ארכיון יומי: 30 באפריל 2019


יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

עקב ההד השלילי של התקריות והתרעומת בקרב הקהילה הצרפתית והשלטונות, הפיץ נשיא ועד הקהילה יחיא זגורי, אגרת אזהרה בכל בתי הכנסת בעיר בשבת, כדי שלא ישנו התפרצויות כאלה בעתיד: ״התקריות שאירעו בימים האחרונים ידועות לכם, והם פגעו בקהילתנו השקטה. מספר אישים יהודים התלוננו בפניי על כך שכמה צעירים יהודים התיימרו להתעסק בסוגיות שאינן שלהם, ואשר היו עלולים להזיק קשות לציבור שלנו״.

במכנאס, מעוז האנטישמיות הקולוניאלית, צעד גדוד הלגיון וצעק ״יחי היטלר, מוות ליהודים!״ חוגי העסקים הצרפתים, שחששו לזכויות היתר שלהם והיו בעד השארתו בתפקיד של נציב עליון הנאמן להם, התגייסו כדי להבהיל את הפוליטיקאים הפריזאים, ואיימו במרי ערבי קרוב. נשיא לשכת המסחר המרוקאי, מר בוזי(Bozzi), הזהיר את ראש הממשלה ליאון בלום מליבוי התסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, אשר עלולה לגרום החזרתו של הנציב הכללי:

״מיעוט רעשני גייס תומכים, בעיקר בקרב צעירים מרוקנים לאומנים וצעירים יהודים. ההמון הילידי, המוסת פעם נגד האירופים ופעם נגד היהודים, מוכן לצאת נגד השכונות היהודיות ולאחר מכן נגד השכונות האירופיות. המתיישבים הפזורים בכפרים יהיו הקורבנות הראשונים. שום כוח לא יעצור מאה ועשרים אלף ילידים בקזבלנקה, מאה אלף ילידים בפאס ומאה אלף ילידים במרקש, כשתתלקח האש״.

באוגוסט 1936, הופץ כרוז בניסוח אלים במיוחד בשכונות מוסלמיות, וקרא למוסלמים להצטרף למסע הזה בהשראת המסורת האנטישמית האירופית הקלאסית, מבלי להתחשב במצבה השונה של מרוקו:

״כעת חותרים האלמנטים הבזויים האלה, שהצטרפו למפלגות אי הסדר, תחת מר פֶירוטון הנציב העליון החדש, והם דורשים את סילוקו מיהדות פריז. יהודי אלג׳ירי שפל, נבזה ורמאי, עורך דין נוכל בשם סולטן המתגורר בקזבלנקה, עומד בראש התנועה נגד הנציב. על היהודים לזכור את התרבוש השחור והמטונף, את הפיאות, הגלבייה ונעלי העור השחורות שאסור היה להרשות להם בשום מקרה להשיל. על היהודי לחזור ולהיות היהודי השפל, הכנוע והזוחל ללא גבורה וחיל שהכירו אבותינו. ברגע שיהודי מרים את ראשו צריך לערוף אותו. עלינו כולנו ביחד, ואם צריך גם בכוח, להכריח את היהודים לחזור למללאח ולמנוע מהם להצטרף לכל מפלגה פוליטית, תהיה אשר תהיה. עליכם אחינו המוסלמים, לדבר בקול רם יותר, כדי שאנשי פריז ישמעו. אנחנו נהיה לצדכם ! ״

בפאס, הציגה חנות הספרים פְלְה Pleux״ בשדרה הראשית של העיר החדשה, במרכז חלון הראווה, ספר אנטישמי ארסי שיצא באלג׳יר – ״הסכנה היהודית, זעקת אזהרה נגד הורסי המין האנושי ״ מאת שארל האגל (Charles Hagel). למרות מחאות הקהילה היהודית, התעקש בעל החנות לא להסירו, עד שקומנדו של הנוער הסוציאליסטי שבו חברים יהודים אמיצים אילצו אותו להוציא את הספר מחלון הראווה ולהפסיק להפיץ אותו.

הפעם אם כן מסע התעמולה לא נשאר מוגבל לעיתונות, למילים, והוא גלש לשטח. אחד מביטויו החריפים היה הסירוב להעסיק יהודים. בקזבלנקה התלונן מנהל לשכת התעסוקה בפני הנציבות ב-1936 שאינו מוצא מספיק מועמדים אשר סיימו שמונה שנות לימוד, כדי להיענות לכל הצעות העבודה המגיעות אליו. אולם במקביל סירב בעקשנות להציע משרות לעשרות צעירים יהודים בעלי הכישורים הדרושים, שהיו דוכנים לעבוד בכל מחיר. הסוחרים והתעשיינים הצרפתים של הכרך טענו בזמנו כי אי אפשר לסמוך על כישוריהם״. כעת כשאין ערעור על הכישורים, הם מצדיקים את אי-העסקתם בהאשמה של ההתנשאות ושאיפות מוגזמות ברוח המהפכה של החזית העממית. מספר סוחרים ותעשיינים צרפתים אף ייסדו ליגה סודית הנחושה להחרים את ישראל במרוקו״, כפי שצוין בדוח שירותי המודיעין. בסופו של דבר התעלמה הממשלה הצרפתית של החזית העממית מהתסיסה, החזירה את פירוטון ומינתה תחתיו ״מרוקאי זקן״, אחד מחבריו לנשק של המרשל ליאוטי האגדי, הגנרל שארל נוגס (Charles Nogues). ברם אכזבת מנהיגי התנועה הלאומית, שתלו תקוות ד־גזמות בעליית החזית העממית לשלטון, פתחה פתח לתקופה חדשה של מתח ומהומות.

העוררות הלאומנות המרוקאית

הקהילה היהודית, שהייתה עדיין כמעט חסרת מודעות פוליטית, ראתה עצמה כחסרת זכויות פוליטיות וכאורחת במרוקו. משום כך לא נטלה כל חלק בייסוד התנועה הלאומית המרוקאית המודרנית. יחד עם זאת, מייסדיה הראשונים של התנועה, שהושפעו מרוח האחווה של החזית העממית הצרפתית, ואשר היו בקשרים הדוקים עם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והליגה לזכויות האדם, ניסו בזהירות לגייס תומכים יהודים.

את ״ועד הפעולה המרוקאי״ (Action Marocaine׳Comité d), ייסדו אינטלקטואלים שצמחו באוניברסיטאות צרפתיות. כבר מרגע היווסדו היו כמה ניסיונות לפתוח בדו-שיח עם האליטות היהודיות שנחשפו למערב. ביטאון הוועד ילה וולנטה דו פפל״ (La Volonté du Peuple) קרא להם לזנוח הן ״את האוטופיה הציונית והן את האשליה של התבוללות בחברה הצרפתית״:

״מנהיגי ועד הפעולה המרוקאי ממשיכים לקרוא לבני ארצנו היהודים לדחות כל רעיון של לאומנות קנאית, לטובת האינטרס של העם המרוקאי, ולאחד את מאמציהם לאלה של המוסלמים, כדי להבטיח לארצם את הגורל ההולם ביותר לשאיפותיה הלגיטימיות, באווירה של שלום והסכמה״ (מאמר מערכת מ-2 במרס 1934).

״חברים יהודים, דעו לכם פעם אחת ולתמיד, שיש לכם מולדת – לא הארץ המובטחת, אלא הארץ שאתם חיים בה – הארץ הזאת ראתה אתכם נולדים, הזינה אתכם, נשמתם את אווירה, חייתם תחת שמיה הנהדרים, אבותיכם קבורים בה; אתם בניה של הארץ הנדיבה הזאת״ (לאקסיון דו פןפל, 20 במאי 1937).

אולם האופי המוסלמי המובהק של התנועה הרתיע והרחיק את האליטות החדשות, שהתחנכו על יסוד החילוניות של בתי ספר הצרפתיים. האליטות המסורתיות – רבנים ונכבדי הקהילה – שהיו רחוקים מכל עיסוק פוליטי, היו מוכנים להסתפק בשיפור קל במעמדם כבני חסות במדינה מוסלמית, ללא שאיפה למעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. כך שלא אלה ולא אלה הבינו את הרגע המכונן של הלאומיות בדמות ההתנגדות לדהיר הברברי ב-1930, ובוודאי לא היה להם כל חלק בה ולא חשו שהיא מדברת אליהם. הדהיר הברברי ביטל, כזכור, את האזורים הברברים מכפיפות למשפט המוסלמי, השריעה. הוא נתפס כניסיון לפלג את העם המרוקאי, וכהכנה למסע צלב כדי לגרום לברברים להמיר את דת האסלאם ולהצטרף לנצרות.

גם העיתון המודרניסטי ׳לאבניר אילוטסרה״, שבדרך כלל ראה את הנולד, העריך כי ״הדהיר על המשפט הברברי אינו מחדש דבר, והוא מאשר נהגים קיימים מקדמת דנא, ללא כל פגיעה בחוקי היסוד של האסלאם; רק בעל דעה קדומה פוליטית יכול למצוא בו נושא לסכסוך״.

לממד הפן־ערבי ולאנטי-ציונות שנלוותה לה היו, אם כן, חלק מכריע בהתרחקות של הקהילה היהודית מהלאומנות המרוקאית העולה כבר מראשית דרכה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 30-29

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן-1981

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1 – הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לאו־ץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.

חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.

2 – ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב״1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.

3-ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.

4-לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו(בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית(או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

הבעיה הראשונה שניצבה בפני תורץ׳ היתה שאלת הלגאליזאציה של הפעילות הציונית במארוקו. אם כי כל מאמציו להביא לכך שהתנועה במארוקו תיהנה ממעמד דומה לזה של הפדראציה בתוניסיה עלו בתוהו, הוא הצליח — בעזרתם של אישים דגולים בצרפת — כמו ל. בלום, ג׳. גודאר, ור. קאסין — להביא את הממשל הצרפתי לנקוט יחס סובלני יותר כלפי הפעילות הציונית במארוקו. השינוי התאפשר עקב ההחלטה להכריז על התנועה במארוקו כעל סקציה מקומית של הפדראציה הציונית בצרפת. החלטה זו גרמה בעקיפין לניתוק הפורמאלי של האגודות הציוניות שפעלו במארוקו הספרדית אשר במרוצת השנים הקימו פדראציה משלהן, שזכתה בהכרת השלטונות הספרדיים.

בתחום ההסברה ייסד תורץ׳ ב־1926 כתב־עת בשם L’Avenir Illustré, אשר נעשה בהדרגה הבטאון העיקרי של יהדות מארוקו. כתב־עת זה, שנקט מדיניות זהירה מאוד כלפי השלטון הצרפתי, נהג לדווח לקוראיו על המתרחש בעולם היהודי ובתנועה הציונית, הביא לידיעתם את התקדמות מפעל ההתיישבות בארץ־ישראל והפיץ בקרבם מאמרי־רקע על הרעיון הציוני, באמצעות פירסום קטעים נבחרים מכתביהם של ראשי־התנועה. ההצלחה המרובה של L’Avenir Illustré לא מצאה חן, כמצופה, בעיני הדוגלים באסימילאציה, שבשנת 1931 הוציאו לאור עתון יריב בשם Union Marocaine. אולם התקפותיו של עתון זה, שלא תמיד הצטיינו ברמה נאותה, סייעו יותר מאשר הפריעו להפצת האידיאולוגיה הציונית בקרב הנוער המשכיל. גם הקשר הארגוני עם הפדראציה הציונית הצרפתית איפשר לפעילים המקומיים לקבל באופן סדיר את חומר־ההסברה שיצא לאור בצרפת וכן לזכות לביקורים תכופים של שליחים ומרצים מצרפת. אך נשאלת השאלה עד כמה ציונות פושרת זו, à la française היה בה כדי לתרום, לעורר ולגייס תמיכה עמוקה לרעיון הציוני עצמו. ואכן, הן על דפי Avenir Illustré והן בהרצאותיהם של השליחים מצרפת — אשר הטיפו למען צרפת יותר מאשר למען ארץ־ישראל תוארה ההתחדשות של הישוב היהודי בארץ־ישראל לא כפעולת הגשמה כלל־יהודית, המחייבת את שיתופם האפקטיבי של כל יהודי ויהודי, אלא כסמל ובלקח אוניברסאליים. משמע, על יהודי־מארוקו להגשים במארוקו מה שהגשימו אחיהם בארץ־ישראל; עליהם להקים מסגרות חקלאיות שבהן יעבדו את האדמה באותה ההתלהבות שמגלים חלוצי ארץ־ישראל; אף איש אינו מבקש מיהודי מארוקו לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל, מה שהם מתבקשים לעשות הוא לתמוך בכספים במפעל ההתיישבות; ״אנחנו רוצים לא את הזהב האמריקאי אלא גם את הזהב המארוקאי״, כתב בפשטות Avenir Illustrée באחד ממאמרי־המערכת שלו.

אולם אם לשפוט לפי מספר השקלים שנמכרו, או לפי תוצאות המגביות, לא זרם ממארוקו הרבה זהב לקרנות המרכזיות. כמו בשנים הקודמות, הסיבה לכך היתה נעוצה לא רק במצבה הכלכלי הירוד של הקהילה אלא גם ביחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים לכל פעולת־התרמה שלא נועדה למטרות צדקה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן-1981-עמ' 121-119

הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

באותה ישיבה תקף יהודה ברגינסקי בחריפות את חברי ההנהלה, ובעיקר את לוי אשכול ואת גיורא יוספטל, והאשימם באדישות למצב החמור של יהדות צפון אפריקה. 30.000 בשנה, אמר, הוא הגידול הטבעי בצפון אפריקה, והעלאת מספר זה של יהודים, אין בו אפוא שום פתרון למצוקתם. עוד אמר :

אנו עומדים בפני יישוב יהודי של חצי מיליון שממנו 350.000 רוצים לעלות…מוכרחים להתחשב במצב היהדות הזאת….קלטנו 750.000 יהודים. מספר זה העלנו וקלטנו במשך השנים 1948 – 1951. בשלוש וחצי השנים מ-1952 העלנו רק 60.000 יהודים. התנועה הציונית חייבת להעמיד בפניה את השאלה : מה קרה? האם זאת תופעה אובייקטיבית במשך ארבע שנים קלט יישוב יהודי שמנה 600.000 נפש, עלייה של 680.000 יהודים, ואילו אחרי זה על יישוב של1.300.000 יהודים הצלחנו להעלות במשך שלוש וחצי שנים רק 60.000 יהודים. אני מעז להגיד שאין זה דבר אובייקטיבי זה דבר סובייקטיבי שבידיהם היה המפתח לעלייה ולקליטה. הייתי אומר : מדינה שמזונותיה ישנם והכסף להגנתה ישנו, ואנו מקבלים 250 מיליון דולר עזרה מחוץ לארץ. יש לנו כסף לקנות נשק – לא הייתי פוחד לקלוט עלייה חדשה……השאלה היא – אם יוספטל ואשכול ימצאו בהם את העוז לשנות את השיטה הקיימת בכיוון הזה…….כשהלכנו לאנגלים הם היו עושים לנו את החישוב והיו אומרים, כמה אתם יכולים להכניס לכפר סבא ? …….מספר זה – 30.000 – כמעט גובל עם חוסר אחריות של ההנהלה הציונית….אני בטוח במאה אחוז, שבעוד שנה שנתיים נעמוד בפני קטסטרופה של צפון אפריקה. לא הייתי רוצה להתבייש בזה שלא ראיתי את הנולד, שלא הטלתי עלי אחריות נוספת כדי לעמוד בפני קטסטרופה העתידית לבוא.

ברגינסקי הציע אפוא שכבר בשנת 1955 יועלו 60.000 עולים מצפון אפריקה ושרגאי אמר :

אנו חיים בתקופה של טרגדיה גדולה,הטרגדיה היא שבשנה השביעית לתקומתה של מדינת ישראל אנו נאלצים לבלום את רצון העלייה של היהודים הרוצים לעלות, ואנו בעצמנו מונעים את עליית היהודים הרוצים לעלות, אין כוונתי להטיף מוסר למישהו, אך אני לא בהרגשה שמצידנו עשינו הכל כדי שלא נצטרך לבלום ולמנוע את העלייה מיהודים אלה.

עוד הוסיף שרגאי :

כשנכנסתי לתפקיד – ינואר 1954 – חשבתי שאין עלייה מפני שאנו מחמירים בכללי הסלקציה, אך במשך הזמן נוכחתי לדעת שאין הדבר כך, אלא אין עלייה מוגברת משום שהעלייה מותנית מהקליטה. כלומר, עלייה על פי כושר הקליטה.

למעשה שרגאי מודה על שני חטאיו :

1 – ישנם יהודים שהבאנו אותם לידי כך שהם רוצים לעלות ונכונים לעלות ולא עוברים את הפרוצדורה של בדיקה רפואית, ואנו מונעים אותם על ידי כך מהעלייה.

2 – אני – שרגאי – האטתי את רצון העלייה בצפון אפריקה. מחצי מיליון יהודים ולמעלה מזה, לא קשה להוציא משם לפי כל כללי הסלקציה מרבע מיליון עד שלוש מאות אלף יהודים, אם תשאלו אותי במשך כמה שנים ? אנו אומר : במשך אותה תקופה שיהיו לנו האמצעות  והאפשרות לקלוט אותם.

שרגאי הציע לתכנן לשנת 1956 העלאת 60.000 עולים. הוא קרא אפוא להגברת העלייה – אך התנה זאת באפשרות הקליטה.

לעומתו טען ברגינסקי, כי מצב יהודי מרוקו מסוכן, ולכן יש להגביר את העלייה. הקליטה תתאים את עצמה אליה, טען – ולא להפך – גם אם המשמעות לרדת ברמת הקליטה ואפילו לחזור למעברות.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, הצטרף לתומכים, דרש לגייס כסף להעלאת ה -60.000 והוסיף, כי יחסם של היהודים באמריקה באשר לעליית יהודי צפון אפריקה לא היה אהוד במיוחד. על עלייה זו אמרו, כי יש להניח להם לשבת במקומותיהם. גם בארץ, העיר קול, לא התלוננו היהודים מהעלייה הצפון אפריקנית, וסיים :

היהודים הללו של צפון אפריקה נחוצים לנו לא פחות משאנו נחוצים להם, אין בשבילם מוצא אחר. שמענו שקליטתם בשנה האחרונה הייתה קליטה טובה….יהודים אלה שמביאים אותם ישר מהאוניה להתיישבות.

משה קול הציע להכין תוכנית עלייה לשנת 1956 בת שני שלבים : בשלב ראשון יועלו 45.000 עולים, וכן ייווצר בארץ "לחץ" של קליטה : ובשלב השני יוטלו מסים בארץ ומגבי בחוץ לארץ, ובאמצעותם יועלו 15.000 נוספים.

ד"ר ניר – חבר ההנהלה מניו יורק, תקף את חברי ההנהלה על שהם מתנהגים כגזברים – ולא כמנהיגי ציונות בעלי חזון, ואמר :

תארו לכם רגע, שאנו ביוני 1948 ולא ב-1955, ואנו צריכים לקלוט 680.000 יהודים מה שקרה באמת עד 1951. בוודאי היינו אומרים : מנין ניקח את האפשרות הזאת ? אנו יישוב של 600.000 יהודים. איך אנחנו יכולים לקלוט כל שנה 200.000 יהודים ! זהו אולי ההבדל בין אנשים ריאליים מאוד ובין אנשים שיש להם חוץ מחוש המציאות גם חזון. אני במשך עשרות שנים כציוני למדתי בעלייה תלויה בדבר אחד…..אין לי שום דבר נגד יוספטל. זהו תפקידו כגזבר, עליו לגרור אותנו אחורנית. התפקיד שלי שלא אתן לגרור את עצמי אחורנית, אנו צריכים להחליט על עלייה מקסימליסטית, מינימום 60 אלף בשנה – משנת 1956.

ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן, שלאורך כל דרכו תמך בסלקציה מחמירה מצפון אפריקה, ואמר כי הוא בעד עלייה המונית, אך מסודרת, וכי הבעיה היא לא רק בחוסר אפשרות מעשית, חוסר כסף ובחוסר אמצעים ; נקודת התורפה היא בתפוצות : " אי אפשר לחשוב רק במסגרת צפון אפריקה ", טען, לדבריו המצב בארץ מתקרב ליציבות כלכלית, והיהודים כאן לא רוצים לסכן אותה. על כן הציע לתכנן עלייה של 60.000 לשנה הבאה, אך מבלי להתחייב להעלות את כולם, אלא לפי כושר הקליטה ; ובנוסף – להתמקד בכל התפוצות, ולא רק בצפון אפריקה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שעשה ככל שביכולתו לבלום את עליית יהדות צפון אפריקה ללא כל התחשבות במצבם או בסכנה שבה היו שרויים, הגיב :  ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים בשנה, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה. אצ"מ S100/960 , פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 27 ביוני 1955

כל חברי ההנהלה אכן היו בדעה, כי הממשלה לא תקבל החלטה כשלהי לפני מועד הבחירות לכנסת – 26 ביולי 1955 – וודאי שלא תטיל מסים לפני הבחירות. לבסוף התקבלו החלטות אלה של הנהלת הסוכנות :

1 – ההנהלה רואה צורך בהגדלת מספר העולים לשנה הבאה.

2 – ועדה בהרכב החברים, דובקין, יוספטל, גרוסמן, ברגינסקי וקול, בראשות יוספטל, תבדוק את התנאים להגדלת העלייה מבחינת רמת הקליטה, מבחינת האמצעים הדרושים לכך ודרכי גיוסם, וכן מבחינת האלמנטים שהעלייה תהיה מורכבת מהם.

במילים אחרות : שום פתרון כלשהו למצוקת יהדות צפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'169-165

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר