ארכיון יומי: 17 באפריל 2019


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המוגרבית הכתובה בימינו

תהליך זה של פישוט מערכת הלשון נשלם בדורות האחרונים בטקסטים כתובים שנועדו לקהל הרחב. עיון בספר היסטוריה עממי שיצא לאור במרוקו בשנת 1953 עשוי ללמד על מגמה זו. המדובר בספרו של יצחק ד׳ עבו, שנכתב תחילה בצרפתית מיתרגם לאחר מכן למוגרבית־היהודית בידי ח׳ נחמני. ככלל אין ניכרת בתרגום השפעה של המקור, ולשונו קרובה ביותר לשקף את הלשון המדוברת של צפון מרוקו והמערב הפנימי. השימוש במבנים תחביריים של הערבית הקלסית כמעט שאינו מזדמן, ורק לעיתים רחוקות שאל המחבר ביטוי זה או זה מן הערבית הקדומה, אך אין כל רמז, שהמחבר־המתרגם ידע ערבית ספרותית.

אדרבה כל הסימנים מעידים על ההפך מזה, וביותר — הכתיב הלא־אטימולוגי במילים הכוללות פונימות שנזדהו במבטא, כגון ש־ס־צ (ش ـ س ـ ص), שהמחבר נוקט בכתיבן אחת מהן, דרך משל: ״נקצצמוה״,[ במקום ״נקסמה״], כלומר: נחלק אותו ״צלטאן״, [במקום ״סלטאן, כלומר: מלך] ״צרועאתהום״, [במקום ״שרועאתהם״, כלומר: חוקיהם ]״קצוחייתו״, [כלומר: קשיחותו ]״סרח״,[ במקום ״שרח״, היינו: ביאר] ״צראב״,[ במקום ״שראב״, כלומר: יין] ״סאר״,[ במקום ״צאר״, היינו: קרה] ״צהר״,[״שהר״, היינו: חודש ]״חדאץ"[ במקום ״חדאש < חדאעש[ר], היינו: אחד עשר] ועוד רבים. כיוצא בזה החילוף בין טי״ת לתי״ו גם במקום שהתי״ו היא צורן של נטייה: ״יטרייח״,[ במקום ״יתרייח״, היינו: ינוח] ״וקתעו״,[ במקום ״וקטעו״, היינו: קרעו ]״טעתיל״,[ במקום ״תעטיל״, היינו: עיכוב] ״ונטבעט״[ במקום ״נטבעת״, היינו: נדפסה ]מן הטקסט עולה אף המעתק שאירע בין ההגאים המכתשיים [dוt], כגון במלים ״מחדאזה״, ״יחדאזו״,[ במקום ״מחתאג׳ה״, כלומר: נחוצה] ״מתפונין״,[ במקום ״מדפוניך, כלומר: קבורים] ״למתחיין״,[ במקום ״אלמדחיין, כלומר: הדחויים, המגורשים] ״ותכלו״[ במקום ״ודכ׳לו״, כלומר: נכנסו] מגמת הוולגריזם מתבטאת אף באוצר המילים. ניטול לדוגמה מילים המשמשות במבנים תחביריים. בעוד שבתקנה מהמאה השש עשרה משמש הביטוי ״כמא״ במשפטי השוואה, על פי המתכונת של הערבית הקלסית, הרי בתקנות מהמאה השמונה עשרה נוהג בעיקר ״כיף״ שהוא כבר עממי ופעם אחת אף הסתנן ״פחאל״, ואילו אצל נחמני ״פחאל״ הוא הרגיל. ״עליהא״ (=לכן) היא המילה הרגילה לפתיחת משפטי תוצאה, כמו בלשון התקנות המאוחרות; נחמני נוקט את ״יעני״ הקלסית במובן של ״כלומר״ במקומות רבים אך בכל זאת מסתנן לדבריו הביטוי הנוהג בלשון המדוברת ״יחב יקול״(=רוצה לומר). מילת התנאי ״ידא״ (=אם) המופיעה בטקסט אינה קלסיציזם, באשר היא נוהגת בלהג של המערב הפנימי, אך בצדה תמצא גם את ״ילא״ הרווחת יותר. מעניין השימוש של המילה ״לוכאן״(=לו) במשפט התנאי הבטל, הפותחת הן את הרישא הן את הסיפא שלו. למשל ״לוכאן מאהוסי ננסיאן די כלאק מעאנא די ביה כא ננסאו זמיע צרות… לוכאן כיירנא מותנא מן חייאתנא״.בשביל מילת הניגוד ״אבל״ נוהגת מילה העממית ״בלחק״.

כלומר: ״אילולא השכחה שנבראה עמנו, שבה אנו שוכחים את כל הצרות… כי אז(מילולית: לו) היינו מעדיפים למות מלחיות״

השרח של בן־סוסאן

שיהודי המגרב לא הבינו עוד כבר בראשית התקופה הנידונית את הערבית־היהודית ״הקלסית״ אפשר ללמוד במישרין גם מדברי ר׳ יששכר בן־סוסאן, בן המאה השש עשרה, בהקדמתו ל״שרח״(תרגום המקרא למוגרבית) המכונה על שמו, אש־שרח אס־סוסאני. בן־סוסאן נולד בפאס ועלה בצעירותו לארץ ישראל. רוב ימיו ישב בצפת ושם הוא שימש רב לקהל המערביים. בין השנים 1574-1570 תרגם את המקרא לערבית. תרגומו לתורה שימש יסוד למחקרו של דוד דורון על הלשון הערבית שבשרח. בהקדמה לתרגום, בן־סוסאן מסביר מה הביאו לכתוב תרגום ערבי למקרא, ושתי סיבות הוא נותן בדבר:

האחת — שתרגומו של רס״ג נעשה קשה ובלתי מובן לקוראים בני המאה השש עשרה ובפרט לנערים המתלמדים, בשל דיוקיו הפרשניים;

השנית — ״שהגאון ז״ל כתבו בלשון שנראה לו יותר חשוב, נכבד ונבחר מכל לשונות הערבי והוא ערבי האלנחוי, שהוא לשון חכמי ישמעאל, שבו כותבים ספריהם ולשון קשה הוא למי שאינו מורגל בו אפי׳ מבני הלשון יהיה״.

 בהמשך הוא נותן דוגמאות למילים שרס״ג נקט בתרגומו אך שלא היו מובנות עוד, כגון ״תדשא הארץ דשא״(בראשית א, יא) — ותכלא אלארץ׳ כלא; ״ותרדמה״(שם א, יב) — וסבאתה; ״וכתונת״ (שם לז, ג) — ותוניה, ועוד. בן־סוסאן בתרגומו החדש עשה שימוש אינטנסיבי בתרגומו של רס״ג, אולם הוא הכניס בו שינויים, לרוב להקלת הלשון. לפרקים הוא מעיד על עצמו, שלא הבין מילה זו או זו בתרגום רס״ג. למשל בביאורו לבמדבר כב, לב, הוא העיר על המילה ״ירט״; ״ופי שרח אלגאון תורט ולא אערף אש תפסירו״. כלומר: ״הגאון תרגם ׳תורט׳ ואיני ידוע מה פירושו״. למעשה פירושו הוא: נקלע למצוקה.

אפשר היה לצפות, שתרגום בן־סוסאן ישקף את המוגרבית־היהודית של המאה השש עשרה, ואולם כבר הוכיח דורון, שבמידה רבה, לשונו של בן־סוסאן בתרגומו למקרא היא מלאכותית ואינה משקפת לא את הערבית הקלסית בטהרתה, לא את הבינונית הספרותית ואף לא דיאלקט מדובר כלשהו בטהרתו, אלא יש בה מזה ומזה. השאיפה לקלסיציזם הביאה את בן־סוסאן לתיקוני יתר מופלגים ולהמצאת צורות פסידרקלסיות, כמו פעלתה־פעלאתה לנסתרות: ״ותהיינה״ / וכאנתה (בראשית כו, לה ועוד); ״ותבאנה ותדלנה ותמלאנה״ / וג׳אתה ודלאתה ומלאתה (שמות ב, טז). וכמו פעלאן בתרגום ותפעלנה: ״ותשתהוין״ / וסג׳דאן(בראשית לג, ו).

 אם כן לכאורה אין לשון זו עשויה לשקף כלל ברב או במעט את מצב המוגרבית של פאס של המאה השש עשרה. למרות זאת ניתן לחדור מבעד למסך העבה של פסידו־קלסיציזם ושל ערבוב יסודות דיאלקטיים מערביים ומזרחיים, ולבודד את היסודות המוגרביים המובהקים, שכן אף על פי שבן־סוסאן הצליח להצניע מאוד את היסוד הדיאלקטי הוא לא הביאו לידי דיכוי מוחלט, ופה ופה מבצבצות הצורות המוגרביות הידועות ממקורות אחרים, על פי רוב מאוחרים. למשל נפעל לגוף המדבר בצורת העתיד, שהוא סימן מובהק למוגרבית בכלל, כגון ״מקול אנא אן הפריזי הי אלאומה אלמערופה״, וכן נפעלו למדברים עתיד: ״והיינו לכם לעבדים״ / ונכונו לכם עבידאן(שמואל א יז, ט). נראה שגם השימוש בפעלים רבים בבניין שני(פעל) במקום רביעי(אפעל), במידה יתירה על השימוש המקביל בערבית־יהודית בכלל, משקף את הלהג האותנטי שבן־סוסאן הביא מפאס, כגון נבת במקום אנבת, שרס״ג נקט בתרגום בראשית ב, ט: ״ויצמח״; רכב תחת ארכב(=הרכיב), כירג׳ תחת אכ׳רג׳(=הוציא), זוול תחת אזאל (=הסיר), כ'בר במקום אכ׳בר (=הודיע) ועוד. כיו״ב גם השימוש בדיל או דיאל (=של) לפירוק הסמיכות, בלאש ועלאש (=למה). התועלת שאנו עשויים להפיק אפוא מתרגום בן־סוסאן היא אולי דווקא במה שהיסוד המוגרבי האותנטי שבו משקף אותם דרכי ביטוי הידועות לנו מהמוגרבית המאוחרת בת ימינו בתחום המילון ובתחום התצורה, ולאו מלתא זוטרתא היא — הרי זו עדות על השמרנות שרמזנו עליה לעיל; ועדיין שאלה וו צריכה בירור בפני עצמו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 13-10

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion

A cette époque la carte postale était un moyen puissant de propagande. En présentant les Juifs comme les victimes des Arabes, l’entreprise humanitaire de la France pouvait prétendre à garantir leur sécurité et à instaurer leur émancipation. Enfin, la concentration des insurgés au mellâh justifia son bombardement, et la destruction qui en résulta permit la modernisation de la ville, à l’exemple de la leçon tirée par la démolition du quartier juif de Casablanca, cinq ans auparavant.

  • En réponse à un télégramme rappelant les bienfaits apportés à l’urbanisme par le bombardement de Casablanca, un rapport militaire de Fès déclare: «Dans aucun quartier de la ville, sauf dans le mellâh, les constructions particulières n’ont souffert des tirs de nos canons ou du pillage. Au mellâh, on profitera de la démolition d’une partie de la rue principale et de certaines ruelles, pour procéder à des élargissements de la voie publique», Nantes, AAE, Légation de France à Tanger; série B280,71 (24.4.1912).

En revanche, déclarer que le mellâh fut détruit essentiellement par le bombardement des Français, comme le veut l’historien Mohammed Kenbib, est une déformation de la vérité visant à faire reporter la culpabilité principale sur les Français et à masquer la part destructrice indéniable des musulmans marocains. Kenbib prétend même que ce sont les obus français à la mélinite qui provoquèrent les incendies qui détruisirent «des rangées entières de maisons». Or, étant donné la proximité du palais chérifien et l’imprécision des tirs à l’époque, il ne put être question d’un bombardement systématique. Il s’agissait plutôt de tirs ciblés ou d’obus égarés, comme celui qui tomba sur le cimetière juif (Al, A7), sinon comment expliquer qu’à part le témoignage d’une Juive anonyme, aucun des récits des autres témoins oculaires ne mentionne le bombardement français?

En conclusion, selon toutes probabilités, on savait fort bien qu’une révolte était inévitable. Il importait seulement de détourner la colère de la populace tout en l’assouvissant. Aussi, le pouvoir du Makhzan de mèche avec les autorités françaises aurait soigneusement préparé un plan visant à la dévier en direction des boucs émissaires traditionnels des désordres au Maghreb — les Juifs qui furent offerts en pâture aux insurgés. Toutefois, pour limiter l’ampleur du drame et pour sauver les apparences morales, le plan prévoyait des mesures «humanitaires», telles que la porte de secours et le refuge au palais royal.

Une communication personnelle de Monsieur Abraham Bengio (m. 2010), neveu d’Abraham Bengio qui périt au cours du soulèvement, vient confirmer ces hypothèses. En effet, en 1951, M. Bengio rencontra à Fès le commandant Rosario Pisani (1880-1951), peu avant sa mort. Ayant accompli le plus clair de son service militaire en Afrique du Nord, Pisani, alors adjudant, fut chargé en vertu de sa grande familiarité avec la mentalité arabe de l’encadrement des tabors au moment du soulèvement dont il émergea indemne. Il confia catégoriquement à M. Bengio que «La France avait désarmé les Juifs et avait laissé faire les émeutiers».

Les victimes juives ne furent pas dupes; leur amertume fut doublement intense. Vis à vis des Français, ils eurent le sentiment, comme l’écrit Elmaleh, d’avoir servi:

"de victimes expiatoires et innocentes du mouvement anti-français qui a éclaté à Fez; bien des Français ont été tués et mutilés; des officiers, des négociants ont perdu la vie dans la journée du mercredi [le 17 avril 1912]; c’est un deuil cruel pour la France et pour nous.

Je perds de chers amis que je pleurerai longtemps; le malheur qui a frappé une collectivité tout entière comme notre Mellah est encore plus atroce; de toute la ville de Fez nous avons été les seuls atteints; tant il est cruellement vrai qu’à toute explosion de la colère populaire au Maroc, c’est sur les Mellahs que s’exercent les vengeances et que s’assouvissent les haines (B10)."

Tandis qu’Elmaleh eut la magnanimité d’associer au deuil juif le souvenir des victimes européennes de l’émeute, Georges Leven dans une lettre adressée au président Poincaré le 29. 4. 1912, éluda totalement la part de responsabilité de la France:

Les Israélites marocains ont été considérés de tout temps par la France comme les pionniers de [sa] civilisation […]. Ils ont été des auxiliaires actifs de [ses] consuls […] [dans la propagation] dans le pays de l’influence et du prestige français. L’accueil qu’ils ont fait aux soldats français et la satisfaction qu’ils ont témoignée de l’établissement du Protectorat les ont naturellement désignés aux haines et aux vengeances des adversaires de l’action française. C’est ce qui fait comprendre l’explosion de fanatisme et de fureur sauvage qui vient de réduire en ruines le quartier israélite de Fez et qui a fait des veuves et des oiphelins si nombreux.

Si l’espérance en un lendemain meilleur sous le pavillon tricolore étouffa la rancœur des Juifs marocains envers la France, vis-à-vis du Maroc les plaies ouvertes par cette agression collective de la part de la populace musulmane ne furent jamais vraiment cicatrisées. La rupture d’avec leurs concitoyens musulmans fut d’autant plus amère que la tragédie survint à peine quelques jours après la fête de la mimouna. Lors de celle-ci les Juifs adoptent une mise vestimentaire semblable à celle de leurs voisins musulmans et échangent avec eux des cadeaux, exprimant une certaine symbiose sociale qui comble le fossé ethno-religeux séparant les deux communautés. Livrés par leur souverain, censé être l’autorité protectrice des dhimmis, ils perdirent définitivement toute illusion d’une coexistence judéo-arabe citoyenne. C’est pourquoi le tritel de Fès, profondément enraciné dans la mémoire collective du judaïsme marocain, constitua l’un des facteurs déclencheurs de l’exode massif des Juifs marocains au lendemain de l’indépendance en 1956 du pays où leurs ancêtres s’étaient installés bien avant l’arrivée des Arabes. En définitive, ce chapitre malheureux illustre lugubrement la démarche machiavélique du pouvoir musulman qui, agissant de complicité avec l’Occident de tradition chrétienne, n’a pas hésité à se compromettre en sacrifiant les plus faibles de ses sujets – la minorité juive – afin de servir ses propres intérêts tout en se faisant passer pour une victime.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion-page 92-95

הטריטל בפאס-הצפירה 81 (25.4.1912 / ח׳ אייר תרע״ב), עמ׳ א.

 

C40 Le mellâh a été transformé en un monceau de ruines

כל הרובע נהפך לכיכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה

הטבח ביהודי מארוקו

סופרי העתונים הצרפתים מודיעים מפאס, כי שם נגמרה קומיסיה משותפת של נתיני חוץ לארץ, במטרה להספיק עזרה מהירה ליהודים תושבי ה״מעללאה״. מצב היהודים האמללים, אחרי החרבן הגדול שנעשה ברובע שלהם הוא איום מאד. לע״ע מספיקים להם לחם וצידה הקונסולים הצרפתי והאנגלי. מכל בתי המעללאה לא נשאר אפילו אחד, כלם נשרפו. אי אפשר לתאר בדברים את החרבן הנורא ואת ההרס הגדול. כל הרובע נהפך לככר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה שמהם עוד עשן מתמר ועולה. הרושם הראשון שעושה הככר הזאת על הרואה הוא, כי במקום הזה היתה רעידת אדמה. השודדים והפורעים התנפלו על היהודים באותה האכזריות ובאותה הפראות שבהן התנפלו חיילי השעריף על הצרפתים. כל היהודים, שנסו להגין במעט על רכושם, נרצחו נפש. עד עתה נמצאו כבר יותר מחמשים גויות שרופות ושלשים וששה פצועים, אבל תחת ערמות השרפה יש עוד מספר גדול של חללים, אחרי שדדם בכל אשר השיגה ידם, התחילו הפורעים להחריב את הבתים ולנפץ את הכלים, אפילו רשתות הברזל שהיו מסביב לחצרות נשברו ונתעקמו בידי הפורעים הפראים. כל כלי הבתים וכל שמשות החלונות נופצו לרסיסים, כל הדלתות נשברו לבקיעים קטנים, הפורעים השחיתו ונפצו את כל מה שבא לידם. מראה היהודים המתגוללים בעירום ובחוסר כל תחת כפת השמים בחצרות הארמון של השולטן – הוא מחריד לב ונפש. ביהוד מתפלץ הלב לראות את האמללים האלה בגן החיות של השולטן בכלובים הריקים, בקרבת הכלובים שבהם מתגוררות החיות הטורפות. כפי שמספרים יושבי המעללאה, לא נשדד כבר רובע היהודים זה כמאה ועשרים שנה, אבל גם אז לא היו הפרעות כך נוראות ואיומות כמו עכשו.

ע״ד החרבן הגדול הזה, המזכיר בבלהותיו את מוראי ימי הבינים ונחלי הדמים של ימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, מודיע עוד סופר ה״מאטין" את הפרטים האלה: ״לעבור דרך הרחבות השוממות של המעללאה היה בשבילי עבודה מחרידה ומרגיזה שהרעישה את קרבי. מצב נפשי היה מדוכא והמחוזות אשר עברו לפני עיני הזכירו לי את המחזה הנורא שראיתי בשעת הרעשת קאזאבלאנקה. במשך שעות אחדות תעיתי בעיר עזובה ודוממה שנחרבה עד היסוד, מסביב רק עיי מפלה, אודים עשנים, ערמות לבנים וחמר, קירות שורפות ושברים ורסיסים ובקיעים, מבין האודים והערמות האלה נראים אברי אדם: ידים ורגלים קצוצות לאין מספר. כל בתי המעללאה, שמספר יושביהם עלה לי״ב אלפים איש, נשדדו ונחרבו. כל כלי וכל חפץ נשבר ונכרת, אפילו החפצים היותר פעוטים ואפילו הכלים היותר פחותים, תריסים, דלתות, איזו טבלא, איזה קרש – הכל נשבר לבקיעים. משובה הפורעים לא ידעה כל גבול וכל קצב, כל דבר כבד, שאי אפשר היה לשאת אותו – נשחת.

בכל הרובע הזה, שהיה תמיד שואן ומלא אנשים ותנועה – אין עתה אפילו איש אחד, הכל נהרס ונחרב עד היסוד. ״

שני אלפים חיילים פרעו ושדדו ברובע היהודים במשך שלשה ימים רצופים, אבל מלבד החיילים האלה השתתף בפרעות המון גדול של תושבי העיר, ואת מספר ההמון הזה אי אפשר יהיה לדעת. עד היום נמצאו המשים גויות של יהודים הרוגים, אבל מספר היהודים ההרוגים הנפצעים עוד תחת שכבת ערמות השרפה הגבוהה ארבעה עשר עולה ליותר מכפלים של המספר הזה.

הפרעות התחילו בי״ז אפריל בשעה השניה אחר הצהרים. בעת הזאת, כפי הרגיל, ננעלים שערי המעללאה על מסגר ובריח. הברברים התפרצו פתאום לתוך הרובע כהמון חיות טורפות. היהודים הנבהלים התחננו לפניהם, כי יקחו את כל רכושם והונם ויחסו לפחות על חייהם. הפורעים השיבו על זה בצחוק רצח: ״היום נבוז בז, ומחר נשוב הלום ונמית כל כלכם יחד!״ לאשרם של היהודים נבנה לפני זמן קצר מקיר המעללאה שער חדש המוביל לרחוב העולה לארמון השולטן. דרך השער הזה נמלטו יהודים רבים ושמו את פניהם אל הארמון. השולטן צוה תיכף לפתוח להם את השער ונתן לכל היהודים הנמלטים מחסה בחצרו. מלבד מאות אחרות של יהודים, שנהרגו בשעת המנוסה הזאת, נמצאים עתה כל יהודי המעללאה בחצר השולטן.

להשולטן היה עתה תפקיד קשה: לכלכל את י״ב אלפי האנשים האלה. הוא פקד לפתוח את כל אסמי וממגורות החצר ולהספיק מזון ליהודים הרעבים, אולם כאשר לא הספיקה הצידה הזאת, הוכרחו לתת לרעבים גם את הקונסרווים שהוכנו בשביל השולטן לנסיעתו, שצריכה הייתה לצאת לפעולות בימים הקרובים. ביום המחרת שלחו שלטוני הצבא הצרפתים אלף ככרי לחם והציר האנגלי שלח אלף ומאתים ככרים. אבל בזה תמה העזרה, ועתה סובלים האמללים רעב ומחסור ואין במה להושיע. להכסף שנחלק ביניהם אין כל ערך, מפני שאי אפשר להכין מדי יום ביומו אלף קילוגרם של לחם הנחוץ להם. השלטונים והפקידים משתדלים ככל האפשר למצוא מוצא מן המצב הקשה הזה.״

״אני בקרתי היום את חצר הארמון, את המקום, ששם מצאו להם מקלט האמללים האלה. הם מלאו את כל המבואות של הארמון, את כל הרפתים והמכלות, אל כל האסמים ולולי העופות, בקצרה – את כל חלל החצר. ביחוד עשה עלי רושם מדכא מראה האמללים האלה בכלובים הריקים אשר בגן החיות. על יד כלוב גדול, שבו משתעשעים שני לבאים אבירים, עומד כלוב ריק, שבו נחבאו כחמשים נשים יהודיות החולצות את שדן לעולליהן. פה – משחקים נמרים וברדלסים, ופה – ילדים יהודים מוציאים את ראשיהם מבינות למוטות הברזל של הכלוב ועיניהם מפיקות צער ורעב״.

לפי ידיעות ה״הילפספעראייך מתגוללים עתה בפאס עשרת אלפים יהודים תחת כפת השמים, בחצר השולטן נמצאים כחמשת אלפים יהודים. מספר ההרוגים והפצועים עולה ליותר ממאה. ה״הילפספעראייך שלח כבר בתוך עזרה ראשונה עשרים אלף פר[נק]. מיד ארנסט קאסעל שלח חמש מאות ל״ש.

המצב החמרי של היהורים במארוקו הוא נמוך מאה. השופטים עושקים את משפטם והם אינם יכולים לשלוח ידם במסחר לרגל דלותם הנוראה. הם מקוים כי תחת שלטונה של צרפת יוצרו תנאים חדשים שייטיבו גם את מצב היהודים, כמו שהיה באלג׳יר ובטוניס. ואולם עוד טרם באו הימים״הטובים האלה וכבר שלמו בדמם בעד תקותם זו. ההמון הפראי והפרוע השתובב עוד פעם אחת – ואדמת ה״מעללאה״ רוטבה עוד פעם אחת בדמי היהודים הנקיים – קרבנות האנושיות מעולם.

הטריטל בפאס-הצפירה 81 (25.4.1912 / ח׳ אייר תרע״ב), עמ׳ א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר