ארכיון יומי: 4 באפריל 2019


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

 

היא כבר ראתה שהחזה שלי והחולצה שחורים מהפחמים, ומיד ידעה במה מדובר. איך? שהרי כל הילדים עשו את אותו הדבר. והיא, היא ידעה בדיוק מה הלך. רק ראתה אותי ופתחה בצעקות ״ווילי, ווילי!!״ התחילה בצעקות וגמרה במכות ובקללות. ״עוד פעם הלכת לגנוב פחמים! למקללפא לכחלא עלא ראסק״(מגפה שחורה על ראשך), והוסיפה בכעס: ״ככה?! אחרי שרחצתי אותך לכבוד שבת, אתה הולך ומתלכלך בגלל חתיכת זאבאן? אני אראה לך מה זה זאבאן!״ אוי ואבוי! בזמן שרחצה אותי והחליפה לי את החולצה חטפתי מכות ודחיפות בצלעות עד שהתחרטתי על כל המעשה. היא צודקת, מה אגיד לכם! אני עוד בוכה והיא מאיצה בי למהר כי עוד מעט נכנסת השבת ואני צריך למהר לבית הכנסת. ומה עלה בגורלו של מימון – אתם ודאי תוהים, ובכן, למזלו אמו רבקה הייתה טובה ונוחה ולא מרביצה. הוא הצליח לחמוק ממנה רק בצעקות ובהטפת מוסר. ״ימות מולאה דאק זאבאן (שימות בעל הזאבאן), צעקתי. לא כדאי. ״פדיחא כבירא״(מהומה גדולה).

בהיותנו בני שש – שבע היינו עוברים ל״אם־הבנים״ – בית ספר עברי שבו למדנו ללא תשלום. הבניין היה יפה והכיל כיתות מרווחות, כמו גם חצר גדולה למשחקים. כל הבניין היה מוקף חומה ובין החומה והקיר של גב הכיתות הייתה גינה מלאה עצי זית ועצי דובדבנים. אסור היה לנו להיכנס לגינה ולקטוף את פירותיה, אבל מי יכול היה להתאפק? הדובדבנים היו פיתוי גדול ובגללם חטפנו לא פעם מכות מהרבי. הדובדבנים היו משאירים צבע בידינו שהסגיר אותנו, וכך נתפסנו, עד שלמדנו לא לתפוס אותם בידיים אלא ישר מהעץ לפה וגם בלי ללכלך את השפתיים. כך יצאנו נקיים. אהבנו את ״אם־הבנים״, כי קיבלנו שם ארוחה חמה בצהריים. הצרה הייתה ש״אם־הבנים״ היה מחוץ למללאח וכדי להגיע לשם היינו צריכים לעבור ברובע ערבי, מה שהיה פעמים רבות כרוך בקטטות עם ילדי הערבים שהתאנו לנו בדרך והתגרו בנו. לכן, הלכנו תמיד בקבוצות ודאגנו להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה.

ב״אם־הבנים״ למדנו תורה ונביאים והגענו עד למשנה ולתלמוד. הבנו את כל מה שקראנו ואהבנו את זה. תהלים היינו לומדים בעל פה. כל יום מזמור שונה. אם לא ידעת, חטפת מכות! ולא סתם מכות בידיים, אלא ״תחמילא״. מה זה ״תחמילא״? אולי מוטב שלא תדעו. ובכן, אתה נשכב על הרצפה כשפניך כלפי התקרה, ושני ״עמלקים״ שקראנו להם ״משלחת מלאכים רעים״ – הילדים הגדולים שבכיתה ובעלי השרירים – היו מלפפים את הרגליים שלנו בידיהם לאחר שהורידו לנו אחר כבוד את הנעליים ואת הגרביים. או אז הרבי היה נותן עם המקל ״והוא רחום״. כל מילה – מכה, עד סוף הפסוק. ״והוא״ – טראח! – ״רחום״ – טראח! – ״יכפר״ – טראח! – ״עוון״ – טראח! ״ולא, ישחית, והרבה, להשיב, אפו, ולא, יעיר, כל, חמתו״. הילדים חזרו בהנאה על כל מילה במקהלה, בהתלהבות ובצחוק פרוע. הרבי היה מכה ועד שהגיע ל״חמתו״ פרחה נשמתנו מכאבים. ככה הרבי היה מכלה בנו את חרון אפו, עברה וזעם וצרה. יודעים אתם מהיכן היה לו, לרבי, המקל? לאחר חג הסוכות היינו מחויבים להביא את המקלות מהענפים שכיסו את הסוכה והתקיים בנו הפתגם ״די זאב סי עסא יאכל ביהא״(מי שהביא מקל יוכה בו). לפעמים גנבנו לרבי את המקל ונהנינו מתחבולותינו. הרבי בלי מקל משול היה לחייל בלי רובה. כולו כועס וזועף כי לא יוכל להענישנו. אז מה היה עושה? גרוע יותר. היה תופס את האוזן שלנו בחוזקה ומסובב אותה עד אשר חשבת שהאוזן נעקרת ממקומה. האמינו לי, אחרי טיפול כזה נשאר פצע עם דם בקו החיבור של האוזן לצוואר. אינני יודע למה אהבו להתעלל באוזן. הרבי היה תופס את האוזן בין האגודל לאצבע והיה הולך ומועך, הולך ולוחץ ומרים את כל הגוף מהאוזן עד שהאוזן חשבה להיעקר ממקום חיבורה. הייתי מתרומם על הבהונות כדי להקל על האוזן.

מזל שהייתי רזה, אחרת הייתי נשאר בלי אוזן. הייתי צורח מכאב והרבי לא מפסיק, ובאותו הזמן גם מטיף מוסר. האמינו לי, אם אומר לכם שעד היום האוזן שלי רגישה במקום חיבורה לצוואר. ייאמר לזכותי שהייתי תלמיד טוב, ובכל זאת התנסיתי בעונשים כאלה, לא בגלל הלימודים – אלא מפאת תלונותיה של אמי. זו הייתה דרכה לאיים עלינו באמצעות הרבי, ואז חטפת או ״תחמילא״ או את האוזן המסכנה. אני הייתי הולך, בוכה ומתלונן לסבתי לאחר מעשה, כי הרגשתי שהעונש לא היה מגיע לי. ומדוע לא לאמא? מאחר שבגלל התלונות שלה חטפתי את העונש, לא מפני שלא למדתי טוב. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יראי שמים, כמו המורים שלנו, יכולים להיות כל כך רעים ואכזריים כלפי ילדים קטנים. הלוא נאמר: ישראל רחמנים בני רחמנים! בקרב הרבי שלנו לא הייתה שום רחמנות. הוא היה מכה בכל הכוח. זו הייתה סיבה נוספת בעטיה חיכו הילדים בקוצר רוח לעזוב את ״אם־הבנים״ וללכת ל״אליאנס״ – שם, כך שמענו, אין בכלל עונשים כאלה. לפעמים נענשנו מפני שהיינו שובבים. ובכן, הראיתם ילדים שאינם שובבים ? ילד שאינו שובב – חסר לו משהו, והיינו קוראים לו ״בטטה!״, כלומר חתיכת כלי אין חפץ בו. האמת היא, שרובנו היינו תלמידים טובים וחרוצים ואך לעתים רחוקות חטפנו ״תחמילא״ או טיפול כזה באוזן. אבל אפילו אם נענשת פעם אחת בכל השנה, זה היה יותר מדי. בעיקר משום שהרגשנו שגאוותנו וכבודנו נפגעו קשות בעטייה של חרפה כזאת, שלא במהרה תישכח והגיעה כדי ביזיון וקצף.

  הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם. לא פעם אמא התפלאה איך אני זוכר פרטים מחיינו שאפילו היא כבר שכחה. ובכן, היא לא למדה בעל פה כמונו במשך שנים. ״והוא רחום״ מזכיר לי איך ספרנו את הנוכחים בבית הכנסת לפני התפילה כדי לראות אם יש מניין. סתם סופרים ראשים ? לא ולא! שהרי אסור לספור את בני ישראל. יעיד על כך הדבר שהרג אלפים מבני ישראל בגלל המפקד, שערך המלך דוד בעם. למדנו את זה ב ׳שמואל ב׳. אז איך בכל זאת סופרים ״מניין״ ? ובכן, בעזרת הפסוק מתהלים כ״ח, ט׳ – ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם״, המונה בדיוק עשר מילים.

בני שבע-שמונה, כבר היינו לומדים ״חוק לישראל״ – ספר מופלא שמאז לא בא לידי. יש בו הכל. פרשת השבוע עם משנה, תלמוד, מפרשים ועוד. ככה למדנו את כל החומש, לימוד זה העניק לנו חשיבות בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 27-24

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

הסיפור והדמות בקצידה

הסיפור בקצידה בנוי על שלד הסיפור המקראי. המספר חוזר על מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי במקרא ובאותם שלבים. הוא פותח את סיפורו בסיפור ילדותו המיוחדת של הגיבור, ניתוקו מסביבתו, מכירתו וגלותו מן הבית אל מקום רחוק ועל המכשולים שניצבו בדרכו ומסיים במפגשו המרגש של יוסף עם אביו במצרים. העלילה בקצידה מתפתחת על פי אותם מהלכים, היא בנויה משני חלקים: חלק הראשון (חטיבות א׳-יא) הוא החלק הביוגראפי־האישי, שבו הוא מספר על קורות יוסף מתחילתם ועד עלייתו לגדולה והתמנותו למושל מצרים. חלק זה מקביל לסיפור המקראי, מבראשית לז ועד בראשית מא. החלק השני של הקצידה (חטיבות יב-יט), המקביל לבראשית מב-מו, מספר את הסיפור המשפחתי והלאומי. הוא פותח בשיר הלל ליוסף, מושל מצרים, מספר על המפגשים של יוסף עם אחיו ועל התוודעותו אליהם, ומסיים חלק זה בירידת המשפחה למצרים ובאיחודה מחדש. את היצירה חותם המספר בתפילה לאל לגאולת עם ישראל ולהשבתו לארצו.

החלק הראשון של הקצידה בנוי משלוש יחידות תוכן גדולות, כל יחידה מתארת את אחד השלבים בחייו של הגיבור ובהתפתחותו וחופפת יחידת פרקים מתוך הסיפור המקראי. היחידה הראשונה, שכוללת את חמש החטיבות הראשונות (א-ה), מקבילה למסופר בבראשית לז, אף היא נפתחת בסיפור העימות בין האחים בבית יעקב ומסתיימת במכירת יוסף לשיירה, בהורדתו למצרים ובמכירתו לפוטיפר בשורה 81א: ״חין קטאעו סומו עבאה פוטיפר/ כשקבעו את מחירו לקחו פוטיפר,״ בהתאמה לסיום פרק לז: ״והַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ, אל-מצרים לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים.״ (פסוק 36). היחידה השנייה כוללת את חטיבות ה-ח, והן מקבילות בתוכנן לבראשית לט, ובהן מסופר על פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר. היחידה מתחילה בקניית יוסף על ידי פוטיפר, בכניסה לביתו ובסיפור מעלליה של זוליכה, והיא מסתיימת בהשלכתו של יוסף לבית הסוהר (שורות 154-149). היחידה השלישית(חטיבה ט-יא) מקבילה לבראשית מ-מא, ובה מתואר המהפך בגורלו של יוסף: היא מספרת על חוכמתו של יוסף בפתרון החלומות בכלא, על פתרון חלומות פרעה ועל עלייתו של יוסף לגדולה, והיא מסתימת בהתמנותו למושל מצרים ולמוציא ומביא של כל ענייניה (שורות 203-199). המספר מתאר בגאווה רבה את דרכו של יוסף לפסגה ואת פעולותיו כיועץ מוכשר וכמושל מחונן שמציל את מצרים ואת שכנותיה מרעב.

הקצידה עוקבת אפוא בקפדנות אחר הסיפור המקראי, מספרת את מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי ועל פי סדר הפסוקים המקראיים, אולם בקריאה צמודה מתברר כי המספר אינו מספר את כל הסיפור, תוך כדי הסיפור הוא מוחק ומשמיט, מדלג ופוסח על פסוקים ופרטים, ומנגד הוא מרחיב את הסיפור בפרטים ממקורות שונים מן המסורת הסיפורית היהודית-ערבית. בדרך זו הוא שומר מחד גיסא על נאמנות לסיפור וממשיך את המסורת, אך מאידך גיסא הוא משנה מן השורש את הדגשים המקוריים של הסיפור ואת אופיו, מעצב את הדמויות מחדש ונותן משמעות אחרת ליצירה. טכניקת העיבוד שנוקט מחבר זה דומה באופייה לטכניקת השכתוב של מחבר ספר היובלים, מימי בית שני, שבאמצעות מחיקה, דילוג והרחבה שינה המחבר את משמעותו של הסיפור המקורי.

חטיבה א׳: העימות בין האחים בבית יעקב

הפסקה הראשונה הפותחת את הסיפור המקראי (בראשית לז פס׳ 12-1) מתארת את השלב ההתחלתי בדפוס הסיפורי בסיפור קורות יוסף. הקורא מתוודע בפסקה זו לנפשות הפועלות ולשורש העימות בין יוסף לאחיו. אף חטיבה א׳ הפותחת את הקצידה מקבילה בתוכנה לפסקה זו וממלאת תפקיד דומה. היא מתארת את הרקע לעימות בין יוסף לאחיו, אבל בקצידה המספר אינו מביא את כל העובדות שבטקסט המקראי, ולמען האמת הוא מדלג על מרביתן ומתחיל את סיפורו רק בחלום השני של יוסף, חלום השמש, הירח והכוכבים (בראשית לז פס׳ 8). כשבודקים על מה הוא מספר, ובמיוחד על מה הוא אינו מספר, מתברר כי הוא פוסח בשיטתיות על כל עובדה ואירוע שהיו עילה למשבר בין יוסף לאחיו: הוא אינו מספר על אהבתו המיוחדת של האב ליוסף, אהבה שהולידה את קנאת האחים, והוא אינו מזכיר את כתונת הפסים שסימלה יותר מכול את ההעדפה הבוטה של יוסף על פני אחיו(לז פסוק 3). כמו כן הוא פוסח על החלום הראשון של יוסף, חלום האלומות, שכוון ישירות לאוזני האחים, ושעליו הם הגיבו קשות במקרא (לז 8-5). הוא גם משמיט באופן עקבי כל עובדה ופרט ׳בעייתיים׳ אחרים שעלולים היו לפגום בדמותו של יוסף. בדרך זו הוא ׳מנקה׳ אותו מכל דופי ומעצב דמות חדשה, חפה מכל חיסרון. יוסף בקצידה אינו הנער שמתגרה באחיו בלי הרף ומביא דיבתם רעה (בראשית לז 2), והוא גם אינו האח המפונק והיהיר, לבוש המחלצות, המתנשא על אחיו ומתגרה בהם בחלומותיו. יוסף בקצידה הוא גיבור תמים, ישר דרך, שבאישיותו ובהתנהגותו לא נפל כל רבב. זאת ועוד, אם במקרא היה יוסף רועה ככל אחיו, בקצידה הוא נבדל בעיסוקו ובמהותו מהם, הוא אינו רועה צאן כמוהם, אלא יושב עם אביו בבית והוגה עימו בתורה יומם ולילה:

כאן גאלס מעא בוה / מכזון פדדאר       היה יושב עם אביו ספון בבית,

בליל ובנהאר / ידלל גיר יקרא        בלילה וביום היה רק קורא [בתורה],

בשימוש בצירוף ׳יומם ולילה׳ נרמז הקורא להקשרי צירוף זה במקרא, לאו דווקא מן הפרשה, שבהם נקשר ביטוי זה לציווי לשקוד על לימוד תורה: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ׳,'7 וכן: ״  אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;  וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.״ הפסוקים מורים על שקידה על לימוד תורה ועל שכרה, והרמיזה אליהם מעמיקה את ההערכה ליוסף כלומד תורה ורומזת לשכר הצפוי לו בעתיד. בתיאור יוסף כתלמיד חכם נסמך המחבר גם על ספרות המדרש ועל הפרשנות המוקדמת ורומז למקורות שבהם יוסף מצטייר כתלמיד חכם. על הצירוף ׳בן זקונים׳ בבראשית לז 3, אומר המדרש: ״למד תורה מפי אביו.״ [בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב, פד סימן ח], ובין הסגולות שניחן בהן יוסף מונים בתנחומא גם את לימוד התורה: ״בן תורה, שכן כתיב: ״כי בן זקונים הוא לו״ (בראשית לז ג), וכתיב: ״שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך״. המחבר הולך בעקבות מסורת ארוכה שבידלה את יוסף מכל אחיו רועי הצאן ותיארה אותו כלומד תורה מפי אביו ומפי סבו יצחק וכממשיך המורשת הרוחנית של האבות. בדרך זו מעמיד המספר את לימוד התורה כאידיאל חינוכי מרכזי ואת יוסף, לומד התורה, כמודל לחיקוי לחברה. נראה כי עיסוקו ומעמדו השונים משל אחיו הם הסיבה לשנאה אליו ולחשש מפניו.

הערת המחבר: תיאור יוסף כגיבור הנבדל במהותו מאחיו דומה לעיצוב יוסף באסלאם. אף שם הוא מתואר כדמות ללא חסרונות, והוא שונה במהותו הרוחנית מסביבתו, הוא נביא ושליח האל.

עיצוב זה קרוב ברוחו גם לעיצוב דמות יוסף באסלאם בשני עניינים: אף בקוראן חולם יוסף חלום אחד, את החלום על גרמי השמיים, ואילו חלום האלומות אינו מסופר שם כלל, וכך גם בכתובים הערביים ההולכים בעקבות הקוראן, כ׳ספורי הנביאים׳ ודומיו. לעומת זאת, במסורת היהודית, בחיבורים בכתב בעברית, מסופרים שני החלומות, ואילו המסורת היהודית בעל-פה בערבית היהודית, מסופר רק חלום אחד, כנראה בהשפעת הסיפור המוסלמי. כמו כן, תיאור יוסף כמיוחד במהותו ובעיסוקו, מאפיין את הסיפור הערבי, שיוסף מובדל משאר אחיו בצורה מוחלטת, בהיותו נביא ושליח האל.

המספר מעצב מחדש לא רק את דמות יוסף, אלא גם את דמות האחים: הוא משנה את הדגשים בתיאור העימות בין האחים וכתרומתו של כל אחד מן הצדדים לעימות זה. אם במקרא חלקו של יוסף ביצירת המשבר היה מכריע, ובמדרשים עוד הגדילו את אחריותו של יוסף כדי להצדיק את הייסורים שהוא עובר, הרי שבקצידה משמיט המספר כל חלק שהיה ליוסף בעימות, ממעיט באופן זה מאחריותו לקלקול היחסים במשפחה, ואת האשמה להתפרקות המשפחה הוא תולה בעיקר באחים. העילה לעימות בקצידה היא לא האהבה המיוחדת של יעקב ליוסף, לא כתונת הפסים, גם לא התגרותו של יוסף באחיו והתנשאותו עליהם, כל אלה אינן קיימות. מקורו של המשבר בקצידה נעוץ בקנאתם ביוסף, אחיהם המיוחד, ובפרשנותם לחלום יוסף כמזימה לשלוט בהם:

חין שמעוה כותו / כול וואחד תגייר            כאשר שמעו אחיו / כל אחד קינא

קאלו בגא ייתצלטן / האדי לימארא אמרו: ״רוצה למלוך [עלינו] זה האות.״

מא בקאשי מננהום תאחד פיה ייכזאר          לא נותר אחד [שהמשיך] להסתכל עליו.

קאלו לאיין גאדי / בהאד דצארא    אמרו:״לאן מוליכה אותו הדרך הקלוקלת הזאת?״

ובעוד שהאחים מייחס לחלום משמעות רבה, יוסף, לעומתם, אינו מייחס לחלומו חשיבות מיוחדת, הוא סיפר אותו לתומו כמין מחזה מופלא ושוכח אותו לאחר שסיפרו לבני ביתו. המספר משנה אפוא את דמות יוסף הצעיר מעיקרה ומעמיד דמות שונה מכפי שהצטיירה בסיפור המקראי, בעיצובה היא דמות טיפוסית לסיפורי שבח, והיא דומה יותר לתיאורי הדמות בספרות ימי בית שני במדרשים המאוחרים ובספרות הערבית שבה מתואר יוסף כדמות אידיאלית, חף מכל חיסרון וללא דופי בהתנהגותו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץPh.D

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר