ארכיון יומי: 28 באפריל 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

מאת כותב ומגיש התזה – דניאל ביטון בר אלי 

שלום לחברים
הכנתי רשימה של חללי צהל שהעפילו בספינות לפלשתינה-א"י ונפלו במלחמת השחרור והם טמונים בבתי הקברות הצבאיים
יהודה הלוי:מאמן יעקב- הר הרצל
איטח שלמה – נתניה
שיבת ציון:אלקרייף גבריאל – נחלת יצחק
אלקריף יעקב – נחלת יצחק
זוהר שלמה- הר הרצל
פדידה יצחק – מגדיאל
לנגב: משה -מוזס- אוחיון – דגניה
כ"ט בנובמבר: אטל -אלוש- נסים- אנדריי – הר הרצל
פרג'ון שמואל – גזר
קדמה: טויטו מרדכי-פולי- הר הרצל

אנא התשדלו לפקוד את קבריהם שהשנה מלאו 70-71 שנים להעפלתם והם נשכחו מדפי ההיסטוריוגרפיה .

המשך התזה…

בתהליך החיפוש נמצאו שמות שהופיעו יותר מפעם אחת באותה רשימה. תופעה שהעידה על אי דיוק ברישום בידי מזכירויות המחנות ומחלקות העלייה של הסוכנות היהודית. למרות שהיה בידי הפקידים טופס רישום מפורט, לפני קום המדינה וגם לאחריה, הם לא הקפידו למלא את כל הפרטים הנחוצים לזיהוי המעפילים. במקביל כול מעפיל בקפריסין קיבל תעודת עולה אותה הציג לפני עלייתו לאוניית המעבר שהפליגה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. יתכן שרישום כזה בא לחפות על –'בריחת' מעפילים מקפריסין. הסבר אפשרי נוסף הוא שהדבר נעשה כדי למנוע מהבריטים לעצור עליית מעפילים בגיל גיוס לפלשתינה א"י. בארכיון הציוני קיימת כרטסת עולים שאינה פתוחה לציבור -מסיבות השמורות עמו.

לגבי רשימות בהן הופיעו שמות משפחה זה אחר זה באמצעות הסימון " לא הושלמו הנתונים -למרות שהיה ברור שהם שייכים לאותה משפחה שנרשמה לפניהם. זאת אחת הסיבות לבניית תת-קבוצות במאגר: האחת מעפילים ללא ציון ארץ מוצא והשנייה מעפילים שלא צוינה ארץ מוצאם ולא שם ספינתם. כך יתכן שבני משפחה נרשמו בקבוצות שונות )פרק רביעי(. לעיתים היה קושי מסוים לקבוע את המגדר של המעפיל/ה. למשל 'סימון' הוא שם של אישה ושל איש. לפרקים הופיע שם משפחה עם מספר שמות פרטיים כמו פרוספר, מסעוד ואשר הראשון בצרפתית, השני בערבית מוגרבית –והאחרון בעברית. שם אחד בבליל שפות.

המאגר לא כולל שמות משפחה יהודים נפוצים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, כמו 'כהן' ו'לוי'.בעלי שמות משפחה אלה נכללו במאגר רק אם שמם הפרטי היה מוגרבי טיפוסי; עזו, חסיבה, עיזה, מסעוד, עישה, עזיזה ופרוספר. שמלץ טען ש"יש קושי בהגדרת עדות בסקרים שנעשו בתקופת המנדט בפלשתינה א  "י " ובעיקר ]…[ ב"הבחנות בין העדות ובתוך כול עדה 'ספרדית' בפני עצמה". הוא אימץ גישה של זיהוי שמות לפי ארץ לידה ומוצא. לכן, אם נרשמה שמה של ארץ מוצא מוגרבית ליד שמות משפחה 'לוי וכהן' הם נכללו במאגר. עם זאת, ההנחה הייתה שכול מי ששמו 'לוי' או 'כהן' והעפיל בספינות מחוף אלג'יר מוצאו מצפון אפריקה נכלל במאגר. ספר שמות המשפחה הצפון אפריקאיות של יוסף טולידנו סייע בזיהוי שמות משפחה שלגביהם הייתה התלבטות.

רישום שמות מעפילי צפון אפריקה, ככל הנראה, לא התבצע במחנות המעבר באלג'יר  וגם לא בכניסה למחנות הגירוש בקפריסין. עם תפיסת הספינות בידי הבריטים הן הובלו לנמל חיפה ושם נלקחה טביעת אצבעות ותצלום שצורף לדף פרטים אישיים לכול מעפיל. חלק מרשימות אלה בארכיון המדינה לא היה נגיש במהלך המחקר. בעדותו של כלב קסטל, שליח לצפון אפריקה, נמסר שלקראת העלאת המעפילים למשאיות לנסיעה אל הספינה 'שיבת ציון' וכדי למנוע כאוס נרשמו שמות הערים מהן הגיעו המעפילים על ריצפת מחנה המעבר ולמרות זאת "מעטים ידעו מי עלה על כול משאית".

בעדותו של יוסי הראל, מפקד ספינות ה'פאנים פאן יורק ופאן קרשנט' שהפליגו מבולגריה, נמסר –שהרישום התבצע בעלייה לספינות ו"כול מעפיל הביא שש תמונות ואישור רפואי והייתה כרטיסיה עצומה וממוינת".  לא נמצאו עדויות לרישום דומה בספינות אחרות. במקרים מסוימים קיבלו המעפילים שמות בדויים רשומים על פתק, כדי למנוע מהבריטים לזהות את ארץ מוצאם. הרישום התבצע על ידי ועדת העלייה של כול מחנה בקפריסין בסמוך לעלייה לאוניות המעבר שהפליגו מקפריסין לפלשתינה א"י ולישראל.

היציאה מקפריסין נקבעה לפי העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'  – מועד גירוש ספינת המעפילים –לקפריסין. עיקרון זה סייע בזיהוי מעפילים לפי ספינותיהם ואיפשר להעריך את זמן השהייה של כול מעפיל בקפריסין. הרישומים באוניות המעבר היו ערב רב של שמות מעפילים מספינות שונות ולכן לא – תמיד ניתן לאמת אם עיקרון זה נשמר. בזיכרון דברים של מזכירויות מחנות הקיץ והחורף נאמר שכול ספינת מעפילים תפעיל ועדת עלייה בת שלושה חברים שתכין רישום מדויק של מעפיליה עבור ועדת העלייה הראשית במחנות. כאמור, לכול עולה הונפקה 'תעודת זהות עולה' שהיה עליו להציגה לפני עלייתו לאוניית המעבר שתיקח אותו לפלשתינה א"י ולישראל. ניתן להניח, שהדיווח לא תמיד היה מדויק ברשימות אלה. היו מקרים שמעפילים, מקבוצת פרטיזנים חיילים חלוצים ]'פח"ח ["הצליחו לצאת מקפריסין לא בשמותיהם האמתיים".  במקרה זה ביקשה המזכירות המשותפת של מחנות החורף מקבוצת 'פח"ח' להכין רשימות מעודכנות ולקחת בחשבון את החברים שעלו בצורה זו. כלומר, המעפילים חיפשו כול דרך להקדים עלייתם לפלשתינה א"י. ב'פח"ח' הניחו שכנראה מגיע לחבריהם לעקוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' מאחר והם נלחמו נגד הנאצים. ניתן לשער שמעפילים שנקטו בדפוס פעולה זה נרשמו בשמותיהם המקוריים ברדתם מאוניות ההעברה בחיפה שהפליגו תדיר בקו פמגוסטה חיפה .

מידע סטטיסטי שתועד באופן סדיר בקפריסין, איפשר להשוות נתונים בין אוכלוסיית המעפילים הכללית לזו של המעפילים המוגרבים. המידע התבסס על ספירת ראשים במחנות קפריסין שהייתה ככול הנראה הטכנולוגיה העיקרית לאיסוף נתונים. הספירה כללה נתונים על מספר מחנה, צריף או אוהל של המעפיל. הדיווחים לא היו תמיד מדויקים. הספירה נועדה בעיקר לצורך הכנת רשימות עלייה ודיווח ללשכות העלייה של הסוכנות היהודית. היו לה גם מטרות נוספות: קבלת מנות מזון, בגדים מהמחסן, חלוקת תרופות, איתור מועמדים לשורות המגנים ועדכון של מספר המעפילים בכול מחנה. התעבורה האנושית במחנות הייתה דינמית. מעפילים חדשים נוספו למחנות ומעפילים וותיקים עלו ארצה. רשימות מעפילים שעברו ממחנות קיץ למחנות חורף ובתוכם אפשרו להעריך את היקף הניידות של המעפילים במחנות.

היה נוהל החלפת רשימות שמיות בין הסוכנות היהודית לגו'ינט. לצד זה הגו'ינט ניהל רשימות מעפילים שקיבלו שירותים רפואיים, שנשפטו ונכלאו על ידי הבריטים ושקיבלו סיוע סוציאלי במחנות הגירוש בקפריסין. בארכיון תנועת העבודה ומכון לבון נמצאו מחזות שנכתבו בידי שלמה ביטון, מעפיל ב'יהודה הלוי' בהם השתתפו חבריו לספינה. באותו ארכיון נמצאה רשימת מעפילים מוגרבים שקיבלו חבילות דואר כבר בספטמבר 1946  אם כי תמוה שלא צוינה ארץ מוצאם.

במאגר נכללו שמות מעפילים שעלו עם מסמכים מזויפים עלייה ד'.  היה זה אחד האמצעים לעקוף את מגבלות ה'ספר הלבן' הבריטי. עלייה ד' התבססה על זיוף מסמכים ותעודות שארגנה שולה ארלוזורוב, האחראית לכך במוסד לעלייה ב' , בצרפת. עם הפסקת ההעפלה הישירה מצפון אפריקה הוכשר במרסיי בחור צפון אפריקאי בזיוף תעודות ומסמכים באמצעותם העפילו מהמגרב לנמלי איטליה וצרפת ומשם לפלשתינה א". –

מעפילים מתנדבי ומגויסי חוץ לארץ ]מח"ל וגח"ל[ שנפלו במלחמת העצמאות ואותרו באתר' יזכור' של משרד הביטחון נכללו במאגר, מאחר שהם התאמנו במחנות אימונים של ההגנה בצרפת והעפילו בספינות של המוסד לעלייה ב'. חלקם הוגלה לקפריסין. במברק מהמוסד לעלייה ב' בפריז למטה בתל אביב נמסר ש  – 300 עולים מצפון אפריקה צפויים לעלות עד 15.5.48 מועד הכרזת המדינה כחלק מהמאמץ להגדיל את מספר העולים הכשירים לשירות צבאי. מעפילים שעשויים היו להיכלל במאגר אילו הספיק המוסד לעלייה ב' להעלותם בספינות מעפילים.

במאגר נכללו גם יהודים מלוב שהעפילו אף הם מחופי אירופה. הכללתם במאגר השמות נעשתה למרות שהמחקר לא היה אמור לעסוק בקהילת יהודי לוב. שמותיהם הופיעו ברשימות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצד שמותיהם של יהודי צפון אפריקה ולכן היה מקום לחרוג מגבולות המחקר – המגרב ולצרפם למאגר. הכרת התודה של יהודי לוב ליהודי תוניס על הסיוע שקיבלו לאחר מלחמת – העולם השנייה בהעפלה דרך תוניס העידה על הקשר בין שתי הקהילות. האחרונים "דאגו לביטחונם, לאכסונם ולתזונתם במשך שהותם בתוניס, והסדירו את מעברם בעיקר למרסיי בצרפת לידי המוסד לעלייה ב' ולהעלאתם ארצה".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

השנה הראשונה לפעילותו

גינצבורג מדווח כי בהגיעו למוגדור התקבל בסבר פנים יפות על ידי סגן הקונסול הבריטי בעיר רוברט דרומונד האי( בנו של ג׳והן דרומונד האי, השגריר הבריטי במרוקו ). גינצבורג מסר לסגן הקונסול את תעודת מינויו מהאגודה, ודרכונו נרשם בקונסוליה. סגן הקונסול אמר לו שדרכונו תקין.

השלב הבא היה שכירת בית באוגוסט 1875 שישמש את פעולותיו.28 גינצבורג קראו בשם התנ״כי ״מצפה״, בהשפעת המקום בו שפט שמואל הנביא את העם ושם כעסם (שמואל א ז, 16 ; י, 17), וישעיה כא, 8-6 : ״כי כה אמר אלי ה' לך העמד המצפה אשר יראה יגיד. וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ויקרא אריה על מצפה ה׳ אנכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנכי ניצב כל הלילות״.

את הטכסים הדתיים בימי ראשון ניהל בשתי שפות: בבוקר באנגלית בשביל -אנגלים, ובערב בצרפתית. בשלב מאוחר יותר הם נוהלו בעברית ובערבית בשביל המתנצרים היהודים. בלילות שבת נקראו פרקים מהתנ״ך ומ״הברית החדשה״.

מראשית התבססותו במוגדור, שם גינצבורג דגש חזק על החינוך. הוא פתח כיתות לימוד לנערים ולנערות, שבהן למדו ילדי יהודים וגם ילדי נוצרים, לרבות קתולים. לדברי יוסף הלוי, שנשלח על ידי כי״ח למרוקו ב־1876, קיבלו המיסיונרים הפרוטסטנטים במוגדור רשות מהשלטונות לפתוח בית ספר, הודות לבקשת השגרירות של בריטניה.

הוא הוסיף שהרבנים התנגדו לכך שילדים יהודים ילמדו בו. (יש לציין, כי כי״ח, בסיוע כספי של יהודי אנגליה, פתחה בית ספר במוגדור כבר ב־1869, הודות להשתדלותו של הרב יוסף אלמאליח, שראה במוסד זה את ״הרע במיעוטו״ לעומת הסכנה בחינוך הנוצרי.) גינצבורג פתח בית ספר לימי ראשון, ומועדון תפירה לנשים בניהול אשתו. הוא ארגן מגורים לחסרי אמצעים, העניק להם הכשרה מקצועית בבית מלאכה לסנדלרות ולנגרות. כל זאת עשה מכספו הפרטי. כמעט כל הריהוט לכנסייה שבבניין נתרם על ידי מאמיניו האנגלים באלג׳יר, כאות תודה לרועה שלהם, על שבנה למענם כנסייה ודאג לבית קברות. גינצבורג גם יסד מרפאה ובה בית מרקחת. תרופות לעצות רפואיות ניתנו ללא תשלום לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

בשבתות היה גינצבורג מבקר את היהודים בקסבה בלוויית רעייתו, ועוזרו הנאמן זרביב היה מבקר במלאח. גינצבורג כותב כי בשבתות היהודים נינוחים ומוכנים להאזין לדבריו, יותר מבימי החול, שבהם הם עמלים לפרנסתם.

לטענתו, הוא הצליח בהפצת ספרי המיסיון, כולל ״הברית החדשה״, דבר שהיה אחד הקריטריונים להישגים. אמנם היו יהודים שחששו, והתקרבותם למיסיון הייתה זהירה. הוא מספר כי קיבל מכתב מיהודי המבקש לשלוח לו עותק של ״הברית החדשה״, ולהשמיד את מכתבו לאחר קריאתו, לבל יוודע הדבר ליהודים.

גינצבורג סיכם את השנה הראשונה לפעילותו כמוצלחת מבחינת השגת המטרות שהציב לעצמו — הסביר ליהודים מהי האמונה הנוצרית, ומה מקומו של התנ״ך באמונה זו.טבעי שיהודים עניים וחסרי השכלה נטו ביתר קלות לקבל את בשורתו, באשר אלה גם נהנו משירותי החסד שלו. ואמנם כבר בשנה הראשונה התנצרו שני יהודים. אבל הדבר עורר תגובה שלילית בקרב ״החוגים השבעים״. הצד הסוציאלי בשליחותו בא לידי ביטוי בדו״ח שכתב במאי 1876, כעשרה חודשים לאחר בואו למוגדור. הוא מתח ביקורת על העשירים המתעלמים מצרת אחיהם העניים, ומגלים יזמה רק כאשר המיסיונרים משמשים להם דוגמה. גם עזרתו שלו מתקבלת לעתים בהסתייגות, ומלווה בנזיפה במקבל העזרה. כהוכחה מספר כי פגש חכם שחי בתת־תזונה ובתת־דיור, כמעט עירום, סובל מקור ונרטב מן המים הזורמים מן הגג על גופו. כיוון שגינצבורג עזר לו, נזפו היהודים במסכן וגם איימו עליו בחרם. יהודי אחד גילה נכונות לסייע לחכם, רק בתנאי שהנצרך יחזיר את הכסף שקיבל מהמיסיון.

גינצבורג חש כי למרות מעשי החסד שלו, החברה היהודית מגלה חשדנות כלפיו. הוא מספר על מקרים אלה: אם אישה מסתכסכת עם בעלה ובורחת עם ילדיה אל ה״מצפה״ לקבלת מקלט, עוד לפני שהיא נקלטת שם, מופצות שמועות המוציאות שם רע למקום. ילד מוכה שבורח מביתו לרחוב, מחפשים אחריו ב״מצפה״ בהנחה שמצא שם מקלט. גינצבורג מתנחם בכך שיום־יום פונים אליו יהודים מרצונם החופשי.

אירועים מקריים ושמועות שוא ליבו את העוינות והחשדנות כלפיו. גינצבורג תקף פעם נער יהודי, והפרשה נסתיימה רק הודות להתערבותו של סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי שיישב את העניין עם אבי הנער, והודות לסכום כסף שנתן גינצבורג לאב. הופצה שמועה, שנער יהודי שנעלם ואישה שנטשה את בעלה פותו על ידי המיסיון, ומצאו ביתם ב״מצפה״. משהתבדו השמועות, חזרו הנער לביתו והאישה לבעלה, והרוחות נרגעו. לדברי גינצבורג, יהודים שירקו על ״מצפה״ באו להתנצל ולהודות בטעותם.

המפתח להצלחת שליחותו או לכישלונה היה בידי המנהיגות ובראשם הרבנים. גורם חיובי שזכה להערכה גם על ידי הרבנים הייתה המרפאה. רוב החולים והפונים אליה ואל בית המרקחת היו יהודים, אף כי שירותיה הוענקו גם למוסלמים ולנוצרים. לפי דו״ח מן השנה הראשונה לפעילותו, פנו למרפאה 610 יהודים, לעומת 155 מוסלמים ו־29 אירופים. הרב הראשי עצמו ביקר שם ולחץ את ידו של גינצבורג בחמימות ואיחל לו שה׳ יגמול לו ולצוות על מעשי החסד שלהם. מספרם הגדול של היהודים שפנו למרפאה מוסבר כנראה על רקע העובדה שעקב תנאי המגורים הצפופים במלאח, סבלו היהודים ממחלות וממגפות שפרצו שם מפעם לפעם, ורופאים יהודים לא היו בנמצא במוגדור בשנים אלה.

לדברי גינצבורג, ביקרו שני הרבנים הראשיים ב״מצפה״, והביעו הוקרה על השירות שהמוסד מעניק ליהודים. אם אמנם הדברים נכונים, הרבנים היו תמימים, ולא הבינו עדיין את המטרות האמיתיות של המיסיון. אחד הרבנים הראשיים, ששמו לא נזכר, הביע תקווה שלימוד התנ׳׳ך וחיי ישו יביא להתפייסות בין שתי הדתות. לדברי גינצבורג, שני רבנים אלה השתתפו בטכס אשכבה שנערך בכנסייה, כשמחצית המלווים היו יהודים.

צוות שפעל עם גינצבורג

בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.

בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.

העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה  ביולי .1881

אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote   ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.

שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 54-49

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

שליח העלייה יהודה גרינקר מגיע לדמנאת

יהודה גרינקר הגיע לקזבלנקה ב־23 באוגוסט 1954, והחל שם בפעילותו לרישום משפחות לעלייה. מקזבלנקה המשיך למאזאגאן ולרבאט-סאלי, בה פגש לראשונה ביהודים שבאו מדרום מרוקו שהעידו כי בין הרי האטלס שבדרום מרוקו קיימים כפרים שבהם חיים יהודים עובדי אדמה. ברם, איש מהיהודים שפגש לא ידע להצביע במדוייק על מיקומם של הכפרים הללו. גרינקר היה נלהב לנסות לאתר כפרים אלו מתוך מחשבה שיהודים שהעם עובדי אדמה יהיו אידיאליים לצורך התיישבות חקלאית.

הערת המחבר: יהודה גרינקר נולד ביסוד המעלה בי״ט מרחשון תרנ״ח, 14 בנובמבר 1897. היה ממקימי נהלל, שליח עלייה במרוקו מ־23 באוגוסט 1954 עד ל־2 בפברואר 1956. נפטר בנהלל בי״ז אב תשל״ג, 15 ביולי 1973.

בין ספטמבר לנובמבר 1955 ערך יהודה גרינקר סיורים בהרי האטלס ובשפלה שלמרגלותיו במטרה לאתר את אותם כפרים נידחים, שמעטים ידעו על קיומם, ולרשום את היהודים שחיו בהם לעלייה. במהלך סיוריו הגיע ל- 87 כפרים ועיירות, וביניהן גם דמנאת, ורשם לעלייה 2491 משפחות ובהן 13,553 נפש. בדמנאת רשם לעלייה גרעין של 54 משפחות שכלל 316 נפש. המועד המדוייק של הגעתו הראשונה לדמנאת אינו ידוע, אך ניתן לשער שהיה זה כנראה במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 4 5.19

את היהודים שמצא בדמנאת ניסה יהודה גרינקר להלהיב לעלייה בהבטחה שייושבו כולם ביחד, כקהילה אחת, במקום ששמו דומה לדמנאת. גרינקר התלבט איזה שם עברי להצמיד לגרעין דמנאת. ביומנו רשם:

"״ובכן ברצוניי להמשיך עם הארגונים אחרי [?] יבוא ארגון יפה מדימנט. טרם בניתי אותו בשם אני חושב להשאיר אותו בשם דומנת במשקלו העברי״.

הערת המחבר: הדיווחים של גרינקר על גודל גרעין דמנאת מאפשרים לנו לשחזר את חלון הזמן שבו הגיע למלאח לראשונה. ביומנו רשם כי ב־9 בנובמבר 1954 תכנן לבקר בדמנאת ״…ולהפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות״. שם, עמ׳ 40. ברם, בעמוד 98, ציין כי רשם לעליה 54 משפחות מדמנאת. ניתן לשער כי נתון זה, של 54 משפחות, מייצג את היקף הרישום לעליה במועד ביקורו הראשון בדמנאת, שהתרחש או במהלך סיורו הראשון בכפרים (9 בספטמבר עד 1 באוקטובר) או במועד מאוחר יותר בחודש אוקטובר. בדפי היומן שלא נכללו בספרו רשם על ביקור נוסף בדמנאת שהתקיים ב־8 בדצמבר 1954 : ״…אתמול חזרתי מסיור יחד עם טל-מור מועדת המיון. בקרנו ובדקנו ארגון יפה בדמנט (סביבת מרקש) המונה 120 משפחות, והעברנו אותם לבדיקה רפואית״. אי״ה, A8-003, קבצים 59-58. נראה שהמספר 120 משפחות מתייחס לשילוב של שתי רשימות שמיות (ללא תאריך) שנמצאו ביומנו: רשימה של 85 משפחות מדמנאת ״שעברו בדיקה רפואית״ ועוד 41 משפחות שנרשמו תחת הכותרת ״אזורנה דימנה״. אי״ה, A8-002, קבצים 300-298.

על ההבטחה ליישב את קהילת דמנאת כמקשה אחת במקום ששמו דומה לדמנאת העידו דליה בן חיים וכן מרדכי זרד, שהיו בין העולים. שניהם טענו שהכוונה הייתה לעיירת הפיתוח דימונה. ראו: ראיון עם מרדכי זרד. חביב פרץ שעבד כמתורגמן של גרינקר בכפרים העיד שססימתו של גרינקר הייתה ״יהודי דמנאת – לדימונה״. נסים טוויזר שהיה פעיל עלייה בדמנאת העיד כי הייתה כוונה ליישב את הקהילה: ״במושב בשם דימנה על שם דמנאת״. האזינו: ראיון עם נסים טוויזר.

נראה שבהמשך העדיף גרינקר את השם ״הימנה״ שלו צליל קרוב יותר לשם המקורי. בעיני גרינקר, הגרעין של דמנאת בלט כגרעין איכותי יותר בהשוואה לגרעיני ההתיישבות האחרים שהקים. במכתב למשפחה הביע בפני רעייתו רבקה את התלהבותו מאיכות האנשים וביקש ממנה לפעול למען קליטתו של גרעין דמנאת בחבל לכיש:

״ועתה עוד ענין אשר דברתי רבות עם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות] על כך ואני אכתוב לתנועה ואני רוצה שגם את תדעי מזה. יש לי ארגון שנקרא ארגון דימנה. זהוא ארגון פאר אני חושב שעוד לא יצא ארגון כזה ממרוקו וספק אם עוד יימצא ארגון כזה כאן. בחורים צעירים מלאי מרץ ורצון מאורגנים יפה יפה אשר יצאו מכאן אחרי ה־15 לח׳ מרץ ויגיעו לארץ בראשית אפריל אני רוצה שיבטיחו להם מקום בלכיש […] הם ראויים לכך ולתשומת לב מיוחדת. תכניסי גם את את הענין הזה. החומר האנושי הוא דומה לנוער שלנו החלוצי…״.29

במכתב עוקב למזכירות תנועת המושבים חזר על דברי השבח לארגון דמנאת ועל הבקשה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשריון מקום ייעודי עבורם בחבל לכיש:

״יש להניח וזה קרוב מאד לודאי שאנשי ארגון דימנט יעזבו את מרוקו בחצי השני של מרץ כי הם נחשבים לחצי כפריים מין רחובות, נס ציונה. בזה הנני להסב את תשומת לבכם באופן מיוחד לארגון זה שהוא כפי הנראה ישאר פאר הארגונים. הוא מאורגן יפה אנשים צעירים בעלי מרץ ורצון וגם מעט כסף בידם. כמתי לכך לשמור להם מקום בלכיש גם על זה דברתי עם הח׳ ציגל והוא הסכים לי אולם עליכם לעמוד על המשמר כי יתכן ועליתם לא תבוצע בדיוק לפי התכנית ויגיעו לארץ אחרי ה־5 לאפריל. גם אז אני מעונין שהמקום בלכיש ישמר עבורם. בכל אופן אני מקוה שמצדכם יעשה הכל למען ארגון זה״.

הערת המחבר: מעניין היה לדעת אם הבחירה של גרינקר, איש נהלל, בשם ״דימנה״ נבעה מהכרת הפסוקים מספר יהושע שבהםמוזכר שם זה: ״לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. לה אֶת-דִּמְנָה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-נַהֲלָל, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ:  עָרִים, אַרְבַּע.יהושע, כ״א, ל״ד-ל״ה).

בדיקות רפואיות למועמדים לעלייה מדמנאת

כמתחייב מנוהלי העלייה, נדרשו משפחות המועמדים לעלייה לעבור בדיקות רפואיות כדי לבדוק את התאמתן לעלייה. הבדיקות בוצעו על־ידי נציגי משרד הבריאות ששהו במרוקו, בסיוע רופאים מקומיים. בראשית חודש פברואר 1955, חתם ד״ר אליעזר מתן, שהיה נציג משרד הבריאות במרוקו באותה תקופה, על אישור רפואי לעלייה של 16 משפחות ממרקש ומעיירות אחרות באזור דרום מרוקו. בין משפחות אלו נימנו גם שתי משפחות מדמנאת: משפחת יצחק אוחנה (ועימו זהרה, דוד, שלום, פיבי, מרדכי, מישל, מואיז, ארמנד, חביבה, סה״כ 10 נפשות) ומשפחת אהרן בוחבוט (ו־עימו סימי, טיטי, תמר, יעקב וחנה, סה״ב 6 נפשות).

לעיתים כללו האישורים הרפואיים לעלייה תאריך תפוגה, במקרה ובמשפחה הנבדקת נמצאה האשה בהריון. כך לדוגמה, ב־24 בפברואר 1955 חתם ד״ר סרג׳ לפידוס (Serge Lapidus) על מכתב שמוען לנסים טוויזר, נציג ארגון העלייה בדמנאת, ובו אישור רפואי לעלייתן של חמש משפחות מדמנאת: משפחת יעקב שמחון (ועימו מרי, טיטי, שרה, שמחה ופרחה, סה״כ 6 נפשות), משפחת יצחק אוקנין (ועימו אסתר ונסים, סה״כ 3 נפשות), ומשפחת יצחק הרוש (ועימו דיסיה, פרחה, טיטי, שלמה, מרי, וכן תמו אפללו, סה״כ 7 נפשות). המשפחה החמישית, משפחתו של שלום אביטבול (ועימו, מרי, דוד, מזל, איזה, חביבה, סה״כ 6 נפשות) אושרה לעלייה עם הגבלת תאריך עד סוף מרס, מאחר שמעבר לתאריך זה ״המשפחה תצטרך להמתין ללידה ולביקורת רפואית של הילוד״.

ב־1 במרס 1955 ניתן אישור רפואי לעלייתן של 53 משפחות נוספות מדמנאת. 47 משפחות אושרו ללא הגבלת תאריך עלייה, ואילו שש משפחות אושרו לעלייה עם הגבלת תאריך בשל הריונות: 5 משפחות אושרו לעלייה עד סוף מרס, ומשפחה אחת אושרה לעלייה עד סוף אפריל.

לא כל המשפחות שעברו את הבדיקה הרפואית אכן עלו באותה תקופה. חלקן ביטלו את השתתפותן בעלייה מסיבות משפחתיות או כלכליות. אחוז האנשים שעברו בדיקה רפואית אך דחו / ביטלו את עלייתם היה גבוה מ־11 אחוזים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 20-17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר