
פן …מכמר – שלא יילכד ברשתו של היין
רודף אחריו / ירבו פצעיו חבוריו
וגדלו ציריו / ומותר לאסור יאמר
ושבעים עולה / בהכנסו סוד מתגלה
הון רב מכלה / ואחריתו כיום מר
ושבעים עולה – יין בגימטריה שבעים
סוד מתגלה – נכנס יין יצא סוד
נפש תדר לה / רואה סוטה בנוולה
רב מעללה / ושדי לה מאד המר
נפש…בניוולה – על פי ברכות, הרואה סוטה בקלקלתו יזיר עצמו מן היין
חכמים גדולים / נפלו על ידו חללים
וקל שבקלים / מה יענה ומה יאמר
חכמים…יאמר – הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין
סבותיו ידועים / נברא לשום לרשעים
ולבבות נכנעים / מוצא אני ממות מר
סיבותיו…..מר – לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים
מוצא….מר – וכיוון כאן אל האבל
יפה כוס אחד / לא יירא אדם מפחד
לבב אנוש יִחַךְּ / יגל ישמח ליזיל ליזמר
יפה ….יחד – וייון ישמח לבב אנוש
נגד יצרך / שימה סכין בלועך
כי לפתותך / פורש לך רשת ומכמר
שימה סכין בלועך – וכיוון שיחסום פיו משתיית יין
חובה גדולה / עליו קדוש והבדלה
והכנסת כלה / לחפה תפרח כתמר
חובה …כחמר – זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתתנים
זכות הוא לנו / אשרינו מה טוב חלקנו
תשבע נפשנו / מן היין המשמר
זכות הוא לנו – בעולם הבא
היין המשומר – מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא
קום פוק לְבָרָא / לך לך אמרינן לנזירא
לכרמא סחורה / לא תקרב, מניה אתטמר ( אִטְמַר )
קום…אטמר – עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר
חכמים שנו / כל המתפתה ביינו
מדעת קונו / יש בו, בדרכיו יתאמר
חכמים יתאמר – שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב"ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח
זכר שוכן זבול / הארץ אחר המבול
להשחית וְלַחֲבֹל / ולהכות לא יוסיף אָמָר
קולי ליוצרי / ה' יהיה בעזרי
לכף את יצרי / ופשעי ילבין כֵּעֲמַר
קולי – תפילתי
לכוף את יצרי – מפני שתיית היין
כעמר – כצמר
רמזים למקורות היהדות מוצאים גם ב׳קצת עמי פסח מעא סוכה׳ (= סיפור דודי פסח עם סוכות) או ב׳מדארבת פסח וסוכה׳ (־המריבה בין פסח לסוכות). השיר עורך עימות בין חג הפסח לבין חג הסוכות. הראשון מוצג בדמותו של ׳דוד׳ שחצן, בטוח בעצמו, המודע ליופי ולהדר שבו — בתור חג החירות — ולטקסים החגיגיים שמתקיימים הודות לו. הוא בז לחג הסוכות, על הסוכה העלובה המסמלת אותו, ואף! מאיים להרוס ׳מלונה׳ זאת. חג הסוכות, לעומת־ זאת, מוצג בדמותה של אשה מסכנה, המנסה קודם־כול להרגיע את ה׳דוד׳ הרגזן. לאחר שהיא מצליחה בכך, היא אינה נשארת חייבת ומטיחה נגד הדוד (הפסח) האשמות כבדות, כגון גרימה לבזבוז כספם של אביונים ודלים בגלל ההלכות הנוקשות של איסור חמץ. היא גם מעלה על נס את מעלותיהם של ארבעת בניה, ארבעת המינים. בסופו של דבר מפייס הדודן ׳שבועות׳ בין הגצים. קצידה זאת, הבנויה על עימות בין שני החגים, מדגימה אולי טוב יותר מכל סקירה היסטורית את מרכזיותם של החגים היהודיים בהווי־ החיים ובהוויה היהודית של יהודי מרוקו. אין זה מקרה שהחגים עוברים כאן תהליר של הומניזאציה ולא של האנשה גרידא.
הערת המחבר: קצירה זאת, המורכבת מ־30 בתים, היא מהעתיקות ביותר במרוקו הידועות לנו. מוצאים את הטקסט בכתבי־יד שונים מהמאה ה־18 וה־19, ובעיקר בכ״י של צ׳היר של פסח (־חוקת חג הפסח), שהם קבצים של טקסטים ליטורגיים ופארא־ליטורגיים ליום ראשון, ליום שני, לשביעי ולשמיני של פסח בעברית, בארמית ובערבית־ יהודית (הפטרות, וטקסטים נוספים). ראה, למשל, כ״י Heb 8°5477, עמ׳ קכג ב — קכז, וכן כ׳׳י 8°3716 Heb, עט׳ קלז. השיר יצא גם בדפוס על דף בודד. על־פי ניתוח השיר, נראה שהקצירה נתחברה על־ידי שלמה גוזלן במאה הי׳׳ח. ראה לעיל, הערה 12.
גם תבשיל החמין של שבת זכה להצגה אנושית כזאת ב ׳ ק צ י ד א דיס כ י נא׳ (= סיפור החמין), המיוחסת לפייטן ר׳ דוד איפלח ממוגדור, שחי במחצית הראשונה של מאה זו. לאחר תיאור מדויק ועשיר של כל החומרים והתבלינים המשתתפים בהכנת המטעם, על צבעיהם ועל ריחותיהם המגרים, מוצג התבשיל שעה שמובילים אותו לתנור המשותף בערב שבת, כאילו היתה זאת כלה שמובילים אותה לחופה.
החיים היהודיים המלאים והאמיתיים מועלים על נס גם בקצידה מיוחדת במינה, שכן היא מוקדשת לשבחם של בני־קהילה שלימה, קהילת מקנאס. בשיר ׳הא לקצידא עלא יהוד מ ק נ א ס ׳ מהלל המחבר אברהם חיים הלוי צורי – צריך להיות ׳צווירי׳ במקום ׳צורי׳.- את בני מקנאס על התמדתם בקיום המצוות ועל קבלת האורחים החמה שהם עורכים לאנשים שמחוץ לקהילה: פי מקנאס דווזת דוואז, ולקית פיה במקנאם עברתי לי ומצאתי את אללי יחדאז: מה שחיפשתי:
ליהוד דיאלו מלאח ועזאז, פא היהודים שם טובים ויקרים,
יצליוו צבאח ועסייא הם מתפללים בבקרים ובערבים.
הערת המחבר: קיומה של קצירה, המספרת על תקנה שתיקן אבה״ד ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה, שבה אסר על בחורות יהודיות לצאת מבתיהן לאחר רדת החשיכה, וזאת בהסכמת השלטונות המוסלמים של העיר ובפיקוחם.
נגד תופעות המאיימות על קיומם של חיים יהודיים מלאים אלה, המתנהלים על־פי ההלכה והמסורת היהודית האמיתית ביותר, יוצאות חוצץ קצידות אחרות, המזהירות מפני הסכנה האורבת או המוקיעות מינהגים מושרשים המנוגדים לרוח היהדות ולהלכה. כך, למשל, מועלית בעיית המיסיון, המשתדל לצוד נפשות תמימות בקהילות העירוניות, בשיר מעניין מבחינה היסטורית — ׳קצידא דלגריגוסא פחן תבקאו בסלאם יא לבואן (= סיפור הנזירה על־ פי הלחן של השיר ׳היו שלום, אחים׳).«המחבר מתאר כאן את מעלליה של מיסיונרית, אשר במסווה של רופאה מגישה עזרה רפואית לבני־הקהילה (כנראה קזבלנקה) ומנצלת עיסוק זה להטפה ולעשיית נפשות לנערות מקרב העניים ועמי־הארץ, וזאת לאחר שגורשה בבר מהמללאח של מוגאדור ושל בני מללאל. המחבר מתאר גם את המיסיונרית ולא רק את פעולותיה, את טיוליה בליווי שני כלביה, וקורא לנערכים להשתמש בשירותי הרפואה של הקהילה או של העירייה, ולבני־הקהילה — לסלק אותה מקרבם.
הערת המחבר: על־פי כרוז בערבית־יהודית, ללא תאריך וללא ציון מקום, ותחת הכותרת 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', אותו הוציאה ׳חברת מזכה את הרבים׳, מסתבר, שמיסיונרית זאת הינה יהודייה לשעבר בשם מאתילד בנזאקין, שהמירה את דתה לדת הפרוטסטאנטית וניסתה לפעול בקרב היהודים בערים שונות, משם היא גורשה כל פעם. הכרוז מזהיר מפניה ומסביר את השיטות והתחבולות בהן פועלים אנשי המיסיון במטרה לצוד נפשות ישראל.. בכרוז שני, גם הוא בערבית־יהודית ותחת הכותרת ׳תשובה לנוצרים המשיחיים ולאחינו התועים׳, מועלית בעיית המיסיון והמרת הדת בכלל, ונעשה נסיון להפריך את טענות המיסיונרים, כאילו משיח בן דוד בא כבר בדמותו של ישו הנוצרי.
שני כרוזים אלה והקצידה שלנו מצביעים על הבעיה החמורה, שהיווה המיסיון לגבי הקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, ועל המאמצים, שנעשו מצד יחידים ומוסדות וולונטאריים להילחם בתופעה זאת.
קצירה מעניינת נוספת העוסקת בתחום החיים הדתיים והמנהגים של יהודי מרוקו היא ׳קצת אלפאנאר פחן ל:קעידא דלקרע׳ [= סיפור הפנס על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳) מאת יצחק מכלוף בר מלכא, המוקיעה מנהג מאגי הנהוג בקזבלנקה. הכוונה לטקס שקיימו זקנות לרגל מחלתו הממושכת של חולה. בבית החולה היו מקיימים ארוחת צהריים דשנה, כולה ללא טיפת מלח, אשר אליה היו מזמינים עשרות זקנות שהיו מתאפרות ומתקשטות ומדליקות נרות באמעע היום.
לאחר־ מכן היו הזקנות נוסעות בשירה בעגלות סוסים דרך רחובות העיר אל חוף־הים. שם היו עומדות מול הגלים ומבקשות מן הים שיעשה למען הבראתו של החולה, כשהן משליכות לגלים את שיירי האוכל, שהביאו איתן מבית המארח. הקצידה מסתיימת בסידרת קללות, המוטחות בלפי הזקנות החוטאות נגד הלכות התורה.
השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א1981-יוסף שטרית-עמ' 207-2014
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית
עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.
מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.
תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.
כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.
הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.
גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136
מימונה במרקש 1936-דוד גדג'
מימונה במרקש 1936
גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.
כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.
לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.
אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.
חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.
את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.
חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.
בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.
מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.
בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק".
החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.
כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.
לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.
אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
שאלת המחקר
המחקר התמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין ינואר 1947 למאי 1948 שהפליגו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה לפלשתינה א"י. המונח הגיאוגרפי צפון אפריקה מזוהה במחקר עם שלוש -ארצות המגרב: ממערב מרוקו וממזרח לה אלג'יריה ותוניס. במהלך המחקר התברר שאי אפשר להתעלם מקהילת יהודי לוב השוכנת ממזרח לתוניס, למרות שאינה חלק מהמגרב הקלאסי. ולאור הקשר בין הקהילה היהודית בלוב לבין הקהילה היהודית בתוניס שסייעה להעפלה מלוב והשהייה המשותפת בקפריסין.
המחקר ישווה את נתוני ההעפלה הרשמית לאלה שבספרות המחקרית אל מול נתוני המאגר. ויבדוק מיהו המעפיל הצפון אפריקאי? האם ההעפלה מצפון אפריקה הייתה בבחינת מס שפתיים של הסוכנות היהודית כלפי הקהילות היהודיות במגרב ? האם מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית הפלתה את הקהילות האלה? האם הוקצו משאבים מתאימים להכשרת חלוצים לפלשתינה א"י? מדוע – הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה הסתיימה ? המחקר יסקור את תרומת פעילי תנועות הנוער המקומיות לתהליך ההעפלה ו'הבריחה' מארצות המגרב. המחקר ישרטט פרופיל דמוגרפי של המעפילים המוגרבים ויערוך השוואה בין אלה שהעפילו ישירות בספינות מחופי אלג'יר למעפילים מחופי איטליה וצרפת. והצטרפו לספינות מעפילים שנועדו לשארית הפליטה מאירופה כמו: 'אקסודוס',בן הכט', 'לנגב', 'משמר העמק', 'המעפיל האלמוני', 'יחיעם', 'לקוממיות', 'כ"ט בנובמבר' ו'נחשון' – ואחרות. האם המוגרבים היו בחזקת 'נוכחים נפקדים' באתוס הציוני? זאת כדין להעניק להעפלה זו מקום ראוי כמו לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.
מתודולוגית המחקר מאגר השמות של מעפילי צפון אפריקה ולוב –
בארכיונים שונים יש תיעוד אקלקטי של רשימות מעפילים מצפון אפריקה. עד כה לא נעשה ניסיון להציג רשימה שמית מרוכזת של מעפילי צפון אפריקה ולוב שתאפשר להכיר אותם ולהעלותם על דפי ההיסטוריה. כדי לדעת מי היו מעפילי צפון אפריקה נבנה מאגר שמות. הנחת הבסיס במחקר הייתה שכול מי שהעפיל בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג'יר הוא מוגרבי. הנחה נוספת הייתה לכלול במאגר רק מעפילים צפון אפריקאים שגורשו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין מינואר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948 ושחרורם מהמחנות בחודש פברואר .1949 המאגר לא כלל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה ]סרטיפיקטים[ לפלשתינה א"י בתקופה הנדונה.
בשלב הראשון זוהו שמותיהם של מעפילי שלוש הספינות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. לאחר מכן אותרו שמות מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. בתהליך בניית המאגר זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות: פליטים יהודים יוצאי אירופה שנמלטו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לארצות המגרב. חלקם העפיל בשתי הספינות הראשונות מצפון אפריקה וחלקם שהגדיר את מוצאו מצפון אפריקה העפיל מנמלי אירופה. גם הם גורשו לקפריסין.
מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיונים ועל יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. שמות מעפילים מוגרבים הופיעו בדיווחי שליחי הסוכנות היהודית, פעילי המוסד לעלייה ב', מפקדי ומלווי ספינות המעפילים שנמצאו בארכיון לתולדות ההגנה ובתיקי קפריסין של הארכיון הציוני המרכזי. מידע על מעפילים מוגרבים נמצא גם בארכיון הציונות הדתית ובארכיון הקיבוץ הדתי .
תיקי קפריסין בארכיון הג'וינט סיפקו מידע על שירותי בריאות ורווחה שניתנו לכלל מעפילים במחנות וגם למעפילים מוגרבים. בארכיון יד טבנקין נמצאו עדויות, דוחות והתכתבויות של שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ושל פעילי העפלה מקומיים במגרב. עדויות בעל פה של פעילים נמצאו במרכז לתיעוד של המכון ליהדות זמננו. כמו כן, נערכו מספר ראיונות אישיים עם מעפילים. רשימות שמיות נמצאו בתיקי העלייה מארצות צפון אפריקה בארכיון הציוני. בארכיון יד טבנקין נמצאה רשימה חלקית של מעפילי 'הפורצים', שפרצה את המצור הבריטי ב- 4.12.1947 . בספרו של מאיר שוורץ הופיעה רשימה חלקית של מעפילים מוגרבים שהיו על ה'אקסודוס' וגורשו לגרמניה עם שארית הפליטה ולא עלו לפלשתינה א"י דרך קפריסין. – רשימות העולים באוניות ההעברה שהפליגו מקפריסין במשך כ- 31 חודשים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל איפשרו להצליב בין רשימות שונות – ולאמת את פרטי המעפילים.
מקורות נוספים לאיתור שמות היו מכתבי מעפילים צפון אפריקאים למזכירויות מחנות הקיץ והחורף להקדמת עלייתם ארצה ובקשות למעבר בין ובתוך מחנות הקיץ והחורף בקפריסין. הבקשות נועדו להתגבר על התנאים הקשים במחנות הקיץ, לאפשר איחוד משפחות, השתלבות בגרעין של תנועה מסוימת והצטרפות לחבריהם שהעפילו באותה ספינה. שמות מעפילים צפון אפריקאים שהופנו מקפריסין על ידי הסוכנות היהודית לקיבוצים, מוסדות עליית הנוער ולבתי עולים הופיעו בדרישות לקבלת כרטיסי מזון עבור מעפילים שנקלטו אצלם. גם מתיקי עליית הנוער נדלה מידע. ברשימות הילדים ובני הנוער לא תמיד נרשמו שמות ההורים לצד שמם ורק רישום מוצאם איפשר לכלול אותם במאגר. לעומת זאת ברשימות העולים שבוטחו בקופת חולים נרשם רק שמו של ראש/ת המשפחה, האב/האם עם מספר הנלווים אליהם ללא שמות בני המשפחה האחרים. היו שמות מעפילים שנמצאו בפרסומי המדור לחיפוש קרובים בארץ והם הוצלבו עם רשימות אחרות. בנוסף, רשימות שנמחקו בהן שמות מעפילים שעלייתם מקפריסין ארצה נדחתה מסיבות שונות, אף הם שולבו במאגר מפני שעם שחרור המחנות בקפריסין עלו כולם ארצה.
כדי להימנע מכפילויות שמות במאגר ולצורך אימות פרטיו של כול מעפיל הוכנה טבלה שכללה את פרטיו האישיים; גיל ושנת לידה, שמות ההורים, עיר וארץ מוצא, משלח יד, השכלה, שם ספינת המעפילים, מספר מחנה בקפריסין, השתייכות תנועתית, ארץ מוצא, תאריך עלייה מקפריסין באוניית ההעברה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. שמו של כול מעפיל ברשימה מסוימת הוצלב ונבדק -מול רשימות אחרות ונתוניו הושלמו לפיהן. היו מקרים של רישום כפול של מעפיל במספר ספינות. הצלבתם עם רשימה/ות אחרות שנמצאו בה פרטים מזהים נוספים שלו איפשרה לכלול אותו במאגר. לדוגמה, שמה של מעפילה הופיע בספינות 'לנגב', ו'שיבת ציון' וברשימה של מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינה לידם שם הספינה.
שמות בעלי צליל צפון אפריקאי שובשו פונטית בתעתיק האנגלי ברשימות מעפילים מקפריסין – לפלשתינה א"י. שיבושים נפלו גם ברשימות בעברית שהוכנו בידי ועדות העלייה בקפריסין וברישום – הבאים מקפריסין בידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. טעויות אלה אפשר שנבעו מקשיי הגיית אותיות גרוניות. אפשר להניח, שכאשר מעפיל מוגרבי ביטא את שמו בפני פקיד עלייה בעברית או צרפתית, שמו נכתב לפי הצליל שנקלט על ידי הרשם. לדוגמה, שמות כמו סאלאמון/ סולומון שלמה, – ריפקה רבקה, אזוט חזות, יסחק/איזק יצחק, אלווז אלבז, בוכבוזה בוקובזה, דאאן דהן, בונזגלו – בוזגלו, מרוכו מרוקו ואפריקנע אפריקה. – שמות משפחה ושמות פרטיים של מעפילים הודפסו באנגלית בידי השלטונות הבריטים ובעברית בידי פקידי הסוכנות היהודית. הרישום הכפול של הבריטים ושל וועדות העלייה נועד לוודא שלא תהיה סטייה ממכסת הרישיונות שאושרה עבור המעפילים הבאים מקפריסין – – מחצית מהמכסה הכללית של – 1,500 רישיונות כניסה לפלשתינה א"- – שאושרה על ידי ממשלת המנדט.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"