ארכיון יומי: 19 באפריל 2019


שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז

השלשים ושלשה

בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת דבר.

השלשים וארבעה

באחד מערי אשכנז קמו הנוצרים וקבצו היהודים ואמרו להם, שאם יקבלו עליהם תוך שלשה ימים דת ישו— הרי טוב, ואם לאו— ידעו נאמנה כי כולם ימותו בחרב אין המלט. נקבצו היהודים, ובשק ואפר ובתענית צעקו אל ה' ואחר השלשה, כי ראו שלא נענו מן השמים, הסכימו כלם למות. אמרו  הבחורים שבהם: אנחנו נבקש להנקם מצרינו ואחר כך נמות על קדוש השם הגדול! ובבקר, כי נקבצו כל הנוצרים למקום ועד שופטיהם, והיו ממתינים שם שיבאו היהודים להתנצר, ויקח כל אחד מהם אחד אל ביתו ללמדו דתם ועקרם, קמו אנשים בחורים מבחורי ישראל, וחרבם תחת לבושם, והלכו לפתח מקום הועד, ולא השאירו מן הנוצרים פליט. וקודם בואם צוו לנשותיהם שידליקו אש בארבעה מקומות בעיר. וכי אין איש מכבה הבערה, כי כלם במקום הועד היו, שרפה כל העיר והיהודים עמהם.

זה שמעתי מפי חכם גדול אשכנזי שבא לשליח.

השלשים וחמשה

גם מפי חכם מקובל בא מצרפת שמעתי, כי בעיר אחד, נקראת בודון, נגזרה  גזירה, והוא כי הדליקו אבוקה של שעוה ושמו אותה ברחוב העיר והכריזו ואמרו: כל יהודי שיבא ויתנצר קודם גמר האבוקה — יקבלו אותו, וכל מי שיבא אחר כך — ישרף באש. וכולם עמדו על קדושת השם ונשרפו הם ובניהם. ואיש היה ביניהם, איש גבור חיל וחכם ואהוב מאד לשר העיר. ושלח השר לקרא לו ולבקש ממנו שיתנצר, ויעשה לו כבוד ושררה אשר כמוה לא נשמעה. אמר לו האיש היהודי: ומה כבוד תעשה לי שידומה ויערך למה שיעשה לי אדון הנשמות כאשר לא אתנצר? והשר כעס מאד והתחיל לחרף לו ולדתו.

אחר הדברים אמר לו האיש היהודי: אין לבי להתנצר, אבל אפשר שבראו­­תי האש הגדולה אשר בו ישרפוני אפחד ואשוב מדרכי. לכן, אדוני השר, צוה  ויעשו ברחוב אש גדולה ולך עמי סמוך לאש, אולי בעת ההיא יתן האל בלבי את אשר ברצונך. אמר השר: טוב הדבר מאד! וצוד. שידליקו אש גדולה מאד, הלך עמו שם. והאיש היהודי כי ראה עצמו סמוך למדורה, והוא איש זרוע תפש מהשר והשליכו באש והוא עליו, ומתו שניהם.

השלשים וששה

באחד מערי אשכנז גזרו גזירה שכל היהודים ימירו דת תוך ג׳ ימים,ואם לאו — שישרפו כלם, נאספו העניים והתענו ב׳ ימים, והסכימו שאם לא יענו תוך ג׳ שיבאו כלם לבית הכנסת ושישחטו זה לזה ולא מיד ערלים, וכל מי שלא יהיה לו אבירות לב יתחנן לשמש הקהל שישחטנו הוא. וכן נעשה, והם שחטו נשיהם וילדיהם ראשונה, ונשאר השמש לבדו, והעביר סכין על צוארו ומת. בבקר יום ד׳ באו הנוצרים לפתחי היהודים לדעת מה כוונתם, ולא מצאו איש ולא אשה בבית. הלכו כלם לבית הכנסת ומצאום כלם שחוטים. הלכו אל המלך והגידו לו הדבר, והוא צוה שלא ינתנו לקבורה אלא  שישליכום לכלבים על פני השדה. ויש לקצת אשכנזים בקבלה שכפה עליהם הר אחד ונשארו קבורים.

זכות הקדושים האלה וכאלה יעמד לזרע ישראל בכל מקום שהם, אמן!

השלשים ושבעה

חרבן וחרב היה בגראנאדא, ומצאתי שהענין כך היה:

בימים ההם היה שם רופא גדול למלך, נקרא הר׳ יצחק המון ז״ל, והיה בכל יום הולך לחצר המלך. ויום אחד ראה ברחוב ישמעאלים מריבים ואמר לשוב לאחוריו ולא יכול, ובעברו דרך שם אמר אחד מן הישמעאלים לאחד מבעלי הריב: בחיי נביאנו, שתעזוב את חברך ולא תרדוף אחריו, והוא לא רצה, אז חזר ואמר: בחיי רופא המלך שתניחנו, אז הניחו מיד: נתקבצו הישמעאלים  ואמרו: נפלה דתנו נפילה שאין לספר, בחיי נביאנו השביעו — ולא רצה, וכשאמרו לו בחיי איש יהודי — אז הניחו! הנה אלה הרימו ראש קומו ונכריתם! קמו כלם וחרב בידם, ולא השאירו פליט, לבד קצת מהחשובים אשר ברחו לבית המלך ונצולו. מן היום ההוא והלאה קבלו עליהם הרופאים אשר שם שלא לרכוב על סוס ושלא ללבוש משי ושלא להראות שום שררה בלכתם ברחוב העיר, אם כדי שלא יקנאו הישמעאלים ואם להתאבל על אחיהם הנהרגים.

השלשים ושמונה

מפי איש חסיד וחכם כ״ר אברהם ן׳ ערמא שמעתי שנעשה נס על ידי אדוני  הר׳ יהודה ן׳ וירגה משבילייה אכתבנו הנה.

בעיר סמוכה לשבילייא, נקראת שיריץ דילה פרונטירא, באו כומרים בבית איש יהודי מעשירי הארץ ושאלו ממנו צדקה׳ ולא רצה לתת להם. ונמשכה  ביניהם קטטה ומחלוקת, והיהודי הכה אחד מהם. והם על כל הקהל יצא כעסם, ונתיעצו להעליל ולהשתיתם. וביום ההוא ראו שנפטר איש משומד ונקבר בבית הקברות שלהם, והלכו הכומרים ההם והוציאו את המשומד מקברו והוליכוהו לקברי ישראל. ובבקר צעקו ואמרו כי מצאו קבר המשומד  ריקם, ואין זה אלא מפני שהאיש ההוא יהודי היה מלפנים, והיהודים הוציאו­הו מקברנו שלא ילך לגיהנם עמנו.

הלכו כלם אצל הדוכוס וספרו לו כל המאורע. השיב הדוכום: תלכו מיד, קודם שידעו היהודים, ושאלו מהם אם יש ימים שקברו איש יהודי. הלכו לח­פש, ואמרו היהודים כי זה ימים לא נקבר יהודי. ובאו אצל הדוכוס ואמר  להם: לכו עתה לקברי יהודים וראו אם נמצא קבר חדש. הלכו ומצאו שם קבר מחדש, וחפרו ומצאו המשומד ובאו אל הדוכוס, ואמרו לו: מצאנו קבר חדש וחפרנו, וגם הכרנו האיש ההוא, והוא באמת האיש שנתנצר. והדוכוס חמתו בערה בו, ומ״מ אמר: ראוי לתת חשבון לדבר כזה אל המלך, ישבו כל היהודים בבית הסוהר עד יבא פתגם המלך.

והיהודים, כאשר שמעו את הדבר הרע הזה, שלחו שליח להר׳ יהודה ן׳ וירגא לשבילייא יבא מיד לבקש על עמו העומדים כלם בצרה, כי נחבאים היו ולא היו יוצאים לחוץ מגלות העם עליהם. וכאשר בא הר׳ יהודה אל הדוכוס לא היו רוצים לתת לו מקום לבא אל הדוכוס, כי לבבם למרע. דחף הר׳ יהודה לאנשים בחזקה ואמר לדוכוס: אדוננו הדוכוס! לא באתי להציל מאשמה ליהודים, כי כיון שעשו דבר כזה ראוי לשורפם, אבל באתי להגיד לאדוני מי הם אשר עשו כזה, ולא תבוא בדם נקיים. אמר הדוכס: ידעתי כי חכם אתה כמלאך, ואשר נדרת תעשה ותשמחני מאד, ומאד אכבדך כל הימים. אז אמר דון יהודה: יביאו לאדוני נייר חלק, וקח אותו בידך ואני לא אקחנו כלל. שלח והביאו נייר. אמר לדוכוס: תכפלנו בארבע חלקים. וכן עשה. אחר כך  אמר: שים אותו בחיקך לצד הימין. וכן עשה. אמרו, כי הר׳ יהודה הזכיר שם, כי גם מקובל היה, והוציא הדוכוס הנייר ומצא מצוייר ארבע כתות כומרים,לצד אחד היו שלשה כומרים חופרים בקברות הגוים ומוציאין הפגר, ובפאר. הש­נית בנייר היו מצויירין שלשה כומרים מוליכין הפגר, וכי כבד עליהם העביר אחד מהם אזורו מתחתיו, הנקרא קורדון די פראילי, והראש היוצא מיד השני שתפש היה נראה שם להראות פרטיות ההשגחה, ושלשה היו עומדים בראש השוקים לראות אם יבוא אדם ויראם שם, ושלשה היו מצויירים בפאר. רבי­עית שחופרין בקברי ישראל, ובכל כומר וכומר מהם היה שמו כתוב על ראשו. 

וכאשר ראה הדוכום הענין הזה המופלא תמה עד מאד ונפל על פניו והשתחוה ושלח הנייר מצוייר אל המלך. מיד שלח הדוכוס בעד הכומרים והכ­חישו, ואז הוציא הנייר, ונבהלו מפניו והודו. שאל להם הדוכוס ענין האזור, ואמרו שכך היה המעשה. שאל להם: על מה היו עושים ככה? והשיבו: להנקם  מיהודי אחד שקללנו. אמר להם: ומה חטאו האחרים? השיבו: לנקום נקמת דם ישו. אז צוה הדוכוס שישימו כובע שורף בראש כל אחד ואחד, וקמו כל העם להצילם מפני עטרת גלחות אשר להם, כי כל מי שיש לו אותה עטרה אין דין להמיתו, ושנים שכבר נשרפו נשרפו, והאחרים נצולו בשגרשם הדוכוס גרוש עולם.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד צ-צד

אֵל גְּדוֹל עֵצוֹת פיוט על עשר המכות במצרים-רבי דוד בן אהרן חסין

 

פח. אל גדול עצות

על עשר המכות. לקדיש. שיר מרובע בן שלושה עשר טורים.

חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב.

משקל: חמש הברות בצלעית.

כתובת: פיוט. נעם ׳יחיד בארבע׳, על עשר מכות. סימן: אני דוד בן חסין חזק. מקור:          א- לג ע״ב; ק־ לה ע״ב; נ״י 5350 – 24 ע״א; נ״י 3097 ־ 20 ע״ב.

פיוט נעם "יחיד בארבע", על עשר מכות

סימן:אני דוד בן חסין חזק

אֵל גָּדוֹל עֵצוֹת / רוֹקֵעַ אֲרָצוֹת / צִוָּה לַעֲשׂוֹת / אֶת חַג הַמַּצּוֹת
נוֹאֲקִים בַּצָּר / עַם בִּשְׁבִי נֶעְצַר / גָּאַל מִיָּד צַר / מֵאֲרָצוֹת

יָהּ נִשָּׂא וָרָם / עַל יָדַי בֶּן עַמְרָם / הִזְרִיחַ אוֹרָם / כְּאוֹר שְׁמָשׁוֹת
דָּבָר לֹא יַבַּע / גְּאֻלּוֹת אַרְבַּע / כְּנֶגְדָּם נִקְבַּע / אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת

וּמִצְרַיִם רָדוּ / בָּם שָׁנִים רְד"וּ / וְגַם הִכְבִּידוּ / גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת
דָּם וּצְפַרְדְּעִים / מִתְּמִים דֵּעִים / וְכִנִּים רוֹעִים / בָּהֶם רוֹחֲשׁוֹת

בֶּעָרֹב דָּנָם / הִשְׁפִּיל גְּאוֹנָם / נָגַף אֶת מִקְנָם / דַּקּוֹת וְגַסּוֹת 
נָגַף עַם מָרָד / בִּשְׁחִין וּבָרָד / גַּם אַרְבֶּה יָרָד / כִּסָּה אֲרָצוֹת

חֹשֶׁךְ בּוֹ תָּעוּ / מַצְפּוּנָם נִבְעוּ / וְהֵמָּה נָעוּ  – עִוְרִים בַּחוּצוֹת
סוֹף עָנְשֵׁיהֶם / אֶת בְּכוֹרֵיהֶם / גַּם גְּדוֹלֵיהֶם / הָרַג בַּחֲצוֹת

יָחִיד וְנוֹרָא / פּוֹדֶה מִצָּרָה / קַבֵּץ מְהֵרָה / צֹאן הַנְּפוֹצוֹת 
נְקָמָה עוֹרֵר / עַל צַר הַצּוֹרֵר / וּלְךָ אֲשׁוֹרֵר / שִׁירִים חֲדָשׁוֹת
חַזֵּק עַמְּךָ / צוּר אֵין בִּלְתְּךָ / יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ / עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת

  1. 1. גדול עצות: כינוי לקב״ה על-פי יר׳ לב, יט. רוקע ארצות: על-פי יש׳ מב, ה, והשווה נוסח ברכות השחר. 2. נואקים: על-פי שמ׳ ו, ה. גאל… ומארצות: על־פי תה׳ קז, ב. וקטע השיבוץ לתקנת החרוז. 3. הזריח אורם: ציור לגאולה. 4. דבר לו יבע: בדברו הביע ואמר. גאלות ארבע: הן ארבע לשונות של גאולה וכנגדן ארבע כוסות בליל הסדר, על-פי ירושלמי פסחים י, א; שמו״ר ו, ד. 5. שנים… קשות: השווה רש״י לבר׳ מב, ב: ׳רמז למאתיים ועשר שנים שנשתעבדו במצרים כמנין רד״ו׳, על-פי ברר צא, ב. 6. מתמים דעים: כינוי לקב״ה, על-פי איוב לז, יז. 7. דקות וגסות: בהמות דקות ובהמות גסות, על-פי שמ׳ ט, ב. 9. נעו כעורים: שנאמר ׳וימש חשך׳(שמ׳ י, כא). 10. סוף ענשיהם: היא המכה האחרונה. 11. צאן: כינוי לישראל על-פי יר׳ כ, לג. הנפוצות: עתה בגלות. 12. על צר הצורר: על-פי במ׳ י, ט. שירים חדשות: אשיר שירה חדשה בעת הגאלה. ואמר ׳חדשות׳ לתקנת החרוז. 13. יתקדש שמך: רמז לייעוד הפיוט כרשות לקדיש. עשר קדושות: לשון ריבוי, שעם הגאולה יתקדש מאוד שמו יתברך, והל• על-פי כלים א, א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר