ארכיון יומי: 29 באפריל 2019


עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג

קפיצה על פני אלף שנה.

יצחק קורן, " עשור למושבי העולים " עמודים 79 – 80

הוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל – תשי"ט – 1959

" זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה. אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 100 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה הובאו ישר מן האוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כיסאות, שולחנות, כלי מטבח וכיוצא מזה. הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות שלפני הבתים היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה היה הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית. כשנכנסו בכל זאת את פנים הבית נצטיירה לעיניהם תמושנה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שניתנו להם מאת המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד הציביליזציה שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

יצאו שבועות מספר ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבו אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בעין כי אנשים אלה יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים.

אכן, הקפיצה מסוף האלף הראשון לסוף האלף השני לספירה אינה עניין קל, ולא בשנה, ואף לא בחמש שנים, ייתם תהליך שיזורם של אנשים אלה לתוך הרקמה החברתית הישראלית. אפס, אם לא לגביהם, הרי לבניהם, קיימים כל הסיכויים שבמשל פחות מדור יהוו חלק אורגני מהחברה הישראלית. צריך רק שהמדינה ומוסדותיה המרכזיים לחינוך ולתרבות יקדישו להם תשומת לב ראויה. ואם תהיה שקידה לחנכם והדריכם, יהוו הם עתודה רבת ברכה לתנועת המושבים והתיישבות העובדת בכללה "

״הגואל״

שבתאי טבת: דו״ח על צפון־אפריקה (טז)

״הארץ״ 11.3.55

אנשי האדון גרינקר

ביטון אליהו בן 40, או 41, מאו 45, או 50

(הכל לפי האומדן) היה אותו יום האחד שידע מי זה בן־גוריון.

 ״מי זה דוד בן־גוריון, ביטון ?״

 ״מלך״, הוא עונה.

הוא גם שמע על וייצמן. ״מה עשה ד״ר חיים וייצמן ?״

״עשה טוב״, עונה ביטון, שזקן־מידות שחור לו.

״ועתה ביטון, שמו של מי עוד בישראל ידוע לך ?״

״שמו של האדון יהודה גרינקר, ראיתיו במו עיני בכפר שלנו״, הוא אומר.

״יהודה גריגקר, גם הוא מלך?״

״לא, לא מלך. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

אחריו בא ווזאנה דוד. הוא בן 60.

״שמעת על בן־גוריון, וואזנה ?״

״לא, לא שמעתי״, אומר הוא.

״שמעת על הרב ש. ז. שרגאי י״

 ״לא, לא שמעתי״.

״על מי שמעת, וואזנה ?״

״על האדון יהודה גרינקר. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

יוסף פרץ, בן 45

גם הוא לא שמע אלא על האדון יהודה גרינקר, ממייסדי הקרן קיימת לישראל, וכמוהו עוד כ־

נפשות, מ-38 הכפרים היהודיים שבהרי האטלס התיכון שבמרוקו.  3.250

אגדה חיה ושמה יהודה גרינקר – מ. אחידורון.

" מעריב " – כ"ב סיון תשט"ו – 16.6.1956

" יפרח מאיר, יהודי כבן 53 לא ידע עוד לפני שנתיים על קיומה של מדינת ישראל, הוא לא ידע שקדמה לה פלסתינה – ארץ ישראל, הוא לא ידע עובדות אלמנטאריות אחרות הידועות לכל יהודי אחר. ארץ ישראל בשבילו מושג ערטילאי, אפוף רזין דרזין וקדושה, שנקרא בפיו "ארץ ירושלים". כל מה שידע על מצבה הנוכחי שחרבה היא ברובה, שתנים מהלכים בין הריסותיה ושקיימות בה שתי ערים : צפת וטבריה. לתומם סברו הוא ובני עדתו, כי מאז חורבן בית שני טרם חודש בה יישוב יהודי. הם עלולים היו לחיות בסברה בלתי מוצדקת זו עוד שנים רבות כי בכפר בו נולדו וחיו – אסמר באזור איית בולי אשר במעמקי הרי האטלס הוא אחד המקומות הנידחים ביותר בתבל.

יפרח מאיר אינו יודע מדוע וכיצד הגיעו אבות אבותיו לאותה פינה נידחת שבהרי האטלס, הרחק מכל יישוב ומכל קהילה יהודית. הוא מודה שאילמלא אותה אגדה חיה ששמה יהודה גרינקר, קרוב לוודאי, שהוא ובניו היו ממשיכים לשבת באותו כפרון רחוק ונחשל ולפזם בחג הפסח את הפסוק : "לשנה הבאה בירושלים" – מבלי לדעת שאם רצונם בכך, הם יכולים להגיע לירושלים – השתא.

יהודה גרינקר הולך להרים.

בפנקסו של יהודה גרינקר – שליח תנועת המושבים והסוכנות היהודית, יליד יסוד המעלה ומבוני נהלל – לא היה רשום של הכפר "אסמאר". רק בדרך מקרה נודע לו, שקיים מקום כזה ושיושב בו קומץ יהודים. הדבר אירע באחד ממסעותיו לאזורים הנידחים במרוקו בשבתו בבוקר ב "חאן" (מסעדה) של עיירה קטנה.

שבועות מספר לאחר ביקורו בכפר הסתדרו קומץ יהודים ממחוז איית בולי לצד שיירת פרדות הנושאות את כל מיטלטליהן ההכרחיים ואת הללו שאין בכוחם להגיע ברגל אל מקום המפגש עם המכוניות.

מדוכאים ואבלים התהלכו בני המחוז כשהם מעתירים שידולים אחרונים על היהודים לבל יעזבום, כי עם עקירתם של הללו נותר כל אותו אזור נידח ללא אומן ובעל מלאכה אחד. בדמעות ביקשו מחילה על פוגרום זוטא בערכו לפני כ-20 שנה, ובטפיחות אגרוף על לב הבטיחו הרים וגבעות, ובלבד שיחזרו בהם היהודים מהחלטתם. אולם קסם ההליכה אל ארץ ישראל אשר בפיהם  היא "ארץ ירושלים" והתיאורים המופלאים והמפתיעים של "המשיח" גרינקר על אודות מדינה יהודית החיה וקיימת – עמדו מעבר לכל פיתוי ושידול. באחד בינואר 1955 נשקו יהודי אזור איית בולי את רציף נמלה של חיפה כשעיניהם דומעות, כמעט כולם הביאו עמם שעונים ואופניים. סוחרים ממולחים בקזבלנקה סיפרו להם שאין נותנים לשום אדם לעבור את שערי ארץ הקודש כל עוד אינו מצויד בחפצים אלמנטאריים אלה…..

קישון ותבור.

יהודים אלה ודומיהם מהווים כיום "שמנה וסלתה" של התיישבות חבל תענך שבעמק יזרעאל, למענם ולמען יהודים אחרים מצפון אפריקה בנתה הסוכנות היהודית בתי מגורים שאין דומה להם ביישובי העולים האחרים, למענם הקציבו המוסדות המיישבים חלקות אדמה נרחבות ומשובחות, כבישי גישה רחבי ידיים נסללו מכביש הסרגל (עפולה – ואדי ערה) אל עבר ששת יישובי התענך והניחו קו צינורות לספק השקאה בשפע. כל הסיכויים והנתונים מחייבים שחבל תענך יהיה בעתיד הקרוב לאחד האזורים הטובים אשר בהתיישבות העולים החדשה.

אחד "ממאושרי תענך" הוא יפרח מאיר, מי שהיה באסמאר שבהרי האטלס שוחט ומלמד וכיום הפך לחקלאי. פגשנו אותו בשדה עגבניות רחב ידיים שבירכתי המושב גדיש. לבוש היה ג'לביה בהירה, זקנו העבות מכוסה אגלי זיעה ומקלסתר פניו ניבטת אצילות הררית. כבר בראשית השיחה עמו מתברר לך, שבחירת אזור תענך כמקום יישובם של יהודים אלה, היה אחד הדברים המחוכמים שעשו מוסדות המיישבים אף כי קרוב לוודאי, שבחירה זו הייתה מקרית בלבד.

"זה כמו לשוב הביתה אחרי הרבה שנים של נדודים וגעגועים" – משיב יפרח מאיר על שאלותינו כיצד הוא מרגיש במקום החדש, "כל המקומות נראים כאן מסביב ידועים לי מן התורה ומהספרים הקדושים, הנה כאן הקישון ואחריו התבור….במקום בו עומדות רגלינו נלחמו דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא, בפירוש כתוב : "בתענך על מי מגידו" הרי הגלבוע עליהם נפל שאול ויהונתן מידי הפלשתים….וכאן מגידו עצמה ואומרים שאפשר לראות בה את אורוות שלמה המלך. עוד לא הייתי שם כי זה מחוץ לתחום שבת, וביום חול אין פנאי, אבל אנו עוד נלך לבקר בכל המקומות האלה….."

יהודה גרינקר ושותפיו.

נוף קדומים אינו הדבר היחידי בעל ערך, שניתן כאן ביד רחבה לבאי צפון אפריקה. ליפרח מאיר, האיש אשר הוא ואבותיו ידעו רמת חיים נמוכה ביותר, אשר ההיגיינה, סאניטציה, רפואה מונעת וכיוצא באלה, היו דברים מעבר לתחום השגתם, ניתן בית נאה בן שני חדרים מרווחים, מטבח גדול ומקלחת. הברז שבבית מגיר מים בכל עת, ואין צורך לכתת הרגלים אל בור מי האגירה, יפרח מאיר מודה כי הבית המפואר ביותר באסמאר לא מגיע לקרסולי בית זה…..

יהודה גרניקר, המשיח, שחזר בינתיים ארצה, מתרוצץ כאן באותו המרץ הבלתי נדלה שאיפיין אותו במרוקו, שעה שהתרוצץ לחפש קהילות על פני שטחים רחבי ידיים, מוקפים אלפי דונמים של שדות וגני בעל, ואף על פי כן מוצאים את יהודה גרינקר בכל מקום כשהוא נחפז משולהב ונלהב, שופע דאגה וידידות, נותן שפע עצות, מלה טובה וטפיחה על השכם. במקום ההוא איינו נמצאים שותפיו ועוזריו, אף הם "יוקדים בחזות התענך", מתנדבים מבני נוער המושבים, נשים קשישות ממושבי עמק יזרעאל ומדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות שעוד תמול שלשום היו אף בחזקת עולים חדשים ו "פרימיטיביים "……..

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 121-117

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

 

הרי כי כן, לאכזבתם הגדולה של פעילי המחתרת היהודית, לא יכלו ׳קבוצת החמישה׳ ואף לא ז׳ירו להתנגד לדארלאן. באווירת הדביקות למרשל פטן ששררה בקרב הגנראלים באפריקה, למחרת ה־8 בנובמבר, חשש האדמיראל פחות מן המחתרת האלג׳ירית מאשר מהגנראל נוגס, שהיה אחרון לקבל את הוראותיו של המרשאל הישיש וחטף כמעט מדארלאן את סמכויותיו — שהתרוקנו בינתיים מתוכנן — בתור נציגו של המרשאל בצפון־אפריקה. כיוון שהאמריקנים — אייזנהאואר, קלארק ומרפי — לא אבו להתעניין אלא בהיבטים הצבאיים של המצב לא התקשה דארלאן לשמור על האנשים, על הרוח ועל צורת השלטון של וישי.

לאחר שהקים את ׳מועצת האימפריה׳ שבה ישבו נוגס, ברז׳רה [Bergeret] שאטל וז׳ירו, הוא התמנה, לבקשת האמריקנים, לתפקיד מפקד ׳הכוחות המזוינים. דארלאן — שפעל בתור ׳נציב עליון׳ — מינה לעומת זאת את ז׳אן ריגו, למגר־דובריי, טארבה דה סנט־ארדואן ואנרי ד׳אסטיה לתפקידים חשובים, כגון מזכיר לענייני פנים וראש המשטרה. עקב בקשותיהן של בעלות־הברית, הכריז דארלאן על גיוס כללי. ככל תושבי אלג׳יריה האירופים, נקראו גם היהודים לדגל, אולם רק ליחידות חפרים, שבהן הועסקו בעבודות־חפירה בסביבות אלג׳יר או בחקלאות באיזור קונסטנטין.

לימים החל אופיו של המשטר באלג׳יריה לעורר את דאגת האמריקנים. לנוכח הביקורת שהלכה והתחדדה בעיתונות של בעלות־הברית נגד ׳עיסקת דארלאן, הגדיר רוזוולט ב־17 בנובמבר את ההסכם שהושג באלג׳יר בתור ׳פתרון זמני׳:

ההסכם הזמני עם האדמיראל דארלאן פטר אותנו מלבצע באלג׳יריה ובמארוקו פעולות טיהור שבעטיין היו מתעכבים, בחודש או בחודשיים, ריכוזי הכוחות שנועדו למתקפה מערבה, אל עבר תוניסיה…

והוא הוסיף:

דרשתי את שחרורם של כל מי שנכלאו בשל התנגדותם לנסיונות הנאצים להשתלט על העולם. דרשתי את ביטולם של כל החוקים והצווים שינקו את השראתם מן הממשלות הנאציות או מהוגי־הדעות הנאציים.

עוד נראה להלן כי פניות אלה של נשיא ארצות־הברית לא נענו זמן רב. זאת ועוד: בהנחייתו של דארלאן, לא פרסמה העיתונות בצפון־אפריקה אלא באיחור רב ובצורה מקוטעת את הצהרתו של רוזוולט. אולם מכיוון שמצד הדיפלומטים האמריקנים שישבו באלג׳יר לא עורר העניין תגובה, נשתרשה בחוגי הממשל הצרפתי הדעה כי ל׳פתרון הזמני׳ היו סיכויים סבירים להאריך ימים. ב־23 בנובמבר אף הרחיק האדמיראל לכת ו׳הכחיש׳ את השמועות כי ׳השלטונות האמריקנים הציגו לפני שלטונות צרפת דרישות (בעניין היהודים) אשר לא היה להן כל קשר עם צורכי הצבא׳.

ימים ספורים לאחר־מכן, הפיץ מושל מחוז אוראן, ל׳ בוז׳אר (01^601), ׳דף מידע׳, שנועד לתת־נציבים ולראשי־ערים במחוז וביטא למופת את הלכי־הרוח של חוגי הממשל באלג׳יריה.26 לאחר ששיבח את אוכלוסיית המחוז ש׳שאבה ללא הרף מן הקריאות ומן העצות שנתן המרשאל פטן׳, את הפטריוטיזם ואת הנאמנות שלה, הסביר המושל את מסיבות ה׳שחרור׳ של אוראן בידי בעלות־הברית:

מתוך נאמנות למסורת הכבוד שלו ובתור ערב לשלמות האימפריה, קיים הצבא את הבטחתו להגן עד לאפיסת כוחותיו על הטריטוריות שהופקדו לשמירתו.

מן הראוי להדגיש כי יחידות צבא צרפת לא עצרו את נשקם אלא כדי למנוע את הלחימה ברחובות, למרות נחיתותם המספרית וחולשתם הברורה מול האמצעים הממוכנים שהופעלו נגדם, באשמת מעצמות הציר שמנעו מאתנו כל אפשרות של חימוש מתוך חשדנות או מתוך כוונות תוקפניות. בלי לשנות את תוצאות המאבק, היו קרבות הרחוב מוסיפים לשווא למספר הקורבנות ולהרס.

אומץ לבם ונאמנותם של האזרחים כמו אישרו את התנהגות החיילים.

אשר לתסיסת הציבור נגד הגיוס שעליו הכריז הנציב העליון, קבע מושל המחוז כי הסיבה העיקרית לה היתה הטענה כי ׳מלחמה זו אינה יכולה להביא תועלת אלא ליהודים׳. בעניין זה הוסיף, ׳ראוי להדגיש׳ את שני העניינים הבאים:

1 – משמעות ההכרזה האחרונה של הנשיא רוזוולט היא שאמריקה אינה מבקשת להשיג מטרות פוליטיות בצפון־אפריקה, אלא מטרות צבאיות בלבד;

2 – משמעות הצעדים שננקטו בעקבות הגיוס, מגבילה את כניסתם של היהודים לצבא, שכן הם גויסו לקבוצה של עובדי כפייה.

הרי כי כן, מכל מורשת וישי, היתה השמירה על התחיקה האנטי־יהודית לסמל המשמעותי ביותר של ׳עצמאות׳ המשטר באלג׳יר כלפי בעלות־הברית. היא היתה גם הערובה הטובה ביותר וההוכחה המשכנעת ביותר לחוקיותו הלניסטית. לפיכך, רק התערבות חזקה יותר של בעלות־הברית בענייני הפנים של צפון־אפריקה ורק היעלמותם של המוסדות הווישיסטים היה בכוחם להבטיח את השבת הזכויות ליהודי צפון־אפריקה. רציחתו של דארלאן, ב־24 בדצמבר 1942, והחלפתו האמריקנית הכפויה בז׳ירו עתידות היו להצית תהליך כפול זה, שהסתיים למן אביב 1943 עם כנונה ההדרגתי של הריפובליקה הצרפתית ועלייתם של הגוליסטים לשלטון.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'111-109

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

C’est ainsi qu’il reçut encore le 24 juin, avec les honneurs dus à leur rang, la poignée de 26 députés irréductibles, arrivés au port de Casablanca à bord du Massilia, qui avaient quitté Bordeaux à la dernière minute pour prendre, au nom du gouvernement, la direction de la lutte en Afrique du Nord. N’ayant pu les accueillir personnellement, il avait dépêché auprès d’eux, son secrétaire général Morize et sept généraux. Ces derniers, le même jour, participèrent à une conférence improvisée sur les perspectives stratégiques en Méditerranée, autour de l’ancien Président du Conseil Daladier et de l’ancien ministre de l’Intérieur Georges Mandel. Le lendemain 25, Mendès France accompagné du député radical Campinchi et de l’ancien ministre des Sports du Front Populaire, Jean Zay, rendirent visite à Casablanca au Cercle de l’Union, le cercle de la bourgeoisie juive. Ce geste fit beaucoup jaser mais permit aux visiteurs de vérifier l’attachement de la communauté juive marocaine à la France. De leur côté, prenant leur mandat très au sérieux, Daladier et Mandel rencontrèrent à Rabat le consul britannique qui, aussitôt, mit sur pied un projet de conférence avec deux hautes personnalités anglaises : le ministre de l’Information Alfred Cooper, et le général Lord Gorf… Mais à l’arrivée le lendemain à Casablanca, le 25 juin, des envoyés de Churchill, le général Noguès refusa cette entrevue et leur interdit tout contact avec les passagers du Massilia, désormais placés en résidence surveillée et renvoyés plus tard en France pour y être jugés.

Les clauses de l’armistice

C’est que le 25 juin justement, les clauses de l’armistice avec l’Allemagne et l’Italie, entré en vigueur ce jour-là, parurent à Noguès acceptables, sinon " honorables ". D’autant plus que le général Weygand lui avait fait comprendre que, sans l’appui de la Marine, que l’amiral Darlan refusait d’engager, la poursuite de la lutte serait dérisoire.

Les conditions de l’armistice proposées par Hitler — qualifiées de " diaboliquement habiles" par les Anglais eux-mêmes – permettaient à Noguès de rester dans les rangs. Théoriquement, étaient préservées la souveraineté de la France, la neutralité de sa Marine et l’intégrité de son Empire colonial… Il s’inclina donc, " le désespoir dans l’âme ", dit-il en privé, et informa Vichy qu’il restait à son poste « pour remplir une mission de sacrifice qui couvre son front de honte, pour ne pas couper la France en deux »

Il prenait acte publiquement de l’entrée en vigueur de l’armistice dans un message radiodiffusé, adressé à la population :

L’armistice est signé mais le gouvernement, en réponse à des démarches pressantes traduisant les vœux de toute l’Afrique du Nord, me fait connaître officiellement les points suivants :

  • — Il ne saurait être question d’abandonner, sans combattre, à l’étranger tout ou Partie des territoires où nous exerçons la souveraineté dans le Protectorat.
  • — L’hypothèse de l’occupation militaire par une puissance étrangère d’une partie quelconque de l’Afrique du Nord est exclue.
  • — Le gouvernement n’est pas disposé à consentir une diminution des effectifs stationnés dans ces territoires. »

Lui qui se prévalait encore hier de l’appui de la population et du sultan pour continuer la guerre, n’eut aucun mal à entraîner de nouveau, dans son sillage, le sultan soulagé à la perspective que son pays ne deviendrait pas un champ de bataille, face aux puissances de l’Axe. Loyal à la France, le sultan ne pouvait être plus français que les Français, bien qu’il ait été personnellement touché par l’humiliation du peuple protecteur, comme en témoigne son fils, Moulay Hassan, dans son livre Mémoire d’un Roi :

II était cinq heures de l’après-midi lorsque nous avons entendu à la radio le discours de Pétain déclarant qu’il fallait signer l’armistice. Mon père jouait au tennis. Il s’est immédiatement interrompu et s’est rendu au club-house. Des Français l’entouraient en pleurant et il était véritablement traumatisé. J’ai senti que le malheur qui venait de frapper la France était pour lui un véritable deuil personnel… »

Sans aller jusqu’à partager ce sentiment de deuil,

les indigènes musulmans sont abasourdis par notre défaite mais demeurent en majorité discrets et gardent une correction de tenue que n’observent pas même certains Français »

notait dans son rapport un contrôleur général dépêché par Vichy.

Le chef d’état-major Weygand mit en avant les excellentes relations de Noguès avec le sultan ainsi que sa souplesse, garante de sa future fidélité, pour convaincre le maréchal Pétain de ne pas le révoquer comme il en avait la ferme intention. Noguès en retint la leçon et fit tout désormais pour complaire au maréchal et se faire pardonner son crime " originel " — sa nomination par Blum — et sa virulente opposition initiale à l’armistice. Une fois acquis à la politique du maréchal Pétain, le Résident Noguès lui témoigna une fidélité sans failles.

Soulagement et inquiétudes

Si la foudroyante déroute de l’armée française avait été suivie avec une stupéfaction incrédule, dans toutes les couches de la population marocaine, l’annonce de l’armistice fut accueillie avec soulagement car le spectre de l’extension au Maroc des hostilités militaires s’éloignait enfin. Toutefois, ce soulagement ne pouvait être totalement partagé par la communauté juive, traumatisée par cette victoire de l’Allemagne nazie, tellement honnie, sur la France en qui elle avait placé tous ses espoirs. Le général Noguès était même convaincu du contraire. Se basant sur la réaction des élites les plus assimilées, il écrivait en juillet 1940 à un ami :

« Les Juifs aimeraient mieux, plutôt que d’être livrés aux Allemands, que le Maroc soit complètement et même inutilement écrasé. »

Comme toujours, face à une catastrophe inexplicable, dans le bon peuple la superstition — ou l’humour ? — reprit ses droits. Les Services de Renseignements rapportaient, le plus sérieusement du monde, la rumeur circulant au mellah de Casablanca, sur la vraie cause de l’incroyable défaite de la France. Ainsi donc le tsadik, le saint protecteur de la ville, Rabbi Liahou serait apparu en rêve à des privilégiés pour éclaircir ce mystère et leur révéler la cause du malheur de la France :

« Les Français ont dérangé le repos de mon âme et bousculé mon corps. Lieu a fait de même de leur pays et de leurs personnes. »

Effectivement, quelque temps avant la guerre, les autorités municipales avaient fini par se résoudre à transférer les restes du saint vers le nouveau cimetière israélite de Béni Msik. En effet, la tombe gênait le développement de la place principale de la métropole, la Place de France.

Certes, il ne s’agissait plus d’une modeste tombe mais d’un imposant mausolée, n’empêche qu’il était trop éloigné des fidèles du saint au mellah. De plus, comme chacun sait, selon la tradition juive, déterrer des ossements est absolument interdit et porte une irréparable atteinte au repos de l’âme du défunt. Telle était donc sa revanche…

Mais l’heure n’était vraiment pas à l’humour.

Dans son journal intime, l’ancien grand reporter de  l'Avenir Illustré, Jacob Ohayon, écrivait ?

Juin 1940. La défaite. Les Juifs pleurent car c’est aussi la défaite de la liberté, de la tolérance, de l’égalité et de la fraternité.»

Et ce, d’autant plus que, pour l’heure, malgré les clauses rassurantes de l’armistice, la perspective d’une invasion allemande par l’Espagne n’était pas encore définitivement écartée. Il était à craindre que l’Espagne, sûre de son alliance stratégique et idéologique avec les pays de l’Axe, ne profite de leur victoire pour réaliser son ambition de toujours : étendre son Protectorat sur l’ensemble du Maroc et une parue de l’Oranie. C’était bien le projet du général Franco et même sa condition, pour entrer en guerre, aux côtés de l’Allemagne. Il encourageait discrètement le pacha de Tétouan à se proclamer sultan et à partir à la conquête du Maroc français. Il n’avait pas hésité à faire un premier pas, en ce sens, en s’emparant militairement de Tanger, dès l’entrée en guerre de l’Italie, le 14 juin, et à mettre fin à son statut international, officiellement pour " garantir sa neutralité " menacée. Hitler avait difficilement réussi, dans son entrevue de Hendaye avec Franco, du 22 octobre 1940, à le convaincre de réfréner pour l’heure ses appétits sur le Maroc, jusqu’à la victoire finale qui ne saurait tarder. Il avait prioritairement besoin de ménager le régime de Vichy qui s’était engagé à défendre l’Afrique du Nord contre toute éventuelle tentative d’attaque anglaise.

Mais Hitler ne désespérait pas d’entraîner plus tard Madrid dans son sillage, comme il s’en ouvrait à Mussolini, encore en novembre 1940 :

«L’Espagne doit être immédiatement persuadée d’entrer dans la guerre maintenant. Il faut que l’intervention de l’Espagne nous serve à éliminer la base de Gibraltar, à bloquer le détroit et à transférer au moins une ou deux divisions allemandes au Maroc espagnol, pour nous protéger d’une possible défection des Français du Maroc ou dans le reste de l’Afrique du Nord… »

Ce fut finalement l’obstination de Franco à réclamer, pour prix de son entrée en guerre aux côtés de l’Allemagne, une part si excessive de l’Empire français à laquelle Berlin ne pouvait souscrire, sans perdre la collaboration de Pétain, qui éloigna ce danger d’invasion espagnole de la zone de Protectorat français du Maroc et d’invasion allemande par la suite. Les Allemands ne traversèrent jamais le détroit de Gibraltar, mais le danger, pour les Juifs du Maroc, allait venir de l’adoption d’une politique antijuive par le nouveau régime de Vichy qui s’engagea dans la voie de la collaboration.

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 78-82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר