מורשת יהדות מרוקו

עתה נכנס לפעולה מנדל וילנר, שהיו לו קשרים טובים במיוחד עם קציני ביקורת הגבולות בקזבלנקה. באותם הימים, מינה הסולטאן את ידידו; מוחמד לגזאוי, למנהל שירותי הבטחון המרוקניים. בתוקף מינוי זה, היה לגזאוי אחראי גם על הכניסה והיציאה מהנמלים ושדות התעופה. לגזאוי היה איש אמיד מאוד, שהקים בפאס חברת תובלה, בשיתוף עם סוחר יהודי. ההיכרות בין השניים החלה כאשר לגזאוי ישב בכלא, בעוון פעילות נגד המשך הפרוטקטורט הצרפתי. השותף היהודי נהג לבקרו בכלא בקביעות ולהביא לו בגדים נקיים ומזון טרי. אף כי לגזאוי מעולם לא הסתיר את איבתו לציונות ולמדינת ישראל, ידידותו עם שותפו היהודי מעולם לא נפסקה. מנדל וילנר נסע, אם כן, לפאס והביא לקזבלנקה את שותפו היהודי של לגזאוי. דובדבני סיפר לסוחר היהודי על מצוקתם של אחיו במחנה ״קדימה״ וביקש כי ישתדל למענו וישיג עבורו את הארכת תוקפה של אשרת־השהייה, על מנת שיוכל לסייע בהקלת סבלם של היהודים. הסוחר היה נרגש מאוד משיחה זו, אך טען כי לגזאוי הוא אדם ישר ובעל עקרונות ועל כן אין הוא בטוח שבקשתו להאריך את תוקף אשרת־השהייה של דובדבני תיענה. אך הוא הציע לפעול באמצעות אחיו של לגזאוי, אף הוא איש אמיד, שבביתו נהג הסולטאן ללון, כל אימת שבא לביקור בפאס. הסוחר היהודי חזר לפאס וביום ראשון, שעות ספורות לפני שפג תוקף האשרה של דובדבני, הוא הביא עמו את אחי־לגזאוי לסעודת צהרים במסעדה כשרה בקזבלנקה.

במהלך הארוחה, סיפר דובדבני לאורחו סיפורים ואגדות המבוססים על התלמוד. לגזאוי־האח, היה איש דתי מאוד והוא הוקסם מסיפורים אלה. כטוב לבו בסעודה, הוא החל מתחרה עם דובדבני בסיפורי דת: זה לקח מהתורה ומהתלמוד וזה לקח מהקוראן ומפסקי־ההלכה השונים, שנפסקו על־ידי חכמי האיסלאם. בתום הארוחה, הלך לגזאוי למשרד הפנים וללא ידיעתו של אחיו, ראש הש.ב. המרוקני, האריך לדובדבני את אשרת־השהייה שלו במרוקו. במקביל לפעולתם של שליחי הסוכנות היהודית, המשיך אלכסנדר איסטרמן במאמציו מטעם ״הקונגרס היהודי העולמי״. אך מאחר שאיסטרמן לא הצליח להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, הציע ד״ר גולדמן, כי מזכירו המדיני, ג׳ו גולן, יצטרף לאיסטרמן בקזבלנקה. ג׳ו גולן ורעיתו אסתר, היו באותם הימים במרוקו כאורחי מפלגת ה״איסתקלאל״. על דרכוניהם הישראליים הוטבעו אשרות כניסה מרוקניות מס׳ 3 ו־4. ג׳ו גולן הכיר את מוחמר לגזאוי, מתקופת פעילותו באו״מ למען עצמאותה של מרוקו. גולן נפגש עמו בניו־יורק ובשם ״הקונגרס היהודי העולמי״, הבטיח לו סיוע באו״מ. עתה נפגשו השנים ברבאט והשיחה ביניהם היתה נרגשת וידידותית מאוד. לגזאוי הסביר את מניעיו של הסולטאן וטען כי מחנה ״קדימה״ היווה מעין ״מדינה בתוך מדינה״ ועל כן היה הכרח להורות על סגירתו.

איסטרמן וגולן ניסו לשכנע את לגזאוי, כי יתיר לפחות את עלייתם של היהודים המצטופפים במחנה ״קדימה". מדי ערב נהג גולן לחזור מרבאט לקזבלנקה, כדי לדווח לאיסטרמן ולדובדבני על מהלך השיחות. מתוך ידיעה ודאית שהמרוקנים אינם מבינים יידיש, נהג דובדבני לשוחח בשפה זו, בטלפון, עם שרגאי בפאריס, וזה – לאחר התיעצות עם השגריר צור – נהג להעביר לו הנחיות להמשך המו״מ והציע לו ניסוחים שונים להסכם. בשיחות הטלפון הליליות הללו, משני עברי הים התיכון, שרגאי ודובדבני מעולם לא הזכירו את שמו של לגזאוי, וההתיחסות לראש הש.ב. המרוקני היתה תמיד כאל ״הרשע״. ואמנם, ב־10 ביוני 1956, לאחר שבוע של דיונים קדחתניים, עיבדו לגזאוי וג׳ו גולן, מיסמך שזכה גם לאישורם של השגריר צור וש.ז. שרגאי. מיסמך זה קבע­­

1 – מחנה ״קדימה״ ייסגר כעבור 3 חודשים. עד אז, יפונו ממנו כל היהודים המצוידים בדרכונים חוקיים.

2 – לאחר סגירת המחנה – תותר הגירת יהודים בצורה חוקית ומסודרת ועל פי דרכונים שיונפקו להם על־ידי משרד הפנים המרוקני.

3 – במגמה למנוע סיבוכים עם מדינות ערב, ייעשה הפינוי ממחנה ״קדימה״, באניות ובמטוסים, בשעות הלילה, ולפני התחלת העבודה השיגרתית בנמל ובשדה התעופה של קזבלנקה.

בו בלילה, יצא איסטרמן לפאריס, כדי לדווח לד״ר נחום גולרמן ולשגריר צור, על ההסכם עם לגזאוי. איסטרמן סיפר כי ראש הש.ב. המרוקני לא התכחש להבטחות שניתנו בזמנו לראשי ״הקונגרס היהודי העולמי״ בדבר ״חופש הגירה״ ליהודי מרוקו. אולם שר הפנים המרוקני ולגזאוי מתנגדים להמשך נוכחותם של שליחי הסוכנות היהודית ולא יעניקו עוד היתרי יציאה קולקטיביים, כפי שהיה נהוג בימי השלטון הצרפתי. כל יהודי יהיה חייב מעתה להצטייד בדרכון אישי, אם ברצונו לצאת את גבולות מרוקו. אולם כלל זה לא חל עדיין על יושבי מחנה ״קדימה״. איסטרמן אמר עוד כי הפסקת העלייה וסגירת מחנה ״קדימה״ נדחו אמנם ב־3 חודשים, אך הסכנה להפסקה מוחלטת של העלייה הפכה להיות מוחשית ביותר.

באותם הימים, היו במרוקו כ־60 אלף מועמדים לעלייה. רובם עברו כבר את הבדיקות הרפואיות ומאחר שהאמינו כי עלייתם לישראל קרובה – הם חיסלו את רכושם וחיו מהיד אל הפה. בעקבות דיווחו של איסטרמן, נערכה בשגרירות ישראל בפאריס התיעצות בין השגריר צור לבין יו״ר מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות – ש.ז. שרגאי וגיורא יוספטל. צור סיפר להם כי השפיע על עורך־דין יהודי לצאת לרבאט ולהזהיר את הסולטאן מפגי ההד השלילי שעשויה לעורר הפסקת העלייה היהודית. השגריר פנה גם לאלאן סווארי, השר הצרפתי לעניני מרוקו. זה הודיע כי צרפת מכירה אמנם בעיקרון של חופש תנועה ליהודי מרוקו – אך הוא מטיל ספק ביכולתה של צרפת להשפיע על הסולטאן.

למחרת, ה־11 ביוני, החמירה פרשת העלייה ממרוקו. בניגוד להבטחות שניתנו לאיסטרמן ובניגוד להסכם גולן – לגזאוי, בדבר חיסול מחנה ״קדימה״ תוך 3 חודשים, נקראו שליחי הסוכנות, אריה אברהמי ומנדל וילנר, למשרדי הבולשת המרוקנית ושם הוחתמו על התחייבות לא לעשות במרוקו שום פעולה המכוונת לעודד את הגירת היהודים, או ״כל פעולה אחרת המנוגדת לחוק״. קציני הבולשת אמרו כי איסור זה נכנס לתוקפו בחצות הלילה וכי עד ל־20 ביוני – יש לחסל את מחנה ״קדימה״. כן נאמר לשליחי הסוכנות, כי בדעתה של מרוקו לבטל את כל הדרכונים ותעודות המסע שהוצאו על־ידי הצרפתים, וכל מהגר יהא זקוק לדרכון מרוקני חדש. ההסכם עם לגזאוי, לא עמד, אם כן, במבחן אפילו יום אחד.

על פי בקשתה של ממשלת ישראל, יצא המנהיג היהודי־אמריקני פיליפ קלוצניק לרבאט, וב־15 ביוני הוא נפגש עם ראש הממשלה, סי בקאעי. קלוצניק, חבר הנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״, יצא מן הפגישה עם רושם ברור כי ההבטחות לאיסטרמן וגולן יכובדו, אך בפועל – כל ההגבלות נשארו בתוקפן. גם ממשלת צרפת שיגרה לרבאט שליח מיוחד, לפגישה עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, אך גם הוא נחל אכזבה.

באותם הימים, האווירה בכפרים בדרום, היתה קשה במיוחד. יהודים רבים שחיסלו את עסקיהם, הפכו לנטל על הקהילות היהודיות בערים הגדולות. בלווית זיידה שולמן, נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״ בקזבלנקה, יצאו ג׳ו גולן ורעיתו לסיור בכפרי־הדרום ובין היתר ביקרו גם בכפר גולימין. זיידה שולמן, יליד צפת, היה טיפוס יוצא דופן. בראשית שנות ה־20 היגר מארץ ישראל למרוקו, פתח נגרייה בקזבלנקה ובמרוצת השנים הקים שם תעשית רהיטים משגשגת. במשך כל שנות חייו, הוא התמכר לאיסוף תעודות ועדויות על תולדות יהודי מרוקו. חלק ניכר מאוסף זה, מצוי כיום במוזיאון ישראל, בירושלים. באביב 1980 הוא מת על שולחן הניתוחים בפאריס בגיל 94. גולן ושולמן יצאו לכפר גולימין בלווית אנשי מפלגת ה״איסתקלאל״. הרב המקומי, רבי איפרגאן, סיפר לאורחיו על מצב הקהילה, אך בגלל נוכחותם של אנשי מפלגת .השלטון, הוא לא יכול היה לומר כל אשר על לבו. הוא רק אמר, שבחודשים האחרונים נטשו הצעירים את הכפר והותירו מאחוריהם את הזקנים. הוא הראה לאורחיו את בית הכנסת ואת ספרי התורה העתיקים. בפנותו אל אנשי ה״איסתקלאל״, הוא ביקש רשות לקרוא לכבוד אורחיו היהודים תפילה בעברית, וכך, בפנותו לג׳ו גולן ולרעיתו בתואר ״אדוני ואדונתי״, ובניגון חסידי מקומי, הוא סינן בין שיניו את המשפט הבא: ״אנו כאן כעדר צאן בין זאבים…״ שולמן וגולן קלטו יפה את ה״מסר״ והבטיחו לפעול למען יהודי גולימין.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 101-98

סידוד תפילת החודש ומעמדו בתאפילאלת

עד לפני ההוצאה לאור של סידורי תפילה בדפוס, יש להניח שהמתפללים התפללו מתוך קבצים של כתבי יד שהעתיקו זה מזה. לחזן היה כנראה סידור אישי שלו בכתב יד, והמתפללים שמעו מפיו את התפילה. אם החזן היה תלמיד חכם ואיש זיכרון, היה מתפלל אף בעל פה. דוגמה למסורת זו היא מנהג הקריאה בפרקי אבות שקראו בבית הכנסת בין פסח לעצרת לפני מנחה של שבת, אחד משנה ואחד עבראן. את המשנה קראו מתוך דפוס של ׳פרקי אבות׳ ואת התרגום אמרו בעל פה על פי זיכרון או על ידי לימוד של תשב׳׳ר מפי מלמדיהם.

 בתאפילאלת אין ידוע עד היום על תרגום עברי בכתב יד. כיוצא בזה אף תרגום ספרי איוב, משלי ודניאל שקראו בשבתות קבועות מפסח ועד עצרת, אחד מקרא ואחד עבראן – תרגום העבראן היהודי נשתמר בעל פה.

1. הערת המחבר: כידוע קיימת מסורת בקהילת תימן עד ימינו שמתורגמן עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם לאונקלוס. הקורא קורא פסוק בספר תורה, ואחריו המתורגמן קורא את תרגומו באונקלום מתוך חומש. מסופר על איש תימני בשם שלום אהוד(או יאהוד) מגן יבנה שידע את התרגום בעל פה.

והנה יום אחד בבית כנסת בשם ׳שבת אחים׳ בגן יבנה, באחד משלושת הרגלים חיפשו תרגום לקריאה בתורה המופיעה במחזור ללא תרגום צמוד, ושלום אהוד התנדב ותרגם כל פסוק בעל פה.

מסורת זו יכולה ללמדנו גם על נוסח התפילה שאנשים התפללו בעל פה, ולא הכול היו נזקקים לנוסח המאה ה-18. במאה ה-19 כבר נודעו סידורי תפילה בדפוס. הסידור המרכזי והנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳. מהדורה ראשונה של סידור זה יצאה לאור בשנת התקס"א- 1801בליוורנו שבאיטליה, שלוש שנים לפני פטירת החיד״א, ומובאות בו פסיקותיו ׳קשר גודל׳ בענייני הלכה. הסידור משקף את נוסח התפילה של יהודי צפון איטליה, צפון אפריקה ושאר קהילות המזרח. סידור זה נהוג גם אצל יהודי תימן, נוסח שאמי השלם. החל ממחציתה של המאה ה־20  איבד ׳תפילת החודש׳ את ההגמוניה שלו, כשלצדו נדפסים סידורים חדשים נוסח יהודי בבל ובן איש חי. המהדורה האחרונה של הסידור במתכונתו הישנה הודפסה בירושלים בשנת תשל״ה. מהדורות נוספות לסידור זה יצאו בהוצאת סיני, ואחרות בשנים תשס״ד ותשס׳׳ז. בתשע׳׳ג יצאה לאור מהדורה חדשה בשם ׳תפלת החודש השלם׳ על ידי מכון ׳ספורנו׳. במהדורה זו הוחזרו למקומן כל ההשמטות, והכול נעשה כמו סידור תפילת החודש לפי כל המהדורות שיצאו בליוורנו(19 מהדורות ידועות), עם תיקוני מילים ופתיחת ראשי תיבות, כולל הפירוש המפורסם ׳שלמות הלב׳ ו׳עבודה שבלב׳. הסידור מתאפיין בכתב מהודר ובנייר מיוחד בצבע קרם הנוח לעין.

הסידור הנפוץ ביותר בקהילות תאפילאלת הוא ׳תפילת החודש׳, אולם לא אימצו בהן את כל פרטיו ונוסחיו: יש מנהגים שאין נוהגים בתאפילאלת על פיו, כמו סדר תחינות שני וחמישי, ויש מנהגים נוספים שהילכו בעל פה ואינם כתובים בסידור זה, דוגמת הפסוקים הנאמרים לפני ׳הודו׳ בשבת.

סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בתאפילאלת בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.

בימים נוראים ובשלושה רגלים התפללו קהילות תאפילאלת במחזור ׳זכור לאברהם׳ לראש השנה, ׳זכור לאברהם׳ ליום כיפור, ובחגים התפללו ב׳זכור לאברהם׳ לשלושה רגלים.

 גם מחזורים אלה לא חפפו את הנוסח המסורתי הפילאלי. דוגמאות לכך הן הפיוטים לימים נוראים המופיעים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳, שלא נאמרו במקומם אלא לפני התפילה סמוך ל׳ותתפלל חנה׳ או אחרי תפילת החזרה, בגלל המנהג הפילאלי לא לעשות הפסק בפיוטים אחרי ׳ברוך שאמר׳. כך גם לגבי תפילת הגשם שנאמרה לא במקומה במחזור אלא לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל,

 והחזן אומר נוסח מיוחד לפני מוסף, ובו הזכרת הגשם: ׳קהלא קדישא הדין הוו זהירין לצלאה רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳ (=הקהל הקדוש הזה! הוו זהירים לומר בתפילה ׳רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳). כללו של דבר, סידור ׳תפילת החודש׳ והמחזורים ׳זכור לאברהם׳ אומצו אמנם על ידי קהילות תאפילאלת כמו על ידי שאר קהילות, אבל לא לכל נוסחם ופרטיהם, ואפשר שטשטשו את הנוסח הפילאלי בתפילה שהילך דורות.

מקומה של האישה הפילאלית באירועי הקהילה

האישה הפילאלית מעורבת יותר באירועי הקהילה הקשורים במעגל האדם והמשפחה ופחות באלה הקשורים במעגל השנה, בגלל מקומה הנפקד בבית הכנסת. האישה מעורבת כמעט בכל התחנות במעגל החיים המתוארות בכרך א של קהילות תאפילאלת – מעגל האדם: כל הווי החתונה הוא נשי, וכל מסלול הכלולות נע סביב הכלה ושושבינותיה, החל מהאירוסין דרך ארבע השבתות המרכזיות, אירועי החינה והסלכ׳ה, התהלוכות החגיגיות של הובלת הנדוניה, ההליכה למרחץ ועוד. רוב השירים המושרים לכבוד החתן והכלה בכל מסלול הכלולות הם שירי נשים, על שלל דימוייהם וניביהם. גם ההוויי של ההיריון והלידה הוא נשי: הנשים הן המארגנות את חגיגות ההודיה על בשורת הלידה, התהלוכות, ההכנות ללידה והוויי הלידה. מעורבות הנשים ניכרת היטב גם באירועי חופת הנעורים: ההווי, התהלוכות, התלבושות, המאכלים – הכול נעשה על ידי נשים. אירועי בר מצווה אמנם מתמקדים סביב הילד או הנער ודרשותיהם, אך גם בהם הנשים תורמות בהכנות החגיגיות והסעודות לאירועים. כך גם באירועים להכנסת ספר תורה והזוהר לבית הכנסת. בפרק השמיני הדן בהפסקה השבועית רוב המשתתפים בצומות הם נשים, ושמותיהן מפורטים בפרק. גם בהוויי של הפטירה הנשים תופסות מקום מרכזי: הן הבוכיות, הן המקוננות בלשונן ובתנועותיהן והן המבטאות את שנת האבל בבגדיהן הלבנים.

בכרך הנוכחי המוקדש למעגל השנה הנשים מעורבות פחות משום שרוב הכרך מתמקד בקטעים הליטורגיים המכוונים לגברים: תפילות, פרשה והפטרה, פיוטים, קינות, קריאות עונתיות כמו הטהיר של פסח ופרקי אבות. האישה הפילאלית מקומה לא יכירנה בבית הכנסת לא בשבת ולא בחג, חוץ מנשים זקנות אחדות שפוקדות את בית הכנסת. אף על פי כן ישנם אירועים שהנשים משתתפות בהם גם בבית הכנסת: בערב הכפרות שבו הנשים ממלאות את עזרת בית הכנסת, בליל שמחת תורה ובתפילת הנעילה. בשאר החגים והמועדים תרומתן של הנשים היא בהכנות לימים אלה: בהכנות של סעודות השבת, סעודות ראש השנה, בהוויי הכפרות החל מהובלת התרנגולים לשחיטה ועד לבישול העופות לסעודה המפסקת, הכנת הסעודות של חג הסוכות, השתתפותן כאמור בליל שמחת תורה, הכנת הסעודות לפורים בצאת התענית ובסעודת פורים המרכזית, ההכנות של פסח לכל שלביהן: בדיקת החיטה סמוך לשבת שירה, אפיית המצות הנמשכת שלושה שבועות בין פורים לפסח, הכנת התבלינים, הוצאת הכלים, שטיפתם והכנתם, וכל ההכנות לסעודות חג הפסח וכן חג השבועות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 29-26

תמורות תרבותיות העלאת גיל הנישואין

גיל הנישאים בתקופת הדורות הקודמים היה קטן מאוד. החתן היה בגיל 14-12 והכלה בגיל 11-10. בני הזוג לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע. ואולם לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן הנישואין, ויש שסכסוכים פרצו בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים: הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו וחוללו מפנה בגיל הנישואין בדור השלישי. גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי ממשיכיהם הגבילו את הנישואין רק לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעות המשפחות לדחות את מועד נישואיהן.

הצורך באישור רשמי לקיום הנישואין

כבר מ־1955 לפחות היה צורך בהתייצבות שני בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת, שלא הגיעה לגיל 18, לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות, שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישוה בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה. קומתה ולהעלות את הגיל, או העבירו שלמונים לרופא, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 17-16. עד לשנים המאוחרות: 1957-1955, נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 15-14 והבנים בגיל 17 וזאת סמוך לעלייתם ארצה.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה הייתה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישות מוצרים ובסל קליטה מטעם הסוכנות היהודית לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש שאחד מבני הזוג שמח על ההחלטה לנישואין המוקדמים וזאת ממניעים ציוניים כדי לזכות לעלייה לישראל, בעת שהוריו בוששו לעלות.

להלן מכתב, שנשלח על ידי ר׳ מאיר אביחצירא מארפוד אל ר׳ מכלוף לעסרי, שמילא תפקיד של רב היישוב ריש, המתבקש להעביר את תוכנו גם לאחיו ר׳ אברהם הממלא תפקיד דומה בקצר א־סוק, ובו הוראות מטעם הממשלה על התייצבות שני בני הזוג חודש לפני הנישואין אצל הרופא לבדיקה רדיוסקופית, ולידו תצלום בצרפתית של טופס הבקשה אצל הרופא ומקום להדבקת התמונה ומילוי פרטי הנבדק: שם ושם משפחה, מקום ותאריך לידה, מקצוע, הצהרה לבדיקה, חתימה וחותמת והערה למטה על קיומם של שני סוגי טפסים: לבנים — לפרסיים, וירוקים — לממשלתיים.

תעתיק המכתב (בתוספת פיסוק ופענוח ראשי תבות):

ב״ה ארפוד יע״א י״א תמוז יה״ל

ידיד הנלבב זר זהב מזר״ק (־מזרע קודש) טהור החהש״ו (־החכם השלם והכשר) משופרי שופרי הר״ר (=הרב רבי) מכלוף אלעסרי, יעמד חי ושלם ברוב עוז ושלם וכל טוב הוא ובניו הנעי׳[מים] וכל אשר בצלו י״צ (= ישמרנו צורו) דב״ש (־דברי שלום) בפיהם.

מאחר עלות גדול הש׳ וה׳ (־השלום והברכה). מדי דברי עמו ישר המכתב לו נתנני.

הנה כבר שוחחתי עמך הידיד אוד׳[ות] על מה שנצטוינו מהממשלה יר״ה (־ירום הודה) זה למעלה משנה… ומסרו בידינו פתקאות (־טפסים), שכל בחור ובתולה העומדים בפרק נישואין צריכין למסור בידם פתקא אחת ביד הבעל ואחת ביד האשה ליבדק אצל הרופא, ותמסרו אתם להם קודם הנישואין חדש ימים. ודב״ז (־ודבר זה) לא הייתי נוהג רק… ארפוד יע״א, ובאלה הימים נתעוררתי להנהיג עתה זו פה ארפוד ותאפילאלת וגם בריס וקצר שוק. ובכן יגיעו לידך בעה״ו (־בעזרת השם וישועתו), ומחצה תשלח אותם ליד אחיך ידי״ן (־ידיד נפש) אברהם לקצר אשוק, ותפרש לו כדברים האלה: וצריכים האיש והאשה

— להיות התמונות שלהם דבקים בפתקאות, ואחר שיבדקו יחזירום לידכם, וזה נחוץ מאד מאד, ולך ידיד, החיים והש׳[לום] ע״ה (=עבד ה׳) מאיר אביחצירא.

והפתקאות הם ט״ז (=16): עשרה לבנים וששה ירוקים, דהי׳[נו] העשירים תמסור בידם הלבנים, שישלמו לרופא שכרו, ואם יהיו עניים האיש והאשה או אחד, תמסור בידם הירוקים, ולא ישלמו. וצ״ל (־וצריך להיות) דווקא העני מרוד ולא יהיה אחד מהם עני והאחר בין הבעל בין האשה ביד העשיר הלבנה וישלם וביד העני הירוקה ולא ישלם, ותפרש הכל לידי אחיך ושלם.

אכן, הוראה זו בוצעה הלכה למעשה, דוגמת שטר הכתובה של ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי מקצר א־סוק המופיע בהמשך עם תמונות החתן והכלה וחותמת וחתימה של ר׳ מאיר אביחצירא. מן המכתב הזה אנו למדים גם על סדרי הנישואין בריש וקצר א־סוק המתקרבים והולכים לאלה של קהילות הדרום: ארפוד ותאפילאלת/ ריסאני.

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונין, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני והשלישי — ההחלטה לנישואי הבת הייתה בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים, שלא נתנו תשובה מיידית לפנייה אליהם בבקשת יד לבתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת ׳נקרא לנערה ונשאלה את פיה׳. לפעמים, היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית גם מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד לאירוסין.

ביטול טקס ׳טרוח אזרע׳(הנחת זרעי חיטה)

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בדור החדש וטקס ׳טרוח אזרע׳ (=הנחת החיטה), שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד 1955 — גם הוא נעלם בהדרגה, והנישאים בתחילת שנות השבעים לא ידעו כולם על ׳נחש ביעקב׳ ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבית הכנסת בבצאר

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת, ור׳ שלום אביחצירא, מרא דאתרא, מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה בתקופה זו נערכת בבית הורי החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת השולחנות והכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתק מקום החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתכן, שפעל כאן גם גורם נוסף פרי של השפעה צרפתית, שאנו עדים לה בימינו גם במרוקו, הוא הנוהג לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, שאחריו בא ערב הסעודה החגיגי ה׳אזרחי׳.

גילוי פני הכלה וכיסויין בהינומה

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה (במקום הצעיף העבה המסורתי) בצעיף דק ושקוף או בלשון רש״א ׳צעיף דק מאד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי בווא״לVOILE  עד שכל פניה נראים גלויים׳ והוא ההינומא בעברית. גם נוהג חדש זה זוכה לאסמכתא על ידי רש״א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, כדי שתראה ותדע במה מקדשה, ושהיא פלונית המתקדשת:

״א״כ (=אם כן) לענין נדו״ד (נדון דנן = מנהג שלנו), שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרינן יישר כוחם וסמוכים הם לעד״.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים

בדורות הראשונים, כאמור, החתן והכלה לא היו מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם כבר התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער, בנים ובנות, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות כלשהן בין בני המינים ולהכרות אקראית. באירוע האירוסין יש והחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לטווח ראייה בלבד בלי להחליף מילים. בבצאר המצב כבר הוחרף או ׳התקדם׳ אליבא דאחרים, ויש ושני בני הזוג טיילו ברחובות

קריה או בגנים ובפרדסים למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה ב׳חינה׳

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי, לא נגנים, שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו מאולתרים והותאמו לחתן ולכלה שבכל חופה. ואולם בדור החדש שולבו בחגיגות ה׳חינה׳ נגנים רובם ערביים בהרכב של להקות קטנות. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית החדשה והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 93-88