ארכיון יומי: 22 באפריל 2019


מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

מתוך ראַיה פנימית בקוראן, עולה כי היהודים של העיר מדינה היו ספוגים במסורת הרבנית. למרות התשבחות כלפיו, 'החדית' מודה בכך שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. נֶאֱמָר כי הוא ענה להם במלים אלו, 'אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר,' ובכך הוא נזף ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם. הקוראן מציג את היהודים כמי שאיבדו את האהדה האלוהית בגלל חוסר צייתנותם. הקוראן קובע כי היהודים חיללו את הקודש פעמיים בהיסטוריה שלהם, הפעם השנייה כאשר אמרו למוחמד, 'אנו מאמינים בזה אשר נגלה אלינו,   והקוראן מציין: 'כך הביאו על עצמם זעם אחר זעם, וכלפי כופרים כאלה קיימים עונשים משפילים'.

הערת המחבר: קוראן, 2:92. אורי רובין(מתרגם). הקוראן, עמוד 12. על פי הקוראן, המקרה הראשון שבו היהודים חיללו את השם, התרחש כאשר משה ירד עם לוחות הברית מהר סיני, ומצא את היהודים סוגדים לעגל הזהב: 'משה הציג לכם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהעדרו והייתם בני עוולה'.

وَلَقَدْ جَاءكُم مُّوسَى بِالْبَيِّنَاتِ ثُمَّ اتَّخَذْتُمُ الْعِجْلَ مِن بَعْدِهِ وَأَنتُمْ ظَالِمُونَ-תוספת שלי א.פ

כמה ימים לאחר שמוחמד נדחה על ידי היהודים, הייתה תקרית בשוק קינוקאע אשר על פי המסורת המוסלמית, צורף יהודי ביצע מעשה קונדס באישה מוסלמית: הוא הצמיד את החלק האחורי של החצאית שלבשה אל בִּגְדָה העליון, וכך, כאשר היא קמה היא חשפה את עצמה. על רקע זה פרצה מריבה, ונהרגו בה יהודי ומוסלמי. מוחמד, בתפקידו הרשמי כשופט מחלוקות, נקרא לשמש כבורר. היהודים סירבו לקבל את הבוררות של מוחמד, והתבצרו בתוך מבצרם. יהודי קינוקאע, בתקווה לגייס את מתנגדיו הערבים של מוחמד למלחמה נגדו, קראו להם לתמיכה, אך מצאו עצמם לבד, ללא בעלי ברית.

מוחמד פעל אז במהירות, התקיף את מעוז קינוקאע, צר עליו ודרש מהיהודים להיכנע. הם נכנעו לדרישה. זה היה נצחונו הראשון של מוחמד על היהודים. בן ברית לשעבר של היהודים, הערבי עבדאללה אבן אוביי, חבר שבט ח'אזרג' שהתאסלם זה לא מכבר, התערב ופנה אל מוחמד לטובת היהודים. הנביא הסכים להציל את חייהם, אבל הוא התעקש על גירוש קינוקאע מהעיר מדינה. בעוד שני השבטים היהודים האחרים נשארו בעיר, כל אדמות קינוקאע וחלק מרכושם נלקחו על ידי המוסלמים. קינוקאע מצאו לעצמם מפלט בקרב שבט יהודי אחר ב- ווּאַדִי אל-קוּרָה.

לנוכח התנגדות בלתי צפויה שכזאת, מוחמד הכפיל מאמציו כדי להבטיח השרשת אמונתו החדשה. הוא היה במצוקה לנוכח פסוקי השירה העוינת של המשורר כַּעַבּ אבן- אשרף, אשר, על פי המסורת המוסלמית שנרשמה לאחר מכן, ביקש להלהיט את השבט היהודי נצ'יר נגד מוחמד. כַּעַבּ חזר קודם לכן לעיר מדינה, שם הוא המשיך לכתוב פסוקים של הסתה. על פי הוראותיו של מוחמד, כעב אבן־אשרף נרצח שם בשנת 625. המנהיגים היהודים של שבט נצ'יר, הלכו אל מוחמד כדי למחות על הירצחו של אחד מאנשיהם הבולטים. מוחמד השיב כי על אף שהוא מתיר מחשבות ודעות של מתנגדיו, הוא לא יאפשר פעולה חתרנית ובוגדנית, המפרה את ההסכם שלו עם היהודים.

אנשי שבט נצ'יר לא הרימו ידיים. מאוחר יותר באותה שנה, תחת הנהגתו של חי בן־אחיטוב, הם כרתו ברית עם ראש הבדואים אבּוּ בַּרָא, אחד ממתנגדיו של מוחמד. בקרב אוחוד, נהרגו שישים וחמשה מוסלמים ועשרים ושניים אנשי מכּה. זמן קצר לאחר הקרב, מוחמד זכה באמונו של אבּו ברא, ובשנת 626 הוא יצא אל אנשי נצ'יר היהודים, לניהול משא ומתן על הפסקת אש. על פי המסורת המוסלמית, בני נצ'יר היו נחושים לנקום את מותו של כּעב אבן־אשרף, והם תכננו להרוג את מוחמד על ידי הטלת סלע כבד על ראשו מעל אחד הגגות. מוחמד הוזהר מפני תכניתם זו, והוא נמנע מלבקר באזורם של בני נצ'יר.

בני נצ'יר סירבו אז לנהל משא ומתן עם מוחמד, והעדיפו לחפש ברית עם יריבו הוותיק עבדאללה אבן אוביי. אבל כאשר היהודים נסוגו אל תוך מבצרם, אבן אוביי שנוכח לדעת כי המעיט בכוחו של מוחמד לאחר קרב אוחוד, החליט שלא לבוא לעזרתם.

מוחמד אז הטיל מצור על מבצרם של בני נצ'יר, והחל לכרות את עצי הדקל שלהם, שהיוו עיקר פרנסתם. הדבר התרחש בשבת, יום של חסידות ותפילה עבור היהודים – שהיו אז בעלי מלאכה ואנשי חקלאות שוחרי שלום – ולא יכלו להילחם בשבת. מבחינת המוסלמים, אשר שמו ללעג את מסורת השבת היהודית, הסירוב להילחם היה סימן של חולשה. היהודים התחננו בפני מוחמד להציל את חייהם. הוא הסכים, אך בתנאי שהם יעזבו מיד את העיר מדינה, כפי שעשו זאת בני קינוקאע לפניהם. הוא אפשר להם לקחת אתם, רק כמות חפצים שיוכלו להעמיס על גמליהם.(הדגשה לא במקור)

כמה מבני נצ'יר מצאו מפלט מאה קילומטרים צפונית מערבית לעיר מדינה בנווה חיייבר, שם חיה קהילה יהודית בעיקר. אחרים המשיכו צפונה למרחק של חמש מאות קילומטרים נוספים והגיעו לפלשתינה – היא "יהודה הכבושה" וארץ הקודש של אבותיהם – משם כנראה באו לפני למעלה מ-1,200 שנים.

הגירוש של שבט נצייר מהעיר מדינה היה נצחונו השני של מוחמד נגד היהודים. פרשנים רבים של הקוראן מאמינים, כי סורה חמישים ותשע של הקוראן מצדיקה את הגירוש של בני נצ'יר ומייחסת אותו לאללה: 'הוא אשר גירש את בעלי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם… אלמלא כתב אלוהים בספר כי יהיה עליהם לגלות, היה מענישם לאלתר. בעולם הבא צפוי להם עונש האש, כי חלקו על האלוהים ושליחו. כל החולק על האלוהים, הנה אלוהים מענישו קשות.'

בהתמודדות זו עם אויב חסר רחמים, בני שבט נצ'יר לא מצאו לנכון להמשיך ולהתנגד; מוחמד שלל מהם את פרנסתם. האתיקה היהודית המקראית, אוסרת כריתה של עצי פרי גם בעת מלחמה.

דברים 20, פסוק 19 : כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר-תוספת שלי א.פ

 המסורת המוסלמית מדגישה את ההיפך מכך. סורה 59 בקוראן ממשיכה: יכל עץ תמר אשר תכרתו או תשאירוהו ניצב על שורשיו – ברשות אלוהים תעשֹו זאת, למען ימיט קלון על המופקרים. כל אשר חלק אלוהים לשליחו משללם – אתם לא הזנקתם לא סוס ולא גמל כדי להשייגו. אלוהים הוא המשליט את שליחיו על אשר יחפוץ.

مَا قَطَعْتُم مِّن لِّينَةٍ أَوْ تَرَكْتُمُوهَا قَائِمَةً عَلَى أُصُولِهَا فَبِإِذْنِ اللَّهِ وَلِيُخْزِيَ الْفَاسِقِينَ 5 وَمَا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْهُمْ فَمَا أَوْجَفْتُمْ عَلَيْهِ مِنْ خَيْلٍ وَلَا رِكَابٍ وَلَكِنَّ اللَّهَ يُسَلِّطُ رُسُلَهُ عَلَى مَن يَشَاء وَاللَّهُ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 6

יהודי נצ'יר שהוגלו, בהנהגתו של חי בן־אחיטוב, יצאו לחפש אחר אבו סופיאן, אחד האישים הבולטים בשבט קורייש הפגאני, אליו השתייך מוחמד. אבו סופיאן הוביל אז את ברית מכה, יחד עם שבטים ערביים שיצאו נגד מוחמד. פסוק בקוראן שבו נאמר:- 'ואולם הם אלה אשר קילל אלוהים, ואשר יקללהו אלוהים, לא תמצא לו מושיע' – أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ لَعَنَهُمُ اللّهُ وَمَن يَلْعَنِ اللّهُ فَلَن تَجِدَ لَهُ نَصِيرًا מתפרש כמתייחס לשיחה שהתרחשה בין אבו סופיאן ליהודים, כאשר שאל את דעתם על תביעותיו הדתיות של מוחמד. 'הו, אתם היהודים' אמר אבו סופיאן, 'הנכם אנשי הספר הראשון, והנכם מכירים את מהות הסכסוך שלנו עם מוחמד. האם דתנו היא הטובה יותר או דתו?' לכך השיבו היהודים כי הדת הפגאנית של שבט קורייש היא בהחלט הטובה יותר; מוחמד ותומכיו זעמו כאשר שמעו כי חי בן אחיטוב וקבוצתו הגנו על מה שהיה מבחינתם עבודת אלילים.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 35-33

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 השידוכין וסידורי הזיווג

למרות האמונה כי ״ארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ וכי ״אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא״ וכי ״זיווג ותכריכים מהשמים יורדים״ עסקו ההורים בחיפוש אחר חתן או כלה הולמים. הסמכות הפוסקת היתה האב, ראש המשפחה. אם האב לא היה בחיים בחרו את בן הזוג האחים הבוגרים, או האפוטרופוס על היתומים. השיקולים שקבעו את בחירת החתן או הכלה היו כלכליים וחברתיים. חשיבות מיוחדת היתה לייחוס ומוצא אבות, דהיינו ״שרשרת יוחסין ואומדנא דכספא״. התפיסה היתה שממשפחה טובה אין יוצאים צאצאים רעים. מנשים נדרשו נתונים נוספים בנדוניה, גיל, התאמתה לעבודות משק הבית וגידול הילדים, צניעות, צייתנות, שם טוב ובתולים. המשפחות המיוחסות והאמירות לא התירו לבנים או לבנות לבוא בברית הנישואין שלא עם משפחות כערכן, ולעתים אף העדיפו להמתין ולא להשיא את ילדיהם אם לא נמצא להם בן זוג כערכן.

ההעדפה הראשונה היתה נישואים בתוך המשפחה — בני דודים, דוד עם אחיינית או נישואי שני אחים לשתי אחיות ממשפחה אחרת. נישואי בני דודים היו נפוצים בכל רחבי הים התיכון בקרב הנוצרים הקתולים (למרות איסור הכנסייה), בקרב המוסלמים בחברה המוסלמית הסובבת ובמסורת היהודית, בדוגמת יעקב שנשא לנשים את בנות דודו. נישואי בני דודים נועדו לפתור את בעיית הנישואין עם זרים שזה מקרוב באו, ובעיקר נועדו לפתור בעיות כבוד ורכוש. הנישואין בתוך המשפחה היו הסדר נוח וזול לנדוניה שניתנה לבת. הרכוש, שם המשפחה והשמות הפרטיים נותרו בתוך המשפחה, ולמשפחות היה קל יותר לקבל את ה״תוספת״ המוכרת. נהגו להתחתן עם בני דודים, דודים עם בנות אח או אחות. המנהג נהג הן אצל המשפחות העשירות, כדי לשמור על הרכוש, הן אצל המשפחות העניות, שלא היתה להן נדוניה ואז היו הנישואין עסקת חילופין. היתה זו דרך להבטיח את העתיד בתוך המשפחה עצמה. במשפחה שלי הכרתי שני דודים נשואים עם אחייניות, והיו אף שני אחים שנישאו לשתי אחיות (אחייניותיהם).

נישואי בני דודים באו לביטוי בשירי החתונה בספרדית יהודית, כמו בשיר שלפנינו:

ובאמצע הלילה, בת דודה, לה קרא, את יפה יותר, בת דודתי, מהשושן המושלם.

Y a la medianoche, prima, la llamaba, mas bella sois prima, que la rosa fina.

לעתים (לא תכופות) ׳השתבש הזיווג המושלם בתוך המשפחה והיה לטרגדיה, כמו אותו ״מעשה שהיה בבחור א׳ שהיה משודך עם בתולה א׳ בוגרת בת דודו……קם ונתעורר להכניסה לו לחופה וכשנשמע הקול שרוצה להכניסה לו לחופה יצא הקול שהבת כבר נבלעה בזנות עם אחיו של המשודך הנז'… והלך האב לפייס לבת שתנשא עם המשודך והבת נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואף אמה וקשרה קשר רשעים אהבת דודים עם הרשע הבחור״.

בבחירת החתן או הכלה מתוך המשפחה לא היו זקוקים לגורם מתווך. אבי החתן ואבי הכלה הסכימו על הזיווג, והודיעו לילדיהם. לעתים ראה החתן את הכלה באירוע משפחתי, פנה אל הוריו וביקש מהם שיפנו להורי הנערה. לעתים היו אלו האם או קרובי משפחה שהמליצו על הנערה, הכירו את משפחתה וידעו את מידותיה ומעלותיה. גם מראה נאה לא הזיק, אם כי שיקולים של יופי לא נכנסו לארגז הנדוניה. ועל זאת יעידו הפתגמים האלה:

El mazzal de la fea la hermozza le dessea = רוצה היפה את המזל של המכוערת

 En la arca que mi padre faze lo que a mi hermoza haze = ארגז הנדוניה שאבי מכין עושה אותי יפה

ואפשר שלא היו נערות מכוערות, כמאמר השיר העממי:

En la entrada de LaRache       בכניסה לעיר לאראצ׳ה

hay espejo sin luna                 ניצבת מראה, בלי זכוכית

 donde se miran las wapas     ובה מביטות הבנות היפות,

.por que fea no hay ninguna ואין בהן אף לא אחת מכוערת.

נישואין שלא בתוך המשפחה דרשו התערבות צד שלישי, דהיינו שדכן או שדכנית ״כ׳וטאב או כ׳וטאבה״ (Hottab/a). השדכנים היו אנשים מכובדים בקהילה שידעו כל מה שנחוץ לדעת על הבחור והבחורה המיועדים לנישואים. הם הכירו את המעלות והזכירו אותן בפני הורי החתן והכלה; ואילו את המגרעות צמצמו ולעתים אף התעלמו מהן כשסיפרו על אופיים ויופיים של בני הזוג.

לעתים שימשו השדכן או השדכנית רק כשליחים, לאחר שההורים כבר בחרו את החתן או הכלה; השימוש במתווך נעשה משום כבוד המשפחה. לעתים נוצרו בעיות על רקע כספי, או שלפתע הופיע זיווג מוצלח יותר, וכך, באמצעות המתווך, נמנעה בושה למשפחה המבקשת אם סירבה המשפחה השנייה לשידוך שהוצע.

השימוש בשדכן/ית היה נהוג בעיקר בקהילות הגדולות של תיטואן וטנג׳יר שבהן היה הקהל גדול ומספר בתי הכנסת רב, ולא כולם הכירו את כולם. השדכנים לא חיכו שמשפחות יפנו אליהם, אלא לעתים קרובות יזמו מפגש לצעירים וצעירות בגיל הנישואין. במוצאי שבתות ובחגים, בעיקר בסוכות ובפסח, תלו נשים מבוגרות ומכובדות (בדרך כלל אלמנות) בחצרותיהן נדנדות. הנערות באו להתנדנד (ולהציג את עצמן), והבחורים באו להביט בהן ולבחור.

הנערות התנדנדו לפי תור ושרו. היה זה מפגש באוויר הפתוח, היו שם בחורים ובחורות, אולם היו גם השדכנית וקרובי משפחה וחברים שהשגיחו שהחיזור ייעשה על פי הכללים. הנדנדה היתה המקום היחיד שבו יכלה הנערה לומר את דברה לגבי השידוך המוצע.

הבחור פנה לנערה המתנדנדת לא באופן ישיר, אלא באמצעות שיר. השירים לא היו שירים ״פתוחים״. הוא לא המציא את המילים, אלא בחר שורות מסוימות אשר הביעו את רחשי לבו מתוך מאגר חרוזים קיים. כל האנשים שהיו באירוע הכירו את המילים ואת משמעות הפנייה. אם הגבר השר מצא חן בעיני הנערה, היא השיבה לו בחרוזים חיוביים.

דוגמאות לחרוזים טובים:

Eres chiquita y bonita y eres como te quiero, y eres campanita de oro en las manos de un platero…

את צעירה ויפה ואת כמו שאני רוצה, כפעמון זהב נוצרת בידי צורף.

 

Bendita la claridad que de tu ventana sale

תבורך הבהירות שמחלונך זוהרת

ואומרים השכנים: הלבנה מאירה את הרחוב. אם את רוצה אותי אמרי־נא לי ואם לא, אמרי לי לך!…

y dice la vecindad: la luna ya esta en la calle… Si me quieres dime lo, si no, dime que me vaya…

 

אם הבחור לא מצא חן בעיניה, ענתה הנערה ממבחר התשובות השליליות:

פניך פני ברווז ואוזנין אוזני עגל לא חסר לך אלא זנב כדי להיות חמור מושלם…

Tienes la cara de pato, los oidos de carnero, no te falta más que un rabo para ser borrico entero…

הערת המחברת: החרוזים שסימנם דחיית החתן הם בוטים ומעליבים. הראיתי את החרוזים למספר נשים מצפון מרוקו(לא מתיטואן). הן לא הכירו את השירים האלה, וטענו שנערה הגונה לא תאמר זאת לגבר מכיוון שזוהי בושה, בעיקר שהחרוזים נאמרים בפומבי. נראה שחרוזים אלו נאמרו בצחוק במפגשים חברתיים אולם לא בחיזור עצמו, אם מטרת הגבר היתה רצינית.

לאחר מפגש כזה היה הבחור פונה להוריו, והם, באמצעות השדכנ/ית, פנו להורי הנערה. בלאראצ׳ה, באלקצר כביר ובארסילה, שהיו קהילות קטנות, וכולם הכירו את כולם, התרחשו המפגשים בבית הכנסת, באירועים חגיגיים ובגנים ובפרקים הציבוריים שאליהם יצאו המשפחות לנפוש. לעתים ראה הגבר את בחירת לבו כשיצאה עם שאר הבנות מבית הספר בדרכה לביתה.

לכל זיווג נדרשה הסכמת ההורים. המשפחה היהודית בצפון מרוקו היתה משפחה פטריארכלית, הצעירים כיבדו את המבוגרים, וסמכות האב היתה חוק. אבות שהחליטו על שידוך לבנותיהן חזרו הביתה והודיעו לנערה, שביום זה וזה יבוא החתן עם הוריו לבקש את ידה. לעתים לא ידעו הנערות הצעירות כיצד נראה החתן המיועד ואף לא ידעו את גילו, אולם תמיד אמרו הן לשידוך המוצע. הן הנערות הן הגברים לא הרהיבו עוז לסרב לשידוך שהוחלט עבורם. נערות צעירות הרגישו מאושרות שבחרו בהן, רוצים אותן ומבקשים אותן. הן חששו לסרב ולהציג את אביהן ככלי ריק המבטיח הבטחות וילדות קטנות מפרות אותן בהבל פה. כמו כן הן חששו שייחשבו סרבניות, שום גבר אחר לא יבקש אותן והן תישארנה רווקות זקנות. מעל לכול הן רצו בית ומשפחה, וזאת מכיוון שכל תהליך חינוכה וגידולה של הבת ניתב אותה לפסגת האושר שבחיים — נישואין, בית, ילדים, משפחה.

בראש רשימת סוכני הסוציאליזציה נמצאת המשפחה. אחת הדרכים ללימוד התפקידים וההתנהגויות היא חיקוי התנהגות המבוגרים. בעוד הבנים למדו בתלמודי התורה חונכו הבנות בבית. דרך אחרת, סמויה, להעברת מסרים היתה שירת הרומנסות. הרומנסות היו ידועות לכל בני המשפחה, הן לנשים הן לגברים. הגברים שרו שורות מיוחדות, שעסקו בתפקיד הגבר, והנשים שרו את תפקיד האישה. לא היו חילופי תפקידים. אחד מתפקידיה של הרומנסה היה ללמד את הילדים את הדינמיקה של רגשות אנושיים ושל יחסים בין־אישיים.

בעוד תוכנה של הרומנסה הוא דמיוני ורחוק מהמציאות, הרגשות שהיא מעלה מציאותיים לחלוטין. הרומנסה אינה רק יצירה ספרותית; היתה זו דרך אישית של ההורה להעביר לילדיו ריטואלים ועמדות תרבותיות בעוד הוא מרגיע אותם, שר להם שירי ערש, ומנדנד את העריסה או הנדנדה. למעשה העבירה הרומנסה מסרים סמויים, שמטרתם העיקרית היתה לעורר רצון, לרוב בלתי מודע אך מבוקר, להזדהות עם הדמויות שהוצגו כמושכות וכראויות להערצה ולחיקוי ולהתכחש לדמויות החורגות מן הערכים.

למרות החינוך הקפדני היו מקרים חריגים שבהם אמרה הנערה לא. כמו אותה הנערה שהתאהבה בגבר הלא נכון, אחיו של החתן המיועד, ו״נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואל אמה…״. או אותה הנערה שסירבה לשידוך המוצע, ברחה לבית ידידה הגוי ואך הרתה לו. אחיה הגיעו לבית שאליו נמלטה וניסו להשיאה בכוח. הרב פסק שאין הקידושין תופסים מכיוון שכל התהליך מההבטחה עד לנישואין היה בנגד רצונה, ו״אין האישה מתקדשת אלא לרצונה״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'317-312

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר