ארכיון יומי: 15 באפריל 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

 

דניאל ביטון בר אלי

עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות

לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אוניברסיטת חיפה-הפקולטה למדעי הרוח-החוג ללימודי ארץ ישראל

מרץ 2017

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים

בהנחיית: פרופ' גור אלרואי

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

הקדשה

עבודה זו מוקדשת לכול אחד ואחת ממאות המעפילים הצפון אפריקאים המוגרבים שהעזו 'להעפיל –

בחומה' לפלשתינה- א"  למרות הקשיים, התלאות והאילוצים שעמדו בפניהם. הם סללו את הדרך לעליית -אחיהם למדינת ישראל במרוצת השנים.

להוריי רחל ואליהו ביטון שהעפילו במאי 1947 בספינה 'יהודה הלוי', וגורשו למחנות בקפריסין ולאורך השנים נתנו לי להאמין שפועלם לא היה לשווא. לחבריהם למסע: אליהו סויסה, יעקב וענונו, פרוספר אוחנה, ז'ק פרץ, ראובן פרץ, חנניה לוי, אשריאל בוזגלו ואחותו פנינה, שלמה ביטון, גד כהן, שלמה דדון, מזל ביטון ודוד בן הרוש. ולכל המעפילים בספינות שלא מט לבבם במסע התלאות לפלשתינה א"י. באופן סמלי שירו של ריה"ל "אַל יִּמוֹט בְּלֵּב יַמִּים לְּבָבָךְ" על כמיהתו לעלות לארץ ישראל – מבטא את המאמץ והתעוזה שלהם. (הלוי, יהודה. מִּכֶבֶל עֲרָב, דייואן, כרך ב').

לפעילים הציונים: סאם אביטבול [אביטל], אלי אוחיון (מרוקו) ונדיה כהן פרנקו (תוניס) וחבריהם – שלא חסכו כול מאמץ לגייס מעפילים מוגרבים לפלשתינה א"י למרות הקשיים האובייקטיביים – המחסור במשאבים. לשליחים: אפרים וברטה פרידמן בן חיים, יגאל כהן, נפתלי בר גיורא, כלב קסטל, חמל רפאל, יעקב קראוס ואחרים שסייעו לעלייה היהודית מצפון אפריקה. מאבקם למען ההעפלה צלח על אף כל הקשיים שהערימו בפניהם מוסדות היישוב. עליהם וכשכמותם נאמר "כִּי תַעֲבֹר בַמַיִּם אִּתְּךָ – אָנִּי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִּשְּטְּפוּךָ: כִּי תֵּלֵּךְ בְּמו אֵּש לֹא תִּכָוֶה, וְּלֶהָבָה לֹא תִּבְּעַר בָךְ". (ישעיהו מ"ג ב').

תודה לעובדי הארכיונים. הארכיון הציוני המרכזי: ד"ר מוטי פרידמן, איציק קדמי, ויקטור ינצקו, מרים טוראל, משה גונצ'וק, גיא ג'מו, עמיאל שפר, מיכאל קלוונטה, איתי נחמיאס, גיורא כץ, רחל רובינשטיין, סימון שלייכטר, בתיה לשם, ישראל אגייב וד"ר יגאל סתרי. הארכיון לתולדות ההגנה: אורלי לוי. ארכיון יד טבנקין: יובל רון, רבקה הר זהב וד"ר אהרן עזתי. ארכיון הציונות הדתית – : עליזה היימן. ארכיון הקיבוץ הדתי: דינה ספראי. ארכיון העבודה והחלוץ ומכון לבון: אלכסנדרה תומרינסון וישי בן אריה. ארכיון הג'וינט: אורי קראוסהר. כולם לא חסכו כל מאמץ לסייע באיתור חומרים שתרמו לעבודה זו.

תהיה עבודה זו נר לרגלי ילדיי אלעד, עמרי ונטע ובני משפחתם.

תודה מיוחדת לענת חברתי לחיים שליוותה אותי במסע הזה.

הכרת תודה

ברצוני להודות לפרופ' גור אלרואי על הנחייתו בכתיבת עבודת גמר זו. מהרגע הראשון שהצגתי בפניו את הנושא תמך פרופ' אלרואי ברעיון לכתוב תזה על דיוקנו של המעפיל הצפון אפריקאי. הוא העיר הערות מכוונות ומועילות והאיר את דרכי במבוך ההיסטורי. הוא עודד את גישתי הביקורתית ואימץ את ידיי לחשוף את הסיפר של ההעפלה מצפון אפריקה שהודר מהאתוס הציוני והיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית הרשמית.

הקדמה

בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי רחל –ואליהו ביטון בספינה 'יהודה הלוי' אבי כתב את סיפור העפלתם הלכתי בעקבותיו ומצאתי שזיכרונו אחרי 32 שנים לא דהה. בסיפורו שילבתי הערות שוליים והארות. בנוסף, ראיינתי את חבריו להעפלה וגם את מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים. אחרי 35 שנים החלטתי לחקור את הנושא.

קריאה שנייה ושלישית כיום של המסמכים והתעודות בארכיונים השונים שונה מקריאתם במאה שעברה עת נכתבו מחקרים על העפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, דיווחי מפקדי הספינות והתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש לאבד שליטה על ההעפלה שתהפוך לעלייה המונית מצפון אפריקה. חלק מהעדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומנים וזיכרונות של פעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. המחקר מבקש למקם את סיפר ההעפלה מצפון אפריקה בהקשר האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם והחרדה שאחזה בממסד הפוליטי מפני ערב רב זה הייתה מובנית. ההגמוניה של יהודי מזרח אירופה שעיצבו את דמותה והקימו את המדינה עלולה להישמט מתחת לרגליהם נוכח העלייה ההמונית.

בשנת 1949 , כינס דוד בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על 'הישראלי החדש' דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי לבם של המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא, דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות ]…[ יש חרדה בליבי".

וההמונים עלו מים תוניס, אלג'יר, לוב ומרוקו. מנגב תימן ומצרים. מקדם עירק ופרס. מצפון -תורכיה. והוסיפו ניחוח חדש לישראלי החדש.

הערות החוקר-הכהן, דבורה. המיתוס של היהודי החדש. הקדמה. ישראל. כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות וחברה. גיליון 16 . 2009 . עמ' 1 .

ה'המונים' עלו גם ממרכז אסיה ומארצות הבלקן.ע"כ

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים  5/19481/1947

תקציר

המחקר יציג את סיפור העפלת יהודי צפון אפריקה ולוב. בשנה וחצי, 5/1948-1/1947 , העפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה כ- 2,525 מוגרבים, מתוכם 934 מעפילים ב- 3 ספינות שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר וכ – 1,600 מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. הנתון הרשמי  (1,200) קטן ב1300- מעפילים מהנתון שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים. המאגר שנבנה מבוסס על רשימות שמיות של מעפילים מחופי אלג'יר ומנמלי אירופה. מאגר שאיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים. בקרב המעפילים הצפון אפריקאים היו גם פליטים יהודים אירופאים שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג'יר החלה 'הבריחה' של יהודים מצפון אפריקה באמצעות דרכונים מזויפים לאירופה של אותם מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלש הספינות הראשונות. המחקר יציג את סיפור 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב'. המעפילים, למעט קומץ- 44 צעירים שהעפילו ב'הפורצים', גורשו לקפריסין. המעפילים הצפון אפריקאים ושארית הפליטה השתחררו ממחנות הגירוש בקפריסין רק תשעה חודשים לאחר קום המדינה.

המחקר יבחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הספורדית והלא ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה מהמגרב. המחקר יתייחס לדימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי החלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג'יר לפני גירושם למחנות קפריסין ומידת התאקלמותם במחנות קפריסין. הם נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין ולאחר מכן למדינת ישראל. המחקר יציג מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות והביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית במחנות ואת מחאתם. מעפילי צפון אפריקה עברו קואופטציה פוליטית בידי שליחי תנועות הפוליטיות הארץ ישראליות ש'ניהלו' בפועל את המחנות מטעם הסוכנות היהודית כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי  החלוקה הפריטטית של עולים לפלשתינה א"י. ניצני המחאה שהחלו במחנות קפריסין היוו חוליה בשרשרת ממאורעות 'וואדי סאליב' בחיפה, בשנת 1959 , בהנהגתו של דוד בן הרוש ממעפילי 'יהודה הלוי', ועד למחאת 'הפנתרים השחורים בשנת  .1971

תוספת שלי(א.פ)

קואופטציה [מלטינית: cum יחדoptare + לבחור] סִפּוּחַ חָבֵר אוֹ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים לְמוֹסָד נִבְחָר (בְּלֹא לַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת): לַוַּעַד נִתְּנָה זְכוּת הַקּוֹאוֹפְּטַצְיָה שֶׁל חֲבֵרִים נוֹסָפִים לְשֵׁם הַרְחָבַת פְּעֻלָּתוֹ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא-מילים וביאורים לפיוט

 

אעופה אשכונה / ר' יצחק אביחצירא

אָעוּפָה אֶשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד.

בַּמִּדְבָּר אָלִינָה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

 

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה.

מִיּוֹם פְּרֵדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

 

יְדִיד מֶנִי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי.

אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

 

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים.

נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

 

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי.

יַלְבִּישֵׁנִי עֶדִיי. וִירַחֵם עָלַי:

 

חֲשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים.

גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

 

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה.

אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאֲלֵךְ בָּא:

 

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת.

גַּם מִפָּז נִבְחָרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

 

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִךְ נְעוּרִים.

הֵיכָלֶךָ אֲיַסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּרִים:

 

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים.

קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים:

 

ביאור לפיוט 'אעופה אשכונה'

על הפיוט – מתוך אתר פיוט

           פיוט ממסורת יהודי מרוקו, פרי עטו של ר' יצחק אביחצירא, בנו הרביעי והקטן של רבי יעקב אביחצירה המכונה 'אביר יעקב', סביו של ה'באבא סאלי'. ר' יצחק, תלמיד-חכם ומקובל, פעל במרוקו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. זהו אחד מבין הפיוטים המופיעים בקובץ השירים 'יגל יעקב' – קובץ שירים פרי עטם של הרבנים משושלת אביחצירה.

הפיוט עומד בהשפעה ברורה של שיר השירים, הן באוירה הכללית של השיר ושל סיפור הרעיה המבקשת את הדוד, הן בשיבוץ של קטעי פסוקים וצירופי לשון מתוך שיר השירים.

הוא מצטיין בהבעה יפה בפשטותה, כובשת לב, של החיפוש ההדדי בין הדוד והרעיה, המסמלים את עם ישראל ואלוהיו.

לפיוט תבנית של דו-שיח בין שני הדוברים, תחילה שומעים את קולה של הרעיה המחפשת את הדוד, האל – שמא למדבר נעלם? או, חלילה, נבלע בין צרים? קצת אחרי מחציתו של השיר מופיע קולו של האהוב, הקב"ה, הנענה לקריאת הרעיה ומבטיח לה "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ". בבית האחרון נשמע קולם של הדוד והרעיה גם יחד. הרעיה שומעת את קול דודה הבא ומדלג על ההרים והדוד משיב לה: קוּמִי לָךְ אֲהוּבָה כִּי בָּא קֵץ דְּרוֹרִים. שלא כמו שיר השירים, נחתם השיר בנימה אופטימית, של מפגש ואיחוד בין שני האוהבים.עד כאן מאתר פיוט

הקדמה קצרה לפיוט אעופה אשכונה: חוברת ברית מספר 31

פיוט זה מציג מעין דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל (עם ישראל), שכנסת ישראל מבקשת ומצפה מהקב״ה, הקרוי דוד שיגאלנה, והקב״ה שחפץ מאוד לגואלה, מודיע לה שיעשה זאת בזכות התשובה שתעשה ותודות למעלותיה וחסדיה מהעבר.

בפיוט זה ישנם עשרה בתים, שישה הראשונים מציגים את הצד המדבר של כנסת ישראל, שלושה בתים אח"כ עוסקים בתגובתו ובתשובתו של הקב״ה לכנסת ישראל, הבית העשירי החותם, משלב את שני הצדדים, במחציתו הראשונה של הבית, הדיבור של כנסת ישראל כלפי הקב״ה, ובמחציתו השניה, דיבור הקב״ה לכנסת ישראל.

סגנונו של פיוט זה המציין כפי שאמרנו את הדו שיח שבין הקב״ה לכנסת ישראל מצוי בעוד פיוטים של גדולי עולם, אך קדם לפיוטים אלו, החכם מכל האדם, הלא הוא שלמה המלך עליו השלום שחידש סגנון זה במגילתו"שיר השירים", מגילה המאפיינת מאוד דו שיח זה. ואכן בפיוט שלפנינו ביטויים לא מעטים נלקחו מתוך שיר השירים קודש קודשים.

לא באתי במלאכתי זו אלא לבאר ביאור פשוט של מילות הפיוט עם מעט מקורות, ואין אני מתיימר לפענח הצפונות הטמונות בפיוט זה.

ויהי רצון שעל ידי אמירת פיוטים אלו, הקב״ה יתעורר עלינו ברחמים, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

בן הזקונים של ר' יעקב נולד בשנת ה'תר"ך בעיר תאפיללת (מרוקו). נקרא 'יצחק' על שמו של האר"י ואביו גילה כי יש בו ניצוץ מנשמת האר"י, על כן התיר לו ללמוד קבלה מגיל צעיר.
הסתגר בעליית הבית ושקד יומם ולילה על לימוד התורה, ערך תיקונים ומידי יום היה רגיל לשתות כמות גדולה של ארק ["מאחיה"] על מנת להתרכז בלימודיו.
נודע בבקיאותו בכל התורה ובמשך 5 שנים למד בשעות הלילה יחד עם ר' ישראל [ה"בבא סאלי"] את כל הש"ס עם פוסקים, תוספות ומהרש"א. כתב את הפיוט "אעופה אשכונה".
בשנת ה'תרע"ב יצא למסע איסוף כספים עבור ישיבת "אביר יעקב" ושכר שומר חמוש שילווה אותו. בסמוך לעיירה תולאל התנפלה עליהם קבוצת שודדים ובמהלך חילופי היריות נסו השודדים אל היער מבלי ליטול את הכסף אולם כתוצאה מפגיעת כדור השיב את נשמתו ליוצרה

הביאור בית א'

רובו של הבית הפותח את הפיוט לקוח משני פסוקים רצופים בספר תהילים: "ואומר מי יל/; לי אבר כיונה, אעופה ואשכנה" ופסוק נוסף אחריו: "הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר סלה"

(תהילים נהי, זי-חי).

אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד. בַּמִּדְבָּר אָלִינַה . וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד:

אעופה אשכנה – כנסת ישראל שכל כך חפצה לפגוש את הקב״ה והמפגש הזה הוא ע״י שהקב״ה ישרה שכינתו בתוכה, אומרת שהיא מוכנה לעוף ממקומה כציפור, וללכת לשכון, כלומר לגור, לשהות במקום אחר.

וארחיקה נדוד – ולא זו בלבד אלא אפילו לנדוד מרחק גדול

במדבר אלינה- ובמדבר אני אלין- כלומר, אני מוכנה, אומרת כנסת ישראל, אפילו להגיע למדבר ולישון בו, על אף שהמדבר אינו מיושב, ומהווה מקום סכנה שכן מצויים בו חיות רעות, ליסטים וכוי.

ואולי אמצאה דוד – והכל כדי שאולי אזכה למצוא את דודי, הוא הקב״ה, המוזכר רבות בשיר השירים בכינוי"דוד" כידוע.

בית בי

נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה:

נשק אהבתו – ממשיכה כנסת ישראל ואומרת האהבה שלי כלפיו, שהיא כלי המלחמה שלי, הנשק שלי.

בלבי בערה – אותה אהבה בוערת בליבי.

מיום פרדתו – והנה מיום שנפרד ממני, והפרידה הגדולה הזו היתה מאז חורבן בית המקדש.

נפשי עלי מרה הנפש שלי, אומרת כנסת ישראל, מצויה במצב של מרירות.

בית ג'

יְדִיד מְנֵי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי:

 

ידיד מני ברח ־ כנסת ישראל מתארת את פרידתו של הקב״ה ממנה באמרה שידיד, שהוא כינוי נוסף לקב״ה, ברח ממנה.

הלך עזבני ־ הלך ועזב אותי, והנטישה הזו היתה בהחרבת בית מקדשנו ותחילת גלותנו. איזו

דרך ארח – לאיזו דרך פנה הקב״ה בעץבו אותי ובלכתו? ארח מלשון דרך כפי הכתוב באיוב "וארח לחברה עם פעלי און, וללכת עם אנשי רשע" (איוב לד׳,חי)

 ואלכה גם אני – כלומר ברגע שאדע לאיזה כיוון הלך הקב״ה, אלך מיד גם אני.

בית ד'

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים. נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים:

יצאתי לבקש – אחרי עזיבתו של הקב״ה את כנסת ישראל, אומרת כנסת ישראל שהיא יצאה כדי לבקש, כלומר לחפש ולמצוא כפי שנאמר בשיר השירים "אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו"

דודי בין חברים – וחיפשתי את דודי הוא הקב״ה בין החברים, כלומר בין מלאכי השרת הקרויים גם חברים והם קרובים מאוד לקב״ה.

נלכדתי במוקש – אך לא הצלחתי למוצאו, ומוקש-כלומר, מכשול, עיכב אותי.

הכוני השומרים – ומהו אותו המוקש? השומרים שהם שליחי הקב״ה (ונראה שהכוונה לגויים המתקוממים עלינו, עיין ברש״י לשיר השירים ) והם הכוני ועל ידי כך הרחיקו אותי מישועת ד' וגאולתו. וביטוי זה יסודו משיר השירים ה',ז' שם נאמר: "מצאני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני".. וכוי…

בית ה'

צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלִי. יַלְבִּישֵׁנִי עֲדִי. וִירַחֵם עָלַי:

צפיתי לדודי – למרות ההכאות והייסורים שעברתי, אומרת כנסת ישראל, לא התייאשתי וציפיתי לישועה שתגיע מדודי, הוא הקב״ה, בבחינת "צפית לישועה"- שאדם חייב לצפות ולקוות שדי יגאלנו.

מתי יבוא אלי – צפיתי מתי יבוא אלי הקב״ה, ישלח משיחו ויגאלני.

ילבישני עדי – וכשהוא יבוא, ילביש אותי עדי שפירושו תכשיט, כלומר הקב״ה יקשט אותי וילביש אותי בתכשיטים מיוחדים רוחניים המתאימים לזמן של גאולה. וביטוי זה הוא מעין הנאמר בישעיה: "שאי סביב עיניך וראי.. וכוי כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".

וירחם עלי – וממילא על ידי שיבוא אלי הקב״ה ילבישני בבגדי ישועה ויגאלני,- על ידי כך ירחם עלי.

בית ו'

חָשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים. גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם:

 

חשוף זרועך כנסת ישראל מבקשת שיגלה את זרועו, אותה זרוע שפועל איתה ישועות כדברי ישעיה הנביא(נב׳, יי): "חשף ד' את זרוע קדשו לעיני כל הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו".

לקבץ פזורים – ויקבץ את כל פזורי תבל לארץ הקודש, ארץ ישראל. כפי שאנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה: "וקבץ גלויותינו וכוי"

גלה קץ ישעך – זוהי בקשה מהקב״ה שיגלה את סוף הישועה, ותהיה גאולה שלימה.

 ודגלך הרם – והדגל שלך, כלומר גילוי כבוד ד' בעולם, גלה והרימהו לעיני כל.

בית ז'

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא:

קומי יחידתי – כאן מתחילה הפניה הראשונה בפיוט של הקב״ה לכנסת ישראל, באומרו לה שתקום כפי שנאמר בשיר השירים "קומי לך.. וכוי, רעייתי יפתי".. (שיר השירים ב׳,יי)

יחידתי הוא כינוי לכנסת ישראל שהיא בגדר בנו יחידו של הקב״ה שבו בחר מכל העמים להיות לו לעם סגולה.

ושובי בתשובה – הקב״ה אומר לכנסת ישראל אמנם הנך מבקשת ממני לגואלך, אך הקדימי את ועשי את הפעולה הראשונית ותתקרבי אלי, על ידי שתתקני את מעשייך ותחזרי בתשובה.

אחותי רעייתי ־ פניה נוספת לכנסת ישראל והפעם בכינוי אחר "אחותי רעייתי" שכנסת ישראל קרויה גם אחות לקב״ה וגם נקראת רעייתו, ואף זה מצוי בשיר השירים (הי,בי)

הנה גואלך בא – ואם תעשי את חפצי ותשובי בתשובה, ממילא מבטיח אני כי אבוא ואגאלך, כפי שאמרו חז״ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

בית ח'

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת. גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת:

חמודה יקרה – בבית זה ישנן מספר תיאורי חיבה של הקב״ה כלפי כנסת ישראל. חלק מתוכם דומים מעט לנאמר במגילת איכה :"בני ציון היקרים הממלאים בפז" (איכה ד׳,בי). ובתחילה, "חמודה יקרה"- שעם ישראל הוא חמדתו הנבחרת והיקרה של בורא עולם.

רבת המעלות – שאת עם ישראל מייחדים מעלות רבות, כגון ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, מחבבים את המצוות, מקדימים עשייה לשמיעה ועוד. וזאת בשונה משאר העמים.

גם מפז נבחרה – כנסת ישראל, עם ישראל מיוחדים ומובחרים אפילו יותר מפז שהוא זהב משובח, טוב ונקי, כפי שנאמר בספר תהילים על עניין אחר, על התורה והמצוות, שהם: "הנחמדים מזהב ומפז רב וכוי" (תהילים יט', יא')

צאי נא במחולות – הקב״ה מודיע לכנסת ישראל, החובקת בתוכה מידות טובות רבות, שהיא רשאית לצאת לשמוח ולרקוד במחולות (מחול= ריקוד במעגלים), שכן הגיע זמן גאולתך.

 בית ט'

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים. הֵיכָלֶךָ אָיָסֵד. בְּאַבְנֵי סְפָרִים:

זכרתי לך חסד – הקב״ה אומר לכנסת ישראל שלא תדאג כיוון שהוא זוכר את החסד שעשתה בעבר.

נעורייך נעורים ־ והחסד הזה של כנסת ישראל היה בעבר, בזמן נערותה, עת יצאה מצרים ומתן תורה והלכה אחריו ארבעים שנה, לא בעיר או ביישוב, אלא במדבר. ומחציתו הראשונה של הבית הזה מבוססת על פי הנאמר בנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', בי)

היכלך איסד – ואשר על כן הנני מתוכנן לבנות ולייסד את ההיכל שלך שהוא בית המקדש

באבני ספירים – באבנים מיוחדות ויקרות שנקראות ספירים וכפי שמובא בנביא: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים". (ישעיה נדי, יא')

בית י'

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים:

בבית זה מצוין כבר שלב הגאולה ממש.

קול דודי הנה בא ־ כנסת ישראל שומעת ומזהה את קול הקב״ה שמגיע כדי לגאול אותה.

מדלג על ההרים – וצורת ההגעה שלו היא במהירות, ולצורך כך הוא מדלג על ההרים למהר ביאתו(על פי פירוש מצודת דוד לשיר השירים ב',חי) ומחציתו הראשונה של בית זה היא על פי הנאמר בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (בי,חי)

קומי לך אהובה ־ כאן באמצע הבית הקב״ה הוא המדבר, ואומר הוא לכנסת ישראל, אהובתו, שתקום קימה שיש בה התעוררות רוחנית.

כי בא קץ דרורים ־ ומסיים הקב״ה ואומר לכנסת ישראל, הנני אומר לך לקום כי כבר הגיע קץ דרורים- כלומר הגיע זמן חירותך, (דרור פירושו חירות, חופש) שהוא עת הגאולה.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

 

Sefrou : le petit Jerusalem

Malgré sa petite taille, Sefrou apporta énormément à la culture juive au Maroc. Les rabbins qui s'y trouvaient étaient célèbres dans le pays et même au delà des frontières marocaines. De nombreux rabbins s'y installaient et y enseignaient, et leurs oeuvres concernaient tous les domaines : les lois, les textes sacrés, la Cabale, les chants et louanges, la morale…L'influence et l'importance de cette ville au sein du judaïsme marocain, l'ont rendue centrale et on la nommait communément «petit Jérusalem».

Origine du nom Mamane

(sources : musee de la diaspora, Tel Aviv)

Ben Maïmone,Ben Mamane, Mamane, Mama, Mamani, Maïmone.

Beaucoup de noms de famille juifs furent décidés en fonction de leur lieu d'habitation.

Le nom Mamane est lié à la ville Maimane, en Espagne ou les juifs vécurent tout au long du 11ème siècle.

Le nom Mamane est défini en tant que nom juif depuis le 14ème siècle en Espagne, et le 16ème siècle au Maroc.

              La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

La famille MAmane appartient aux familles liées à l'expulsion des juifs d'Espagne, dont la majorité est concentrée à Marrakech, Meknes, Fez et Sefrou. Les anciennes générations considèrent la famille Ben Mamane comme descendante du «Grand Aigle», le guide de tout Israël, le Rambam, descendant lui-même du Roi David. Autrefois, les membres de cette famille étaient nommés Ben Maïmoni, puis le nom s'est contracté en Ben Mamane, et ce n'est que récemment, que le mot «Ben» ayant disparu, ils répondirent au nom de Mamane.Ce n'est que dans certains écrits et dans les ketoubot et les Gitin que l'on s'applique à écrire encore Ben Mamane .Cette évolution est effectivement confirmée par les témoignages des plus anciens habitants de Safed et Tibériade, tel que le Rabbin Shlomo Ohana émissaire d'Israël au Maroc.

Ainsi, depuis ce temps, jusqu'à aujourd'hui, dans les textes, on conserve le nom Ben Mamane. L'ajout de la particule «ben» est considéré comme un honneur pour les familles ayant habité en Espagne, sous domination arabe. «Ben» provient du mot arabe «ibn», comme Ibn Ezra, Ibn Danan, Ibn Tsour. Au fil du temps, et avec l'influence des accents, le «alef ayant disparu, on n'écrivit plus que le «ben». De nos jours, certains mêmes n'écrivent que le «noun» de fin, suivi d'un point au dessus.

Les juifs prirent l'habitude de rajouter «ibn» devant leur nom de famille, et même certains sages espagnols ainsi que le Rav Abraham Ibn Ezra, Rav Shmouel Ibn Tivon, Rav Ibn Gavirol, et tous ceux qui comme eux. maîtrisaient la langue arabe.

Le Rav Rafaël Abou, de mémoire bénie, qui à eu une grande importance au Maroc, également de par sa création de l'école Ozar Hatorah. écrivit que lors des dernières générations, la majorité des familles ayant en leur sein des grands Rabbanims ou de respectables dirigeants, sont originaires du Maroc (tels que la famille Ben Shimon, la famille Ben Mamane de Sefrou)…

Le Rambam-Maimonide-, père de la dynastie

Le Rambam est compare à un arbre, source de sagesse dont l'ombre protège et couvre beaucoup d'autres hommes. Le Rav Moshe Ben Maïmone, de mémoire bénie, était un homme dont les connaissances étaient complètes. C'était un génie du Talmud,un scientifique, un philosophe, médecin, linguiste etc….Mais ce qu'il ne faut pas oublier de préciser c'est à quel point toutes ses actions étaient empreintes de sa sagesse,l'arbre dont les racines sont plus nombreuses que les branches et qu'aucun vent ne peut faire vaciller, et dévier de ses convictions fidèles à la tradition.

Le Rambam appartient à une famille comptant de nombreux rabbins et juges. Il acquit la majeure partie de ses connaissances auprès de son père, le Rav Maïmone. Il passa son adolescence à errer en Espagne jusqua la conquête des Almohidin, après laquelle sa famille s’installa à Fez. Rav Moshé fut l’élève du Rav Yossef Ibn Aknin à qui il écrivit même un texte d’adieu lorsqu’il quitta Fez.

Avec la montée des violences contre les juifs, le Rav Maïmone, écrivit un «texte de consolation» afin de soutenir les juifs. Quatre ans plus tard, en réaction à l’appel d’un Rav qui voulait éloigner de la communauté tous les convertis de force, Rav Moshé écrivit un texte, appelant au contraire, à soutenir et à aider les convertis de force à pratiquer leur judaïsme en cachette, ou même à changer de ville afin de fuir ceux qui les poursuivaient.

Certains chercheurs ont osé dire que le Rambam et sa famille pratiquaient également leur judaïsme en cachette, afin de se préserver. Mais cette théorie contredit les paroles du Rambam lui-même, lorsqu’il écrit qu’il conseille à celui qui se sent menacé de tout quitter et d’aller s’installer en lieu sur, afin de pratiquer sa religion librement. Il semble même de façon sure appartenait à une famille respectée par le pouvoir arabe, et pouvant pratiquer donc son judaïsme ouvertement. De plus, dés le moment où elle ne put plus pratiquer librement, la famille du Rambam n’hésita pas à quitter Fez et à errer. Dans la vieille ville de FeZ, on trouve encore aujourd’hui, sous un vieux toit, treize fenêtres, où sont accrochés treize récipients de cuivre. Selon la tradition, c’est là qu’habitait la famille du Rambam.

On raconte beaucoup d’histoires au sujet du départ du Rambam et de sa famille de la ville de Fez.

Ainsi, un soir de Souccot, le roi interpella le Rambam qui rentrait de la synagogue, son loulav à la main : «Quel jour sommes nous pour que tu te promènes ainsi, une branche de dattier à la main, tel un fou ?» Le Rambam lui répondit :» Monsieur le Roi, ceci n’est pas l’acte d’un fou. Sachez que les fous sont plutôt ceux qui jettent des pierres, sans que l’on sache pourquoi. »Il faisait ainsi allusion à la coutume des musulmans qui consistait à jeter des pièrres, lors de leur rassemblement à la Mecque. Le Roi ne comprit pas la remarque, mais ses ministres, jalousant depuis longtemps le Rambam, y virent une occasion de se venger et expliquèrent ses paroles au Roi. Ce dernier ordonna sa mise à mort. Le Rambam ayant eu vent du décret décida de prendre la fuite avec sa famille, à travers cette histoire, nous sentons également l’importance de la place qu’occupait le Rambam, même au sein de la cour.

On s’accorde à dire que le Rambam serait resté cinq ans à Fez, durant lesquels il aurait écrit la plupart de ses commentaires sur la Mishna, en arabe. Durant leur voyage pour se rendre en Israël, la famille du Ramabm évita de très peu une terrible tempête, qui ne les empêcha pas d’arriver sains et saufs en Terre Sainte. Mais au bout de seulement quelques mois, à cause de la situation difficile en Israël, la famille du Rambam fut contrainte de tout quitter et de partir vers Alexandrie, puis Fostat. Ils s’y installèrent et prospérèrent dans l’affaire de commerce de pierres précieuses dirigée par le frère du Rambam.

Le Rambam devint le médecin du Roi Salah à Din, rôle auquel il consacrait la majeure partie de sa journée. Quand il rentrait chez lui, il s’occupait de différents malades qui venaient le voir, autant juifs que non juifs. Il prit une place de plus en plus importante publiquement, se place à la tête du Tribunal et à lui seul, rassemblait de nombreux élèves. Il participa même à l’écriture de Lois avec les Sages de son époque. C’est en Egypte qu’il écrivit «Yad Hazaka» (ayant pour introduction «Sefer Hamitsvot» ), «Le guide des égarés» ainsi que plusieurs livres au sujet de la médecine. Il écrivit aussi de nombreuses explications sur le Talmud. Il décède le 20 Tevet 4965 (1204), au Caire et est enterré à Tibériade.

Son fils, Rav Avraham, prit sa place de Rav.

Il existe beaucoup d’écrits, sur lui en tant que Rav, en tant que scientifique et sur ses œuvres.

Les sages d’Israël lui rendirent hommage, durant de nombreuses générations.

La famille Mamane à Sefrou (MAroc).

Pour de nombreuses générations, le Rabbin occupe une place très importante dans la vie de la communauté juive. Son rôle est de la diriger tant au niveau des lois, qu’au niveau de son mode vie, et des attitudes à adopter.il devient souvent conseiller pour des problèmes personnels, mais également juge lors de conflits entre des membres de la communauté. Il aide ainsi à la reconcialiation entre les hommes, entre un homme et sa femme, et même, soutient matériellement celui qui est dans le besoin.

Ainsi, la famille Mamane, résidant à Sefrou, «le petit Jérusalem», à laisse une empreinte sur cette ville. De cette famille, proviennent de nombreux rabbins et pérsonnalités de Torah. In verset de Baba Metsia «tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais…», convient tout à fait à cette famille. Dés le 17ème siècle et jusqua nos jours, depuis l’installation des juifs à Sefrou,on retrouve des membres de la famille Mamane occupant des places importantes,tant au matériellement, que spirituellement. Ils posèrent ainsi de solides bases pour la vie communautaire juive et son organisation.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן- עמוד 5 בחלק בצרפתית-עמ' 10-7

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר