ארכיון יומי: 18 באפריל 2019


עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"-חידושה של קבלת האר"י

חידושה של קבלת האר"י

הקבלה שקדמה לקבלת האר"י התייחסה לבריאת העולם על פי התפיסה הנאו-אפלטונית כתהליך של האצלה. לפי תפיסה זו, האורות ירדו מהאין-סוף בתהליך הדרגתי עד להיווצרותו של עולם החומר, שהוא העולם הזה, ובתהליך זה עבר האור דרך מסכים עד שנהפך לחומר בעולם הזה. בקבלת האר"י פירוש המונח" צמצום" הוא הגבלתה העצמית של האלוהות כדי שיתפנה מקום להתהוות העולמות מחוץ לאין-סוף. כך מתואר התהליך בספר "עץ חיים", שכתב רבי חיים ויטאל: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי ]…[ וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהציל הנאצלים ]…[ צמצם עצמו אין סוף בנקודה האמצעית".

קבלת האר"י פתרה את אחת הסתירות הגדולות בעולם הקבלה שקדם לה: קודם הבריאה מילא אור אין- סוף את כל החלל, ובמצב הזה לא יכולה להיברא או להתקיים מציאות אחרת פרט לאין-סוף, כי "מלוא כל הארץ כבודו". הסוגיה נפתרה באמצעות פיתוח מושג ה"צמצום", שהיה ידוע כבר בתקופת הרמב"ן, ואף רבי משה קורדוברו, שקדם לאר"י, אימץ לעצמו את המשמעות שייחס הרמב"ן לצמצום.

הצמצום באלוהות מאפשר את היווצרותה של הבריאה, כי עם הצמצום וההתכנסות של האור האלוהי נוצר חלל פנוי, והוא מאפשר לעולמות אחרים להיווצר בו. החלל שנוצר נקרא "טהירו", ואחרי הסתלקות האור האלוהי בעקבות הצמצום נותרים מעין שיירים של אור, והם נקראים "רשימו". זהו מעין רושם של האור שהיה קודם. הרשימו שנותר בחלל הפנוי מעורב בשורשי הדין, שנקראים קליפות, ועל פי רבי חיים ויטאל מטרת הצמצום היא הוצאת שורשי הרע והסיגים מהאלוהות שנוצרו בה עוד בעולם הנקודים כדי להביא להזדככותו של אלוהים בהשלכת הקליפות ממנו. דעה אחרת, נועזת, של יוסף אבן טבול, גורסת כי שורש הרע היה טמון באין-סוף עצמו עוד לפני תהליך הבריאה, וההאצלה ותהליך הצמצום נועדו להפריד בין הטוב לרע שבאין-סוף עצמו. אם כן, על פי זק, היסודות של תורת הצמצום הלוריאנית נמצאים כבר בכתבי קורדוברו.

הגלות ראשונה נוצרה עם הצמצום באלוהות והייתה מעין גלות בתוך עצם האלוהות, נסיגה של האין-סוף עצמו לתוך עצמו כדי שיהיה מקום פנוי ממנו וחלל ריק, וכך העולם יוכל להיברא ולהתגלות. הגלות השנייה נוצרה בשבירת הכלים: אור אין-סוף האיר בכלים של עולם הנקודים, אך הם לא יכלו להכיל את האור ונשברו. בכלים העליונים, ג' ראשונות דבינה, שהן כתר, חוכמה ובינה, הייתה פגיעה אבל לא שבירה, ואילו בשבע הספירות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהן ספירות הבניין, הייתה שבירה. בשפה הקבלית נקראת שבירה זו "שבירת הכלים": "אסון השבירה אירע רק בכלים של עולם הנקודים ולא באורות".

שבירת הכלים היא בלבול כל היסודות: האורות האלוהיים שהכלים לא יכלו להכיל נשברו והתפזרו, ושברי כלים שבהם ניצוצות של האור האלוהי נפלו לעומקי הקליפות ונתערבבו טוב ברע. במצב זה הבריאה כולה אינה במקומה הנכון ונמצאת בגלות, וגם האלוהות עצמה נמצאת בגלות. הגלות איננה רק דבר חיצוני ופיזי אלא גלות קוסמית שבה גולים גם הצומח, הדומם והשכינה. גלות ישראל היא סמל לגלות השכינה בעולם העליון, ולכן גם הגאולה תהיה גאולה קוסמית, של כל העולמות, כולל השכינה.

הגלות השלישית נוצרה בחטא אדם הראשון. לשם תיקון שבירת הכלים נברא האדם וניתנה בו נשמה אלוהית. ואולם אדם הראשון לא הצליח בתיקון וחטא במקום להעלות את הניצוצות, ולכן ניצוצות נוספים ירדו לבין הקליפות. זוהי הגלות השלישית, ומשימת האדם היא לאסוף את הניצוצות שנפלו בחומר בין הקליפות כדי להביא לתיקון ולגאולה.

שלום כותב כי גלות השכינה היא נושא מרכזי בקבלת האר"י, שהתפתחה אחרי גירוש ספרד, אירוע שהיה זרז לפיתוחה של תורה קבלית שתוכל להתמודד עם המשבר הרוחני הגדול שבא בעקבות חורבן יהדות ספרד. גירוש ספרד הכניס לחשיבה הקבלית תפיסות אפוקליפטיות וחישובי קיצין, וכך הפכה בעיני מחשבי קיצין שנת 1492 , שנת הגירוש הגדול בספרד, לשנת הגאולה שלא הגיעה. רק אחרי שהגאולה בוששה לבוא החלו המקובלים להפנים את ממדי האסון, והתפיסות הקבליות של גלות השכינה השתלטו על התאולוגיה המיסטית ושינו את דמותה. מגורשי ספרד האמינו כי המציאות הגלותית שטנית, ואחרי הגירוש אי אפשר  לחיות בשלום בארצות הגולה. בעיני המקובלים יש אנלוגיה בין חורבן יהדות ספרד לגלות השכינה, שהיא הסמל לשבר האלוהי בעולמות העליונים.

אחד החידושים החשובים בקבלת האר"י הוא השימוש במושג "פרצוף". כאמור, הכלים, הספירות התחתונות, לא יכלו להכיל את האור ולכן נשברו הכלים, והגדלת הכלים הללו נקראת פרצופים. בניין הפרצופים הוא בעיקרו בידול מושגים נוסף, מכיוון שהתחלקות הכלים למערכת הספירות לא הספיקה, והפרצופים מייצגים באופן סמלי את המערכת האלוהית. קליפות הן מונח המתאר את כוחות הרע, הסיטרא אחרא. הקליפה היא מעטפת הפרי שעל פי רוב אינה ראויה לאכילה ומושלכת כפסולת, ולה שתי מטרות: האחת היא הסתרה של הטוב והאחרת היא הגנה עליו. לכן הקליפה היא לכאורה גורם שלילי, אבל למעשה היא צמצום ודין, הגבלת האור והשפע וחלק מהנהגת המשפט והדין.

ללא הקליפה לא הייתה יכולה להיות בריאה, כי האור האלוהי היה מגיע בלי מסכים והיה חזק מכדי שיהיה אפשר להכילו. גם קיום הקליפות מותנה בשפע האלוהי שיורד לקליפות: הניצוצות שנפלו לתוכן בשבירת הכלים הם יסוד קיומן, כי מניצוצות הקדושה הקליפות שואבות את חיותן. האדם נוצר כדי לאסוף את הניצוצות ולתקן את שבירת הכלים, ולכן ירדה הנשמה לעולם הזה לתקן ולברר את הניצוצות, את הנשמות, שנפלו בין הקליפות. ואולם הקליפות, שהן הרע בעולם, מנסות למנוע את תיקון הנשמה, וכאשר הן רואות נשמה שמנסה להתקרב לקדושה הן מנסות להחטיא אותה כדי לחיות ממנה, כי הטומאה שואבת את חיותה מהקדושה. זק מציינת כי האר"י ייחס לקליפות חשיבות רבה, אבל לא עסק בהן באותה אינטנסיביות כמו רבי משה קורדוברו. מבחינתו היו הקליפות מונח טכני שנועד להסביר את המכניזם המיסטי של היקום.  אם כן, בתהליך שבירת הכלים נפלו ניצוצות הקדושה לתוך הקליפות ונתערבבו הטוב והרע, וניצוצות של הנשמות ירדו לקליפות: זהו ההסבר לתופעת הגרים, כי הגרים הם חלק מאותן נשמות שנפלו בין הקליפות ושואפות לשוב למקורן, וכל עוד ניצוצות הקדושה מפוזרים בין הקליפות יש לטומאה ולכוחות הרע כוח בעולם ויש גלות. תפקיד האדם הוא להעלות את הניצוצות מתוך הקליפות למקומן, אל העולם העליון, וכשיסתיים תהליך איסוף הניצוצות תבוא הגאולה. התפקיד של התיקון מוטל על כל אדם מישראל, ולא רק על הצדיקים. וכך נכתב ב"שער הגלגולים" לרבי חיים ויטאל:

והנה כאשר נחרב בית המקדש, גלתה שכינה בין הקליפות, לפי שהנשמות שגלו ביניהם, אין בהם כח ויכולת לצאת מתוכם, כיון שנפגמו בחטאם. וע"כ שכינתו יתברך, אשר עליה נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, נכנסת ביניהם כדי ללקט אותם נצוצות נשמות אטר בתוכם, ומבררת אותם ומעלה אותם למקום הקדושה, ומחדשם, ומורידם בעה"ז, בגופות האנשים. ובזה תבין היטב סוד גלות שכינה. ומיום שנחרב בית המקדש, זו מלאכתו יתברך, עד שיכלה מלאכתו ללקוט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם הבליעל ונתערבו בו מראשו ועד רגליו, ועד שיגמר ללקט אפילו אותם שנפלו עד הרגלים, אין המשיח נגלה, ואין ישראל נגאלים.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – V I N CACHER

V I N CACHER

Après que M. DAHAN eût signalé à l’attention du Concile une fraude de vin cacher commise par une Société vinicole ; qu’il eût lon­guement exposé la façon dont a été découverte cette fraude, laissant à la diligence des rabbins le soin de décider de poursuivre les délin­quants, le Concile a décidé ce qui suit :

1°) Intenter une action en justice contre les fautifs après que M. le Conseiller juridique du Protectorat aura donné son avis au nom de qui l’action doit être engagée et désigné le tribunal compétent pour en connaître.

2) Interdire pour toujours aux coupables le commerce du vin cacher,

3) Prendre les mesures qui s’imposent pour éviter le renouvelle­ment de pareils faits.

4) Désigner à cet effet une commission composée de cinq rabbins et cinq membres du Conseil des Communautés Israélites qui sera char­gée de tout ce qui a trait au vin cacher et des moyens propres à sau­vegarder le caractère cacher de cette denrée. Les Rabbins Micaël ENCAOUA (Haut Tribunal Rabbinique), Haïm SERERO (Fès), Baruk TOLEDANO (Meknès), Chalom MESSAS (Casablanca), Yahia BENHARROCH (Port-Lyautey) furent désignés sur-le-champ pour faire partie de cette commission.

MESURES PREVENTIVES

1") A sa sortie de la cave le vin devra être accompagné d’une at­testation du rabbin local même s’il est transporté d’un endroit à un autre dans la même ville et bien qu’il soit fabriqué par un Israélite notoirement pratiquant.

2“) Le Comité de la Communauté à laquelle le vin est destiné ré­clamera l’attestation de « cacherout ». Le vin devra donc être accompa­gné de cette pièce à sa sortie de la ville d’où il a été expédié et à son entrée dans la ville où il est destiné.

3“) Les autorités rabbiniques demanderont au bureau des vins et alcools de leur fournir chaque année la quantité de vin cacher fabriqué et les noms des fabricants ayant vinifié en cacher.

4°) Les autorités rabbiniques fourniront à tous les fabricants de vin cacher un nombre de tickets correspondant à la quantité de vin fabri­quée par eux pour les coller sur les bouteilles.

5“) Les tickets seront établis par les soins des autorités rabbiniques : le modèle de dessin et d’écriture sera arrêté par eux.

6°) Les contrefacteurs de ces tickets seront traduits devant la ju­ridiction répressive compétente.

7°) Les rabbins informeront le public que tout vin ne portant pas ce ticket ne jouit pas de la garantie cacher.

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – V I N CACHER

 page-432

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

נאם הרב שלמה הכהן יחשל ״א

ע״ע יבום וחליצה

ברשות מורי ובותי וברשות הרבנים של רבני נהרדעא ב׳׳ד הגבה בי דינא רבה, היושבים ראשונה במלכות, וברשות הרבנים היושבים כסאות למשפט די בכל אתר ואתר אשר הם יושבים במעמד הנבחר והאיום והקדוש הלזה.

עמדתי מרעיד ונבהל רעדה אחזתני ובשרי אחזו פלצות וארכבותי דא לדא נקשן, בעמדי ביני עמודי בהט ושש ודר וסחרת ה׳׳ה הדברים הרמים והגבהים ראשי אלפי ישראל המה, אכן סרעפי שאלוני מי הביאני עד הלום ואנכי תולעת ולא איש, קטן שבערכין קטונתי מכל החכמים וצפרנם גדולה ממתני, אכן סעיפי ישיבוני המה הרהיבוני ויענוני הלא ידעת כי הדברים יצאו מרבני הגולה ב׳׳ד הגבה, בי דינה רבה, ה׳ ישמרם ויאריכו ימים על ממלכתם ומרוב ענותנותם כי רבה היא, והמה צוו עלי לנאום נאום קטן, חובתי היא ואעשנה, ודבריהם אענדם עטרה על קאשי ואין לי לזוז מדבריהם ימין ושמאל וירא אנכי כי אעבור על לאו דלא תסור מדבריהם.

ואח ׳כ אטול רשות מן השר והטפסר נשיא ישראל, ראש גולת אריאל, אשר בפז לא יסולא, איש א׳ מן הרמתים, נשיא אלהים בתוכנו, מוסיו דון מורים מוטבול יחש״ל –יחי שמו לעד- בקרב ישראל אמן.

ואמרתי אבואה לפלפל פלפלן כל שהוא בפטפוטי דאורייתא, ידוע הדבר ומפורסם שסברת מרן מלכא מסתמא דדינא דקי״ל הלכתא כוותיה סל״מ מצות יבום קודמת למצות חליצה, שכך פסק בסי׳ קס״ה ס״א: מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מן האחים בלא טענה מספקת דינה כמורדת, וי״א שמצות חליצה קודמת עכ״ל; וכבר השרישונו רבותינו שמבערב זלה״ה דקי״ל דסתמא דדינא היכא דאיתא פלוגתא, ומריהטת לשונו שמעינן דאפילו היכא שהאשה זקנה באה בימים והיבם הוא צעיר לימים עכ״ז צריכה היא להתיבם, ואינה טענה מספקת, וכמ״ש בסי׳ קע״ב סעיף ט״ז וז״ל: והזקנה והעקרה הרי הן כשאר הנשים וחולצות או מתיבמות, עכ״ל.

הרי לפניך דעקרה וזקנה דינן כשאר הנשים שהם יולדות עכ״ל. והטעם כעיקר דכמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים זרע קרינן בהו. ועיין להכנה״ג בסי׳ קס״ה הגה״ט אות א׳ שכתב נ״ב אפילו שאין היבם רוצה ליבם לשם מצוה אין כופין אותו לחלוץ. הר״מ מפאדאווא סי׳ ח״י בנימין זאב סי׳ ח״ס משפט צדק סי׳ ע׳ ובאו״ג שם כתב כבר נקבעה הלכה לזמננו שלא לכוף לחלוץ, רשד״ם יו״ד סי׳ צ״א. גם מורי הרב ח״א סי' קי״ח כתב על סברת הרי״ף והרמב״ם כבר נקבעה כן ההלכה עפ״י האחרונים ורלנ״ח כתב שראוי לנטות עם הדעת שאומרת מצות יבום קודמת יעו״ש הביא כמה גדולים שסוברים כן.

ועיין להרב מוהריב״ו בסי׳ קכ״ז שב׳ וציין שגם מר״ן בתשו׳ הלכות יבום כתב דבגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת כהרמב׳׳ם וכו׳ עכ״ל יעו״ש.

ועיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף קס״ט שכתב וזה לשונו, יבמה שאינה רוצה להתיבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי? תשובה, אחר שנותנים עצה ההוגנת לו אם הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה, והוא שומע להם ומתרצה הרי שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ליבם, א״כ יבול הוא לומר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מבטלין הם היבום וחולצין, והכתוב הוא שכל שחולצין שתקרא היא מאן יבמי, ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה. הרי לפניך שגם אם הוא ילד והיא זקנה, שאין כופין על החליצה רק בענין דברי פיוסין ותחנונים אולי יפותה ויאמר רוצה אני וכ׳׳ז שלא נתרצה אין כופין על החליצה דחליצה מעושית פסולה.

ומצינו וראינו להרה״ג הרב אחרון אשר היה לפני זמננו ודבריו חזקים וקימים כראי מוצק אשר אנו הולכים אחריו, תנא דידן כמוהר׳׳ר יעב״ץ זלה״ה בספרו הבהיר מוצ׳׳ב חלק א׳ סימן שנ״ז שכתב בשם הרבנים המובהקים הל״ה מוהריב״ע זלה״ה ומהר״ש הצרפתי זלה״ה ומהר״א אבן דנאן זלה׳׳ה ח״ל נדרשנו להר׳ מימון בן דנאן להיות ששמע אומרים רוצים לכוך אותו לחלוץ, בכן אנו מגלים דעתנו כי ע״פ הפוס׳ האחרונים שבזמננו זה, אין בנו כח לדבר הזה אלא בדברי רצוי לבלתי תהיה חליצה מעושה, וכל חליצה שתהיה ע״פ האונס, אינה חליצה לכן אין לנו להשתדל בזה כמבואר בארוכה בפוס׳ ומצוה להביא מן מן החדש אל השם ויאר לנו, שמצאתי ראיתי להרה״ג מפאדאווא זנה״ה בתשו׳ שכ׳ וז״ל: את קולך שמעתי וכו׳ בעסק היבמה שתבעה לחלוץ והיבם רוצה ליבם, וניכר ממעשיו שאינו מכוין לשם מצוה, רק לכוך אותה שתתן לו ממון כפי רצונו, והדין הוא לפי האמת אשר פסק מעלתך לכוף אותו לחליצה לפי דברי רש״י ור״ת וכו', אכן כל אלו סוברים מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמנם לפי דברי רי״ף והרמב״ם וחבריהם, דפסקו כרמי בר חמא דפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה אין לכוך לחליצה אפילו בידוע שאינו מתכוין לשום מצוה וכו', וכן בתשו׳ ר׳ אבי העזרי שמביא שם, משמע שהיתה כוונת היבם לכופה לממון מ״מ לא עלה בדעת שו״א מהם לכוף רק בעבור שהיו להם נשים, ועכ״ז לא השיגה יד האשה לכופו אך כי היו קרובים למלכות, שאלו היה אסור ביבום משום זקנה לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה שהיו קרובים למלכות היה כח בידם לכופו וכוי; אלא ודאי סוברים שאין כופין על החליצה. והעתקתי דבריו בקצור, רק מדבריו נראה שאפילו היא אשה זקנה באה בימים והוא קטן, האפי״ה אין כופין על החליצה.

והגם שראיתי להרה״ג כמוהר״ר אליהו חזן בספרו הבהיר ״תעלומות לב״ סי׳ ח׳ שדן את הדין לכוך לחליצה שניא מן דא לדא, דהתם מיירי ביבם עני דלית ליה מגרמיה כלום ולא יכיל למיקם בספוקה ואפילו אשתו הרא׳ אינו יכול לפרנסה וכמה טרחות וכמה יגיעות טרח לרצותו ולפייסו ולא עלתה בידו, ועכב החליצה לזמן מרובה ושקיל וטרי בהלכה ולבסוף כפה על החליצה, ויפה הורה שאפי׳ האשה הנשואה כדין וכהלכה אם אין לבעלה במה לזון ולפרנס, כופין אותו לגרשה, כ״ש ביבמה שאינה רק אגידה ביה ועדיין אינה אשתו, אם אין לו במה לזונה הא ודאי שכופין אותו לחלוץ לה.

ודברי אלו לא להלכה ולא למעשה, עד אשר יסכימו הרבנים רבני גולה די בבל אתר החונים פה במעמד הנבחר הזה ובראשם רבני הב״ד הגבה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ' 236-233

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר