ארכיון יומי: 11 באפריל 2019


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המקורות הספרותיים

איך נשמעה המוגרבית המדוברת בפי היהודים לפני חמש מאות וארבע מאות שנה לא נוכל לדעת אל־נכון, מאחר שאין בידינו עדויות ישירות של דיבור מאותם זמנים ואף לא תעתיקים מדויקים של טקסטים מדוברים. ידיעותינו על לשון התקופה הנידונית מסתמכות על עדויות שבכתב, ישירות או עקיפות, ואף באלה אין אנו משופעים. לראשית התקופה הנידונית הייצוג מועט מאוד, כי רק מאמצע המאה שעברה החלה הספרות העממית המוגרבית־היהודית לשגשג, ואשר לתיאור הלשון, פעולה זו לא החלה אלא בשלהי המאה התשע עשרה. ר׳ מרדכי הכהן שיקע בספרו ״הגיד מרדכי״ הערות חשובות על לשונם של יהודי לוב, מתוך התבוננות ישירה בלשון, אולם הוא לא נתן תיאור מקצועי ומקיף של להג זה. לתיאור מדעי מלא מסוג זה זכתה ראשונה לשונם של יהודי אלג׳יר בידי מרסל כהן, ואף זה רק מראשית המאה העשרים; על יתר הלהגים המוגרביים נכתבו עבודות רק מאוחר יותר. עלינו אפוא לנצל כל מידע אחר, עקיף או ישיר, כדי לשחזר את מבנה הלשון. בספרות הכתובה עברית מצויות עדויות אחדות של מתבוננים בלהג מדובר זה או זה בצפון אפריקה — כך בדרך כלל בעדויות של משיח לפי תומו, או בשאלות לשוניות, שנתעוררו משנצרכו להן לקביעה הלכתית מסוימת. דרך משל, היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור), בתשובה מסוף שנת 1728 מפנה את תשומת לבם של סופרי בית הדין לשגיאות מסוימות, שנפלו בכתיבו של השם הפרטי ״צנ״א״, המכוון ל־Dona. הוא פוסק שם, בהסתמך על מסורות שקיבלו מרבו, ר׳ וידאל הצרפתי, ועל פסקים של מרן והריב״ש, שהכתיב ״דונא״ הוא היחידי שיש לאחוז בו במסמכים משפטיים. אגב דיונו הוא העיר על הגיית הדל״ת בצורה נחצית כ־d או כt'-t- במערב הפנימי. נתון לשוני כזה ואחרים משמשים מקור חשוב להכרת הלהג המדובר בזמן ובמקום מסוימים.

לשון התקנות

מקורות מסוג אחר הם הטקסטים, שנכתבו מלכתחילה במוגרבית־היהודית. מקורות אלה נחלקים לסוגות ספרותיות שונות וממילא — למשלבי לשון שונים. אחדים מהם כתובים בלשון הקרובה למדוברת, ואף אם סגנונם פורמלי ונוקט תבניות לשון ספרותיות, עדיין משתקף בהם טעמה של הלשון המדוברת. מסוג זה הן, למשל, המודעות שנמסרו בעל פה או שנקראו מתוך הכתב לקהל היהודי בפאס ושנועדו להביא בפניהם את ההסכמות שהסכימו ראשי הקהל, ואת התקנות שתיקנו. מקורות אלו, אף שהם נוקטים לשון שבכתב, הם עשויים יותר מקודמיהם לשקף את הלשון המדוברת; ואף זו משום התפתחות שאירעה מהמאה השש עשרה ואילך. חוקרי הערבית־היהודית הספרותית העלו, שהמקורות שבכתב עד שלהי המאה החמש עשרה נכתבו בערבית־יהודית עממית, משמע קרובה יותר ללשון המדוברת. אך אין להסיק בטעות, שהשינוי הדרמטי הזה אירע פתאום בלשון עצמה. מה שנשתנה הוא טעמם הספרותי של הכותבים, אשר במקום לכתוב בסגנון ״הקלסי״ כתבו בלשון ובסגנון עממיים.

הרקע לשינוי לשוני־ספרותי זה היה שיהודי המגרב לא הבינו עוד את הערבית־היהודית ״הקלסית״ הבנה נאותה. רק מעט חומר במוגרבית־היהודית, שאפשר לייחסו בוודאות לתקופות קדומות נתפרסם עד כה, ואין בידינו לצייר תמונת לשון מלאה. אולם גם מהמעט שנתפרסם עולה תמונה מעניינת. הסכמה אחת (מספר כ״ג) ב״ספר התקנות״ הנושאת את התאריך ר״ח אייר שנת הש״י(1550), עשויה ללמד בזעיר אנפץ על טיבה של המוגרבית הכתובה במאה השש עשרה. בעבור מאה ושמונים שנה, נכתבו באותה סוגה ספרותית, ואף נכרכו באותו קובץ, תקנות אחרות(מספר ק״ס־קס״ד) במוגרבית של צאצאי אותה הקהילה באותו המקום עצמו, פאס. השוואת לשונה של התקנה הקדומה ללשון התקנות המאוחרות מאלפת.

מנסחיה של התקנה הקדומה ניכר שביקשו לנקוט ביטויים ״קלסיים״ ואילו מנסחיהן של המאוחרות נקטו לשון עממית. נדגים בביטויים אחדים, בעיקר תחביריים, שיש בהם לאפיין את הטקסט אפיון סגנוני. ביטויי התוצאה בתקנה הקדומה (ר״ג) הם ״ועאלא האדא״, ״ולדאליך (=׳ולכן') שהם ״קלסיים״ ואילו במאוחרות משמש הביטוי העממי, הנוהג בדיבור עד היום, ״עליהא״, כגון: ״עליהא ברוכים תהיו כא נכונו גוזרים…״.- [״לכן, ברוכים תהיו, אנו גוזרים…״] לעומת מילת הרמז הקלסית ״דאליך״ בביטוי הזמן ״ופי דאליך לוקת״ (=באותו הזמן; אז) שבקדומה, אתה מוצא בתקנה ק״ס את כינוי הרמז העממי ״דוך׳(=אותן, ההן), כגון ״זקנה מן דוך די בא יסכ׳רו פ׳לעורץ״.-״זקנה מאותן המשמשות ב[טקסי] החתונה״.-

 כביטוי השוואה מזדמן כקדומה ״כמא קולנא״(=כפי שאמרנו) ואילו במאוחרות (קס״א) אתה מוצא ״כיף״ והעממי במובהק ״פחאל״. בפתיחת פסוקי מושא מזדמנת בקדומה גם המילה הקלסית ״אן״, כגון ״…כל יהודייא אלמנה די תזי תתכלץ מן כתובתהא אן הייא תכלי אתולת…״; ״כמא קולנא אן האכדא כאן מנהג אבותינו״, – כלומר: ״…כל יהודיה אלמנה שתבוא לפרוע את כתובתה שהיא תשאיר שליש…״; ״כמו שאמרנו שכך היה מנהג אבותינו״.-  ואילו במאוחרות — רק ״באיין". בקדומה אתה מוצא ״לקד אן״, ״ועלא קד״ ״עלא קאדר״ כביטויי סיבה(=מפני ש־) ואילו במאוחרות אתה מוצא את הביטויים העממיים ״לאיין״, ״עלא סבת״, בצד היקרות אחת של ״עלא קד״.

הבדלי סגנון אלה באים לידי ביטוי גם באוצר המילים הכללי. בשל ההיקף המצומצם של הטקסטים המושווים והבדלי התוכן שביניהם, לא נזדמנו מקבילות לשוניות לכל ביטוי וביטוי, אף על פי כן המגמה שתיארנו ניכרת בעליל. בתקנה כ״ג — ״אסתעדו״, [הסכימו] ואילו בתקנה ק״ס — ״עמלנא הסכמת בד״ץ״, [עשינו הסכמה בד"ץ] בכ״ג — ״נוג׳דוה… אוג׳דנא.[ נמצא אותו…מצאנו…] ואילו במאוחרות — ״יתוצאבו״, [מצאו] בכ״ג — ״נחן, ואילו בק״ס — ״תנא"[ כלומר:אנחנו; וכן בתקנה קס״א: ״והנא עמלנא התראה״, כלומר: ואנחנו התרינו.]; וללא מקבילות: במוקדמות (תקנה כ״ג) — ״נחו" [בסביבות] ובמאוחרות (תקנה קס״א): ״אשכון״[כלומר, מי] ״ומנור דאך״,[ כלומר, ואחר כך] ״דאבא״, [כלומר, כעת] ״תנג׳באד״, [תצא] ״באש״.]כלומר, כדי ש-]

מה שמשתקף במעבר מתקנה כ״ג משנת 1550 לתקנות מ־1730 אינו בהכרח שינויים בלשון המדוברת, אלא בעיקר בסגנון הלשון הכתובה. המחברים הקדומים נקטו יסודות ספרותיים או פסידו־ספרותיים ואילו המחברים המאוחרים נקטו לשון המונית הגובלת בלשון המדוברת ממש. הווי אומר, לא זו בלבד שמהמאה השש עשרה ואילך החלו לכתוב בערבית וולגרית יותר, אלא אף שבתוך תקופה זו עצמה ניכרת וולגריזציה גוברת והולכת בלשון הטקסט הכתוב. דבר זה אמור בייחוד בטקסטים שנכתבו לצורכן של השכבות העממיות, ואין צריך לומר שההסכמות מהסוג דלעיל נכתבו לקהל הרחב, כאמור במפורש בתקנה כ״ג: ״ולראיה חתמנו פה בעאד מא קרינאהא עלא לקהל[כלומר: ״לאחר שקראנו אותה בפני הקהל״.] בבית הכנסת ביום השבת בעוד ס״ת[ ספר תורה] בתיבה, וואפקו אלקהל אל כול עלא דאלך״.[ כלומר: ״…והסכימו כל הקהל על כך״.]

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 10-8

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

מתקופה זו ואילך עד למאה העשרים, משפחת צרפתי בפאס העמידה מתוכה שושלת חכמים ומנהיגים רוחניים, שעמדו בראש הקהל, במשך למעלה מארבע מאות שנה. חכמי בית הצרפתי התברכו ביצירה פוריה ונודעו בפעילות ענפה לטובת בני עמם. הם הנחילו לדורות יצירה ענפה ומגוונת: פרשנות למקרא, לתלמוד, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה; ספרי דרוש והגות, שאלות ותשובות ופסקים, שירה ופרקים בתולדות עם־ישראל. אולם, חלק ניכר מהחיבורים הללו אבדו, בעקבות פרעות ופגעי טבע. גם מיעוט החיבורים ששרדו, חלקם נפגעו ממצוקות הזמן עש וטחב, או התפוררו לדפים בודדים ולחצאי דפים. חוסר אמצעים והיעדרם של בתי-דפוס במרוקו עד למאה העשרים, תרמו למלאכת ההרס.

רבי יצחק בנו של רבי וידאל הא׳, מצאנו אותו חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות לבעליהן כלפי הגוים, שהתקבלה בחדש אייר ש׳ שכ״ח (1568). כנראה כתב פירוש למקרא, כי בנו רבי וידאל הב׳ מזכיר חידושים משמו פעמים רבות בחיבורו ׳צוף דבש׳.

רבי וידאל הצרפתי ב״ר יצחק הב׳. נולד סביב שנת ש׳(1540),על רבותיו נמנה הרב אברהם עוזיאל, והוא מזכירו בהקדמתו לביאורו למגילת אסתר: ׳אשר שמעתי מפי ה״ר אברהם עוזיאל, אשר קרתי ושתיתי מים מבארו באר מים חיים׳. רבי וידאל נמנה על חכמי העיר פאס סביב שנת שנ״ב (1592), כי הוא חתום לראשונה עם חכמי העיר על התקנה המסדירה את ענייני הקידושין שהתקבלה בראש חודש אלול שנת שנ״ב (1592 ). ובתקנה שלפניה כפי שמופיע בספר התקנות שהתקבלה בט״ו אדר שמ״ח (1588), הוא לא חתום. ודומה שחלק ניכר מהחכמים החתומים בשנת שמ״ח מתו סמוך לחתימה זו, כי רובם לא חתומים על התקנות שהתקבלו אחריה משנת שנ״ב ואילך, להוציא בודדים כמו: רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן רבוח ורבי אברהם הכהן. רוב החכמים החתומים משנת שנ״ב ואילך, הם שמות חדשים שלא נזכרו קודם בתקנות. רבי וידאל חתום על תקנות שתוקנו בין אלול שנ״ב לחשון שע״א (1605-1592). בתקנות שנתקנו בשנת שס״ג רבי וידאל לא חתום וכנראה בשנה זו שהה מחוץ לעיר פאס. הוא חתום עם הרבנים: רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן ריבוח, רבי יצחק אבן צור, רבי שמואל בן דנאן, רבי ישעיה בקיש, רבי יוסף בן חביב, רבי אברהם הכהן, רבי יעקב חאג׳יז, רבי אברהם הכהן הרופא ורבי שמואל ן' חביב; רבי אהרן אבן חיים, רבי יצחק אבן זמרה, רבי שאול סרירו ורבי יחייא בירדוגו; רבי יוסף אבן עמרם, רבי יצחק אבזרדיל, רבי יוסף נהון, רבי יצחק אבן שלום; רבי יוסף הכהן ורבי יצחק ביבי. רבי וידאל התפרסם כחסיד ובעל מעשים, דרשן ובעל כושר ריטורי. בשנת בצורת שהיתה בשנת שע״ג בעצרת תפילה, הוא נבחר להיות שליח ציבור, וגם לשאת דברי התעוררות בעצרת, ומיד נענו בגשמי רצון. כפי שמתואר בספר דברי הימים של פאס:

ובניסן של שנת השע״ג היתה עצירת גשמים, וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית            וביום ר״ח של אייר התענינו שלא כדעת חכמים… והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כמוה״ר וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם…. וביום ה׳ עשינו תענית שלישית ונתקבצו כל הקהל כולם…. ודרש ג״כ החכם הנז׳…. ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות, שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנז': שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בניו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואח״כ אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחוייב, עם כל זאת מצד שיש לו, בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה…. והנה הקב״ה אבינו ויש לו במה לפרנס…. ואם אינו רוצה, הנה הוא יודע הדין. והטיח ח״ו דברים כלפי מעלה בחסידותו, שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ודרש ג״כ בלשון ערבי,והניח אפר על ראשו ועל ספרי תורה, וגעו כל העם בבכיה גדולה, ונכנע לבם לאביהם שבשמים….

מהתיאור דלעיל נלמד על הרושם העז שעשו דברי רבי וידאל על השומעים ׳וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה׳. דומה שרבי וידאל היתה תורתו אומנותו ולא עסק בדברים אחרים, לכן מצבו הכלכלי לא היה משופר ולא הותיר אחריו כל רכוש.

יצירתו

רבי וידאל היה מושך בעט סופר, הוא כתב פרשנות למקרא, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה. הוא כתב הקדמות לחיבוריו בהן הסביר את שיטת כתיבתו והגותו. בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, מתאר את המניעים שהביאוהו להעלות על ספר את הגיגיו וחידושיו, א׳ החובה המוטלת על האדם להנציח את חידושיו, שגם אחרים יהנו מהם; ב׳ מאחר שהשכחה מצויה, הרי הדברים הכתובים יקלו על המחבר לשחזר אותם:

איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, מוטל הוא עליו לעזרו ולסמכו ולרפדו שלא יעבור ממחשבתו, ולהעלותו על ספר. ואם כן לא יעשה, ענוש יענש על זה וחייב ליתן את הדין, כמ״ש שהשוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו. והנה יקשה מה בידו לעשות אם שכח, אלא בעבור שיש בידו לסמכו בתחבולות אם שכחו, בהיות לאל ידו לעשות תחבולה לזכרה והוא הכתיבה, ולא כן עשה ענוש יענש….

לכן אמרתי בלבי אני הנער הנצב וידאל צרפתי בן לאדוני החכם הגדול הה״ר יצחק הצרפתי, בן החכם הגדול גוזר ים החכמה לגזרים הה״ר וידאל נ״ע להעלות על ספר זה מעט אשר בינותי בספרים ובסופרים וינקתי מהם לא מפני אשר השיאני גודל לבי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כי אם יען וביען כשל כח הזכרון…. לזה יעצתי עצות לחזק בדקי ולא אהיה מתחייב בנפשי, ואקום קל חיש ואקח קסת הסופר במתני ועט סופרים לכתוב זאת זכרון בספר….

להלן החיבורים שהגיעו לידינו:

צוף דבש פירוש על התורה. לחיבור זה לא השתמרה הקדמת המחבר, שמן הסתם היתה קיימת. בפירושו הוא מפרש את התורה בעיקר על פי הפשט. סיגנונו בלשון קצרה ותמציתית. עוד בהיותו בכתובים נעשו ממנו העתקות שהגיעו מחוץ למרוקו, ועל פיהם הוא מצוטט פעמים רבות על ידי החיד״א. את השם לחיבור קבע נכדו רבי אהרן: ׳וקראתי שמו צוף דבש, מצד כי ינעמו בחיק כל קורא בו כצפיחית בדבש׳. ומוסיף ׳כי מאת ה׳ היתה זאת, כי ראשי תיבות צו״ף, הוא צרפתי וידאל פאס׳. הוא אשר הביאו לדפוס (אמשטרדם תע״ח). מגילת סתרים פירוש על מגילת אסתר, המחבר כתב לזה הקדמה ארוכה. החיבור נדפס ונכרך יחד עם צוף דבש.

הצעת רות פירוש נרחב על מגילת רות, הקדים לפירושו הקדמה ארוכה בה דן באריכות למה קבעו לקרוא מגילה זו בחג השבועות: ׳אמר וידאל, לפני בואי לברר וללבן דברי המגלה היקרה מגלת רות, נתתי את לבי לדרוש ולתור על הדבר הקשה אצלי זה ימים, והוא מדוע תקנו לנו קדמונינו קריאת המגילה הלזו בחג השבועות׳. הספר ׳הצעת רות׳ נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

אוצר נחמד פירוש על תהלים, הוא נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

פירוש על מגילת איכה, רבי וידאל כתב פירוש למגילת איכה, הוא מזכיר אותו בפירושו למגילת אסתר ד, יד: ׳כאשר פירשתי הדבר בהקדמתי למגלת איכה, ע״ש׳. במחצית הראשונה של המאה הי״ח עמדו להדפיסו יחד עם הספר ׳אמרי יושר׳, ומשום מה לא יצאה מחשבה זו לפועל.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'17-14

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו

מבוא

וספרתם לבם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם.

קביעת זמנו של חג שבועות היה נושא לפולמוס חריף בין אנשי כתות חדשות, אשר מקרוב צצו למעול מעל בה', הם הצדוקים הבייתוסים ובין שלומי אמוני ישראל חכמים ז״ל. ״ממחרת השבת״: חכמים לפי קבלה שהיתה בידם כדברי הרמב״ם (הל׳ תמידין ומוספין, פרק ז׳) אמרו ממחרת השבת זה ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל יום טוב ראשון בחול ובין שחל בשבת ולכן חג שבועות יחול תמיד ביום ו׳ סיון.

הבייתוסים אמרו ממחרת השבת היינו ממחרת יום שבת קודש, זה,יום ראשון בשבוע, ולפיכך חג השבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון בשבוע.,

זה תמצית הויכוח הקשה המובא במס׳ מנחות(סה׳-סז׳) והוא מוזכר במגילת תענית פ״א.

ימי סכנה תרתי משמע, ריחפו על העם כאשר הצדוקים והבייתוסים התנגדו לדרך ולשיטת חז״ל בפירוש תורה שבכתב. הפירוד והפיצול בעם היו ממשיים בתקופה ההיא. כאשר חז׳׳ל נצחו את הבייתוסים וזמנו של חג השבועות נקבע לפי דעת חכמים ראו חז״ל בימי הנצחון ההם ימים שיש לפרסמם.

מתוך ויקיפדיה: הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה. יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

בזמן כלשהו, קרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ-ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה זרמים עיקרים:פרושיםצדוקים ואיסיים, כאשר מספרות חז"ל אנו עדים רק לשניים הראשונים. אצל חז"ל מופיעה קבוצה נוספת אשר אינה מוכרת לנו ממקורות אחרים כקבוצה דתית נוספת, ואלו הם הבייתוסים. האחרונים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל.

ז״ל מס׳ תענית:

״אלין יומיא דילא לאתענא בהון ומקצתהון דילא למספד בהון. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה.״

ואיזה חג זה, זה יום טוב העצרת־הודפסה ונספחה למסכת תענית,בהוצאת מכון לפרסומים תלמודיים. הרב ע.שטיינזלץ..

במוצאי פסח יד חז״ל היתה על העליונה ונצחו את הבייתוסים. והנה יש במנהגי קהילות ספרד של ליל מוצאי פסח סימנים ברורים ומובהקים של המחלוקת בין חז״ל לכת הבייתוסים:

בליל מוצאי חג הפסח השבלים הנמצאים בבתי הספרדים בקהילות יוון ותורקיא, ארם צובה ובירושלים ת״ו, ובקהילות צפון אפריקה האם לא מזכירים את השבלים הקדושות של העומר? והקמח הנמצא על שלחן המימונה במרוקו ובאלג׳יריא האם אין לו קשר עם קמח שעורים של העומר? וכן ההמולה והשמחה המחושבות שהם חלק בלתי נפרד מהווי המימונה של יהודי מרוקו ואלג׳יריא האם אין להם שייכות לקצירת העומר שהתקיימה בטקס ובענין גדול במובא בספרי חז׳׳ל? ומה עם האיחולים והברכות שנהגו בני ספרד ברוב הקהילות הנ״ל להחליף ביניהם בליל מוצאי החג ולמחרתו האם אין מקורם בדברי חז׳׳ל במס׳ ר׳׳ה דף ט״ז: אמר ר״י אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות!

מנהג ירושלים(וכן סוריא ומצרים):

מנהג הספרדים בארץ ישראל וסת״ם במוצאי ליל פסח להכין עשישית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות זהב, ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים, והבעה׳ב לוקח איזה אלומות שבולים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, ומברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה, וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג', עט׳ 365, ר׳ שם טוב גאגין רל).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין לשטוח שבלים בבתים ומניחין גם כן שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.(מועד לכל חי, ר' חיים פאלאגי, סי׳ ד׳ סע׳ מ״ג).

מנהג אלג׳יריא

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה… ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומגיחים השיבולין על הנרות והוא לסימנא טבא. (זה השלחן, ב׳, סי׳ נ־ה, ר׳ אליהו ג׳ע).

מנהג מרוקו

המביאים שבלים, פולים, פרחים וירק במוצאי החג והוא סגולה להצלחה. (הגדה שאר ירקות, עם׳ ה-ו, ד׳ דוד אסבאג).

מגש הקמח, תפס מקום מכובד על השלחן, בארצות אלג׳יריא ומרוקו: בשכונת היהודים, בעיר הבירה ראבאט, רק למשפחת הרוש היתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח היד על הכובע. (יששכר בן עמי, יהדות מרוקו, עם׳ קמ׳׳ר).

ובימים אחרונים (של חג הפסח) באתי לעיר פרענדא (אלג׳יריא)… ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה לעבון בלשון ערב, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח ״. וכל איש הבא(לבקר) בבית… והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… והוא לזכר שנה טובה. (ארתות משה, עמ׳ ב,ה, ר׳ משה אורנשטיין).

נהגו בקהילות ספרד לקרוא בשבתות שבין פסח לעצרת פרקי אבות. ובמרוקו נהגו, בליל המימונה, בבואם מבית הכנסת, לקרוא כמה משניות מפרקי אבות, וכן כתב הרב דוד אסבאג: (שאר ירקות עמ׳ מז׳). וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילבו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי חדל ומשלי שלמה, לדעת הבמה ומוסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים אבות,

ובספר חמדת ימים כתב טעם למנהג זה: רצו הקדמונים להעמידנו על תכלית השלימות בזה בקרא שלשלת הקבלה של כל החכמים במס׳ אבות כי בבא יום מתן תורה כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת חכמינו ז׳׳ל. (חמדת ימים, ג׳, פרק העומר).

הנה טעם הקריאה בפרקי אבות בליל המימונה זהה לטעם רוב המנהגים בלילה זה אשר ענינם הוא לחזק בנו האמונה בחז״ל ובתורה שבעל פה ולהוציא מדעתן ומלבן של הבייתוסין הכופרים בחז׳׳ל ובתורת חז"ל.

וכך כתב רבנו בחיי:

והחמיר בּה(בקריאת פרקי אבות בין פסח לשבועות) שלא יחשוב אדם לנהוג קולא בדברי חז"ל ״. אלא שיאמין בפירוש המצוות במו שקבלו אותן החכמים מפי הנביאים והנביאים מפי משה, ומשה מפי הגבורה.(פרקי אבות, פירוש רבנו בחיי, יאודה לייבש דויטש).

הרב א. א. בורנשטיין הלך בעקבות דברי רבנו בחיי וכתב:

… והאי טעמא שאומרים פרקי אבות בימי הספירה הוא שנעזוב המוסר היווני(קרי הבייתוסים) ונקח מוסר שהוא מקובל הלכה למשה מסיני. (פרקי אבות, עמ׳ י', ירושלים תר״סח).

רוב המנהגים בליל המימונה, כמו חיבוט בשבלים, פיזור השבלים בבית או השבלים על שלחן החג, קערת הקמח על שלחן החג, הברכות והאיחולים, השמחה הפומבית בבית וברחוב, הקריאה בפרקי אבות וכו׳ הם עדות לכך שמסורת מוצאי פסח באה לחזק בנו הרצון להתרחק ממוסר יווני של הבייתוסים או הקראים, והיא שריד לחג עומר לקצירת העומר שהתקיימה בפרסום רב בסוף ימי בית שני (לדעת חז"ל במשנה מס׳ חגיגה פרק ב׳ משנה ד׳ יום אסרו חג שבועות מותר בהפסד ובתענית כדי שלא לקיים את דעת הבייתוסים שחג שבועות תמיד חל ביום ראשון).

מדוע חגיגה שהיא באה לזכר נצחון חז"ל על הבייתוסים מתקיימת במוצאי פסח ולא בליל ראשון לספירת העומר? הרב י.ל.פישמן בספרו חגים ומועדים עם׳ קצח׳ מביא תשובה לכך: כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי הפסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה—. בפי שאמרו לי זקני חכמי הספרדים: מקור המנהג הוא משום שבפסח נידונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס את שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג. וכעין זה כתב רב, כף החיים, או׳״ח סי' תד׳ סעיף ח׳ על הפטרת יום א׳ של פסח שנדחתה ליום שמיני של פסח וז״ל: מפטירין ביום שביעי של וידבר דוד וביום שמיני עוד היום בנב לעמוד – לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה ומה שהניחו אותה ליום שמיני כדי לסמוך אותה למפלת פרעה שהיתה ביום שביעי של פסח. וכן כתב גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף שלי״טא בספרו חזון עובדיה, פרק א׳ על חנוכת הבית השלישי שתתקיים ב״ב לאחד הפסח כי אין מערבים שמחה בשמחה. לאור דברי הרב יש מקום לאמר שחגיגת מצות העומר התקיימה בצאת החג מפני שסגולתה ומעלתה של המצוה רבה היא ולא ראוי לערבב שמחת עריכת הסדר (החגיגה לזכר העומר נקבעה בימי גלותנו ואז בליל הראשון לספירת העומר ערכו את הסדר השני) בשמחה אחרת. כך נראה לפע״נד.

על חגיגת ליל המימונה כתב הרב דוד עובדיה:״זהו ליל המימונה באופיו הטהור ולא במו שקמו אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג ובו המסו בושה וחרפה על קהילות מרוקו שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא להשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה' יחזירם בתשובה וראוי ונכון לבטלו ומביטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן״ עכ״ל.(קהילת צפרו, ר, עם׳ 286). במקורו חג המימונה הוא חג לבני הבית ודלת הבית פתוחה בעיקר בפני בני המשפחה וידידים. חגיגות מימונה ברחובה של עיר ובהשתתפות המון חוגג היא סילוף על הצד הטוב ביותר של מהות מסורת מוצאי פסח.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'6-3

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר